בזמן שלורי ואיימי טיילו טיולים של זוג נשוי על שטיחי קטיפה, סידרו את ביתם ותכננו עתיד מאושר, נהנו מר בייר וג'ו מטיולים מסוג אחר, לאורך דרכים בוציות ושדות ספוגי מים.
"אני תמיד יוצאת לטייל לפנות ערב, ואני לא מבינה למה עליי לוותר על זה רק משום שאני במקרה פוגשת את הפרופסור בדרכו החוצה," אמרה ג'ו לעצמה, אחרי שניים או שלושה מפגשים. כי אף שהיו שני שבילים לביתה של מג, בכל אחד מהם שבחרה הייתה בטוחה לפגוש אותו, בהליכה או בחזרה. הוא תמיד הלך מהר, ונראה שלא ראה אותה עד שהייתה קרובה ממש, ואז נראה כאילו עיניו קצרות הראייה לא זיהו את הגברת המתקרבת עד אותו רגע. ואז, אם היא הלכה לבית של מג, תמיד היה לו משהו בשביל התינוקות. ואם פניה היו מופנות הביתה, הוא רק ירד לראות את הנהר, ובדיוק חזר, אלא אם כן נמאסו עליהם ביקוריו התכופים.
בנסיבות האלה, מה יכלה ג'ו לעשות מלבד לברך אותו בנימוס ולהזמין אותו להיכנס? אם נמאסו עליה ביקוריו, הסתירה את עייפותה במיומנות מושלמת, ודאגה שיהיה קפה לארוחת הערב, "כי פרידריך... כלומר, מר בייר... לא אוהב תה."
עד השבוע השני כולם ידעו היטב מה מתרחש, ובכל זאת כולם ניסו להיראות כאילו הם עיוורים לגמרי לשינויים בפניה של ג'ו. הם מעולם לא שאלו מדוע היא שרה בזמן העבודה, מסדרת את שערה שלוש פעמים ביום, ופורחת כל כך מן ההליכה הערבית שלה. ונראה שלאף אחד לא היה החשד הקל ביותר שפרופסור בייר, בזמן שדיבר על פילוסופיה עם האב, נתן לבת שיעורים באהבה.
ג'ו לא הצליחה אפילו להתאהב בצורה מכובדת, אלא ניסתה בתקיפות לכבות את רגשותיה, וכשנכשלה, ניהלה חיים נסערים למדי. היא פחדה פחד מוות שיצחקו עליה על שנכנעה, אחרי כל הצהרות העצמאות הרבות והנלהבות שלה. ממנו, מלורי, פחדה במיוחד, אבל בזכות המנהלת החדשה שלו הוא התנהג בהגינות ראויה לשבח. מעולם לא קרא למר בייר 'בחור זקן ומצוין' בפומבי, מעולם לא רמז, ולו ברמז הקלוש ביותר, להופעתה המשופרת של ג'ו, ולא הביע את הפליאה הקטנה ביותר כשראה את כובעו של הפרופסור על שולחנם של בני מארץ' כמעט בכל ערב. אבל בחדרי חדרים הוא צהל, וייחל לבוא היום שבו יוכל לתת לג'ו כלי כסף שעליו דוב ומקל מחוספס, כסמל אצולה הולם.
במשך שבועיים בא הפרופסור והלך בקביעות של מאהב. ואז נעדר שלושה ימים שלמים ולא נתן שום סימן, דבר שגרם לכולם להיראות רציניים, ולג'ו להיות מהורהרת בתחילה, ואחר כך, אבוי לרומנטיקה, רגזנית מאוד.
"נמאס לו, מן הסתם, והוא חזר הביתה פתאום כמו שבא. זה לא מעניין אותי, כמובן, אבל הייתי חושבת שהוא יבוא להיפרד מאיתנו כמו ג'נטלמן," אמרה לעצמה, במבט מיואש אל השער, כשלבשה את בגדי היציאה לטיול הרגיל שלה אחר צהריים קודר אחד.
"כדאי שתיקחי את המטרייה הקטנה, יקירתי. נראה שירד גשם," אמרה אמה, שהבחינה שהיא חובשת את המצנפת החדשה שלה, אבל לא רמזה על כך.
"כן, מרמי. את צריכה משהו מהעיר? אני צריכה לקפוץ לקנות נייר," השיבה ג'ו, ומשכה בסרט שמתחת לסנטרה מול המראה, כתירוץ לא להסתכל על אמה.
"כן, אני צריכה בד שלזיה ארוג באלכסון, חבילת מחטים מספר תשע, וכשני מטרים של סרט צר בצבע לבנדר. נעלת את המגפיים העבים, ויש לך משהו חם מתחת לגלימה?"
