איני יכולה להרגיש שמילאתי את חובתי כהיסטוריונית הצנועה של משפחת מארץ', בלי להקדיש לפחות פרק אחד לשני חבריה היקרים והחשובים ביותר. דייזי ודמי הגיעו עכשיו לגיל התבונה, כי בעידן המהיר הזה תינוקות בני שלוש או ארבע תובעים את זכויותיהם, וגם מקבלים אותן, וזה יותר ממה שעולה בידי רבים מן המבוגרים מהם. אם היו אי פעם זוג תאומים שעמדו בסכנה להתקלקל לגמרי מרוב הערצה, הרי אלה היו בני ברוק הקטנים והפטפטנים. כמובן שהם היו הילדים המופלאים ביותר שנולדו אי פעם, כפי שיתברר כשאספר שהם הלכו בגיל שמונה חודשים, דיברו שוטף בגיל שנה, ובגיל שנתיים כבר תפסו את מקומם ליד השולחן והתנהגו בנימוס שהקסים את כל הרואים. בגיל שלוש דרשה דייזי 'מחטית', ובאמת תפרה שקית בארבעה תפרים. היא גם פתחה משק בית במזנון, וניהלה כיריים זעירות לבישול במיומנות שהעלתה דמעות של גאווה בעיני האנה. ודמי למד את האותיות עם סבו, שהמציא שיטה חדשה ללמד את האלף-בית: הוא יצר את האותיות בעזרת ידיו ורגליו, וכך שילב התעמלות לראש ולעקבים גם יחד. הילד גילה מוקדם כישרון טכני שהלהיב את אביו והטריף את אמו, כי הוא ניסה לחקות כל מכונה שראה, והחזיק את חדר הילדים במצב של תוהו ובוהו, עם 'מתונת התפירה' שלו, מבנה מסתורי של חוטים, כיסאות, אטבי כביסה וסלילים, כדי שגלגלים יסתובבו 'תביב ותביב'. היה גם סל שנתלה מעל גב כיסא, ובו ניסה לשווא להרים את אחותו התמימה מדי, שבמסירות נשית הניחה לראשה הקטן להיחבט עד שחולצה, ואז העיר הממציא הצעיר בכעס: "אבל מאמא, זאת המעלית סלי, ואני מנתה להרים אותה למעלה."
אף שהיו שונים לגמרי באופיים, הסתדרו התאומים יחד להפליא, ורבו לעתים רחוקות יותר משלוש פעמים ביום. כמובן, דמי רדה בדייזי, ובאבירות הגן עליה מפני כל תוקף אחר, ואילו דייזי הפכה את עצמה לשפחה נאמנה, והעריצה את אחיה כיצור המושלם היחיד בעולם. דייזי הייתה נשמה קטנה, ורודה, שמנמנה ושטופת שמש, שמצאה את דרכה אל לב כולם והתרפקה שם. היא הייתה מאותם ילדים מקסימים שנראים כאילו נוצרו כדי שינשקו ויחבקו אותם, יקשטו ויעריצו אותם כמו אלות קטנות, ויציגו אותם לשבחי כולם בכל אירוע חגיגי. מעלותיה הקטנות היו מתוקות כל כך, שהייתה ממש מלאך אילולא כמה שובבויות קטנות שהשאירו אותה אנושית להפליא. בעולם שלה תמיד היה מזג אוויר נאה, ובכל בוקר טיפסה בכותונת הלילה הקטנה שלה אל החלון כדי להשקיף החוצה ולומר, בין שירד גשם ובין שזרחה השמש: "הו, יום יפיף, הו, יום יפיף!" כל אחד היה ידיד, והיא הציעה נשיקות לזרים בביטחון כזה, שאפילו הרווק המושבע ביותר התרכך, ואוהבי תינוקות הפכו למעריצים נאמנים.
"אני אוהבת את תולם," אמרה פעם, ופתחה את זרועותיה, כשהכפית שלה ביד אחת והספל ביד השנייה, כאילו השתוקקה לחבק ולהאכיל את העולם כולו.
