במשך שנה עבדו ג'ו והפרופסור שלה וחיכו, קיוו ואהבו, נפגשו מדי פעם, וכתבו מכתבים ארוכים כל כך, שלדברי לורי הם ההסבר לעלייה במחיר הנייר. השנה השנייה התחילה ברצינות למדי, כי סיכוייהם לא השתפרו, ודודה מארץ' מתה לפתע. אבל כשחלף צערם הראשון, כי הם אהבו את הגברת הזקנה למרות לשונה החדה, גילו שיש להם סיבה לשמוח, כי היא הורישה את פלאמפילד לג'ו, ובזכות זה נעשו אפשריים כל מיני דברים משמחים.
"זה מקום ישן ויפה, והוא יביא סכום נאה, כי כמובן את מתכוונת למכור אותו," אמר לורי, כשכולם דנו בעניין כמה שבועות אחר כך.
"לא, אני לא," הייתה תשובתה ההחלטית של ג'ו, כשליטפה את הפודל השמן, שאימצה מתוך כבוד לגבירתו הקודמת.
"את לא מתכוונת לגור שם?"
"כן, אני מתכוונת."
"אבל, ילדה יקרה שלי, זה בית עצום, ויידרש הון כדי להחזיק אותו במצב טוב. הגן והמטע לבדם צריכים שניים או שלושה פועלים, וחקלאות זה לא התחום של בייר, אני מניח."
"הוא ינסה את כוחו בזה שם, אם אציע לו."
"ואת מצפה לחיות מן התוצרת של המקום? טוב, זה נשמע כמו גן עדן, אבל תגלי שזו עבודה קשה נורא."
"היבול שאנחנו הולכים לגדל הוא רווחי," וג'ו צחקה.
"וממה יורכב היבול המשובח הזה, גברתי?"
"מבנים. אני רוצה לפתוח בית ספר לילדים קטנים, בית ספר טוב, שמח, כמו בית, שבו אני אטפל בהם ופריץ ילמד אותם."
"זו באמת תוכנית ג'ו-אית! זה לא בדיוק כמוה?" קרא לורי, ופנה אל המשפחה, שנראתה מופתעת כמוהו.
"אני אוהבת את זה," אמרה גברת מארץ' בהחלטיות.
"גם אני," הוסיף בעלה, שקידם בברכה את המחשבה על הזדמנות לנסות את שיטת החינוך הסוקרטית על הנוער המודרני.
"זו תהיה דאגה עצומה בשביל ג'ו," אמרה מג, וליטפה את ראשו של בנה היחיד, שכל מעייניה נתונים לו.
"ג'ו יכולה לעשות את זה, ולהיות מאושרת בזה. זה רעיון נהדר. ספרי לנו הכול," קרא מר לורנס, שהשתוקק לעזור לאוהבים, אבל ידע שהם יסרבו לעזרתו.
"ידעתי שתעמוד לצדי, אדוני. גם איימי, אני רואה את זה בעיניה, אף שהיא מחכה בתבונה להפוך בזה במחשבתה לפני שהיא מדברת. ועכשיו, אנשים יקרים שלי," המשיכה ג'ו ברצינות, "רק תבינו שזה לא רעיון חדש שלי, אלא תוכנית שטיפחתי זמן רב. לפני שפריץ שלי בא, הייתי חושבת איך, כשאעשה את הוני, ואף אחד לא יזדקק לי בבית, אשכור בית גדול, ואאסוף כמה ילדים קטנים, עניים ועזובים, שאין להם אמא, ואטפל בהם, ואעשה להם חיים שמחים לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רואה כל כך הרבה מהם הולכים לאבדון מחוסר עזרה ברגע הנכון, ואני כל כך אוהבת לעשות משהו בשבילם, נדמה לי שאני מרגישה את מחסורם ומשתתפת בצרותיהם, והו, הייתי כל כך רוצה להיות להם אמא!"
גברת מארץ' הושיטה את ידה לג'ו, שלקחה אותה בחיוך, עם דמעות בעיניים, והמשיכה בדרך הנלהבת הישנה שלה, שלא ראו זמן רב.
