ג'ו הייתה לבד בדמדומים, שכבה על הספה הישנה, הביטה באש וחשבה. זו הייתה הדרך האהובה עליה לבלות את שעת בין הערביים. איש לא הפריע לה, והיא נהגה לשכב שם על הכרית האדומה והקטנה של בת', לתכנן סיפורים, לחלום חלומות, או לחשוב מחשבות רכות על האחות שנדמה שמעולם לא הייתה רחוקה. פניה נראו עייפות, רציניות ועצובות למדי, כי למחרת היה יום הולדתה, והיא חשבה כמה מהר השנים חולפות, כמה היא מזדקנת, וכמה מעט נראה שהשיגה. כמעט עשרים וחמש, ושום דבר להראות. ג'ו טעתה בזה. היה הרבה להראות, ובבוא הזמן היא ראתה זאת, והייתה אסירת תודה על כך.
"רווקה זקנה, זה מה שאני הולכת להיות. רווקה ספרותית, עם עט במקום בעל, משפחה של סיפורים במקום ילדים, ובעוד עשרים שנה אולי פירור של תהילה, כשאהיה, כמו ג'ונסון המסכן, זקנה ולא אוכל ליהנות ממנה, בודדה ולא אוכל לחלוק אותה, עצמאית ולא אזדקק לה. טוב, אני לא חייבת להיות קדושה חמוצה או חוטאת אנוכית, ואני מניחה שלרווקות זקנות נוח מאוד כשהן מתרגלות לזה, אבל..." וכאן ג'ו נאנחה, כאילו הסיכוי לא היה מושך.
הוא כמעט אף פעם לא מושך, בהתחלה, ולמי שבת עשרים וחמש נדמה שגיל שלושים הוא סוף כל הדברים. אבל זה לא נורא כמו שזה נראה, ואפשר להסתדר בשמחה רבה אם יש לאדם משהו בתוך עצמו להישען עליו. בגיל עשרים וחמש, בנות מתחילות לדבר על כך שיהיו רווקות זקנות, אבל בסתר מחליטות שלעולם לא יהיו. בגיל שלושים הן לא אומרות על זה כלום, אלא מקבלות את העובדה בשקט, ואם הן נבונות, מתנחמות בכך שהן נזכרות שיש לפניהן עוד עשרים שנים מועילות ומאושרות, שבהן יוכלו ללמוד להזדקן בחן. אל תצחקו על הרווקות, בנות יקרות, כי לעתים קרובות מסתתרים סיפורי אהבה רכים וטרגיים מאוד בלבבות שפועמים בשקט כל כך מתחת לשמלות הצנועות, והרבה הקרבות שקטות של נעורים, בריאות, שאיפות, ואפילו של האהבה עצמה, עושות את הפנים הדהויות יפות בעיני אלוהים. אפילו לאחיות העצובות והחמוצות צריך להתייחס בטוב לב, ולו רק משום שהן החמיצו את החלק המתוק ביותר של החיים. ובנות בפריחתן, כשהן מביטות בהן בחמלה ולא בבוז, צריכות לזכור שגם הן עלולות להחמיץ את עונת הפריחה. שלחיים ורודות אינן נמשכות לנצח, שחוטי כסף יופיעו בשיער החום והיפה, ושבבוא הזמן טוב לב וכבוד יהיו מתוקים כמו שאהבה והערצה מתוקות עכשיו.
רבותיי, כלומר בנים, היו אדיבים לרווקות הזקנות, לא משנה כמה הן עניות ופשוטות ונוקשות, כי האבירות היחידה ששווה משהו היא זו שמוכנה ביותר לכבד את הזקנים, להגן על החלשים ולשרת את הנשים, בלי קשר למעמד, לגיל או לצבע. רק היזכרו בדודות הטובות שלא רק הטיפו והתעסקו בקטנות, אלא גם סעדו ופינקו, לעתים קרובות מדי בלי תודה. היזכרו בצרות שעזרו לכם לצאת מהן, בכסף הכיס שנתנו לכם מחסכונותיהן הקטנים, בתפרים שהאצבעות הזקנות והסבלניות תפרו בשבילכם, בצעדים שהרגליים הזקנות והמוכנות צעדו, והעניקו בהכרת תודה לגברות הזקנות והיקרות את תשומות הלב הקטנות שנשים אוהבות לקבל כל עוד הן חיות. הנערות בעלות העיניים הנוצצות מהירות להבחין בתכונות כאלה, ויחבבו אתכם עוד יותר בזכותן, ואם המוות, כמעט הכוח היחיד שיכול להפריד בין אם לבנה, ייקח מכם את אמכם, תוכלו להיות בטוחים שתמצאו קבלת פנים רכה וחיבה אמהית אצל איזו דודה פריסילה, ששמרה את הפינה החמה ביותר של לבה הזקן והבודד בשביל 'האחיין הכי טוב בעולם'.
ג'ו כנראה נרדמה (כמו שאני מניחה שגם הקורא שלי נרדם במהלך הדרשה הקטנה הזאת), כי פתאום נדמה היה לה שרוחו של לורי עומדת מולה, רוח מוחשית ודומה לחיים, רוכנת מעליה עם בדיוק אותו מבט שהיה לו כשהרגיש הרבה ולא רצה להראות זאת. אבל, כמו ג'ני בבלדה...
"לא יכלה להאמין שזה הוא,"
ושכבה והביטה בו בשתיקה נדהמת, עד שהתכופף ונישק אותה. אז זיהתה אותו, וקפצה ממקומה, וקראה בשמחה...
"הו, טדי שלי! הו, טדי שלי!"
"ג'ו יקרה, אז את שמחה לראות אותי?"
