היה קל להבטיח הקרבה עצמית כשהעצמי היה שקוע כולו במישהי אחרת, והלב והנשמה היו מטוהרים בזכות דוגמה מתוקה. אבל כשהקול המסייע השתתק, השיעור היומי הסתיים, הנוכחות האהובה נעלמה, ולא נותרו אלא בדידות וצער, ג'ו גילתה שקשה מאוד לקיים את הבטחתה. איך תוכל 'לנחם את אבא ואמא' כשלבה שלה כאב בגעגועים בלתי פוסקים לאחותה? איך תוכל 'לשמח את הבית' כשכל האור והחום והיופי שבו נראו כאילו נטשו אותו ברגע שבת' עזבה את הבית הישן לטובת החדש? והיכן בכל העולם תוכל 'למצוא עבודה מועילה ומשמחת', שתתפוס את מקומו של השירות האוהב שהיה גמול לעצמו? היא ניסתה, בעיוורון ובלי תקווה, למלא את חובתה, ובכל אותו זמן מרדה בה בסתר, כי נראה לה לא צודק שמעט השמחות שלה יפחתו, שהמשאות שלה יכבדו, ושהחיים ייעשו קשים יותר ויותר ככל שהיא עמלה. נדמה היה שיש אנשים שמקבלים רק אור שמש, ואחרים רק צל. זה לא היה הוגן, כי היא השתדלה יותר מאיימי להיות טובה, אבל אף פעם לא קיבלה שום פרס, רק אכזבה, צרות ועבודה קשה.
ג'ו המסכנה, אלה היו ימים אפלים בשבילה, כי משהו כמו ייאוש תקף אותה כשחשבה על כך שתבלה את כל חייה בבית השקט ההוא, מסורה לדאגות משעממות, לכמה הנאות קטנות ולחובה שנראה שלעולם לא תיעשה קלה יותר. "אני לא מסוגלת. לא נועדתי לחיים כאלה, ואני יודעת שאפרוץ החוצה ואעשה משהו נואש אם מישהו לא יבוא לעזור לי," אמרה לעצמה, כשמאמציה הראשונים נכשלו והיא שקעה במצב הרוח הקודר והאומלל שמגיע לעתים קרובות כשרצון חזק נאלץ להיכנע לבלתי נמנע.
אבל מישהו אכן בא ועזר לה, אף שג'ו לא זיהתה מיד את מלאכיה הטובים, כי הם לבשו צורות מוכרות והשתמשו בלחשים הפשוטים שמתאימים ביותר לבני האדם המסכנים. לעתים קרובות התעוררה בבהלה בלילה, כשחשבה שבת' קוראת לה, וכשמראה המיטה הקטנה והריקה גרם לה לבכות בבכי המר של צער שאינו משלים: "הו, בת', תחזרי! תחזרי!", היא לא הושיטה את זרועותיה הכמהות לשווא. כי אמה, שמיהרה לשמוע את התייפחותה כמו שג'ו מיהרה לשמוע את הלחישה הקלושה ביותר של אחותה, באה לנחם אותה, לא רק במילים, אלא ברוך הסבלני שמרגיע במגע, בדמעות שהזכירו בשתיקה צער גדול יותר מזה של ג'ו, ובלחישות שבורות, רהוטות יותר מתפילות, כי השלמה מלאת תקווה הלכה בהן יד ביד עם צער טבעי. אלה היו רגעים קדושים, שבהם לב דיבר אל לב בשקט הלילה, והפך את הייסורים לברכה, שזיככה את הצער וחיזקה את האהבה. כשג'ו הרגישה זאת, המשא שלה נראה קל יותר לשאת, החובה נעשתה מתוקה יותר, והחיים נראו נסבלים יותר כשהביטה בהם מהמחסה הבטוח של זרועות אמה.
