"בבקשה, גברתי האם, תוכלי להשאיל לי את אשתי לחצי שעה? המטען הגיע, ואני הפכתי את כל הבגדים המהודרים של איימי מפריז, בניסיון למצוא כמה דברים שאני צריך," אמר לורי, כשנכנס למחרת ומצא את גברת לורנס יושבת בחיק אמה, כאילו הפכו אותה שוב ל'תינוקת'.
"כמובן. לכי, יקירתי, שכחתי שיש לך בית אחר מלבד זה," וגברת מארץ' לחצה את היד הלבנה שענדה את טבעת הנישואים, כאילו ביקשה סליחה על חמדנותה האמהית.
"לא הייתי בא אילו יכולתי להימנע מזה, אבל אני לא מסתדר בלי האישה הקטנה שלי, בדיוק כמו ש..."
"שבשבת לא מסתדרת בלי הרוח," הציעה ג'ו, כשעצר לחפש דימוי. ג'ו חזרה להיות חצופה כמו פעם מאז שטדי חזר הביתה.
"בדיוק, כי איימי מחזיקה אותי מכוון היישר מערבה רוב הזמן, ורק מדי פעם אני מסתובב קצת דרומה, ומאז שהתחתנתי לא הייתה לי אף תקופה של רוח מזרחית. על הצפון אני לא יודע כלום, אבל אני כולי בריא ונעים, נכון, גבירתי?"
"מזג אוויר נפלא עד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן זה יימשך, אבל אני לא מפחדת מסערות, כי אני לומדת איך להשיט את הספינה שלי. בוא הביתה, יקירי, ואמצא לך את חולץ המגפיים שלך. אני מניחה שזה מה שאתה מחפש בין הדברים שלי. גברים כל כך חסרי אונים, אמא," אמרה איימי, באווירה של אם בית, ששימחה את בעלה.
"מה אתם הולכים לעשות עם עצמכם אחרי שתתמקמו?" שאלה ג'ו, וכפתרה את גלימתה של איימי כמו שנהגה לכפתר את הסינרים שלה.
"יש לנו תוכניות. אנחנו לא מתכוונים לספר עליהן הרבה עדיין, כי אנחנו מטאטאים חדשים מאוד, אבל אנחנו לא מתכוונים לשבת בטל. אני נכנס לעסקים במסירות שתשמח את סבא, ותוכיח לו שאני לא מפונק. אני צריך משהו כזה כדי לשמור אותי יציב. נמאס לי להתבטל, ואני מתכוון לעבוד כמו גבר."
"ואיימי, מה היא הולכת לעשות?" שאלה גברת מארץ', מרוצה מאוד מההחלטה של לורי ומהמרץ שבו דיבר.
"אחרי שנערוך ביקורי נימוסים אצל כולם, ונציג לראווה את הכובע הכי טוב שלנו, נדהים אתכם באירוח האלגנטי של האחוזה שלנו, בחברה המבריקה שנאסוף סביבנו, ובהשפעה המיטיבה שנפעיל על העולם כולו. זה בערך העניין, נכון, מדאם רקמייה?" שאל לורי במבט מתגרה אל איימי.
"הזמן יגיד. בוא כבר, חצוף, ואל תזעזע את משפחתי כשאתה קורא לי בכינויים מול פניהם," ענתה איימי, והחליטה שקודם יהיה בית עם אישה טובה בתוכו, לפני שתפתח סלון כמלכת החברה הגבוהה.
"כמה מאושרים הילדים האלה נראים יחד!" העיר מר מארץ', שהתקשה לשקוע באריסטו שלו אחרי שהזוג הצעיר הלך.
"כן, ואני חושבת שזה יימשך," הוסיפה גברת מארץ', בהבעה הרגועה של נווט שהביא ספינה בשלום לנמל.
"אני יודעת שזה יימשך. איימי המאושרת!" וג'ו נאנחה, ואז חייכה חיוך זוהר כשפרופסור בייר פתח את השער בדחיפה חסרת סבלנות.
מאוחר יותר באותו ערב, כשדעתו נחה בעניין חולץ המגפיים, אמר לורי פתאום לאשתו: "גברת לורנס."
"אדוני!"
"האיש הזה מתכוון להתחתן עם ג'ו שלנו!"
"אני מקווה שכן, ואתה לא, יקירי?"
"ובכן, אהובתי, אני חושב שהוא בחור זהב, במובן המלא ביותר של המילה, אבל הלוואי שהיה קצת יותר צעיר והרבה יותר עשיר."