"נדמה לי שכן," ענתה ג'ו בפיזור דעת.
"אם במקרה תפגשי את מר בייר, תביאי אותו הביתה לתה. אני ממש מתגעגעת לראות את האיש היקר," הוסיפה גברת מארץ'.
ג'ו שמעה את זה, אבל לא ענתה דבר, מלבד שנישקה את אמה והתרחקה במהירות, וחשבה בלהט של הכרת תודה, למרות כאב הלב שלה: "כמה היא טובה אליי! מה עושות בנות שאין להן אמא שתעזור להן לעבור את הצרות שלהן?"
חנויות הבדים לא היו שם למטה, בין המשרדים, הבנקים ומחסני הסיטונאים, שבהם נוהגים להתקבץ אדונים, ובכל זאת ג'ו מצאה את עצמה באותו חלק של העיר לפני שעשתה אפילו סידור אחד. היא שוטטה שם כאילו חיכתה למישהו, בחנה מכשירים הנדסיים בחלון ראווה אחד ודוגמאות צמר באחר, בעניין שלא היה נשי כלל, נתקלה בחביות, כמעט נחנקה מתחת לחבילות שהורדו, ונדחקה בלי טקסים בידי אנשים עסוקים שנראו כאילו תהו 'איך לעזאזל היא הגיעה לכאן'. טיפת גשם על לחייה החזירה את מחשבותיה מתקוות שנכזבו אל סרטים שנהרסים. כי הטיפות המשיכו לרדת, ומכיוון שהייתה אישה ולא רק מאוהבת, הרגישה שאף שכבר מאוחר מדי להציל את לבה, אולי עוד אפשר להציל את המצנפת שלה. עכשיו נזכרה במטרייה הקטנה, ששכחה לקחת בחיפזונה לצאת, אבל החרטה לא הועילה, ולא היה מה לעשות מלבד לשאול מטרייה או להיכנע להירטבות. היא הביטה למעלה אל השמים הקודרים, למטה אל הסרט האדום שכבר היה מנוקד בכתמים שחורים, קדימה לאורך הרחוב הבוצי, ואז מבט ארוך ומתמהמה אחד לאחור, אל מחסן מפויח מסוים, שמעל דלתו נכתב 'הופמן, שוורץ ושות'', ואמרה לעצמה בנזיפה חמורה...
"מגיע לי! מה היה לי ללבוש את כל הבגדים הכי טובים שלי ולבוא להסתובב פה, בתקווה לראות את הפרופסור? ג'ו, אני מתביישת בך! לא, את לא תלכי לשם לשאול מטרייה, או לברר איפה הוא, אצל החברים שלו. את תלכי ברגל ותעשי את הסידורים שלך בגשם, ואם תחטפי מחלה קטלנית ותהרסי את המצנפת, זה לא יותר ממה שמגיע לך. נו, קדימה!"
ועם זה מיהרה לחצות את הרחוב בסערה כזאת, שבקושי ניצלה מכיליון בידי עגלת משא חולפת, ונפלה לזרועותיו של אדון זקן ומכובד, שאמר "סליחה, גברתי," ונראה פגוע עד עמקי נשמתו. ג'ו, שנרתעה מעט, התיישרה, פרשה את הממחטה שלה על הסרטים המסורים, ובהשאירה את הפיתוי מאחוריה, מיהרה הלאה, כשהקרסוליים שלה נרטבים עוד ועוד, ומטריות רבות מתנגשות מעל ראשה. העובדה שמטרייה כחולה אחת, מרופטת משהו, נשארה נייחת מעל המצנפת חסרת ההגנה משכה את תשומת לבה, וכשהרימה את עיניה ראתה את מר בייר מביט בה מלמעלה.
"נדמה לי שאני מכיר את הגברת תקיפת הדעת שהולכת כל כך באומץ מתחת לאפים של הרבה סוסים, וכל כך מהר דרך הרבה בוץ. מה את עושה כאן למטה, ידידתי?"
"אני עושה קניות."
מר בייר חייך כשהעיף מבט מבית החרושת לחמוצים מצד אחד אל בית המסחר הסיטונאי לעורות מן הצד השני, אבל אמר רק בנימוס: "אין לך מטרייה. אפשר שגם אני אלך, ואקח בשבילך את החבילות?"
"כן, תודה."
לחייה של ג'ו היו אדומות כמו הסרט שלה, והיא תהתה מה הוא חושב עליה, אבל לא היה לה אכפת, כי תוך דקה מצאה את עצמה מתרחקת שלובת זרוע עם הפרופסור שלה, וחשה כאילו השמש פרצה פתאום בזוהר יוצא דופן, שהעולם שוב בסדר, ושאישה אחת מאושרת לגמרי משכשכת בבוץ ביום ההוא.