ככל שגדלה, החלה אמה להרגיש ששובך היונים יתברך בנוכחותה של דיירת שלווה ואוהבת כמו זו שעזרה להפוך את הבית הישן לבית אמיתי, והתפללה שייחסך ממנה אובדן כמו זה שלימד אותם לאחרונה כמה זמן אירחו מלאך בלי לדעת. סבה קרא לה לעתים קרובות 'בת'', וסבתה השגיחה עליה במסירות בלתי נלאית, כאילו ניסתה לכפר על איזו טעות מן העבר, שאיש מלבדה לא יכול היה לראות.
דמי, כמו יאנקי אמיתי, היה בעל נטייה חקרנית. הוא רצה לדעת הכול, ולעתים קרובות היה נסער מאוד משום שלא קיבל תשובות מספקות ל"בשביל מה?" הנצחי שלו.
הייתה לו גם נטייה פילוסופית, לשמחתו הגדולה של סבו, שנהג לנהל איתו שיחות סוקרטיות, ובהן התלמיד המחונן הביך לפעמים את מורו, לשביעות רצונן הגלויה של נשות הבית.
"מה גורם לרגליים שלי ללכת, תבא?" שאל הפילוסוף הצעיר ערב אחד, כשבחן את חלקי גופו הפעילים האלה במבט מהורהר, בזמן שנח אחרי השתוללות של לפני השינה.
"זה השכל הקטן שלך, דמי," השיב החכם, וליטף בכבוד את הראש הצהוב.
"מה זה תכל קטן?"
"זה משהו שגורם לגוף שלך לזוז, כמו שהקפיץ גרם לגלגלים בשעון שלי להסתובב כשהראיתי לך אותו."
"תפתח אותי. אני רוצה לראות אותו מסתובב."
"אני לא יכול לעשות את זה, בדיוק כמו שאתה לא יכולת לפתוח את השעון. אלוהים מכוון אותך, ואתה הולך עד שהוא עוצר אותך."
"באמת?" ועיניו החומות של דמי גדלו והאירו כשקלט את המחשבה החדשה. "אני מכוון כמו השעון?"
"כן, אבל אני לא יכול להראות לך איך, כי זה נעשה כשאנחנו לא רואים."
דמי מישש את גבו, כאילו ציפה למצוא אותו כמו גב השעון, ואז העיר ברצינות: "אני חוסב סאלוהים עוסה את זה כסאני יסן."
בא אחר כך הסבר מדוקדק, ודמי הקשיב לו בתשומת לב כזאת, שסבתו המודאגת אמרה: "יקירי, אתה חושב שזה נבון לדבר על דברים כאלה עם התינוק הזה? צומחות לו בליטות גדולות מעל העיניים, והוא לומד לשאול את השאלות שהכי אי אפשר לענות עליהן."
"אם הוא מבוגר מספיק לשאול את השאלה, הוא מבוגר מספיק לקבל תשובות אמיתיות. אני לא מכניס לו מחשבות לראש, אלא עוזר לו לפתוח את אלה שכבר נמצאות שם. הילדים האלה חכמים מאיתנו, ואין לי ספק שהילד מבין כל מילה שאמרתי לו. ועכשיו, דמי, תגיד לי איפה אתה שומר את השכל שלך."
אילו השיב הילד כמו אלקיביאדס, "באלים, סוקרטס, איני יודע," לא היה סבו מופתע. אבל כשאחרי שעמד רגע על רגל אחת, כמו חסידה צעירה ומהורהרת, השיב בטון של שכנוע שליו, "בבטן הקטנה שלי," יכול היה האדון הזקן רק להצטרף לצחוקה של סבתא ולפזר את השיעור במטפיזיקה.
אולי הייתה סיבה לדאגה אימהית, אילו לא נתן דמי הוכחות משכנעות לכך שהוא ילד אמיתי, ולא רק פילוסוף בהתהוות. לעתים קרובות, אחרי דיון שגרם להאנה לנבא בהנהונים מבשרי רעות, "הילד הזה לא יאריך ימים בעולם הזה," היה מסתובב ומרגיע את פחדיה באחד מאותם תעלולים שבהם נבלים קטנים, יקרים, מלוכלכים ושובבים מטריפים ומשמחים את נפשות הוריהם.
מג קבעה הרבה כללי מוסר וניסתה לשמור עליהם, אבל איזו אם עמדה אי פעם בפני התחבולות המקסימות, ההתחמקויות המחוכמות או החוצפה השלווה של הגברים והנשים הזעירים, שמגלים את עצמם כה מוקדם כנוכלים קטנים ומיומנים?