"סיפרתי פעם לפריץ על התוכנית שלי, והוא אמר שזה בדיוק מה שהוא היה רוצה, והסכים לנסות את זה כשנתעשר. ברוך לבו היקר, הוא עושה את זה כל חייו... עוזר לילדים עניים, אני מתכוונת, לא מתעשר, את זה הוא לעולם לא יהיה. הכסף לא נשאר בכיסו מספיק זמן כדי לחסוך משהו. אבל עכשיו, בזכות דודתי הזקנה והטובה, שאהבה אותי יותר משהגיע לי אי פעם, אני עשירה, לפחות אני מרגישה כך, ונוכל לחיות בפלאמפילד בלי שום בעיה, אם יהיה לנו בית ספר משגשג. זה בדיוק המקום לבנים: הבית גדול, והרהיטים חזקים ופשוטים. יש מקום לעשרות בפנים, ושטח נהדר בחוץ. הם יוכלו לעזור בגן ובמטע. עבודה כזאת בריאה, לא, אדוני? ואז פריץ יוכל לחנך וללמד בדרכו שלו, ואבא יעזור לו. אני יכולה להאכיל ולטפל ולפנק ולנזוף בהם, ואמא תהיה המשענת שלי. תמיד השתוקקתי להמון בנים, ואף פעם לא היו לי מספיק. עכשיו אוכל למלא את הבית עד אפס מקום ולהתענג על היקרים הקטנים כאוות נפשי. תחשבו איזה מותרות: פלאמפילד שלי, וג'ונגל שלם של בנים ליהנות ממנו יחד איתי."
כשג'ו נפנפה בידיה ונאנחה באושר, פרצה המשפחה בסערת צחוק, ומר לורנס צחק עד שחשבו שיקבל שבץ.
"אני לא רואה שום דבר מצחיק," אמרה ברצינות, כשאפשר היה לשמוע אותה. "שום דבר לא יכול להיות טבעי והולם יותר מכך שהפרופסור שלי יפתח בית ספר, ושאני אעדיף להתגורר באחוזה שלי."
"היא כבר מתנשאת," אמר לורי, שראה ברעיון בדיחה מצוינת. "אבל אפשר לשאול איך את מתכוונת לממן את המוסד? אם כל התלמידים יהיו פרחחים קטנים, אני חושש שהיבול שלך לא יהיה רווחי במובן הארצי, גברת בייר."
"עכשיו אל תהיה משבית שמחות, טדי. כמובן שיהיו לי גם תלמידים עשירים, אולי אפילו אתחיל רק בהם. ואז, כשאתבסס, אוכל לקבל פרחח או שניים, רק בשביל הטעם. גם ילדים של עשירים זקוקים לעתים קרובות לטיפול ולנחמה, לא פחות מעניים. ראיתי יצורים קטנים ואומללים שהושארו בידי משרתים, או ילדים מתקשים שנדחפו קדימה, וזו אכזריות של ממש. יש שהם שובבים בגלל ניהול גרוע או הזנחה, ויש שמאבדים את אמותיהם. חוץ מזה, גם הטובים ביותר צריכים לעבור את גיל הגמלוניות, וזה בדיוק הזמן שבו הם הכי זקוקים לסבלנות ולחסד. אנשים צוחקים עליהם, דוחפים אותם הנה והנה, מנסים להרחיק אותם מן העין, ומצפים שיהפכו בבת אחת מילדים חמודים לצעירים מצוינים. הם לא מתלוננים הרבה, נפשות קטנות ואמיצות, אבל הם מרגישים את זה. עברתי משהו כזה בעצמי, ואני יודעת הכול על זה. יש לי עניין מיוחד בדובונים צעירים כאלה, ואני אוהבת להראות להם שאני רואה את לבבות הנערים החמים, הישרים ורבי הכוונות הטובות, למרות הידיים והרגליים המגושמות והראשים ההפוכים. ויש לי גם ניסיון, כי האם לא גידלתי נער אחד להיות גאווה וכבוד למשפחתו?"
"אני אעיד שניסית," אמר לורי במבט אסיר תודה.
"והצלחתי מעבר לתקוותיי, כי הנה אתה, איש עסקים יציב ונבון, שעושה הרבה טוב בכספו, ואוגר את ברכות העניים במקום דולרים. אבל אתה לא סתם איש עסקים. אתה אוהב דברים טובים ויפים, נהנה מהם בעצמך, ונותן לאחרים חלק בהם, כמו שתמיד עשית בימים ההם. אני גאה בך, טדי, כי אתה נעשה טוב יותר בכל שנה, וכולם מרגישים את זה, אף שאתה לא נותן להם לומר זאת. כן, וכשתהיה לי העדר שלי, פשוט אצביע עליך ואומר, 'הנה הדוגמה שלכם, בחורים שלי'."