"חשבנו שנסעת," אמרה ג'ו בחיפזון, כי ידעה שהוא מסתכל עליה. המצנפת שלה לא הייתה גדולה מספיק להסתיר את פניה, והיא חששה שהוא יחשוב שהשמחה שהסגירו אינה הולמת עלמה.
"האמנת שאסע בלי פרידה מאלה שהיו אליי טובים כל כך, טובים כמו מן השמים?" שאל בתוכחה כזאת, שהרגישה כאילו העליבה אותו בהצעה, וענתה בלבביות...
"לא, לא האמנתי. ידעתי שאתה עסוק בענייניך, אבל די התגעגענו אליך, בעיקר אבא ואמא."
"ואת?"
"אני תמיד שמחה לראות אותך, אדוני."
בדאגתה לשמור על קולה רגוע לגמרי, הפכה אותו ג'ו לקריר למדי, ונראה שה'אדוני' הקפוא הקטן שבסוף צינן את הפרופסור, כי חיוכו נעלם, והוא אמר בכובד ראש...
"אני מודה לך, ואבוא עוד פעם אחת לפני שאסע."
"אז אתה נוסע?"
"אין לי עוד עסקים כאן. הם נגמרו."
"בהצלחה, אני מקווה?" אמרה ג'ו, כי מרירות האכזבה נשמעה בתשובתו הקצרה.
"אני צריך לחשוב כך, כי נפתחה לפניי דרך שבה אוכל להרוויח את לחמי ולתת ליונגלינגים שלי הרבה עזרה."
"ספר לי, בבקשה! אני אוהבת לדעת הכול על... על הבנים," אמרה ג'ו בלהיטות.
"זה כל כך נחמד, בשמחה אספר לך. ידידיי מצאו לי מקום בקולג', שם אלמד כמו בבית, ואשתכר מספיק כדי ליישר את הדרך לפרנץ ולאמיל. על זה אני צריך להיות אסיר תודה, לא?"
"בהחלט. כמה נהדר יהיה שתעשה מה שאתה אוהב, ושנוכל לראות אותך לעתים קרובות, ואת הבנים!" קראה ג'ו, ונאחזה בנערים כתירוץ לשביעות הרצון שלא יכלה שלא להסגיר.
"אה! אבל לא ניפגש לעתים קרובות, אני חושש. המקום הזה הוא במערב."
"רחוק כל כך!" וג'ו הפקירה את חצאיותיה לגורלן, כאילו כבר לא משנה מה יעלה בגורל בגדיה או בגורלה שלה.
מר בייר ידע לקרוא כמה שפות, אבל עוד לא למד לקרוא נשים. הוא החמיא לעצמו שהוא מכיר את ג'ו די טוב, ולכן נדהם מאוד מן הסתירות בקול, בפנים ובהתנהגות שהיא הראתה לו בזו אחר זו ביום ההוא, כי במשך חצי שעה עברה חצי תריסר מצבי רוח שונים. כשפגשה אותו נראתה מופתעת, אף שאי אפשר היה שלא לחשוד שבאה בדיוק לשם כך. כשהציע לה את זרועו, לקחה אותה במבט שמילא אותו עונג, אבל כשנשאל אם התגעגעה אליו, נתנה תשובה כה צוננת ורשמית, שהייאוש נפל עליו. כששמעה על מזלו הטוב, כמעט מחאה כפיים. האם כל השמחה הייתה בשביל הבנים? ואז, כששמעה לאן הוא נוסע, אמרה "רחוק כל כך!" בטון של ייאוש שהרים אותו לפסגת התקווה, אבל ברגע הבא הפילה אותו שוב כשהעירה, כמו מי שכולה שקועה בעניין...
"הנה המקום של הסידורים שלי. תיכנס? זה לא ייקח הרבה זמן."
ג'ו די התגאתה בכישורי הקנייה שלה, ורצתה במיוחד להרשים את המלווה שלה בסדר ובזריזות שבהם תבצע את העניין. אבל בגלל ההתרגשות שבה הייתה נתונה, הכול השתבש. היא הפכה את מגש המחטים, שכחה שהשלזיה צריכה להיות 'ארוגה באלכסון' עד שכבר נחתכה, נתנה עודף לא נכון, והתכסתה במבוכה כשביקשה סרט לבנדר בדלפק בדי הכותנה. מר בייר עמד מן הצד, התבונן בה מסמיקה ומתבלבלת, ובזמן שהתבונן נראה שהבלבול שלו עצמו שוכך, כי התחיל להבין שבהזדמנויות מסוימות נשים, כמו חלומות, פירושן הפוך.