"לא עוד צימוקים, דמי. יכאב לך מהם," אומרת אמא לאדם הצעיר שמציע את שירותיו במטבח בקביעות שאינה נכשלת ביום שבו מכינים פודינג שזיפים.
"אני אוהב סיכאב לי."
"אני לא רוצה שיכאב לך, אז רוץ לעזור לדייזי להכין עוגיות."
הוא יוצא בחוסר רצון, אבל העוול שנעשה לו מכביד על רוחו, ולאחר זמן, כשמגיעה הזדמנות לתקן אותו, הוא מערים על אמא בעסקה ממולחת.
"עכשיו הייתם ילדים טובים, ואשחק בכל מה שתרצו," אומרת מג, כשהיא מובילה את עוזרי הטבחים שלה למעלה, אחרי שהפודינג כבר מקפץ בבטחה בסיר.
"באמת, מאמא?" שואל דמי, ורעיון מבריק בראשו המכוסה קמח.
"כן, באמת. כל מה שתגיד," משיבה ההורה קצרת הראייה, ומתכוננת לשיר את "שלושת החתלתולים" חצי תריסר פעמים ברצף, או לקחת את משפחתה "לקנות לחמנייה בפרוטה", בלי להתחשב ברוח או בעייפות הרגליים. אבל דמי לוכד אותה בתשובה הקרירה...
"אז נלך לאכול את כל הצימוקים."
דודה דודו הייתה שותפת המשחקים הראשית ואשת סודם של שני הילדים, והשלישייה הפכה את הבית הקטן על פיו. דודה איימי הייתה בשבילם עד כה רק שם, דודה בת' דהתה עד מהרה לזיכרון מעורפל ונעים, אבל דודה דודו הייתה מציאות חיה, והם ניצלו אותה עד תום, ועל המחמאה הזאת הייתה אסירת תודה עמוקות. אבל כשמר בייר הגיע, הזניחה ג'ו את חבריה למשחק, ומבוכה ושממה נפלו על נפשותיהם הקטנות. דייזי, שאהבה להסתובב ולמכור נשיקות, איבדה את הלקוח הטוב ביותר שלה ופשטה רגל. דמי, בחדות הבחנה של תינוק, גילה עד מהרה שדודו אוהבת לשחק עם 'איש-הדוב' יותר מאשר איתו, אבל אף שנפגע, הסתיר את ייסוריו, כי לא היה לו לב להעליב יריב שהחזיק מכרה של סוכריות שוקולד בכיס הווסט שלו, ושעון שאפשר היה להוציא מנרתיקו ולנער אותו בחופשיות בידי מעריצים נלהבים.
היו אנשים שאולי היו רואים בחירויות הנעימות האלה שוחד, אבל דמי לא ראה זאת באור הזה, והמשיך להעניק את חסותו ל'איש-הדוב' באדיבות מהורהרת, ואילו דייזי העניקה לו את אהבתה הקטנה כבר בביקור השלישי, וראתה בכתפו את כס מלכותה, בזרועו את מקלטה, ובמתנותיו אוצרות יקרים מפז.
לפעמים אוחזים בג'נטלמנים התקפי הערצה פתאומיים לקרוביהן הצעירים של הגברות שהם מכבדים בתשומת לבם, אבל אהבת הילדים המזויפת הזאת לא יושבת עליהם בנוח, ואינה מטעה איש אפילו במעט. מסירותו של מר בייר הייתה כנה, ובכל זאת גם יעילה, כי יושר הוא המדיניות הטובה ביותר באהבה כמו בחוק. הוא היה מאותם גברים שמרגישים בבית בחברת ילדים, והוא נראה טוב במיוחד כשפרצופונים קטנים יצרו ניגוד נעים לפניו הגבריות. עסקיו, יהיו אשר יהיו, עיכבו אותו מיום ליום, אבל הערב כמעט תמיד הביא אותו לבקר... ובכן, הוא תמיד שאל על מר מארץ', אז אני מניחה שהוא היה מוקד המשיכה. האב המצוין חי באשליה שאכן כך, ונהנה מדיונים ארוכים עם הנפש הקרובה לו, עד שהערה מקרית של נכדו, שהיה חד עין ממנו, האירה את עיניו פתאום.