"שמחה! הנער המבורך שלי, אין מילים שיכולות לבטא את השמחה שלי. איפה איימי?"
"אמא שלך לקחה אותה לבית של מג. עצרנו שם בדרך, ולא היה אפשר לחלץ את אשתי מהציפורניים שלהן."
"את מי?" קראה ג'ו, כי לורי אמר את שתי המילים האלה בגאווה ובשביעות רצון בלתי מודעות שהסגירו אותו.
"אוי, לעזאזל! עכשיו עשיתי את זה," והוא נראה כל כך אשם שג'ו התנפלה עליו כהרף עין.
"הלכת והתחתנת!"
"כן, בבקשה, אבל לעולם לא אעשה את זה שוב," והוא כרע על ברכיו, שילב את ידיו בחרטה, ופניו מלאות שובבות, עליזות וניצחון.
"באמת התחתנת?"
"מאוד, תודה."
"רחמים עלינו. איזה דבר נורא תעשה עכשיו?" וג'ו צנחה במושבה בהתנשפות.
"ברכה אופיינית, אבל לא בדיוק מחמיאה," השיב לורי, עדיין בתנוחה מושפלת, אבל קורן משביעות רצון.
"ומה ציפית, כשאתה עוצר את הנשימה של אדם, מתגנב פנימה כמו פורץ, ומגלה סודות ככה? קום, נער מגוחך, וספר לי הכול."
"אף מילה, אלא אם תתני לי לשבת במקום הישן שלי, ותבטיחי לא להתבצר."
ג'ו צחקה על זה כמו שלא צחקה ימים רבים וארוכים, וטפחה על הספה בהזמנה, ואמרה בטון לבבי: "הכרית הישנה למעלה בעליית הגג, ואנחנו לא צריכים אותה עכשיו. אז בוא ותתוודה, טדי."
"כמה טוב לשמוע אותך אומרת 'טדי'! אף אחד לא קורא לי ככה חוץ ממך," ולורי התיישב באווירה של שביעות רצון גדולה.
"איך איימי קוראת לך?"
"אדוני."
"זה דומה לה. טוב, אתה באמת נראה כזה," ועינה של ג'ו הסגירה בבירור שהיא מוצאת את הנער שלה נאה מתמיד.
הכרית נעלמה, אבל היה מחסום בכל זאת, מחסום טבעי, שהציבו הזמן, הריחוק ושינוי הלב. שניהם הרגישו אותו, ולרגע הביטו זה בזה כאילו המחסום הבלתי נראה הזה מטיל עליהם צל קטן. אבל הוא נעלם מיד, כי לורי אמר, בניסיון נואל להיראות מכובד...
"אני לא נראה כמו גבר נשוי וראש משפחה?"
"אף לא קצת, ולעולם לא תיראה. נעשית גדול ויפה יותר, אבל אתה אותו שובב כמו תמיד."
"באמת, ג'ו, את צריכה להתייחס אליי ביותר כבוד," התחיל לורי, שנהנה מכל זה מאוד.
"איך אני יכולה, כשעצם הרעיון שאתה נשוי ומיושב מצחיק כל כך שאני לא מצליחה להישאר רצינית!" ענתה ג'ו, וחייכה בכל פניה, בצורה כל כך מדבקת שהם צחקו שוב, ואז התיישבו לשיחה טובה, ממש כמו פעם, בדרך הישנה והנעימה.
"אין טעם שתצאי לקור להביא את איימי, כי כולם יעלו לכאן עוד מעט. אני לא יכולתי לחכות. רציתי להיות זה שיספר לך את ההפתעה הגדולה, ולקבל את 'השמנת הראשונה', כמו שהיינו אומרים כשרבנו על השמנת."
"כמובן שרצית, וקלקלת את הסיפור שלך כשהתחלת מהסוף הלא נכון. עכשיו, תתחיל נכון, וספר לי איך הכול קרה. אני מתה לדעת."
"ובכן, עשיתי את זה כדי לשמח את איימי," התחיל לורי, בניצוץ שגרם לג'ו לקרוא...
"שקר מספר אחת. איימי עשתה את זה כדי לשמח אותך. תמשיך, ותגיד את האמת, אם אתה מסוגל, אדוני."
"עכשיו היא מתחילה להתנהג כמו אמא. לא נהדר לשמוע אותה?" אמר לורי לאש, והאש זהרה ונצצה כאילו הסכימה לגמרי. "זה אותו דבר, את יודעת, היא ואני אחד. תכננו לחזור הביתה עם משפחת קרול, לפני חודש או יותר, אבל הם פתאום שינו את דעתם, והחליטו לבלות עוד חורף בפריז. אבל סבא רצה לחזור הביתה. הוא נסע לחו"ל כדי לשמח אותי, ואני לא יכולתי לתת לו לחזור לבד, וגם לא יכולתי לעזוב את איימי, וגברת קרול אימצה רעיונות אנגליים על מלוות ועל שטויות כאלה, ולא הרשתה לאיימי לבוא איתנו. אז פשוט פתרתי את הבעיה כשאמרתי, 'בואי נתחתן, ואז נוכל לעשות מה שנרצה'."
"כמובן שאמרת. אצלך הדברים תמיד מסתדרים כמו שנוח לך."
"לא תמיד," ומשהו בקולו של לורי גרם לג'ו לומר בחיפזון...
"איך בכלל הצלחתם לשכנע את הדודה להסכים?"
"זו הייתה עבודה קשה, אבל יחד שכנענו אותה, כי היו לנו המון סיבות טובות לצדנו. לא היה זמן לכתוב ולבקש רשות, אבל כולכם חיבבתם את הרעיון, והייתם מסכימים לו בבוא הזמן, וזה היה רק 'לתפוס את הזמן בפרסה', כמו שאשתי אומרת."