כשיצאו, שם את החבילה מתחת לזרועו בהבעה עליזה יותר, ושכשך בשלוליות כאילו בסך הכול די נהנה מזה.
"האם לא נעשה קצת ממה שאתם קוראים קניות בשביל התינוקות, ונערוך משתה פרידה הערב, אם אבוא לביקור האחרון שלי בביתכם הנעים כל כך?" שאל, ועצר מול חלון מלא פירות ופרחים.
"מה נקנה?" שאלה ג'ו, והתעלמה מן החלק האחרון של דבריו, והריחה את הניחוחות המעורבים בהעמדת פנים של עונג כשנכנסו.
"מותר להם תפוזים ותאנים?" שאל מר בייר בנימה אבהית.
"הם אוכלים אותם כשהם יכולים להשיג אותם."
"את אוהבת אגוזים?"
"כמו סנאי."
"ענבי המבורג. כן, נשתה בהם לחיי המולדת?"
ג'ו הזעיפה פנים על הבזבוז הזה, ושאלה למה שלא יקנה סל תמרים, חבית צימוקים ושק שקדים, ויגמור עם זה? על כך החרים מר בייר את הארנק שלה, שלף את שלו, וסיים את הקניות כשקנה כמה קילוגרמים של ענבים, עציץ של חיננית ורודה, וצנצנת דבש יפה, שנחשבה לסוג של קנקן יין. ואז, כשהוא מעוות את כיסיו בחבילות גבשושיות ונותן לה להחזיק את הפרחים, פתח את המטרייה הישנה, והם המשיכו בדרכם.
"מיס מארש, יש לי טובה גדולה לבקש ממך," פתח הפרופסור, אחרי טיול לח של חצי רחוב.
"כן, אדוני?" ולבה של ג'ו התחיל לפעום חזק כל כך, שפחדה שהוא ישמע אותו.
"אני מעז לומר זאת למרות הגשם, משום שנשאר לי זמן קצר כל כך."
"כן, אדוני," וג'ו כמעט מחצה את העציץ הקטן בלחיצה הפתאומית שלחצה עליו.
"אני רוצה לקנות שמלה קטנה לטינה שלי, ואני טיפש מכדי ללכת לבד. תואילי לתת לי מילה של טעם ועזרה?"
"כן, אדוני," וג'ו הרגישה פתאום רגועה וקרירה, כאילו נכנסה למקרר.
"אולי גם צעיף לאמא של טינה. היא כל כך ענייה וחולה, והבעל הוא דאגה כזאת. כן, כן, צעיף עבה וחם יהיה דבר ידידותי להביא לאמא הקטנה."
"אעשה את זה בשמחה, מר בייר." "אני מתדרדרת מהר מאוד, והוא נעשה יקר לי יותר בכל דקה," הוסיפה ג'ו לעצמה, ואז, בניעור פנימי, נכנסה לעניין במרץ שהיה נעים לראות.
מר בייר השאיר לה הכול, אז היא בחרה שמלה יפה לטינה, ואז ביקשה שיוציאו את הצעיפים. הזבן, שהיה אדם נשוי, התנשא להתעניין בזוג, שנראה כאילו הם קונים בשביל משפחתם.
"הגברת שלך אולי תעדיף את זה. זה פריט משובח, צבע רצוי ביותר, צנוע ומעודן מאוד," אמר, ניער צעיף אפור ונוח, והניח אותו על כתפיה של ג'ו.
"זה מתאים לך, מר בייר?" שאלה, והפנתה אליו את גבה, אסירת תודה עמוקות על ההזדמנות להסתיר את פניה.
"מצוין, ניקח אותו," ענה הפרופסור, וחייך לעצמו כששילם עליו, בזמן שג'ו המשיכה לחטט בדלפקים כמו ציידת מציאות מושבעת.
"עכשיו נלך הביתה?" שאל, כאילו המילים היו נעימות לו מאוד.
"כן, מאוחר, ואני כל כך עייפה." קולה של ג'ו היה עצוב יותר משידעה. כי עכשיו נראה שהשמש נעלמה פתאום כמו שהופיעה, והעולם נעשה שוב בוצי ואומלל, ולראשונה גילתה שרגליה קרות, שראשה כואב, ושלבה קר יותר מרגליה ומלא כאב יותר מראשה. מר בייר נוסע, אכפת לו ממנה רק כחברה, הכול היה טעות, וככל שזה ייגמר מהר יותר, כן ייטב. עם הרעיון הזה בראשה, סימנה לאומניבוס מתקרב בתנועה נמהרת כל כך, שהחינניות עפו מן העציץ ונפגעו קשות.
"זה לא האומניבוס שלנו," אמר הפרופסור, נפנף בידו אל הרכב העמוס שימשיך בדרכו, ועצר כדי להרים את הפרחים הקטנים והמסכנים.