מר בייר נכנס ערב אחד ונעצר על סף חדר העבודה, נדהם מן המחזה שנגלה לעיניו. על הרצפה שכב מר מארץ' על גבו, רגליו המכובדות באוויר, ולצדו, גם הוא שוכב, היה דמי, שניסה לחקות את התנוחה ברגליו הקצרות, הלבושות גרביים אדומים. שני השרועים היו שקועים בעניין ברצינות כזאת, שלא הבחינו בצופים, עד שמר בייר צחק את צחוקו העמוק והמהדהד, וג'ו קראה בפנים מזועזעות...
"אבא, אבא, הנה הפרופסור!"
הרגליים השחורות ירדו והראש האפור עלה, והמורה אמר בכבוד שלא הופר: "ערב טוב, מר בייר. סלח לי לרגע. אנחנו בדיוק מסיימים את השיעור שלנו. ועכשיו, דמי, תעשה את האות ותגיד את שמה."
"אני יודע אותה!" ואחרי כמה מאמצים עוויתיים לבשו הרגליים האדומות צורה של מחוגה, והתלמיד הנבון צעק בניצחון: "זאת דַּבְּל-יוּ, תבא, זאת דַּבְּל-יוּ!"
"הוא נולד להיות וֶלֶר," צחקה ג'ו, כשאביה אסף את עצמו מן הרצפה, ואחיינה ניסה לעמוד על ראשו, הדרך היחידה שבה יכול היה להביע את שביעות רצונו מכך שהשיעור נגמר.
"ומה עשית היום, בּוּבְּכֶן?" שאל מר בייר, והרים את המתעמל.
"אני הלכתי לראות את מרי הקטנה."
"ומה עשית שם?"
"נישקתי אותה," פתח דמי בכנות תמימה.
"פְּרוּט! אתה מתחיל מוקדם. ומה אמרה מרי הקטנה על זה?" שאל מר בייר, והמשיך לשמוע את וידויו של החוטא הצעיר, שעמד על ברכו וחקר את כיס הווסט.
"אוי, היא אהבה את זה, והיא נישקה אותי, ואני אהבתי את זה. ילדים קטנים לא אוהבים ילדות קטנות?" שאל דמי, פיו מלא, באווירה של שביעות רצון נינוחה.
"אפרוח מוקדם שכמוך! מי הכניס לך את זה לראש?" אמרה ג'ו, שנהנתה מן הגילוי התמים לא פחות מן הפרופסור.
"זה לא בראש סלי, זה בפה סלי," ענה דמי, שהבין הכול כפשוטו, והוציא את לשונו ועליה סוכריית שוקולד, כי חשב שהיא מתכוונת לממתקים, לא לרעיונות.
"אתה צריך לשמור קצת בשביל החברה הקטנה. מתוק למתוקה, מֶנְלִינְג," ומר בייר הציע לג'ו כמה, במבט שגרם לה לתהות אם השוקולד אינו הצוף שהאלים שותים. גם דמי ראה את החיוך, התרשם ממנו, ושאל בתמימות...
"גם ילדים גדולים אוהבים ילדות גדולות, פֶּסוֹר?"
כמו וושינגטון הצעיר, מר בייר 'לא יכול היה לשקר', ולכן נתן תשובה מעורפלת משהו, שהוא מאמין שלפעמים הם אוהבים, בטון שגרם למר מארץ' להניח את מברשת הבגדים שלו, להעיף מבט בפניה המתרחקות של ג'ו, ואז לשקוע בכיסאו, ולהיראות כאילו 'האפרוח המוקדם' הכניס לראשו רעיון מתוק וחמוץ גם יחד.
מדוע דודו, כשתפסה אותו בארון כלי החרסינה חצי שעה אחר כך, כמעט סחטה את האוויר מגופו הקטן בחיבוק רך, במקום לנער אותו על שהוא נמצא שם, ומדוע המשיכה את המעשה החדש הזה במתנה בלתי צפויה של פרוסת לחם גדולה עם ריבה, נשאר אחת החידות שעליהן שבר דמי את ראשו הקטן, ונאלץ להשאיר אותה בלי פתרון לנצח.