לורי המסכן לא ידע לאן להסתכל, כי אף שהיה גבר, משהו מן הביישנות הישנה עלה בו כשפרץ השבחים הזה גרם לכל הפנים לפנות אליו באהדה.
"תשמעי, ג'ו, זה קצת יותר מדי," פתח, ממש בדרכו הנערית הישנה. "כולכם עשיתם בשבילי יותר ממה שאוכל אי פעם להודות לכם עליו, אלא אם כן אעשה כמיטב יכולתי לא לאכזב אתכם. את די נטשת אותי לאחרונה, ג'ו, אבל בכל זאת הייתה לי העזרה הטובה ביותר. אז אם התקדמתי בכלל, את יכולה להודות על כך לשניים האלה," והוא הניח יד אחת בעדינות על ראשו של סבו, ואת השנייה על ראשה הזהוב של איימי, כי שלושתם מעולם לא היו רחוקים זה מזה.
"אני באמת חושבת שמשפחות הן הדבר היפה ביותר בעולם כולו!" פרצה ג'ו, שהייתה אז במצב רוח מרומם במיוחד. "כשתהיה לי משפחה משלי, אני מקווה שהיא תהיה מאושרת כמו שלוש המשפחות שאני מכירה ואוהבת יותר מכול. אילו רק ג'ון ופריץ שלי היו כאן, זה היה ממש גן עדן קטן עלי אדמות," הוסיפה בשקט רב יותר. ובאותו לילה, כשהלכה לחדרה אחרי ערב מאושר של התייעצויות משפחתיות, תקוות ותוכניות, לבה היה מלא אושר כל כך, שיכלה להרגיע אותו רק כשכרעה ליד המיטה הריקה שתמיד עמדה סמוך לשלה, וחשבה מחשבות רכות על בת'.
זו הייתה שנה מדהימה מאוד בסך הכול, כי נראה שדברים קרו בדרך מהירה ומשמחת במיוחד. כמעט לפני שידעה איפה היא, מצאה ג'ו את עצמה נשואה ומתגוררת בפלאמפילד. ואז צמחה משפחה של שישה או שבעה בנים כמו פטריות אחרי הגשם, ושגשגה להפליא, בנים עניים כמו עשירים, כי מר לורנס מצא כל הזמן איזה מקרה נוגע ללב של מחסור, והתחנן לבני הזוג בייר שירחמו על הילד, ובשמחה ישלם סכום קטן להחזקתו. כך הערים האדון הזקן והממולח על ג'ו הגאה, וסיפק לה את סוג הבנים שבו התענגה יותר מכול.
כמובן, בהתחלה זו הייתה עבודה קשה, וג'ו עשתה טעויות משונות, אבל הפרופסור החכם ניווט אותה בבטחה אל מים שקטים יותר, ובסוף נכבש גם הפרחח הפרוע ביותר. כמה נהנתה ג'ו מ'הג'ונגל של בנים' שלה, וכמה הייתה דודה מארץ' המסכנה והיקרה מקוננת, אילו הייתה שם לראות את מתחמה הקדוש של פלאמפילד, המהוגנת והמסודרת, מוצף בכל מיני טומים, דיקים והארים! בכל זאת היה בזה סוג של צדק פואטי, כי הגברת הזקנה הייתה אימת הבנים לאורך קילומטרים מסביב, ועכשיו הגולים התענגו בחופשיות על השזיפים האסורים, בעטו בחצץ במגפיים חילוניים בלי שאיש ינזוף בהם, ושיחקו קריקט בשדה הגדול, שבו 'הפרה עם הקרן העקומה' הרגזנית נהגה להזמין נערים פזיזים לבוא ולהיזרק באוויר. המקום נעשה מעין גן עדן לבנים, ולורי הציע לקרוא לו 'בייר-גרטן', כמחמאה לאדוניו וכשם הולם לתושביו.