"סליחה. לא ראיתי את השם בבירור. לא חשוב, אני יכולה ללכת. אני רגילה להשתרך בבוץ," השיבה ג'ו, ומצמצה חזק, כי הייתה מעדיפה למות מאשר לנגב את עיניה בגלוי.
מר בייר ראה את הטיפות על לחייה, אף שהיא הפנתה את ראשה. נראה שהמראה נגע ללבו מאוד, כי לפתע התכופף ושאל בטון שהיה בו הרבה מאוד: "יקירת לבי, למה את בוכה?"
ובכן, אילו לא הייתה ג'ו חדשה בעניינים מן הסוג הזה, הייתה אומרת שהיא לא בוכה, שיש לה נזלת, או מספרת כל שקר נשי קטן אחר שהולם את המעמד. במקום זאת ענה היצור חסר הכבוד הזה, ביבבה שלא ניתן היה לעצור: "כי אתה נוסע."
"אך, מיין גוט, זה כל כך טוב!" קרא מר בייר, והצליח לשלב את ידיו למרות המטרייה והחבילות. "ג'ו, אין לי מה לתת לך מלבד הרבה אהבה. באתי לראות אם תוכלי לרצות בה, וחיכיתי כדי להיות בטוח שאני משהו יותר מחבר. האם אני? את יכולה לפנות מקום קטן בלבך בשביל פריץ הזקן?" הוסיף, הכול בנשימה אחת.
"הו, כן!" אמרה ג'ו, והוא היה מרוצה לגמרי, כי היא שילבה את שתי ידיה על זרועו והביטה בו בהבעה שהראתה בבירור כמה מאושרת תהיה ללכת בחיים לצדו, גם אם לא יהיה לה מחסה טוב יותר מן המטרייה הישנה, אם רק הוא יחזיק אותה.
זו בהחלט הייתה הצעת נישואים בתנאים קשים, כי גם אילו רצה, לא יכול היה מר בייר לכרוע על ברכיו, בגלל הבוץ. גם לא יכול היה להושיט לג'ו את ידו, אלא בהשאלה, כי שתי ידיו היו מלאות. ועוד פחות מכך יכול היה להתמסר להבעות רוך ברחוב הפתוח, אף שהיה קרוב לכך. אז הדרך היחידה שבה יכול היה להביע את התלהבותו הייתה להביט בה, בהבעה שהאירה את פניו עד כדי כך, שנראה ממש כאילו יש קשתות קטנות בטיפות שנצצו על זקנו. אילו לא אהב את ג'ו מאוד, איני חושבת שהיה מסוגל לעשות זאת אז, כי היא נראתה רחוקה מאוד מיפה, עם חצאיותיה במצב מעורר רחמים, מגפי הגומי שלה מותזים בבוץ עד הקרסול, והמצנפת שלה הרוסה. למרבה המזל, מר בייר ראה בה את האישה היפה ביותר בחיים, והיא מצאה אותו 'דמוי יופיטר' יותר מתמיד, אף ששולי כובעו היו רפויים לגמרי מן הפלגים הקטנים שזלגו משם על כתפיו (כי החזיק את כל המטרייה מעל ג'ו), וכל אצבע בכפפותיו הייתה זקוקה לתיקון.
העוברים והשבים בוודאי חשבו אותם לזוג משוגעים לא מזיקים, כי הם שכחו לגמרי לעצור אומניבוס, וטיילו בנחת, בלי לשים לב לדמדומים ולערפל שהלכו והעמיקו. מעט היה אכפת להם מה מישהו חושב, כי הם נהנו מן השעה המאושרת שבאה רק לעתים רחוקות יותר מפעם אחת בחיים, מן הרגע הקסום שמעניק נעורים לזקנים, יופי לפשוטים, עושר לעניים, ונותן ללבבות בני אדם טעימה מן השמים. הפרופסור נראה כאילו כבש ממלכה, ולעולם לא היה עוד מה להציע לו בתחום האושר. וג'ו השתרכה לצדו, הרגישה כאילו מקומה תמיד היה שם, ותהתה איך יכלה אי פעם לבחור בגורל אחר. כמובן, היא הייתה הראשונה לדבר, כלומר לדבר בצורה מובנת, כי ההערות הנרגשות שבאו אחרי ה"הו, כן!" הסוער שלה לא היו בעלות אופי קוהרנטי או כזה שאפשר לדווח עליו.
"פרידריך, למה לא..."
"אה, שמים, היא נותנת לי את השם שאיש לא אמר מאז שמינה מתה!" קרא הפרופסור, ועצר בתוך שלולית כדי להביט בה בעונג מלא הכרת תודה.