כשהלב הכואב התנחם מעט, גם המוח המוטרד מצא עזרה. יום אחד נכנסה ג'ו לחדר העבודה, ורכנה מעל הראש האפור והטוב שהתרומם לקבל אותה בחיוך שליו, ואמרה בענווה רבה: "אבא, דבר איתי כמו שדיברת עם בת'. אני צריכה את זה יותר ממנה, כי אצלי הכול לא בסדר."
"יקירתי, שום דבר לא יכול לנחם אותי כמו זה," ענה, וקולו רעד, ושתי זרועותיו חיבקו אותה, כאילו גם הוא היה זקוק לעזרה, ולא פחד לבקש אותה.
ואז, כשישבה בכיסא הקטן של בת' ממש לידו, סיפרה לו ג'ו את צרותיה: את הצער הממורמר על האובדן, את המאמצים העקרים שייאשו אותה, את חוסר האמונה שגרם לחיים להיראות אפלים כל כך, ואת כל הבלבול העצוב שאנחנו קוראים לו ייאוש. היא נתנה בו אמון מלא, הוא נתן לה את העזרה שהייתה זקוקה לה, ושניהם מצאו נחמה בכך. כי הגיע הזמן שבו יכלו לדבר יחד לא רק כאב ובת, אלא כגבר ואישה, שמסוגלים ושמחים לשרת זה את זה באהדה הדדית כמו גם באהבה הדדית. אלה היו שעות מאושרות ומהורהרות שם, בחדר העבודה הישן שג'ו קראה לו 'הכנסייה של חבר אחד', ומשם יצאה באומץ חדש, בעליזות שחזרה אליה וברוח כנועה יותר. כי ההורים שלימדו ילדה אחת לפגוש את המוות בלי פחד, ניסו עכשיו ללמד ילדה אחרת לקבל את החיים בלי דכדוך או חוסר אמון, ולנצל את ההזדמנויות היפות שבהם בהכרת תודה ובעוצמה.
היו לג'ו גם עזרות אחרות: חובות והנאות צנועות ובריאות, שהתעקשו למלא את תפקידן בשירותה, ושהיא למדה לאט לאט לראות ולהעריך. המטאטאים וסמרטוטי הכלים לא יכלו עוד להיות שנואים כפי שהיו פעם, כי בת' שלטה בשניהם, ונדמה היה שמשהו מרוח עקרת הבית שלה עדיין מרחף סביב המגב הקטן והמברשת הישנה, שמעולם לא נזרקו. כשהשתמשה בהם, מצאה ג'ו את עצמה מזמזמת את השירים שבת' נהגה לזמזם, מחקה את דרכיה המסודרות של בת', ומוסיפה פה ושם את הנגיעות הקטנות ששמרו על הכול רענן ונעים. זה היה הצעד הראשון לקראת עשיית הבית מאושר, אף שהיא לא ידעה זאת עד שהאנה אמרה, ולחצה את ידה בהסכמה...
"יצור מתחשב שכמוך, את ממש מתעקשת שלא נתגעגע לטלה היקר ההוא, אם רק תוכלי למנוע את זה. אנחנו לא אומרים הרבה, אבל אנחנו רואים, והאדון יברך אותך על זה, תראי אם לא."
כשישבו ותפרו יחד, גילתה ג'ו כמה השתפרה אחותה מג, כמה טוב היא יודעת לדבר, כמה היא יודעת על דחפים, מחשבות ורגשות טובים ונשיים, כמה היא מאושרת עם בעלה וילדיה, וכמה כולם עושים זה למען זה.
"נישואים הם דבר מצוין, בסופו של דבר. מעניין אם אני הייתי פורחת אפילו בחצי ממה שאת פרחת, אילו ניסיתי, תמיד 'בתנאי' שהייתי יכולה," אמרה ג'ו, כשבנתה עפיפון לדמי בחדר הילדים ההפוך.
"זה בדיוק מה שאת צריכה כדי להוציא את החצי הרך והנשי של טבעך, ג'ו. את כמו קליפה קוצנית של ערמון, דוקרנית מבחוץ, אבל רכה כמשי מבפנים, ועם גרעין מתוק, אם רק אפשר להגיע אליו. יום אחד האהבה תגרום לך להראות את לבך, ואז הקליפה הקוצנית תיפול."
