ההטפה של איימי עשתה ללורי טוב, אף שכמובן לא הודה בכך אלא זמן רב אחר כך. גברים כמעט אף פעם לא מודים, כי כשנשים הן היועצות, אדוני הבריאה אינם מקבלים את העצה עד ששכנעו את עצמם שזה בדיוק מה שהתכוונו לעשות מלכתחילה. אז הם פועלים לפיה, ואם היא מצליחה, הם נותנים ל"מין החלש" חצי מהקרדיט. אם היא נכשלת, הם נותנים לה בנדיבות את כולו. לורי חזר אל סבו, והיה כל כך מסור וצייתן במשך כמה שבועות, שהזקן הכריז שהאקלים של ניס שיפר אותו להפליא, וכדאי לו לנסות אותו שוב. לא היה דבר שהצעיר היה רוצה יותר, אבל אפילו פילים לא היו מצליחים לגרור אותו בחזרה אחרי הנזיפה שקיבל. הגאווה אסרה זאת, ובכל פעם שהגעגוע התחזק מאוד, הוא חיזק את החלטתו בכך שחזר על המילים שהותירו בו את הרושם העמוק ביותר: "אני בזה לך." "לך ועשה משהו נהדר שיגרום לה לאהוב אותך."
לורי הפך בעניין במחשבתו כל כך הרבה פעמים, שעד מהרה הביא את עצמו להודות שהיה אנוכי ועצלן. אבל הרי כשלאדם יש צער גדול, צריך לסלוח לו על כל מיני שיגעונות עד שיתגבר עליו. הוא הרגיש שאהבתו הנובלת מתה לגמרי עכשיו, ואף שלעולם לא יחדל להיות אבל נאמן, לא היה צורך להציג את בגדי האבל שלו לראווה. ג'ו לא רצתה לאהוב אותו, אבל אולי יוכל לגרום לה לכבד אותו ולהעריץ אותו, אם יעשה משהו שיוכיח ש'לא' של בחורה אחת לא הרס את חייו. הוא תמיד התכוון לעשות משהו, והעצה של איימי הייתה מיותרת לגמרי. הוא רק חיכה עד שאהבתו הנובלת, שהוזכרה כבר, תיקבר כראוי. עכשיו, משנעשה הדבר, הרגיש שהוא מוכן 'להסתיר את לבו הפגוע, ולהמשיך לעמול'.
כשם שגתה, בכל פעם שהייתה לו שמחה או צער, הפך אותם לשיר, כך החליט לורי לחנוט את צער אהבתו במוזיקה, ולהלחין רקוויאם שיקרע את נשמתה של ג'ו וימיס את לבו של כל שומע. לכן, בפעם הבאה שהזקן מצא אותו חסר מנוחה ומצוברח ושלח אותו לדרכו, נסע לווינה, שם היו לו חברים מוזיקאים, ושקע בעבודה בנחישות עזה להצטיין. אבל אם משום שהצער היה עצום מכדי שאפשר יהיה לגלם אותו במוזיקה, ואם משום שהמוזיקה הייתה אוורירית מכדי לרומם צער של בן תמותה, הוא גילה עד מהרה שהרקוויאם גדול עליו, לפחות בינתיים. היה ברור שמוחו עדיין לא מוכן לעבודה, ושרעיונותיו צריכים להתבהר, כי לעתים קרובות, באמצע מנגינה נוגה, מצא את עצמו מזמזם מנגינת ריקוד שהזכירה לו בבהירות את נשף חג המולד בניס, ובמיוחד את הצרפתי השמן, וזה עצר לגמרי, לפחות לזמן מה, כל הלחנה טרגית.
אחר כך ניסה לכתוב אופרה, כי בהתחלה שום דבר לא נראה בלתי אפשרי, אבל גם כאן נתקל בקשיים בלתי צפויים. הוא רצה את ג'ו כגיבורה שלו, וקרא לזיכרונו לספק לו זיכרונות רכים וחזיונות רומנטיים של אהובתו. אבל הזיכרון בגד בו, וכאילו נכנסה בו רוחה העקשנית של הנערה, העלה רק את המוזרויות, החסרונות והשטויות של ג'ו, והראה אותה רק ברגעיה הכי פחות רומנטיים: מנערת שטיחים כשראשה עטוף במטפחת, מתבצרת מאחורי כרית הספה, או שופכת מים קרים על תשוקתו בסגנון של גברת גאמידג'. וצחוק שלא היה אפשר לעצור קלקל את התמונה המהורהרת שניסה לצייר. את ג'ו לא היה אפשר להכניס לאופרה בשום מחיר, והוא נאלץ לוותר עליה בקריאה "תבורך הבחורה הזאת, איזה ייסורים היא!" ובמשיכה בשערותיו, כיאה למלחין מיואש.