"אני תמיד קוראת לך כך בלבי... שכחתי, אבל לא אעשה זאת אם אתה לא אוהב."
"אם אני אוהב? זה מתוק לי יותר משאני יכול לומר. ותגידי לי גם 'אתה', כמו לאדם קרוב, ולא 'אדוני', ואז אומר שהשפה שלך יפה כמעט כמו שלי."
"זה לא קצת רגשני מדי, 'אתה'?" שאלה ג'ו, וחשבה בלבה שזו מילה קטנה ויפהפייה.
"רגשני? כן. תודה לגוט, אנחנו הגרמנים מאמינים ברגש, ושומרים את עצמנו צעירים איתו. ה'אדוני' האנגלי שלכם קר כל כך. תגידי 'אתה', יקירת לבי, זה אומר לי כל כך הרבה," הפציר מר בייר, יותר כמו סטודנט רומנטי מאשר כמו פרופסור רציני.
"טוב, אז למה אתה, יקירי, לא סיפרת לי את כל זה קודם?" שאלה ג'ו בביישנות.
"עכשיו אצטרך להראות לך את כל לבי, ואעשה זאת בשמחה רבה, כי מעכשיו את תצטרכי לשמור עליו. ראי, אם כן, ג'ו שלי... אה, השם הקטן, היקר והמשעשע... היה לי רצון לומר משהו ביום שבו נפרדתי בניו יורק, אבל חשבתי שהחבר הנאה מאורס לך, ולכן לא דיברתי. האם היית אומרת 'כן' אז, אילו דיברתי?"
"אני לא יודעת. אני חוששת שלא, כי לא היה לי לב באותו זמן."
"פְּרוּט! בזה אני לא מאמין. הוא ישן עד שנסיך האגדות בא דרך היער והעיר אותו. אה, טוב, 'דִי אֶרְסְטֶה לִיבֶּה אִיסְט דִי בֶּסְטֶה', אבל לזה לא הייתי מצפה."
"כן, האהבה הראשונה היא הטובה ביותר, אבל היה מרוצה, כי לא הייתה לי אף פעם אחרת. טדי היה רק נער, ועד מהרה התגבר על החיבה הקטנה שלו," אמרה ג'ו, שרצתה לתקן את טעותו של הפרופסור.
"טוב! אז אנוח מאושר, ואהיה בטוח שאת נותנת לי הכול. חיכיתי כל כך הרבה זמן, שנעשיתי אנוכי, כפי שתגלי, פרופסורין."
"אני אוהבת את זה," קראה ג'ו, שמחה בשמה החדש. "עכשיו ספר לי, מה הביא אותך סוף סוף, בדיוק כשרציתי אותך?"
"זה," ומר בייר הוציא נייר קטן ובלוי מכיס הווסט שלו.
ג'ו פתחה אותו, ונראתה נבוכה מאוד, כי זה היה אחד השירים שתרמה בעצמה לעיתון ששילם על שירה, ומשום כך שלחה אליו מדי פעם ניסיון.
"איך זה יכול היה להביא אותך?" שאלה, ותהתה למה הוא מתכוון.
"מצאתי אותו במקרה. הכרתי אותו לפי השמות ולפי ראשי התיבות, והיה בו בית קטן אחד שנדמה היה שהוא קורא לי. קראי ומצאי אותו. אני אדאג שלא תלכי ברטוב."
בעליית הגג
ארבע תיבות קטנות בשורה,
מאובקות ובלויות מן הזמן,
כולן עוצבו ומולאו, לפני שנים,
בידי ילדים שהם עכשיו בשיא ימיהם.
ארבעה מפתחות קטנים תלויים זה לצד זה,
עם סרטים דהויים, אמיצים ועליזים
כשנקשרו שם, בגאווה ילדותית,
לפני שנים, ביום גשום.
ארבעה שמות קטנים, אחד על כל מכסה,
חרוטים בידו של נער,
ומתחתם טמונים ומוסתרים
סיפוריה של החבורה המאושרת
ששיחקה כאן פעם, ועצרה לא פעם
לשמוע את הפזמון המתוק,
שבא והלך על הגג שלמעלה
בגשם הקיץ היורד.
"מג" על המכסה הראשון, חלק ונאה.
אני מציצה פנימה בעיניים אוהבות,
כי מקופל כאן, בזהירות המוכרת,
אוסף נאה מונח,
תיעוד של חיים שלווים,
מתנות לילדה עדינה ולנערה,
שמלת כלה, שורות לרעיה,
נעל זעירה, תלתל של תינוק.
שום צעצוע לא נשאר בתיבה הראשונה,
כי כולם נלקחו משם,
בזקנתם, כדי להצטרף שוב
למשחקיה של מג קטנה אחרת.