"הכפור הוא שפותח את קליפות הערמונים, גברתי, וצריך טלטלה הגונה כדי להפיל אותם. בנים יוצאים לקטוף אגוזים, ואני לא רוצה שיכניסו אותי לשק," השיבה ג'ו, והמשיכה להדביק את העפיפון, ששום רוח בעולם לא תצליח להרים, כי דייזי קשרה את עצמה אליו כמשקולת זנב.
מג צחקה, כי שמחה לראות ניצוץ מרוחה הישנה של ג'ו, אבל הרגישה שחובתה לחזק את דעתה בכל טיעון שעמד לרשותה, והשיחות בין האחיות לא היו לשווא, במיוחד משום ששניים מהטיעונים היעילים ביותר של מג היו התינוקות, שג'ו אהבה אהבה רכה. צער הוא הדבר שפותח הכי טוב לבבות מסוימים, והלב של ג'ו היה כמעט מוכן לשק. עוד קצת שמש כדי להבשיל את האגוז, ואז לא טלטלה חסרת סבלנות של נער, אלא ידו של גבר שתושט למעלה כדי לקטוף אותו בעדינות מהקליפה, ולמצוא את הגרעין שלם ומתוק. אילו חשדה בכך, הייתה נסגרת היטב ונעשית דוקרנית מתמיד. למזלה, היא לא חשבה על עצמה, וכך, כשהגיע הזמן, היא נשרה.
אילו הייתה גיבורה של ספר סיפורים מוסרי, היא הייתה צריכה בתקופה זו של חייה להפוך לקדושה לגמרי, לוותר על העולם, ולהסתובב ולעשות מעשים טובים בכובע צנוע ומסגף, עם עלוני הטפה בכיס. אבל, אתם מבינים, ג'ו לא הייתה גיבורה. היא הייתה רק נערה אנושית שנאבקת, כמו מאות אחרות, והיא פשוט פעלה לפי טבעה: עצובה, רוגזת, אדישה או נמרצת, לפי מצב הרוח. זה מאוד ראוי לומר שנהיה טובים, אבל איננו יכולים לעשות זאת בבת אחת, וצריך משיכה ארוכה, משיכה חזקה, ומשיכה של כולם יחד, לפני שחלק מאיתנו אפילו מניחים את רגליהם בדרך הנכונה. ג'ו כבר הגיעה עד כאן: היא למדה למלא את חובתה, ולהרגיש אומללה אם לא מילאה אותה. אבל למלא אותה בשמחה, אה, זה כבר משהו אחר! היא אמרה פעמים רבות שהיא רוצה לעשות משהו נהדר, לא משנה כמה קשה, ועכשיו התגשמה משאלתה, כי מה יכול להיות יפה יותר מאשר להקדיש את חייה לאבא ולאמא, ולנסות לעשות להם את הבית מאושר כמו שהם עשו לה? ואם קשיים היו נחוצים כדי להגדיל את הפאר של המאמץ, מה יכול להיות קשה יותר לנערה חסרת מנוחה ושאפתנית מאשר לוותר על תקוותיה, תוכניותיה ומשאלותיה, ולחיות בשמחה למען אחרים?
ההשגחה תפסה אותה במילתה. הנה המשימה, לא מה שציפתה לו, אבל טובה יותר, כי לעצמי לא היה בה שום חלק. האם תוכל לעמוד בה? היא החליטה שתנסה, ובניסיון הראשון מצאה את העזרות שתיארתי. ועוד עזרה ניתנה לה, והיא קיבלה אותה לא כפרס, אלא כנחמה, כמו שכריסטיאן קיבל את המרגוע שהעניקה לו הסוכה הקטנה שבה נח כשטיפס על הגבעה ששמה קושי.