"נו, לורי, אל תהיה בררן ורודף ממון כל כך. אם הם אוהבים זה את זה, לא משנה אפילו קצת בני כמה הם או כמה הם עניים. נשים לעולם לא צריכות להתחתן בשביל כסף..." איימי עצרה את עצמה בבת אחת כשהמילים נפלטו לה, והביטה בבעלה, שענה ברצינות זדונית...
"בוודאי שלא, אף שלפעמים שומעים בחורות מקסימות אומרות שהן מתכוונות לעשות את זה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, פעם חשבת שחובתך למצוא שידוך עשיר. אולי זה מסביר מדוע התחתנת עם לא-יוצלח כמוני."
"הו, הנער היקר ביותר שלי, אל תגיד, אל תגיד את זה! שכחתי שאתה עשיר כשאמרתי 'כן'. הייתי מתחתנת איתך גם אילו לא היה לך פרוטה, ולפעמים אני הלוואי שהיית עני, כדי שאוכל להראות לך כמה אני אוהבת אותך." ואיימי, שהייתה מכובדת מאוד בפומבי ואוהבת מאוד בפרטיות, נתנה הוכחות משכנעות לאמיתות דבריה.
"אתה לא באמת חושב שאני יצור רודף בצע כמו שניסיתי להיות פעם, נכון? זה היה שובר את לבי אילו לא האמנת שהייתי חותרת בשמחה באותה סירה איתך, גם אילו היית צריך להתפרנס מחתירה באגם."
"אני אידיוט ובהמה? איך יכולתי לחשוב כך, כשדחית בשבילי גבר עשיר יותר, ואת לא נותנת לי לתת לך אפילו חצי ממה שאני רוצה עכשיו, כשיש לי הזכות? בחורות עושות את זה כל יום, המסכנות, ומלמדים אותן לחשוב שזו הישועה היחידה שלהן, אבל את קיבלת שיעורים טובים יותר, ואף שבשלב מסוים רעדתי לגורלך, לא התאכזבתי, כי הבת נשארה נאמנה לתורת האם. אמרתי את זה לאמא אתמול, והיא נראתה שמחה ואסירת תודה כאילו נתתי לה צ'ק של מיליון לצדקה. את לא מקשיבה להערות המוסר שלי, גברת לורנס," ולורי עצר, כי בעיניה של איימי היה מבט מפוזר, אף שהיו נעוצות בפניו.
"כן, אני מקשיבה, ובאותו זמן מעריצה את השומה שבסנטר שלך. אני לא רוצה לעשות אותך שחצן, אבל אני חייבת להודות שאני גאה יותר בבעלי היפה מאשר בכל הכסף שלו. אל תצחק, אבל האף שלך הוא כזאת נחמה בשבילי," ואיימי ליטפה ברכות את האף החטוב בסיפוק אמנותי.
לורי קיבל מחמאות רבות בחייו, אבל אף אחת לא התאימה לו יותר, כפי שהראה בבירור, אף שצחק על טעמה המוזר של אשתו, בזמן שהיא אמרה לאט: "אפשר לשאול אותך שאלה, יקירי?"
"כמובן שאפשר."
"יהיה לך אכפת אם ג'ו באמת תתחתן עם מר בייר?"
"אה, זאת הבעיה? חשבתי שיש משהו בגומה שלא ממש מוצא חן בעינייך. מכיוון שאני לא כלב שרובץ על האבוס ולא נותן לאחרים לאכול, אלא הבחור המאושר ביותר בעולם, אני מבטיח לך שאני יכול לרקוד בחתונה של ג'ו בלב קל כמו העקבים שלי. את מפקפקת בזה, יקירתי?"
איימי הרימה את עיניה אליו, והייתה מרוצה. הפחד הקטן והקנאי שלה נעלם לנצח, והיא הודתה לו, בפנים מלאות אהבה ואמון.
"הלוואי שיכולנו לעשות משהו בשביל הפרופסור הזקן והנהדר הזה. לא יכולנו להמציא איזה קרוב משפחה עשיר, שימות בנדיבות שם בגרמניה, וישאיר לו הון קטן ונאה?" אמר לורי, כשהתחילו לצעוד הלוך ושוב בטרקלין הארוך, זרוע בזרוע, כמו שאהבו לעשות, לזכר גן הטירה.
"ג'ו הייתה מגלה אותנו, ומקלקלת הכול. היא גאה בו מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואמרה אתמול שהיא חושבת שעוני הוא דבר יפה."
"תבורך על לבה היקר! היא לא תחשוב כך כשיהיה לה בעל ספרותי, ותריסר פרופסורים ופרופסוריות קטנים לפרנס. לא נתערב עכשיו, אבל נחכה להזדמנות, ונעשה להם טובה בעל כורחם. אני חייב לג'ו על חלק מהחינוך שלי, והיא מאמינה בכך שאנשים צריכים לשלם את חובותיהם בהגינות, אז כך אעקוף אותה."