זה מעולם לא היה בית ספר אופנתי, והפרופסור לא צבר הון, אבל זה היה בדיוק מה שג'ו רצתה שיהיה: 'מקום שמח, כמו בית, לבנים שזקוקים ללימוד, לטיפול ולחסד'. כל חדר בבית הגדול התמלא עד מהרה. לכל ערוגה קטנה בגן היה עד מהרה בעלים. גן חיות של ממש הופיע ברפת ובסככה, כי הותר להחזיק חיות מחמד. ושלוש פעמים ביום חייכה ג'ו אל פריץ שלה מראש שולחן ארוך, שמשני צדיו שורות של פנים צעירות ומאושרות, שכולן פנו אליה בעיניים אוהבות, במילים של אמון ובלבבות אסירי תודה, מלאי אהבה ל'אמא בייר'. עכשיו היו לה מספיק בנים, והיא לא נלאתה מהם, אף שהם בהחלט לא היו מלאכים, וכמה מהם גרמו גם לפרופסור וגם לפרופסורין הרבה צרות ודאגה. אבל אמונתה בנקודה הטובה שקיימת בלבו של הפרחח הקטן השובב, החצוף והמרגיז ביותר, נתנה לה סבלנות, מיומנות, ועם הזמן הצלחה, כי שום ילד בן תמותה לא יכול היה להחזיק מעמד זמן רב כשאבא בייר זורח עליו בטוב לב כמו השמש, ואמא בייר סולחת לו שבעים פעמים שבע. יקרה מאוד לג'ו הייתה ידידותם של הנערים, רחרוחי החרטה והלחישות שלהם אחרי מעשה רע, הווידויים הקטנים, המשעשעים או הנוגעים ללב, ההתלהבויות, התקוות והתוכניות הנעימות שלהם, ואפילו האסונות שלהם, כי הם רק חיבבו אותם עליה עוד יותר. היו בנים איטיים ובנים ביישנים, בנים חלשים ובנים פרועים, בנים שעילגו ובנים שגמגמו, אחד או שניים צולעים, וילד קטן ועליז ממוצא מעורב, שלא היה מקום אחר שיקבל אותו, אבל הוא היה רצוי ב'בייר-גרטן', אף שהיו שניבאו שקבלתו תהרוס את בית הספר.
כן, ג'ו הייתה אישה מאושרת מאוד שם, למרות העבודה הקשה, הדאגה הרבה והרעש הבלתי פוסק. היא נהנתה מזה בכל לבה, ומחיאות הכפיים של הבנים שלה סיפקו אותה יותר מכל שבח של העולם, כי עכשיו לא סיפרה סיפורים אלא לעדר המאמינים והמעריצים הנלהבים שלה. ככל שחלפו השנים, באו שני ילדים קטנים משלה להגדיל את אושרה: רוב, שנקרא על שם סבא, וטדי, תינוק עליז וחסר דאגות, שנראה שירש את מזגו שטוף השמש של אביו ואת רוחה התוססת של אמו. איך הם גדלו בחיים בתוך מערבולת הבנים ההיא הייתה תעלומה בעיני סבתם ודודותיהם, אבל הם פרחו כמו שן הארי באביב, והאומנים המחוספסים שלהם אהבו אותם ושירתו אותם היטב.
היו הרבה מאוד חגים בפלאמפילד, ואחד המשמחים ביותר היה קטיף התפוחים השנתי. כי אז יצאו בני מארץ', בני לורנס, בני ברוק ובני בייר במלוא כוחם ועשו מזה יום שלם. חמש שנים אחרי חתונתה של ג'ו התקיים אחד החגים הפוריים האלה, ביום אוקטובר רך, כשהאוויר היה מלא רעננות מעוררת, שהרימה את הרוח והניעה את הדם בעורקים בבריאות. המטע הישן לבש את בגדי החג שלו. מטה-זהב ואסטרים עיטרו את החומות המכוסות טחב. חגבים קיפצו בזריזות בעשב היבש, וצרצרים צרצרו כמו חלילנים של פיות במשתה. סנאים היו עסוקים בקציר הקטן שלהם. ציפורים צייצו את פרידתן מעצי האלמון שבסמטה, וכל עץ עמד מוכן להוריד את מטר התפוחים האדומים או הצהובים שלו בניעור הראשון. כולם היו שם. כולם צחקו ושרו, טיפסו למעלה ונפלו למטה. כולם הכריזו שמעולם לא היה יום מושלם כל כך או חבורה עליזה כל כך ליהנות ממנו, וכל אחד התמסר להנאות הפשוטות של השעה בחופשיות כזאת, כאילו אין בעולם דברים כמו דאגה או צער.