"למה את לא כותבת? זה תמיד שימח אותך," אמרה לה אמה פעם, כשהעצבות הקודרת העיבה על ג'ו.
"אין לי לב לכתוב, וגם אם היה, לאף אחד לא אכפת מהדברים שלי."
"לנו אכפת. כתבי משהו בשבילנו, ואל תתייחסי לשאר העולם. נסי, יקירתי. אני בטוחה שזה יעשה לך טוב, וישמח אותנו מאוד."
"לא נראה לי שאני מסוגלת." אבל ג'ו הוציאה את שולחן הכתיבה שלה והתחילה לעבור על כתבי היד שלה שנותרו גמורים למחצה.
כעבור שעה הציצה אמה פנימה, והנה ג'ו, משרבטת במרץ, לבושה בסינר השחור שלה, ועל פניה הבעה שקועה, שגרמה לגברת מארץ' לחייך ולחמוק משם, מרוצה מאוד מהצלחת הצעתה. ג'ו מעולם לא ידעה איך זה קרה, אבל משהו נכנס לסיפור ההוא שהגיע היישר אל לבם של הקוראים, כי אחרי שבני משפחתה צחקו ובכו עליו, אביה שלח אותו, בניגוד גמור לרצונה, לאחד מכתבי העת הפופולריים, ולהפתעתה הגמורה, לא רק ששילמו עליו, אלא גם ביקשו סיפורים נוספים. אחרי פרסום הסיפור הקטן הגיעו מכתבים מכמה אנשים, שהשבח שלהם היה כבוד, עיתונים העתיקו אותו, וזרים כמו גם חברים העריצו אותו. בשביל דבר קטן כל כך זו הייתה הצלחה גדולה, וג'ו נדהמה יותר מאשר כשהרומן שלה זכה לשבחים ולגינויים בבת אחת.
"אני לא מבינה את זה. מה יכול להיות בסיפור קטן ופשוט כזה שגורם לאנשים לשבח אותו ככה?" אמרה, נבוכה לגמרי.
"יש בו אמת, ג'ו, זה הסוד. ההומור והרגש מחיים אותו, ומצאת סוף סוף את הסגנון שלך. כתבת בלי לחשוב על תהילה ועל כסף, והשקעת בו את כל לבך, בתי. טעמת את המר, ועכשיו מגיע המתוק. עשי כמיטב יכולתך, והיי מאושרת בהצלחתך כמו שאנחנו מאושרים."
"אם יש משהו טוב או אמיתי במה שאני כותבת, זה לא שלי. אני חייבת את הכול לך ולאמא ולבת'," אמרה ג'ו, נרגשת יותר מדברי אביה מאשר מכל כמות של שבחים מהעולם.
וכך, כשהאהבה והצער מלמדים אותה, כתבה ג'ו את סיפוריה הקטנים, ושלחה אותם לדרכם כדי לרכוש חברים לעצמם ולה. היא גילתה שהעולם נדיב מאוד כלפי נוודים צנועים כאלה, כי הם התקבלו בברכה, ושלחו הביתה לאמם אותות נעימים, כמו ילדים צייתנים שהמזל הטוב האיר להם פנים.
כשאיימי ולורי כתבו על אירוסיהם, גברת מארץ' חששה שלג'ו יהיה קשה לשמוח על כך, אבל חששותיה נרגעו עד מהרה, כי אף שג'ו נראתה רצינית בהתחלה, היא קיבלה את זה בשקט רב, ועוד לפני שקראה את המכתב פעמיים הייתה מלאה תקוות ותוכניות למען 'הילדים'. זה היה מעין דואט כתוב, שבו כל אחד מהם האדיר את השני כדרכם של אוהבים, נעים מאוד לקריאה ומשמח לחשוב עליו, כי לאיש לא הייתה שום התנגדות.
"את מרוצה, אמא?" אמרה ג'ו, כשהניחו את הדפים הכתובים בצפיפות והביטו זו בזו.