"איך אנחנו גאים בשתי המילים האלה, ואיך אנחנו אוהבים לומר אותן!" קטעה אותו ג'ו, ופנתה בתורה אל האש, והביטה בהנאה באור המאושר שנדמה שהאש מדליקה בעיניים שהיו קודרות כל כך באופן טרגי כשראתה אותן בפעם האחרונה.
"אולי קצת. היא אישה קטנה כל כך שובת לב שאני לא יכול שלא להתגאות בה. טוב, ואז הדוד והדודה היו שם כדי לשמור על הנימוסים. היינו כל כך שקועים זה בזה שלא היינו שווים כלום כל אחד לחוד, והסידור המקסים הזה היה מקל על כולם, אז עשינו את זה."
"מתי, איפה, איך?" שאלה ג'ו, בוערת מעניין ומסקרנות נשיים, כי לא הצליחה לתפוס את זה ולו במעט.
"לפני שישה שבועות, אצל הקונסול האמריקאי בפריז. חתונה שקטה מאוד כמובן, כי אפילו באושר שלנו לא שכחנו את בת' הקטנה והיקרה."
ג'ו הניחה את ידה בידו כשאמר את זה, ולורי ליטף בעדינות את הכרית האדומה והקטנה, שזכר היטב.
"למה לא הודעתם לנו אחר כך?" שאלה ג'ו, בטון שקט יותר, אחרי שישבו בלי לזוז רגע.
"רצינו להפתיע אתכם. בהתחלה חשבנו שנחזור הביתה מיד, אבל הזקן היקר, ברגע שהתחתנו, גילה שלא יוכל להיות מוכן לפני חודש לפחות, ושלח אותנו לבלות את ירח הדבש שלנו איפה שנרצה. איימי קראה פעם לוולרוזה מקום מושלם לירח דבש, אז נסענו לשם, והיינו מאושרים כמו שאנשים מאושרים רק פעם אחת בחייהם. חי נפשי! זו הייתה אהבה בין הוורדים!"
נראה היה שלורי שכח את ג'ו לרגע, וג'ו שמחה על כך, כי העובדה שסיפר לה את הדברים האלה בחופשיות ובטבעיות כאלה הבטיחה לה שהוא סלח ושכח לגמרי. היא ניסתה למשוך את ידה, אבל כאילו ניחש את המחשבה שהניעה את הדחף החצי לא רצוני, לורי אחז בה חזק, ואמר, ברצינות גברית שמעולם לא ראתה בו קודם...
"ג'ו, יקירתי, אני רוצה לומר דבר אחד, ואז נניח לזה לנצח. כמו שאמרתי לך במכתב שבו כתבתי שאיימי הייתה כל כך טובה אליי, לעולם לא אפסיק לאהוב אותך, אבל האהבה השתנתה, ולמדתי לראות שטוב יותר כך. את ואיימי החלפתן מקומות בלבי, זה הכול. אני חושב שכך היה נועד להיות, ושזה היה קורה באופן טבעי אילו חיכיתי, כמו שניסית לגרום לי, אבל אף פעם לא הייתי מסוגל להיות סבלני, ולכן קיבלתי כאב לב. הייתי נער אז, עקשן ופראי, והיה צריך שיעור קשה כדי להראות לי את הטעות שלי. כי זו הייתה טעות, ג'ו, כמו שאמרת, וגיליתי את זה אחרי שעשיתי מעצמי צחוק. בכבודי, בשלב מסוים הייתי כל כך מבולבל, שלא ידעתי את מי אני אוהב יותר, אותך או את איימי, וניסיתי לאהוב את שתיכן באותה מידה. אבל לא הצלחתי, וכשראיתי אותה בשווייץ, נדמה היה שהכול מתבהר בבת אחת. שתיכן נכנסתן למקומות הנכונים שלכן, והרגשתי בטוח שסיימתי כראוי עם האהבה הישנה לפני שהתחלתי את החדשה, שאני יכול בכנות לחלק את לבי בין ג'ו האחות לאיימי האישה, ולאהוב את שתיהן מאוד. תאמיני לזה, ותחזרי לימים הטובים של פעם, כשרק הכרנו זה את זה?"
"אאמין לזה, בכל לבי, אבל, טדי, לעולם לא נוכל להיות שוב נער ונערה. הימים הטובים של פעם לא יכולים לחזור, ואסור לנו לצפות לזה. עכשיו אנחנו גבר ואישה, עם עבודה רצינית לעשות, כי זמן המשחקים נגמר, ואנחנו צריכים לוותר על ההשתוללויות. אני בטוחה שאתה מרגיש את זה. אני רואה את השינוי בך, ואתה תמצא אותו בי. אני אתגעגע לנער שלי, אבל אוהב את הגבר באותה מידה, ואעריץ אותו יותר, כי הוא מתכוון להיות מה שקיוויתי שיהיה. אנחנו לא יכולים להיות עוד חברים קטנים למשחקים, אבל נהיה אח ואחות, נאהב ונעזור זה לזה כל חיינו, נכון, לורי?"
הוא לא אמר מילה, אבל לקח את היד שהושיטה לו, והניח עליה את פניו לרגע, וחש שמתוך קברה של אהבה נערית, קמה ידידות יפה וחזקה שתברך את שניהם. כעבור רגע אמרה ג'ו בעליזות, כי לא רצתה שהשיבה הביתה תהיה עצובה: "אני לא מצליחה להאמין שאתם, הילדים, באמת נשואים ועומדים להקים בית. הרי נדמה שרק אתמול כפתרתי את הסינר של איימי, ומשכתי בשערותיך כשהקנטת. אלוהים ישמור, כמה מהר הזמן טס!"