כשחיפש סביבו עלמה אחרת, פחות עקשנית, להנציח במנגינה, הזיכרון סיפק לו אחת ברצון רב. לרוח הרפאים הזאת היו פנים רבות, אבל תמיד היה לה שיער זהוב, היא הייתה עטופה בענן שקוף, וריחפה בקלילות מול עיני רוחו בתוך ערבוביה נעימה של ורדים, טווסים, סוסי פוני לבנים וסרטים כחולים. הוא לא נתן לדמות הנוחה הזאת שום שם, אבל לקח אותה כגיבורה שלו והתחבב עליה מאוד, ובצדק, כי העניק לה כל כישרון וכל חן שתחת השמש, וליווה אותה בשלום דרך מבחנים שהיו מכלים כל אישה בת תמותה.
בזכות ההשראה הזאת התקדם יפה במשך זמן מה, אבל לאט לאט העבודה איבדה את קסמה, והוא שכח להלחין בזמן שישב שקוע בהרהורים, עט בידו, או שוטט בעיר העליזה כדי למצוא רעיונות חדשים ולרענן את מוחו, שנראה באותו חורף מעורער משהו. הוא לא עשה הרבה, אבל חשב הרבה מאוד, והרגיש שמשהו משתנה בתוכו בלי שירצה בכך. "אולי זה הגאוניות שמבעבעת. אתן לה לבעבע, ונראה מה ייצא מזה," אמר, ובכל הזמן הזה חשד בסתר שזו לא גאוניות, אלא משהו רגיל הרבה יותר. מה שזה לא היה, זה בעבע לא לשווא, כי הוא נעשה יותר ויותר לא מרוצה מחייו חסרי הכיוון, התחיל להשתוקק לעבודה אמיתית ורצינית שיוכל להתמסר לה בגוף ובנפש, ולבסוף הגיע למסקנה החכמה שלא כל מי שאוהב מוזיקה הוא מלחין. כשחזר מאחת האופרות הגדולות של מוצרט, שבוצעה להפליא בתיאטרון המלכותי, עבר על האופרה שלו, ניגן כמה מהקטעים הטובים ביותר, וישב והביט בפסלי הראש של מנדלסון, בטהובן ובאך, שהביטו בו בחזרה בטוב לב. ואז פתאום קרע את דפי התווים שלו, אחד אחד, וכשהאחרון ריחף מידו, אמר לעצמו בפיכחון...
"היא צודקת! כישרון זה לא גאוניות, ואי אפשר להפוך אותו לגאוניות. המוזיקה הוציאה ממני את היוהרה כמו שרומא הוציאה אותה ממנה, ואני לא אהיה עוד רמאי. אז מה אעשה עכשיו?"
זו נראתה שאלה קשה לענות עליה, ולורי התחיל לייחל שהיה עליו לעבוד למחייתו. אם אי פעם הייתה הזדמנות מתאימה 'ללכת לעזאזל', כפי שניסח זאת פעם בחריפות, הרי שזה היה עכשיו, כי היה לו כסף רב ושום דבר לעשות, וכידוע, השטן אוהב למצוא תעסוקה לידיים מלאות ובטלות. לבחור המסכן היו די והותר פיתויים מבחוץ ומבפנים, אבל הוא עמד בהם לא רע, כי עד כמה שהעריך את חירותו, העריך יותר את הנאמנות ואת האמון. לכן ההבטחה שנתן לסבו, ורצונו להיות מסוגל להביט ביושר בעיני הנשים שאהבו אותו ולומר "הכול בסדר", שמרו עליו בטוח ויציב.