מר מארץ' טייל בשלווה, וציטט את טאסר, קאולי וקולומלה באוזני מר לורנס, כשהוא נהנה מ...
מיצו היינני של התפוח העדין.
הפרופסור הסתער במעלה ובמורד המעברים הירוקים כמו אביר טבטוני חסון, עם מוט במקום רומח, והוביל את הבנים, שהפכו את עצמם ליחידת כבאים עם סולמות, ועשו פלאים בתחום הגלגולים על הקרקע ובגובה. לורי הקדיש את עצמו לקטנים, הרכיב את בתו הקטנה בסל קטיף, לקח את דייזי למעלה בין קני הציפורים, ומנע מרוב ההרפתקן לשבור את צווארו. גברת מארץ' ומג ישבו בין ערמות התפוחים כמו שתי פומונות, אלות הפירות, ומיינו את התרומות שזרמו בלי הפסק, בעוד איימי, עם הבעה אימהית יפהפייה על פניה, רשמה את הקבוצות השונות, ושמרה על נער חיוור אחד, שישב והעריץ אותה, וקב קטן מונח לצדו.
ג'ו הייתה בשיא כוחה באותו יום. היא התרוצצה, שמלתה מורמת ומוצמדת בסיכות, כובעה בכל מקום חוץ מעל ראשה, ותינוקה תחוב מתחת לזרועה, מוכנה לכל הרפתקה עליזה שתצוץ. טדי הקטן חי חיים מוגנים בקסם, כי שום דבר לא קרה לו אף פעם, וג'ו מעולם לא דאגה כשנער אחד הניף אותו אל תוך עץ, או כשדהר משם על גבו של אחר, או כשאביו המפנק נתן לו תפוחים חמוצים, כי האב חי באשליה הגרמנית שתינוקות יכולים לעכל הכול, מכרוב כבוש ועד כפתורים, מסמרים ונעליהם הקטנות. היא ידעה שטד הקטן יופיע שוב בזמן, בריא ושלם וורוד, מלוכלך ושליו, ותמיד קיבלה אותו בחזרה בקבלת פנים לבבית, כי ג'ו אהבה את תינוקותיה ברוך.
בשעה ארבע השתררה הפוגה, והסלים נשארו ריקים, בזמן שקוטפי התפוחים נחו והשוו קרעים וחבלות. ואז ג'ו ומג, עם יחידה של הבנים הגדולים, ערכו את ארוחת הערב על הדשא, כי תה בחוץ היה תמיד שיא השמחה של היום. הארץ ממש זבה חלב ודבש בהזדמנויות כאלה, כי הנערים לא נדרשו לשבת ליד שולחן, אלא הורשו לאכול כרצונם, כי החופש הוא הרוטב שנפש הנער אוהבת יותר מכול. הם ניצלו את הזכות הנדירה עד תום: כמה ניסו את הניסוי המשעשע של שתיית חלב בעמידה על הראש, אחרים הוסיפו קסם למשחק הקפיצות כשאכלו פשטידה בהפסקות המשחק, עוגיות נזרעו בכל רחבי השדה, ומאפי תפוחים ישבו על העצים כמו סוג חדש של ציפורים. הבנות הקטנות ערכו מסיבת תה פרטית, וטד שוטט בין המטעמים כאוות נפשו.
כשאיש כבר לא יכול היה לאכול עוד, הציע הפרופסור את הרמת הכוסית הרשמית הראשונה, שתמיד שתו בהזדמנויות כאלה: "דודה מארץ', אלוהים יברך אותה!" הרמת כוסית שהאיש הטוב נשא בלב שלם, כי מעולם לא שכח כמה הוא חייב לה, והבנים שתו אותה בשקט, כי לימדו אותם לשמור על זכרה חי.
"ועכשיו, יום ההולדת השישים של סבתא! אריכות ימים לה, שלוש פעמים שלוש תרועות!"