"כן, קיוויתי שכך יהיה, מאז שאיימי כתבה שסירבה לפרד. אז הייתי בטוחה שמשהו טוב יותר ממה שאת קוראת לו 'רוח של רדיפת בצע' השתלט עליה, ורמז פה ורמז שם במכתביה גרמו לי לחשוד שהאהבה ולורי ינצחו."
"כמה את חדה, מרמי, וכמה שתקנית! אף פעם לא אמרת לי מילה."
"אמהות צריכות עיניים חדות ולשון זהירה כשיש להן בנות לנהל. קצת פחדתי להכניס לך את הרעיון לראש, פן תכתבי ותברכי אותם לפני שהעניין הוכרע."
"אני כבר לא הפזורה שהייתי. את יכולה לסמוך עליי. אני מיושבת והגיונית מספיק כדי להיות אשת סוד של כל אחד עכשיו."
"נכון, יקירתי, והייתי צריכה להפוך אותך לאשת הסוד שלי, רק שחשבתי שאולי יכאב לך לגלות שהטדי שלך אוהב מישהי אחרת."
"נו באמת, אמא, באמת חשבת שאני יכולה להיות כל כך טיפשה ואנוכית, אחרי שדחיתי את אהבתו כשהייתה הכי רעננה, אם לא הכי טובה?"
"ידעתי שהיית כנה אז, ג'ו, אבל לאחרונה חשבתי שאם יחזור ויבקש שוב, אולי תרגישי שאת רוצה לתת תשובה אחרת. סלחי לי, יקירתי, אני לא יכולה שלא לראות שאת בודדה מאוד, ולפעמים יש בעינייך מבט רעב שנוגע ללבי. אז חשבתי שאולי הנער שלך יוכל למלא את המקום הריק אם ינסה עכשיו."
"לא, אמא, טוב יותר כמו שזה, ואני שמחה שאיימי למדה לאהוב אותו. אבל בדבר אחד את צודקת. אני בודדה, ואולי אילו טדי היה מנסה שוב, הייתי אומרת 'כן', לא משום שאני אוהבת אותו יותר, אלא משום שחשוב לי יותר שיאהבו אותי מאשר כשהוא נסע."
"אני שמחה על כך, ג'ו, כי זה מראה שאת מתקדמת. יש הרבה שאוהבים אותך, אז נסי להסתפק באבא ובאמא, באחיות ובאחים, בחברים ובתינוקות, עד שהאוהב הטוב מכולם יבוא לתת לך את הגמול שלך."
"אמהות הן האוהבות הטובות ביותר בעולם, אבל לא אכפת לי ללחוש למרמי שהייתי רוצה לנסות את כל הסוגים. זה מוזר מאוד, אבל ככל שאני מנסה יותר להסתפק בכל מיני סוגים של חיבה טבעית, כך נראה שאני רוצה יותר. לא היה לי מושג שלבבות יכולים להכיל כל כך הרבה. הלב שלי כל כך גמיש, שהוא אף פעם לא נראה מלא עכשיו, ופעם הייתי מרוצה לגמרי עם המשפחה שלי. אני לא מבינה את זה."
"אני מבינה," וגברת מארץ' חייכה את חיוכה החכם, כשג'ו דפדפה אחורה כדי לקרוא מה איימי כתבה על לורי.