סביר מאוד שאיזו גברת גרנדי תעיר: "אני לא מאמינה לזה. נערים יהיו נערים, צעירים חייבים להשתולל קצת, ונשים לא צריכות לצפות לניסים." אני מניחה שאת באמת לא מאמינה, גברת גרנדי, אבל זה נכון בכל זאת. נשים מחוללות לא מעט ניסים, ואני משוכנעת שהן מסוגלות לחולל אפילו את הנס של העלאת רמת הגבריות, אם יסרבו לחזור על אמרות כאלה. תנו לנערים להיות נערים, וככל שיותר זמן כן ייטב, ותנו לצעירים להשתולל אם הם חייבים. אבל אמהות, אחיות וחברות יכולות לעזור לכך שהיבול יהיה קטן, ולמנוע מעשבים שוטים רבים לקלקל את הקציר, אם יאמינו, ויראו שהן מאמינות, שאפשר להיות נאמן לאותן מעלות שעושות גברים לגבריים ביותר בעיני נשים טובות. ואם זו אשליה נשית, תנו לנו ליהנות ממנה כל עוד אפשר, כי בלעדיה הולכים לאיבוד חצי מהיופי ומהרומנטיקה של החיים, וחששות עצובים היו ממררים את כל תקוותינו לגבי הנערים הקטנים, האמיצים ורכי הלב, שעדיין אוהבים את אמהותיהם יותר מאשר את עצמם ואינם מתביישים להודות בכך.
לורי חשב שהמשימה לשכוח את אהבתו לג'ו תדרוש את כל כוחותיו במשך שנים, אבל להפתעתו הגדולה גילה שהיא נעשית קלה יותר מיום ליום. בהתחלה סירב להאמין, כעס על עצמו ולא הצליח להבין זאת, אבל הלבבות שלנו הם דברים מוזרים והפכפכים, והזמן והטבע עושים את שלהם בלי לשאול אותנו. הלב של לורי פשוט סירב לכאוב. הפצע התעקש להגליד במהירות שהדהימה אותו, ובמקום לנסות לשכוח, מצא את עצמו מנסה לזכור. הוא לא צפה את התפנית הזאת, ולא היה מוכן לה. הוא נגעל מעצמו, הופתע מחוסר היציבות שלו, והיה מלא בתערובת מוזרה של אכזבה והקלה על כך שהצליח להתאושש ממכה כה אדירה כל כך מהר. בזהירות ליבה את הגחלים של אהבתו האבודה, אבל הן סירבו להתלקח. נותר רק חום נעים שחימם אותו ועשה לו טוב בלי להעלות לו חום, ובלית ברירה נאלץ להודות שהתשוקה הנערית שוככת לאט לאט והופכת לרגש שליו יותר, רך מאוד, עדיין קצת עצוב ונעלב, אבל זה ודאי יחלוף עם הזמן, ויותיר חיבה אחאית שתימשך בלי הפרעה עד הסוף.
כשהמילה 'אחאית' חלפה במחשבתו באחד מהרהוריו, הוא חייך, והרים את עיניו אל תמונתו של מוצרט שהייתה מולו...
"טוב, הוא היה אדם גדול, וכשלא יכול היה לקבל אחות אחת, לקח את השנייה, והיה מאושר."
לורי לא אמר את המילים בקול, אבל חשב אותן, וברגע שאחרי כן נישק את הטבעת הקטנה והישנה, ואמר לעצמו: "לא, אני לא אעשה את זה! לא שכחתי, ולעולם לא אוכל לשכוח. אנסה שוב, ואם זה ייכשל, אז..."
בלי לסיים את המשפט, חטף עט ונייר וכתב לג'ו, ואמר לה שאינו יכול להתמסר לשום דבר כל עוד יש ולו התקווה הקלושה ביותר שתשנה את דעתה. האם לא תוכל, האם לא תרצה, ולתת לו לחזור הביתה ולהיות מאושר? בזמן שחיכה לתשובה לא עשה דבר, אבל עשה זאת במרץ, כי בער מחוסר סבלנות. התשובה הגיעה לבסוף, והכריעה את דעתו בנקודה אחת לחלוטין, כי ג'ו בהחלט לא יכלה ולא רצתה. היא הייתה שקועה כולה בבת', ולא רצתה לשמוע את המילה אהבה לעולם. אחר כך התחננה שיהיה מאושר עם מישהי אחרת, אבל תמיד ישמור פינה קטנה בלבו לאחותו האוהבת ג'ו. בתוספת בסוף המכתב ביקשה שלא יספר לאיימי שמצבה של בת' החמיר. איימי עומדת לחזור הביתה באביב, ואין צורך להעציב את שארית שהותה. יהיה די זמן לכך, בעזרת השם, אבל לורי צריך לכתוב לה לעתים קרובות, ולא לתת לה להרגיש בודדה, מתגעגעת הביתה או מודאגת.