את זה הם קראו בכל הכוח, כפי שאתם בוודאי מאמינים, וכשהתרועות התחילו, היה קשה לעצור אותן. הרימו כוסית לבריאותו של כל אחד, ממר לורנס, שנחשב לפטרון המיוחד שלהם, ועד לשרקן המופתע, שתעה ממקומו הראוי בחיפוש אחר אדונו הצעיר. ואז דמי, הנכד הבכור, הגיש למלכת היום מתנות שונות, רבות כל כך, שהובאו אל מקום החגיגה במריצה. מתנות משעשעות, חלקן, אבל מה שהיה נראה כפגם בעיניים אחרות היה קישוט בעיני סבתא, כי מתנות הילדים היו כולן מעשה ידיהם. כל תפר שאצבעותיה הקטנות והסבלניות של דייזי תפרו במכפלת הממחטות היה טוב יותר מרקמה בעיני גברת מארץ'. נס הכישרון הטכני של דמי, אף שהמכסה לא נסגר; ההדום של רוב, שהיה לו נדנוד ברגליו הלא שוות, שעליו הכריזה שהוא מרגיע; ושום עמוד בספר היקר שבתה של איימי נתנה לה לא היה יפה כמו העמוד שעליו הופיעו, באותיות גדולות ומתנודדות, המילים: "לסבתא היקרה, מבת' הקטנה שלה."
במהלך הטקס נעלמו הבנים באופן מסתורי, וכשגברת מארץ' ניסתה להודות לילדיה ונשברה, בזמן שטדי ניגב את עיניה בסינר שלו, התחיל הפרופסור לפתע לשיר. ואז, מלמעלה, קול אחרי קול הצטרף למילים, ומעץ לעץ הדהדה המוזיקה של המקהלה הבלתי נראית, כשהבנים שרו בכל לבם את השיר הקטן שג'ו כתבה, לורי הלחין, והפרופסור אימן את נעריו לבצע בצורה הטובה ביותר. זה היה משהו חדש לגמרי, והוא הוכיח את עצמו כהצלחה כבירה, כי גברת מארץ' לא יכלה להתגבר על הפתעתה, והתעקשה ללחוץ את ידה של כל אחת מן הציפורים חסרות הנוצות, מפרנץ ואמיל הגבוהים ועד לילד הקטן ממוצא מעורב, שהיה לו הקול המתוק מכולם.
אחרי זה התפזרו הבנים להשתוללות אחרונה, והשאירו את גברת מארץ' ובנותיה מתחת לעץ החגיגה.
"אני לא חושבת שאי פעם עוד אוכל לקרוא לעצמי 'ג'ו חסרת המזל', אחרי שמשאלתי הגדולה ביותר התגשמה בצורה יפה כל כך," אמרה גברת בייר, והוציאה את אגרופו הקטן של טדי מכד החלב, שבו חבץ בהתלהבות.
"ובכל זאת חייך שונים מאוד מאלה שדמיינת לפני זמן רב כל כך. את זוכרת את הטירות שלנו באוויר?" שאלה איימי, וחייכה כשהתבוננה בלורי ובג'ון משחקים קריקט עם הבנים.
"בחורים יקרים! טוב ללבי לראות אותם שוכחים את העסקים ומשתובבים יום אחד," ענתה ג'ו, שעכשיו דיברה בנימה אימהית על כל המין האנושי. "כן, אני זוכרת, אבל החיים שרציתי אז נראים לי עכשיו אנוכיים, בודדים וקרים. לא ויתרתי על התקווה שאולי עוד אכתוב ספר טוב, אבל אני יכולה לחכות, ואני בטוחה שהוא יהיה טוב יותר בזכות חוויות ודוגמאות כמו אלה," וג'ו הצביעה מן הנערים העליזים שבמרחק אל אביה, שנשען על זרועו של הפרופסור כשהלכו הלוך ושוב בשמש, שקועים באחת השיחות ששניהם אהבו כל כך, ואז אל אמה, שישבה כמו על כס מלכות בין בנותיה, וילדיהן בחיקה ולרגליה, כאילו כולם מצאו עזרה ואושר בפנים שלעולם לא יוכלו להזדקן בעיניהם.
"הטירה שלי התגשמה יותר מכולן. ביקשתי דברים מפוארים, נכון, אבל בלבי ידעתי שאהיה מרוצה אם יהיו לי בית קטן, וג'ון, וכמה ילדים יקרים כמו אלה. יש לי את כולם, תודה לאל, ואני האישה המאושרת ביותר בעולם," ומג הניחה את ידה על ראשו של בנה הגבוה, בפנים מלאות שביעות רצון רכה ואדוקה.