"מכיוון שאחד מהילדים מבוגר ממך, את לא צריכה לדבר כמו סבתא. אני מחמיא לעצמי שאני 'ג'נטלמן שגדל', כמו שאמרה פגוטי על דייוויד, וכשתראי את איימי, תגלי שהיא תינוקת מפותחת למדי," אמר לורי, משועשע מהאווירה האמהית שלה.
"אולי אתה קצת יותר מבוגר בשנים, אבל אני הרבה הרבה יותר מבוגרת בהרגשה, טדי. נשים תמיד כאלה, והשנה האחרונה הייתה קשה כל כך שאני מרגישה בת ארבעים."
"ג'ו המסכנה! השארנו אותך לשאת את זה לבד, בזמן שאנחנו יצאנו לבלות. את באמת מבוגרת יותר. הנה קמט, והנה עוד אחד. אם את לא מחייכת, העיניים שלך נראות עצובות, וכשנגעתי בכרית עכשיו, מצאתי עליה דמעה. היה לך הרבה מאוד לשאת, והיית צריכה לשאת הכול לבד. איזו חיה אנוכית הייתי!" ולורי משך בשערותיו שלו, במבט מלא חרטה.
אבל ג'ו רק הפכה את הכרית הבוגדנית, וענתה, בטון שניסתה לעשות עליז יותר: "לא, היו לי אבא ואמא לעזור לי, והתינוקות היקרים לנחם אותי, והמחשבה שאתה ואיימי בטוחים ומאושרים, שהקלה עליי לשאת את הצרות כאן. אני בודדה, לפעמים, אבל אני מניחה שזה טוב בשבילי, ו..."
"לעולם לא תהיי שוב," קטע אותה לורי, וכרך את זרועו סביבה, כאילו כדי לגדר מפניה כל רעה אנושית. "איימי ואני לא יכולים להסתדר בלעדייך, אז את חייבת לבוא וללמד את 'הילדים' לנהל משק בית, ולהתחלק איתנו בכול, בדיוק כמו שהיינו עושים, ולתת לנו לפנק אותך, וכולנו נהיה מאושרים וידידותיים יחד."
"אם לא אפריע, זה יהיה נעים מאוד. אני כבר מתחילה להרגיש צעירה לגמרי, כי איכשהו כל הצרות שלי כאילו עפו כשבאת. תמיד היית לי נחמה, טדי," וג'ו השעינה את ראשה על כתפו, בדיוק כמו שעשתה לפני שנים, כשבת' שכבה חולה ולורי אמר לה להיאחז בו.
הוא הביט בה מלמעלה, ותהה אם היא זוכרת את הזמן ההוא, אבל ג'ו חייכה לעצמה, כאילו באמת כל צרותיה נעלמו כשהגיע.
"את עדיין אותה ג'ו, מזילה דמעות רגע אחד, וצוחקת ברגע שאחריו. עכשיו את נראית קצת שובבה. מה זה, סבתא?"
"תהיתי איך אתה ואיימי מסתדרים יחד."
"כמו מלאכים!"
"כן, כמובן, אבל מי שולט?"
"לא אכפת לי לספר לך שעכשיו היא שולטת, לפחות אני נותן לה לחשוב כך, זה משמח אותה, את יודעת. עם הזמן נתחלף, כי הנישואים, כך אומרים, מחלקים לשניים את הזכויות ומכפילים את החובות."
"תמשיך כמו שהתחלת, ואיימי תשלוט בך כל ימי חייך."
"טוב, היא עושה את זה בצורה כל כך בלתי מורגשת שאני לא חושב שזה יפריע לי הרבה. היא מהסוג של נשים שיודעות לשלוט היטב. בעצם, זה דווקא מוצא חן בעיניי, כי היא מלפפת אותך סביב אצבעה ברכות וביופי כמו פקעת משי, וגורמת לך להרגיש כאילו היא עושה לך טובה כל הזמן."
"שאחיה ואראה אותך בעל שאשתו מנהלת אותו, ונהנה מזה!" קראה ג'ו, וידיה מורמות.
היה טוב לראות את לורי מיישר את כתפיו ומחייך בבוז גברי לרמז הזה, כשענה באווירה ה"רמה והנישאת" שלו: "איימי מחונכת מדי בשביל זה, ואני לא מהסוג של גברים שנכנעים לזה. אשתי ואני מכבדים את עצמנו ואת זה את זה יותר מדי מכדי לרדות או לריב אי פעם."
זה מצא חן בעיני ג'ו, והיא חשבה שהכבוד החדש הולם אותו מאוד, אבל הנער נראה כמשתנה מהר מאוד לגבר, וחרטה התערבבה בהנאתה.
"אני בטוחה בזה. את ואיימי אף פעם לא רבתם כמו שאנחנו היינו רבים. היא השמש ואני הרוח, כמו במשל, והשמש הצליחה עם האיש יותר טוב, אתה זוכר."
"היא יודעת גם לנשוף עליו בכעס, לא רק לזרוח עליו," צחק לורי. "איזו הטפה קיבלתי בניס! אני נותן לך את מילתי שזו הייתה גרועה בהרבה מכל הנזיפות שלך, ממש מזעזעת. אספר לך הכול מתישהו. היא לעולם לא תספר, כי אחרי שאמרה לי שהיא בזה לי ומתביישת בי, היא איבדה את לבה לבחור הבזוי והתחתנה עם הלא-יוצלח."