"זה כל כך יפה להיות אהובה כמו שלורי אוהב אותי. הוא לא סנטימנטלי, לא מדבר על זה הרבה, אבל אני רואה ומרגישה את זה בכל מה שהוא אומר ועושה, וזה עושה אותי כל כך מאושרת וכל כך צנועה, שאני לא מרגישה כמו אותה נערה שהייתי. מעולם לא ידעתי כמה הוא טוב ונדיב ורך עד עכשיו, כי הוא נותן לי לקרוא בלבו, ואני מוצאת אותו מלא בדחפים אציליים ובתקוות ובמטרות, ואני כל כך גאה לדעת שהוא שלי. הוא אומר שהוא מרגיש כאילו 'עכשיו הוא יכול לצאת להפלגה מוצלחת, כשאני על הסיפון כסגנית הקברניט, והרבה אהבה כנטל'. אני מתפללת שכך יהיה, ומשתדלת להיות כל מה שהוא מאמין שאני, כי אני אוהבת את הקברניט האמיץ שלי בכל לבי ובכל נפשי ובכל מאודי, ולעולם לא אנטוש אותו, כל עוד אלוהים ייתן לנו להיות יחד. הו, אמא, מעולם לא ידעתי כמה העולם הזה יכול להיות דומה לגן עדן, כששני אנשים אוהבים זה את זה וחיים זה למען זה!"
"וזאת איימי שלנו, הקרירה, המאופקת ורודפת העולם הזה! באמת, האהבה עושה ניסים. כמה מאושרים, כמה מאושרים הם בטח!" וג'ו אספה את הדפים המרשרשים ביד זהירה, כמו שסוגרים את כריכות רומן יפהפה, שאוחז בקורא עד שמגיע הסוף, והוא מוצא את עצמו שוב לבד בעולם היומיומי.
לאחר זמן מה שוטטה ג'ו למעלה, כי ירד גשם והיא לא יכלה לצאת לטייל. רוח חסרת מנוחה אחזה בה, והתחושה הישנה חזרה, לא מרה כפי שהייתה פעם, אלא תמיהה עצובה וסבלנית מדוע אחות אחת מקבלת כל מה שביקשה, והאחרת כלום. זה לא היה נכון, היא ידעה זאת וניסתה לדחות את המחשבה, אבל הכמיהה הטבעית לחיבה הייתה חזקה, והאושר של איימי העיר את הגעגוע הרעב למישהו 'לאהוב בכל הלב והנפש, ולהידבק בו כל עוד אלוהים ייתן להם להיות יחד'. למעלה בעליית הגג, שם הסתיימו שיטוטיה חסרי המנוחה של ג'ו, עמדו בשורה ארבע תיבות עץ קטנות, על כל אחת היה כתוב שם בעליה, וכל אחת הייתה מלאה במזכרות מהילדות ומהנעורים, שהסתיימו עכשיו לכולן. ג'ו הציצה לתוכן, וכשהגיעה לתיבה שלה, השעינה את סנטרה על השפה, והביטה בפיזור דעת באוסף המבולגן, עד שצרור מחברות תרגילים ישנות משך את עינה. היא הוציאה אותן, דפדפה בהן, וחוותה מחדש את החורף הנעים ההוא אצל גברת קירק הטובה. בהתחלה חייכה, אחר כך נראתה מהורהרת, אחר כך עצובה, וכשהגיעה להודעה קטנה שנכתבה בכתב ידו של הפרופסור, שפתיה התחילו לרעוד, המחברות החליקו מחיקה, והיא ישבה והביטה במילים הידידותיות, שקיבלו משמעות חדשה ונגעו בנקודה רגישה בלבה.
"חכי לי, ידידתי. אולי אאחר קצת, אבל בוודאי אבוא."
"הו, אילו רק היה בא! כל כך אדיב, כל כך טוב, כל כך סבלני איתי תמיד, פריץ הזקן והיקר שלי. לא הערכתי אותו אפילו בחצי ממה שמגיע לו כשהיה לידי, אבל עכשיו כמה הייתי רוצה לראות אותו, כי נראה שכולם הולכים ממני, ואני לבד לגמרי."
ובעודה אוחזת חזק בפתק הקטן, כאילו היה הבטחה שעוד תתקיים, הניחה ג'ו את ראשה על שק סמרטוטים נוח, ובכתה, כאילו להתחרות בגשם שתופף על הגג.
האם זה היה רחמים עצמיים, בדידות או מצב רוח ירוד? או שזו הייתה התעוררות של רגש שחיכה לזמנו בסבלנות כמו זה שעורר אותו? מי יאמר?