"הטירה שלי שונה מאוד ממה שתכננתי, אבל לא הייתי משנה אותה, אף שכמו ג'ו, איני מוותרת על כל תקוותיי האמנותיות, ואיני מסתפקת בעזרה לאחרים להגשים את חלומות היופי שלהם. התחלתי לפסל דמות של התינוקת, ולורי אומר שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. גם אני חושבת כך, ואני מתכוונת לעשות אותה בשיש, כדי שמה שלא יקרה, אוכל לפחות לשמור את דמותה של המלאכית הקטנה שלי."
כשאיימי דיברה, נפלה דמעה גדולה על שערה הזהוב של הילדה הישנה בזרועותיה, כי בתה האהובה היחידה הייתה יצור קטן ושברירי, והפחד לאבד אותה היה הצל על אור השמש של איימי. הצלב הזה עשה הרבה בשביל האב והאם גם יחד, כי אהבה אחת וצער אחד קשרו אותם זה לזה בחוזקה. טבעה של איימי נעשה מתוק יותר, עמוק יותר ורך יותר. לורי נעשה רציני יותר, חזק ויציב יותר, ושניהם למדו שיופי, נעורים, מזל טוב, ואפילו האהבה עצמה, אינם יכולים להרחיק דאגה וכאב, אובדן וצער, גם מן המבורכים ביותר, כי...
בכל חיים חייב לרדת קצת גשם,
ימים אחדים חייבים להיות חשוכים, עצובים ומשמימים.
"היא משתפרת, אני בטוחה בזה, יקירתי. אל תתייאשי, אלא קווי והישארי מאושרת," אמרה גברת מארץ', כשדייזי רכת הלב התכופפה מברכה כדי להניח את לחייה הוורודה על לחייה החיוורת של בת דודתה הקטנה.
"אסור לי להתייאש לעולם, כל עוד יש לי אותך לעודד אותי, מרמי, ואת לורי שלוקח יותר ממחצית מכל משא," ענתה איימי בחום. "הוא אף פעם לא נותן לי לראות את הדאגה שלו, אלא הוא כל כך מתוק וסבלני איתי, כל כך מסור לבת', וכזו משענת ונחמה בשבילי תמיד, שאני לא יכולה לאהוב אותו מספיק. אז למרות הצלב האחד שלי, אני יכולה לומר עם מג, 'תודה לאל, אני אישה מאושרת.'"
"אין לי צורך לומר את זה, כי כולם יכולים לראות שאני מאושרת הרבה יותר משמגיע לי," הוסיפה ג'ו, והעיפה מבט מבעלה הטוב אל ילדיה השמנמנים, שהתגלגלו על הדשא לצדה. "פריץ מאפיר ומשמין. אני נעשית רזה כמו צל, ואני בת שלושים. לעולם לא נהיה עשירים, ופלאמפילד עלולה להישרף בכל לילה, כי טומי בנגס חסר התקנה הזה מתעקש לעשן סיגרים של שרך מתוק מתחת לשמיכות, אף שכבר הצית את עצמו שלוש פעמים. אבל למרות העובדות הלא רומנטיות האלה, אין לי על מה להתלונן, ומעולם לא היה לי כיף כזה בחיים. סלחו לי על הביטוי, אבל כשחיים בין בנים, אי אפשר שלא להשתמש בביטויים שלהם מדי פעם."
"כן, ג'ו, אני חושבת שהקציר שלך יהיה טוב," פתחה גברת מארץ', כשהבריחה צרצר שחור וגדול שנעץ בטדי מבט עד שהביך אותו.
"לא טוב אפילו בחצי משלך, אמא. הנה הוא, ואנחנו לעולם לא נוכל להודות לך מספיק על הזריעה והקצירה הסבלניות שעשית," קראה ג'ו, בפזיזות האוהבת שלעולם לא תצמח ממנה.
"אני מקווה שבכל שנה יהיו יותר חיטה ופחות עשבים שוטים," אמרה איימי בשקט.
"אלומה גדולה, אבל אני יודעת שיש לה מקום בלבך, מרמי יקרה," הוסיף קולה הרך של מג.
גברת מארץ', נרגשת עד עמקי לבה, יכלה רק לפרוש את זרועותיה, כאילו לאסוף אליה ילדים ונכדים, ולומר, בפנים ובקול מלאים אהבה אימהית, הכרת תודה וענווה...
"הו, בנותיי, כמה שלא תחיו, לעולם לא אוכל לאחל לכן אושר גדול מזה!"