"איזו שפלות! טוב, אם היא מתעללת בך, בוא אליי, ואני אגן עליך."
"אני נראה כאילו אני צריך את זה, נכון?" אמר לורי, וקם ונעמד בתנוחה שהשתנתה פתאום ממרשימה לנלהבת, כשקולה של איימי נשמע קורא: "איפה היא? איפה ג'ו הזקנה והיקרה שלי?"
כל המשפחה נכנסה בהמון, וכולם התחבקו והתנשקו מחדש, ואחרי כמה ניסיונות כושלים, הושיבו את שלושת הנוודים כדי שיוכלו להביט בהם ולשמוח עליהם. מר לורנס, בריא וחזק כתמיד, השתפר בזכות מסעו בחו"ל לא פחות מהאחרים, כי הקשיחות שלו כמעט נעלמה, והאדיבות המיושנת שלו קיבלה ליטוש שעשה אותה חביבה מתמיד. היה טוב לראות אותו קורן אל 'הילדים שלי', כפי שקרא לזוג הצעיר. עוד יותר טוב היה לראות את איימי מעניקה לו את הכבוד והחיבה של בת, שכבשו לגמרי את לבו הזקן, והכי טוב היה לראות את לורי מסתובב סביב שניהם, כאילו לעולם לא יימאס לו ליהנות מהתמונה היפה שהם יצרו.
ברגע שמג שמה את עיניה על איימי, היא נעשתה מודעת לכך שלשמלתה שלה אין מראה פריזאי, שגברת מופט הצעירה תואפל לגמרי מול גברת לורנס הצעירה, ושה'גבירה' היא אישה אלגנטית וחיננית ביותר. ג'ו חשבה, כשהתבוננה בזוג: "כמה טוב הם נראים יחד! צדקתי, ולורי מצא את הנערה היפה והמוכשרת שתתאים לביתו יותר מג'ו הזקנה והמגושמת, ותהיה לו לגאווה, לא לייסורים." גברת מארץ' ובעלה חייכו והנהנו זה לזה בפנים מאושרות, כי ראו שבתם הצעירה הצליחה, לא רק בדברים של העולם הזה, אלא בעושר הטוב יותר של אהבה, אמון ואושר.
כי פניה של איימי היו מלאות בזוהר הרך שמעיד על לב שליו, בקולה הייתה רוך חדש, וההליכה הקרירה והמקפידה שלה השתנתה לכבוד עדין, נשי ושובה לב. שום העמדת פנים קטנה לא קלקלה אותו, והמתיקות הלבבית של התנהגותה הייתה מקסימה יותר מהיופי החדש או מהחן הישן, כי היא החתימה אותה מיד בסימן שאין לטעות בו של הגבירה האמיתית שקיוותה להיות.
"האהבה עשתה הרבה לילדה הקטנה שלנו," אמרה אמה בשקט.
"הייתה לפניה דוגמה טובה כל חייה, יקירתי," לחש לה מר מארץ' בחזרה, במבט אוהב אל הפנים השחוקות והראש האפור שלצדו.
דייזי לא הצליחה להסיר את עיניה מה'דודה היפה' שלה, ונצמדה כמו כלבלב אל הגבירה הנפלאה, שעל חגורתה תלויים קישוטים מקסימים. דמי עצר לשקול את הקרבה המשפחתית החדשה לפני שיתפשר על כבודו בקבלה פזיזה של שוחד, שהופיע בצורה המפתה של משפחת דובים מעץ מברן. אבל תמרון איגוף הביא לכניעה ללא תנאים, כי לורי ידע איך לתפוס אותו.
"בחור צעיר, כשזכיתי לראשונה בכבוד להכיר אותך, הרבצת לי בפנים. עכשיו אני דורש סיפוק כמו שמגיע לג'נטלמן," ועם זה התחיל הדוד הגבוה להקפיץ ולפרוע את האחיין הקטן בצורה שפגעה בכבודו הפילוסופי באותה מידה שבה שימחה את נפשו הנערית.
"שאני אמות אם היא לא במשי מכף רגל ועד ראש. איזה תענוג לראות אותה יושבת שם מקושטת כמו כינור, ולשמוע אנשים קוראים לאיימי הקטנה 'גברת לורנס'!" מלמלה האנה הזקנה, שלא יכלה להתאפק ו"הציצה" שוב ושוב דרך האשנב כשערכה את השולחן בצורה מבולבלת להפליא.
רחמים עלינו, איך שהם דיברו! קודם אחד, אחר כך השני, ואחר כך כולם התפרצו יחד, מנסים לספר את קורותיהן של שלוש שנים בחצי שעה. למזלם התה היה מוכן, כדי להשקיט מעט ולספק כיבוד, כי אחרת היו נעשים צרודים ומתעלפים אילו המשיכו עוד הרבה. איזו תהלוכה מאושרת צעדה אל חדר האוכל הקטן! מר מארץ' ליווה בגאווה את גברת לורנס. גברת מארץ' נשענה בגאווה לא פחותה על זרועו של 'בני'. הזקן לקח את ג'ו, ולחש: "את צריכה להיות הילדה שלי עכשיו," והעיף מבט אל הפינה הריקה ליד האש, שגרם לג'ו ללחוש בחזרה: "אנסה למלא את מקומה, אדוני."