"כך אעשה, ומיד. ילדה קטנה ומסכנה, אני חושש שזו תהיה לה חזרה עצובה הביתה," ולורי פתח את שולחן הכתיבה שלו, כאילו הכתיבה לאיימי הייתה הסיום הנכון למשפט שנותר בלי סוף כמה שבועות קודם לכן.
אבל הוא לא כתב את המכתב באותו יום, כי כשחיטט בחיפוש אחר הנייר הכי טוב שלו, נתקל במשהו ששינה את תוכניתו. בתא אחד של השולחן, בין חשבונות, דרכונים ומסמכי עסקים מכל מיני סוגים, התגלגלו כמה ממכתביה של ג'ו, ובתא אחר היו שלושה פתקים מאיימי, קשורים בקפידה באחד מסרטיה הכחולים, ומרמזים במתיקות על הוורדים הקטנים והמתים שהוטמנו בתוכם. בהבעה חצי מתחרטת וחצי משועשעת, אסף לורי את כל מכתביה של ג'ו, יישר אותם, קיפל אותם, והניח אותם בסדר במגירה קטנה של השולחן. הוא עמד רגע וסובב את הטבעת על אצבעו בהרהור, ואז הסיר אותה לאט, הניח אותה עם המכתבים, נעל את המגירה, ויצא לשמוע את המיסה החגיגית בכנסיית סנט שטפן. הוא הרגיש כאילו הייתה הלוויה, ואף שלא היה שבור מצער, זו נראתה לו דרך ראויה יותר לבלות את שארית היום מאשר לכתוב מכתבים לעלמות צעירות ומקסימות.
אבל המכתב נשלח זמן קצר אחר כך, וזכה לתשובה מהירה, כי איימי התגעגעה הביתה, והודתה בכך בדרך הכי חמודה ומלאת אמון. ההתכתבות פרחה להפליא, ומכתבים עפו הלוך ושוב בסדירות מופתית לאורך כל תחילת האביב. לורי מכר את פסלי הראש שלו, הפך את האופרה שלו לפתילים להדלקת אש, וחזר לפריז, בתקווה שמישהי תגיע לשם בקרוב. הוא השתוקק נואשות לנסוע לניס, אבל לא רצה לבוא עד שיוזמן, ואיימי לא הזמינה אותו, כי באותה תקופה עברו עליה חוויות קטנות משלה, שגרמו לה להעדיף להתחמק מהעיניים המתגרות של 'הנער שלנו'.
פרד ווהן חזר, ושאל את השאלה שפעם החליטה לענות עליה "כן, תודה". אבל עכשיו אמרה "לא, תודה", בעדינות אבל בתקיפות, כי כשהגיע הרגע, אזל אומץ לבה, והיא גילתה שדרוש משהו יותר מכסף ומעמד כדי לספק את הכמיהה החדשה שמילאה את לבה בתקוות ובפחדים רכים כל כך. המילים "פרד הוא בחור טוב, אבל בכלל לא הגבר שחשבתי שתאהבי אי פעם", ופניו של לורי כשאמר אותן, חזרו אליה בעקשנות, בדיוק כמו פניה שלה כשאמרה, במבט אם לא במילים, "אני אתחתן בשביל כסף". היה לה לא נעים להיזכר בזה עכשיו, והיא הלוואי שיכלה לקחת את זה בחזרה, זה נשמע כל כך לא נשי. היא לא רצתה שלורי יחשוב שהיא יצור חסר לב ורודף ממון. עכשיו לא היה אכפת לה להיות מלכת החברה הגבוהה אפילו בחצי ממה שהיה אכפת לה להיות אישה שאפשר לאהוב. היא שמחה כל כך שהוא לא שנא אותה בגלל הדברים הנוראים שאמרה, אלא קיבל אותם כל כך יפה והיה אדיב מתמיד. המכתבים שלו היו נחמה כזאת, כי המכתבים מהבית הגיעו באופן לא סדיר בכלל, וכשהגיעו, לא היו מספקים אפילו בחצי כמו שלו. לענות עליהם היה לא רק תענוג, אלא גם חובה, כי הבחור המסכן היה עזוב ובודד, והיה צריך פינוק, שהרי ג'ו התעקשה להיות קשת לב כאבן. היא הייתה צריכה להתאמץ ולנסות לאהוב אותו. זה לא יכול היה להיות קשה כל כך, הרבה אנשים היו גאים ושמחים שבחור יקר כזה מחבב אותם. אבל ג'ו אף פעם לא התנהגה כמו בנות אחרות, ולכן לא נותר אלא להיות נחמדה מאוד ולהתייחס אליו כמו אל אח.