אה, אם מאושרת! אני יודעת היטב
שאת שומעת, כמו פזמון מתוק,
שירי ערש רכים ושקטים תמיד
בגשם הקיץ היורד.
"ג'ו" על המכסה הבא, שרוט ובלוי,
ובפנים אוצר מגוון
של בובות בלי ראש, ספרי לימוד קרועים,
ציפורים וחיות שכבר אינן מדברות,
שלל שהובא מארץ האגדות
שרק רגליים צעירות דרכו בה,
חלומות על עתיד שלא נמצא,
זיכרונות מעבר שעודו מתוק,
שירים כתובים למחצה, סיפורים פרועים,
מכתבי אביב, חמים וקרים,
יומנים של ילדה עקשנית,
רמזים לאישה שהזדקנה מוקדם,
אישה בבית בודד,
ששומעת, כמו פזמון עצוב,
"היי ראויה, יקירה, והאהבה תבוא,"
בגשם הקיץ היורד.
בת' שלי! האבק תמיד מטואטא
מן המכסה שנושא את שמך,
כאילו בידי עיניים אוהבות שבכו,
בידיים זהירות שבאו לעתים קרובות.
המוות הקדיש לנו קדושה אחת,
תמיד פחות אנושית מאלוהית,
ועדיין אנו מניחים, בקינה רכה,
שרידים במקדש הביתי הזה:
פעמון הכסף, שצלצל כה מעט,
הכובע הקטן שחבשה אחרון,
קתרינה היפה והמתה שהייתה תלויה
מעל דלתה, נישאת בידי מלאכים.
השירים ששרה, בלי תלונה,
בבית הכלא של כאבה,
לעולם הם נמזגים במתיקות
בגשם הקיץ היורד.
על שדה המכסה האחרון המלוטש,
כתובת שהיא עכשיו יפה ואמיתית גם יחד,
אביר אמיץ נושא על מגינו
את "איימי" באותיות זהב וכחול.
בפנים מונחות רשתות שקשרו את שערה,
נעלי בית שרקדו את ריקודן האחרון,
פרחים דהויים שהונחו בזהירות,
מניפות שעמלן האוורירי הסתיים,
כרטיסי ולנטיין עליזים, כולם להבות לוהטות,
זוטות שמילאו את תפקידן
בתקוות ובפחדים ובמבוכות של נערה,
תיעוד של לב עלמה
הלומד עכשיו לחשים יפים ואמיתיים יותר,
ושומע, כמו פזמון עליז,
את צליל הכסף של פעמוני חתונה
בגשם הקיץ היורד.
ארבע תיבות קטנות בשורה,
מאובקות ובלויות מן הזמן,
ארבע נשים, שלמדו מן הטוב והרע
לאהוב ולעמול בשיא ימיהן.
ארבע אחיות, שנפרדו לשעה,
אף אחת לא אבדה, רק אחת הלכה לפנינו,
ובכוחה של האהבה הנצחית
הן הקרובות והיקרות לעולמי עד.
הו, כשהאוצרות הנסתרים האלה שלנו
יהיו גלויים לעיני האב,
שיהיו עשירים בשעות זהב,
במעשים שנראים יפים יותר באור,
בחיים שמוזיקת האומץ שלהם תצלצל עוד זמן רב,
כמו מנגינה מעוררת רוח,
בנשמות שימריאו וישירו בשמחה
בשמש הארוכה שאחרי הגשם.
"זה שיר גרוע מאוד, אבל הרגשתי אותו כשכתבתי אותו, יום אחד כשהייתי בודדה מאוד, ובכיתי טוב על שק סמרטוטים. אף פעם לא חשבתי שהוא יגיע למקום שבו יוכל לגלות סודות," אמרה ג'ו, וקרעה את השורות שהפרופסור שמר כאוצר כל כך הרבה זמן.
"תני לו ללכת, הוא מילא את תפקידו, ואקבל אחד חדש כשאקרא את כל הספר החום שבו היא שומרת את סודותיה הקטנים," אמר מר בייר בחיוך, כשהתבונן בקרעים עפים ברוח. "כן," הוסיף ברצינות, "קראתי את זה, וחשבתי לעצמי: יש לה צער, היא בודדה, היא תמצא נחמה באהבה אמיתית. יש לי לב מלא, מלא בשבילה. האם לא אלך ואומר, 'אם זה אינו דבר עלוב מדי לתת תמורת מה שאני מקווה לקבל, קחי אותו בשם אלוהים'?"
"וכך באת וגילית שזה לא עלוב מדי, אלא הדבר היקר היחיד שהייתי צריכה," לחשה ג'ו.