התאומים קיפצו מאחור, בהרגשה שאחרית הימים הגיעה, כי כולם היו עסוקים כל כך באורחים החדשים שהשאירו אותם להתהולל כרצונם, ותוכלו להיות בטוחים שניצלו את ההזדמנות עד תום. האם לא גנבו לגימות של תה, דחסו עוגיות ג'ינג'ר כמה שרק רצו, קיבלו כל אחד ביסקוויט חם, וכשיא החטא, האם לא חטף כל אחד מהם עוגה קטנה ומפתה לתוך כיסו הזעיר, שם היא נדבקה והתפוררה בבוגדנות, ולימדה אותם שגם הטבע האנושי וגם המאפה שבירים? כשהם כבדים בתודעה האשמה של העוגות המוסתרות, וחוששים שעיניה החדות של דודו יחדרו את המסווה הדק של הבד והצמר שהסתיר את השלל, נצמדו החוטאים הקטנים אל 'תבא', שלא הרכיב את משקפיו. איימי, שהעבירו אותה מיד ליד כמו כיבוד, חזרה לטרקלין על זרועו של האב לורנס. האחרים הסתדרו בזוגות כמו קודם, והסידור הזה השאיר את ג'ו בלי בן לוויה. באותו רגע זה לא הפריע לה, כי התעכבה לענות לשאלתה הנלהבת של האנה.
"העלמה איימי תיסע בכרכרה הקטנה שלה, ותשתמש בכל כלי הכסף היפים האלה שמאוחסנים שם מעבר?"
"לא אתפלא אם היא תנהג בשישה סוסים לבנים, תאכל מצלחות זהב, ותלבש יהלומים ותחרה משובחת כל יום. טדי חושב ששום דבר אינו טוב מדי בשבילה," השיבה ג'ו בשביעות רצון אינסופית.
"ובאמת אין! תרצי חשיש בשר או קציצות דגים לארוחת הבוקר?" שאלה האנה, שערבבה בחוכמה שירה ופרוזה.
"לא אכפת לי," וג'ו סגרה את הדלת, בהרגשה שאוכל הוא נושא לא מתאים באותו רגע. היא עמדה רגע והביטה בחבורה שנעלמה למעלה, וכשהרגליים הקצרות של דמי, במכנסי המשבצות, טיפסו בעמל על המדרגה האחרונה, תחושה פתאומית של בדידות תקפה אותה בעוצמה כזאת, שהביטה סביבה בעיניים מעורפלות, כאילו כדי למצוא משהו להישען עליו, כי אפילו טדי נטש אותה. אילו ידעה איזו מתנת יום הולדת מתקרבת מרגע לרגע, לא הייתה אומרת לעצמה: "אבכה בכי קטן כשאלך לישון. לא מתאים להיות עגומה עכשיו." ואז העבירה את ידה על עיניה, כי אחד ממנהגיה הנעריים היה לעולם לא לדעת איפה הממחטה שלה, ובדיוק הצליחה להעלות חיוך כשנשמעה דפיקה בדלת המרפסת.
היא פתחה בחיפזון מכניס אורחים, ונרתעה כאילו רוח אחרת באה להפתיע אותה, כי שם עמד ג'נטלמן גבוה ומזוקן, קורן אליה מתוך החושך כמו שמש של חצות.
"הו, מר בייר, אני כל כך שמחה לראות אותך!" קראה ג'ו, ואחזה בו, כאילו פחדה שהלילה יבלע אותו לפני שתספיק להכניס אותו.
"ואני לראות את העלמה מארץ', אבל לא, יש לכם מסיבה," והפרופסור עצר כשקול שיחה ותקתוק רגליים רוקדות הגיעו אליהם מלמעלה.
"לא, אין לנו, רק המשפחה. אחותי וחברים שלנו חזרו זה עתה הביתה, וכולנו מאושרים מאוד. היכנס, והצטרף אלינו."
אף שמר בייר היה איש חברותי מאוד, אני חושבת שהיה הולך משם בנימוס, ובא שוב ביום אחר, אבל איך יכול היה, כשג'ו סגרה את הדלת מאחוריו ולקחה ממנו את כובעו? אולי פניה היו קשורות לזה, כי היא שכחה להסתיר את שמחתה לראות אותו, והראתה אותה בגלוי לב שהאיש הבודד לא יכול היה לעמוד בפניו, כי קבלת הפנים עלתה בהרבה על תקוותיו הנועזות ביותר.
"אם לא אהיה אורח מיותר, אשמח כל כך לראות את כולם. היית חולה, ידידתי?"
הוא שאל את השאלה בפתאומיות, כי כשג'ו תלתה את מעילו, האור נפל על פניה, והוא ראה בהן שינוי.
"לא חולה, אבל עייפה ועצובה. עברו עלינו צרות מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה."
"אה, כן, אני יודע. לבי כאב בשבילך כששמעתי את זה," והוא לחץ את ידה שוב, בפנים מלאות אהדה כל כך, שג'ו הרגישה ששום נחמה לא משתווה למבט העיניים הטובות ולאחיזת היד הגדולה והחמה.
"אבא, אמא, זה ידידי, פרופסור בייר," אמרה, בפנים ובטון של גאווה והנאה שאי אפשר היה לרסן, עד שהייתה יכולה באותה מידה לתקוע בחצוצרה ולפתוח את הדלת בתרועה.