"כמה נפלא להיות מסוגלים לעזור לאחרים, נכון? זה תמיד היה אחד החלומות שלי, שיהיה לי הכוח לתת בנדיבות, ובזכותך החלום התגשם."
"אה, אנחנו נעשה המון טוב, נכון? יש סוג אחד של עוני שאני אוהב במיוחד לעזור לו. לקבצנים גמורים דואגים, אבל לאנשים עדינים ועניים קשה, כי הם לא יבקשו, ואנשים לא מעזים להציע להם צדקה. ועם זאת יש אלף דרכים לעזור להם, אם רק יודעים לעשות זאת בעדינות כזאת שלא תעליב. אני חייב לומר שאני מעדיף לעזור לג'נטלמן שירד מנכסיו מאשר לקבצן חנפן. אני מניח שזה לא בסדר, אבל זה כך, אף שזה קשה יותר."
"כי צריך ג'נטלמן כדי לעשות את זה," הוסיפה החברה השנייה באגודת ההערצה הביתית.
"תודה, אני חושש שאני לא ראוי למחמאה היפה הזאת. אבל רציתי לומר שבזמן שהתבטלתי בחו"ל, ראיתי הרבה בחורים צעירים ומוכשרים שעושים כל מיני הקרבות וסובלים קשיים אמיתיים, כדי להגשים את חלומותיהם. בחורים נהדרים, חלק מהם, עובדים כמו גיבורים, עניים וחסרי חברים, אבל מלאים כל כך באומץ, בסבלנות ובשאפתנות, שהתביישתי בעצמי, והשתוקקתי לתת להם דחיפה הגונה. אלה אנשים שמספק לעזור להם, כי אם יש בהם גאוניות, זה כבוד שמרשים לך לשרת אותם, ולא לתת לה ללכת לאיבוד או להתעכב מחוסר דלק כדי שהסיר ימשיך לבעבע. ואם אין בהם, זה תענוג לנחם את הנפשות המסכנות, ולשמור עליהן מייאוש כשהן מגלות זאת."
"כן, באמת, ויש עוד סוג של אנשים שלא יכולים לבקש, ושסובלים בשקט. אני יודעת משהו על זה, כי השתייכתי אליו לפני שהפכת אותי לנסיכה, כמו שהמלך עשה לנערת הקבצנים בסיפור הישן. לבנות שאפתניות קשה, לורי, ולעתים קרובות הן צריכות לראות את הנעורים, את הבריאות ואת ההזדמנויות היקרות חולפים, רק מחוסר קצת עזרה ברגע הנכון. אנשים היו טובים אליי מאוד, ובכל פעם שאני רואה בנות שנאבקות, כמו שאנחנו נאבקנו פעם, אני רוצה להושיט את ידי ולעזור להן, כמו שעזרו לי."
"וכך תעשי, כמו המלאך שאת!" קרא לורי, והחליט, בלהט של נדבנות, לייסד ולממן מוסד שיועד במפורש לטובת נשים צעירות בעלות נטיות אמנותיות. "לאנשים עשירים אין זכות לשבת וליהנות, או לתת לכסף שלהם להצטבר כדי שאחרים יבזבזו אותו. להשאיר ירושות כשמתים אינו נבון אפילו בחצי כמו להשתמש בכסף בחוכמה בחיים, וליהנות מכך שמשמחים בו את רעינו. אנחנו נבלה טוב בעצמנו, ונוסיף טעם מיוחד להנאה שלנו בכך שניתן לאנשים אחרים לטעום ממנה בנדיבות. תהיי דורקס קטנה, שמסתובבת ומרוקנת סל גדול של מצרכים, וממלאת אותו במעשים טובים?"
"בכל לבי, אם אתה תהיה סנט מרטין האמיץ, שעוצר כשהוא רוכב באבירות ברחבי העולם, כדי לחלוק את גלימתו עם הקבצן."
"עשינו עסקה, ואנחנו נרוויח ממנה הכי הרבה!"
וכך לחצו בני הזוג הצעירים ידיים על כך, ואז המשיכו לצעוד בשמחה, בהרגשה שביתם הנעים ביתי יותר משום שהם מקווים להאיר בתים אחרים, באמונה שרגליהם שלהם ילכו ביושר רב יותר בשביל המלא פרחים שלפניהם אם ייישרו דרכים קשות לרגליים אחרות, ובהרגשה שלבבותיהם קשורים זה לזה חזק יותר בזכות אהבה שיודעת לזכור ברוך את אלה שהתברכו פחות מהם.