"בהתחלה לא היה לי אומץ לחשוב כך, אף שקבלת הפנים שלך הייתה טובה כמו מן השמים. אבל עד מהרה התחלתי לקוות, ואז אמרתי, 'אני אשיג אותה גם אם אמות בשביל זה,' וכך אעשה!" קרא מר בייר בהנהון מתריס, כאילו חומות הערפל שנסגרו סביבם היו מחסומים שעליו לעבור או להפיל באומץ.
ג'ו חשבה שזה נהדר, והחליטה להיות ראויה לאביר שלה, אף שלא בא דוהר על סוס מלחמה בלבוש מפואר.
"מה גרם לך להתרחק כל כך הרבה זמן?" שאלה כעבור רגע, כשמצאה שנעים כל כך לשאול שאלות אינטימיות ולקבל תשובות נפלאות, שלא יכלה לשתוק.
"זה לא היה קל, אבל לא מצאתי בלבי לקחת אותך מן הבית המאושר כל כך הזה עד שיהיה לי סיכוי לבית שאוכל לתת לך, אחרי זמן רב, אולי, ועבודה קשה. איך יכולתי לבקש ממך לוותר על כל כך הרבה בשביל בחור זקן ועני, שאין לו הון מלבד קצת השכלה?"
"אני שמחה שאתה עני. לא הייתי יכולה לסבול בעל עשיר," אמרה ג'ו בהחלטיות, והוסיפה בטון רך יותר: "אל תפחד מעוני. הכרתי אותו מספיק זמן כדי לאבד את הפחד ממנו ולהיות מאושרת בעבודה בשביל אלה שאני אוהבת. ואל תקרא לעצמך זקן. ארבעים הוא שיא החיים. לא הייתי יכולה שלא לאהוב אותך גם אילו היית בן שבעים!"
הפרופסור מצא את זה נוגע ללב כל כך, שהיה שמח בממחטה שלו, אילו יכול היה להגיע אליה. מכיוון שלא יכול, ניגבה ג'ו את עיניו בשבילו, ואמרה בצחוק, כשלקחה ממנו חבילה או שתיים...
"אולי אני תקיפת דעת, אבל איש לא יוכל לומר שאני מחוץ לתחומי עכשיו, כי השליחות המיוחדת של האישה אמורה להיות ניגוב דמעות ונשיאת משאות. אני אשא את חלקי, פרידריך, ואעזור להרוויח את הבית. תשלים עם זה, אחרת לעולם לא אבוא," הוסיפה בנחישות, כשניסה לקחת בחזרה את משאו.
"נראה. יש לך סבלנות לחכות זמן רב, ג'ו? עליי לנסוע ולעשות את עבודתי לבד. עליי לעזור קודם לבנים שלי, כי אפילו בשבילך אסור לי להפר את הבטחתי למינה. את יכולה לסלוח על זה, ולהיות מאושרת בזמן שאנחנו מקווים ומחכים?"
"כן, אני יודעת שאני יכולה, כי אנחנו אוהבים זה את זה, וזה הופך את כל השאר לקל לנשיאה. גם לי יש החובה שלי והעבודה שלי. לא הייתי יכולה ליהנות אילו הזנחתי אותן, אפילו בשבילך, אז אין צורך בחיפזון או בקוצר רוח. אתה יכול לעשות את חלקך במערב, אני יכולה לעשות את שלי כאן, ושנינו נהיה מאושרים ונקווה לטוב, ונשאיר את העתיד להיות כרצון אלוהים."
"אה! את נותנת לי תקווה ואומץ כאלה, ואין לי מה לתת בחזרה מלבד לב מלא והידיים הריקות האלה," קרא הפרופסור, נרגש עד מאוד.
ג'ו לעולם, לעולם לא תלמד להתנהג כראוי, כי כשאמר את זה כשעמדו על המדרגות, היא פשוט הניחה את שתי ידיה בידיו, לחשה ברוך, "לא ריקות עכשיו," והתכופפה ונישקה את הפרידריך שלה מתחת למטרייה. זה היה נורא, אבל היא הייתה עושה את זה גם אילו להקת הדרורים בעלי הזנבות הרטובים שעל המשוכה הייתה בני אדם, כי היא באמת הייתה אבודה לגמרי, ולא שמה לב לשום דבר מלבד לאושר שלה. אף שהגיע בלבוש פשוט כל כך, זה היה רגע השיא בחייהם של שניהם, כשפנו מן הלילה, מן הסערה ומן הבדידות אל האור, החום והשלווה של הבית שחיכו לקבל אותם, ובקריאה שמחה של "ברוך הבא הביתה!" הכניסה ג'ו את אהובה פנימה וסגרה את הדלת.