אם היו לזר ספקות לגבי קבלת הפנים שלו, הם נעלמו תוך רגע בזכות הברכה הלבבית שקיבל. כולם בירכו אותו בחביבות, בהתחלה למען ג'ו, אבל מהר מאוד חיבבו אותו בזכות עצמו. הם לא יכלו שלא לחבב אותו, כי הוא נשא את הקמע שפותח את כל הלבבות, והאנשים הפשוטים האלה התחממו אליו מיד, והרגישו ידידותיים עוד יותר משום שהיה עני. כי העוני מעשיר את אלה שחיים מעליו, והוא דרכון בטוח אל רוחות מכניסות אורחים באמת. מר בייר ישב והביט סביבו באווירה של נוסע שדופק על דלת זרה, וכשהיא נפתחת, מוצא את עצמו בבית. הילדים באו אליו כמו דבורים לכד דבש, התיישבו כל אחד על ברך אחת, והתחילו לכבוש אותו כשרוקנו את כיסיו, משכו בזקנו וחקרו את שעונו, בחוצפה של ילדים. הנשים שידרו זו לזו את הסכמתן, ומר מארץ', שהרגיש שמצא נפש תאומה, פתח את מיטב אוצרותיו לטובת אורחו, בזמן שג'ון השתקן הקשיב ונהנה מהשיחה, אבל לא אמר מילה, ומר לורנס גילה שאין שום אפשרות להירדם.
אילו ג'ו לא הייתה עסוקה בדברים אחרים, התנהגותו של לורי הייתה משעשעת אותה, כי עקיצה קלה, לא של קנאה, אבל של משהו כמו חשד, גרמה לאדון הזה לעמוד מרוחק בהתחלה, ולהתבונן באורח החדש בזהירות של אח. אבל זה לא נמשך זמן רב. הוא התעניין בעל כורחו, ולפני שהרגיש, נמשך אל המעגל. כי מר בייר דיבר היטב באווירה החמימה הזאת, והראה את עצמו במיטבו. הוא דיבר רק לעתים רחוקות עם לורי, אבל הביט בו לעתים קרובות, וצל חלף על פניו, כאילו הצטער על נעוריו האבודים שלו, כשהתבונן בצעיר שבשיאו. ואז עיניו פנו אל ג'ו בכמיהה כזאת, שבוודאי הייתה עונה לשאלה האילמת אילו ראתה אותה. אבל ג'ו הייתה צריכה לשמור על עיניה שלה, ומכיוון שהרגישה שאי אפשר לסמוך עליהן, החזיקה אותן בתבונה על הגרב הקטנה שסרגה, כמו דודה רווקה למופת.
מבט חטוף מדי פעם רענן אותה כמו לגימות של מים קרים אחרי הליכה מאובקת, כי ההצצות מן הצד הראו לה כמה סימנים טובים. פניו של מר בייר איבדו את ההבעה המפוזרת, ונראו מלאות חיים ועניין ברגע הנוכחי, ממש צעירות ונאות, כך חשבה, ושכחה להשוות אותו ללורי, כמו שנהגה לעשות לגברים זרים, לרעתם הגדולה. נוסף על כך, נראה שהוא ממש נלהב, אף שמנהגי הקבורה של הקדמונים, שאליהם נדדה השיחה, אינם נחשבים לנושא מרומם. ג'ו ממש זרחה מניצחון כשטדי הובס בוויכוח, וחשבה לעצמה, כשהביטה בפניו השקועים של אביה: "כמה הוא היה נהנה אילו היה לו אדם כמו הפרופסור שלי לדבר איתו כל יום!" ולבסוף, מר בייר היה לבוש בחליפה שחורה חדשה, שגרמה לו להיראות יותר ג'נטלמן מתמיד. שערו הסבוך נגזר וסורק חלק, אבל לא נשאר מסודר זמן רב, כי ברגעים מרגשים פרע אותו בדרך המשעשעת שהייתה לו תמיד, וג'ו אהבה אותו זקוף ופרוע יותר מאשר שטוח, כי חשבה שהוא מעניק למצחו היפה מראה של יופיטר. ג'ו המסכנה, איך היא האדירה את האיש הפשוט ההוא, כשישבה וסרגה בשקט כזה, אבל לא החמיצה דבר, אפילו לא את העובדה שלמר בייר היו ממש חפתים מזהב בשרוולים הצחורים שלו.
"בחור יקר וזקן! הוא לא היה יכול להתגנדר בקפידה רבה יותר אילו היה יוצא לחזר," אמרה ג'ו לעצמה, ואז מחשבה פתאומית שנולדה מהמילים גרמה לה להסמיק כל כך נורא, שנאלצה להפיל את כדור הצמר שלה ולהתכופף אחריו כדי להסתיר את פניה.
אבל התמרון לא הצליח כמו שציפתה, כי אף שהפרופסור היה בדיוק באמצע הצתת מדורת קבורה, הוא הפיל את הלפיד שלו, באופן מטפורי, וזינק אחרי כדור הצמר הכחול והקטן. כמובן שראשיהם נתקלו זה בזה בחוזקה, הם ראו כוכבים, ושניהם עלו סמוקים וצוחקים, בלי הכדור, וחזרו למקומותיהם, ורק הצטערו שעזבו אותם.
איש לא ידע לאן נעלם הערב, כי האנה הוציאה בזריזות את הקטנים בשעה מוקדמת, כשהם מהנהנים כמו שני פרגים ורודים, ומר לורנס הלך הביתה לנוח. האחרים ישבו סביב האש ושוחחו בלי הפסקה, בלי לשים לב כלל לחלוף הזמן, עד שמג, שמוחה האמהי השתכנע בתוקף שדייזי נפלה מהמיטה ושדמי הצית את כותונת הלילה שלו בזמן שחקר את מבנה הגפרורים, התכוננה ללכת.
"אנחנו חייבים לשיר, כמו בימים הטובים של פעם, כי כולנו שוב יחד," אמרה ג'ו, כשהרגישה שצעקה טובה תהיה פורקן בטוח ונעים לרגשות הצוהלים שבנפשה.
לא כולם היו שם. אבל איש לא מצא את המילים חסרות מחשבה או לא נכונות, כי נדמה היה שבת' עדיין ביניהם, נוכחות שלווה, בלתי נראית, אבל יקרה מתמיד, שכן המוות לא יכול היה לשבור את הברית המשפחתית שהאהבה עשתה בלתי ניתנת להפרה. הכיסא הקטן עמד במקומו הישן. הסל המסודר, עם פיסת העבודה שהשאירה לא גמורה כשהמחט נעשתה 'כבדה כל כך', עדיין עמד על המדף הרגיל שלו. כלי הנגינה האהוב, שכמעט לא נגעו בו עכשיו, לא הוזז, ומעליו הביטו בהם פניה של בת', שלוות ומחייכות, כמו בימים הראשונים, וכאילו אמרו: "היו מאושרים. אני כאן."
"נגני משהו, איימי. תני להם לשמוע כמה השתפרת," אמר לורי, בגאווה סלחנית בתלמידה המבטיחה שלו.
אבל איימי לחשה, בעיניים מלאות, כשסובבה את השרפרף הדהוי: "לא הערב, יקירי. אני לא יכולה להתהדר הערב."
אבל היא הראתה משהו טוב יותר מברק או מיומנות, כי שרה את השירים של בת' במוזיקה רכה בקולה, שאפילו המורה הטוב ביותר לא היה יכול ללמד, ונגעה בלבבות השומעים בכוח מתוק יותר מכל השראה אחרת שהייתה יכולה לקבל. החדר היה שקט מאוד, כשהקול הצלול נשבר פתאום בשורה האחרונה של המזמור האהוב על בת'. היה קשה לומר...
אין צער עלי אדמות שהשמים לא ירפאו;
ואיימי נשענה על בעלה, שעמד מאחוריה, בהרגשה שקבלת הפנים שלה בבית אינה שלמה לגמרי בלי הנשיקה של בת'.
"עכשיו אנחנו חייבים לסיים בשיר של מיניון, כי מר בייר שר אותו," אמרה ג'ו, לפני שהשתיקה נעשתה כואבת. ומר בייר כחכח בגרונו ב"המ!" מרוצה, כשנכנס לפינה שבה עמדה ג'ו, ואמר...
"תשירי איתי? אנחנו מתאימים יחד מצוין."
זו הייתה בדיה נעימה, דרך אגב, כי לג'ו היה מושג במוזיקה לא יותר מאשר לחגב. אבל היא הייתה מסכימה גם אילו הציע לשיר אופרה שלמה, והיא סלסלה בקולה, מאושרת ובלי שום תשומת לב לקצב או למנגינה. זה לא כל כך שינה, כי מר בייר שר כמו גרמני אמיתי, בלב שלם ויפה, וג'ו שקעה עד מהרה לזמזום חרישי, כדי שתוכל להקשיב לקול הרך והעמוק שנדמה ששר רק בשבילה.
התדע את הארץ שבה פורח האתרוג,
זו הייתה פעם השורה האהובה על הפרופסור, כי 'הארץ' פירושה בשבילו גרמניה, אבל עכשיו נראה שהוא מתעכב, בחום ובמנגינה מיוחדים, על המילים...
שם, הו שם, הלוואי ואלך איתך,
הו, אהובתי, שמה
ומאזינה אחת התרגשה כל כך מההזמנה הרכה, שהשתוקקה לומר שהיא אכן מכירה את הארץ, ותצא לשם בשמחה מתי שירצה.
השיר נחשב להצלחה גדולה, והזמר פרש מוכתר בדפנה. אבל כעבור כמה דקות שכח את נימוסיו לגמרי, ובהה באיימי שחבשה את כובעה, כי הציגו אותה לפניו פשוט כ'אחותי', ואיש לא קרא לה בשמה החדש מאז שהגיע. הוא שכח את עצמו עוד יותר כשלורי אמר, בדרכו האדיבה ביותר, בזמן הפרידה...
"אשתי ואני שמחים מאוד להכיר אותך, אדוני. בבקשה זכור שתמיד מחכה לך קבלת פנים חמה מעבר לרחוב."
ואז הפרופסור הודה לו כל כך בחום, ונראה מואר פתאום כל כך משביעות רצון, שלורי חשב שזה הבחור הזקן הכי מקסים ופתוח ברגשותיו שפגש אי פעם.
"גם אני אלך, אבל אשוב בשמחה, אם תרשי לי, גבירתי היקרה, כי עניין קטן של עסקים בעיר יחזיק אותי כאן כמה ימים."
הוא דיבר אל גברת מארץ', אבל הביט בג'ו, וקולה של האם נתן הסכמה לבבית לא פחות מעיני הבת, כי גברת מארץ' לא הייתה עיוורת לטובת ילדיה כפי שגברת מופט חשבה.
"אני חושד שזה אדם חכם," העיר מר מארץ', בשביעות רצון שלווה, מעל השטיח שליד האח, אחרי שהאורח האחרון הלך.
"אני יודעת שהוא אדם טוב," הוסיפה גברת מארץ', בהסכמה נחרצת, כשכיוונה את השעון.
"חשבתי שתחבבו אותו," זה כל מה שאמרה ג'ו, כשחמקה למיטתה.
היא תהתה מה העסק שהביא את מר בייר לעיר, ולבסוף החליטה שמינו אותו לאיזה תפקיד מכובד מאוד, אי שם, אבל הוא היה צנוע מדי מכדי להזכיר זאת. אילו ראתה את פניו כשבחדרו, הרחק מעין זרה, הביט בתמונה של עלמה צעירה, חמורת סבר ונוקשה, עם הרבה שיער, שנראתה כאילו היא מביטה בקדרות אל העתיד, אולי זה היה שופך מעט אור על העניין, במיוחד כשכיבה את הגז, ונישק את התמונה בחושך.