אילו התייחסו לכל האחים כמו שהתייחסו ללורי בתקופה ההיא, הם היו גזע מאושר הרבה יותר ממה שהם. איימי לא הטיפה עוד. היא שאלה לדעתו בכל נושא, התעניינה בכל מה שעשה, הכינה בשבילו מתנות קטנות ומקסימות, ושלחה לו שני מכתבים בשבוע, מלאים ברכילות עליזה, בגילויי לב של אחות, ובציורים שובי לב של הנופים היפים סביבה. מכיוון שמעט אחים זוכים למחמאה שאחיותיהם נושאות את מכתביהם בכיס, קוראות אותם שוב ושוב בשקידה, בוכות עליהם כשהם קצרים, מנשקות אותם כשהם ארוכים ושומרות אותם בקפידה, לא נרמוז שאיימי עשתה אף אחד מהדברים המטופשים והמלאי חיבה האלה. אבל היא בהחלט החווירה מעט ונעשתה מהורהרת באותו אביב, איבדה הרבה מהטעם שמצאה בחברה, ויצאה לעתים קרובות לצייר לבדה. כשחזרה הביתה אף פעם לא היה לה הרבה להראות, אבל אני מניחה שהיא חקרה את הטבע, כשישבה שעות, ידיה שלובות, במרפסת בוולרוזה, או שרבטה בפיזור דעת כל דמיון שעלה בדעתה: אביר חסון חקוק על מצבה, בחור צעיר ישן בדשא, כובעו על עיניו, או נערה מתולתלת בלבוש מפואר, צועדת לאורך אולם נשפים על זרועו של אדון גבוה, ופני שניהם נותרו מטושטשים, לפי האופנה האחרונה באמנות, שהייתה בטוחה, אבל לא מספקת לגמרי.
דודתה חשבה שהיא מתחרטת על התשובה שנתנה לפרד, ומכיוון שהכחשות לא הועילו והסברים היו בלתי אפשריים, איימי הניחה לה לחשוב מה שהיא רוצה, ודאגה שלורי יידע שפרד נסע למצרים. זה היה הכול, אבל הוא הבין, ונראה מוקל, כשאמר לעצמו באווירה של זקן נכבד...
"הייתי בטוח שהיא תתחרט. בחור זקן ומסכן! עברתי את כל זה, ואני יכול להזדהות."
ועם זה נאנח אנחה גדולה, ואז, כאילו מילא את חובתו כלפי העבר, הרים את רגליו על הספה ונהנה מהמכתב של איימי בהנאה רבה.
בזמן שהשינויים האלה התרחשו מעבר לים, בבית הגיעה צרה. אבל המכתב שסיפר שבת' הולכת ונחלשת לא הגיע לאיימי מעולם, וכשהמכתב הבא הגיע אליה, הדשא כבר הוריק מעל קבר אחותה. החדשות העצובות הגיעו אליה בווה, כי החום גירש אותם מניס בחודש מאי, והם נסעו לאט לשווייץ, דרך גנואה והאגמים האיטלקיים. היא נשאה את הבשורה באומץ רב, וקיבלה בשקט את החלטת המשפחה שלא תקצר את ביקורה, כי מכיוון שכבר מאוחר מדי להיפרד מבת', מוטב שתישאר, ותניח למרחק לרכך את צערה. אבל לבה היה כבד מאוד, היא השתוקקה להיות בבית, ובכל יום הביטה בכמיהה אל מעבר לאגם, מחכה שלורי יבוא לנחם אותה.
והוא אכן בא בקרוב מאוד, כי אותו דואר הביא מכתבים לשניהם, אבל הוא היה בגרמניה, ולקח כמה ימים עד שהמכתב הגיע אליו. ברגע שקרא אותו, ארז את תרמילו, נפרד מחבריו למסע הרגלי, ויצא לדרך לקיים את הבטחתו, ולבו מלא שמחה וצער, תקווה וחרדה.
הוא הכיר היטב את ווה, וברגע שהסירה נגעה ברציף הקטן, מיהר לאורך החוף ללה טור, שם התגוררה משפחת קרול בפנסיון. המלצר היה מיואש מכך שכל המשפחה יצאה לטיול על האגם, אבל לא, אולי העלמה הבלונדינית נמצאת בגן הטירה. אם האדון יואיל לטרוח ולשבת, בתוך הבזק של זמן היא תופיע. אבל האדון לא יכול היה לחכות אפילו 'הבזק של זמן', ובאמצע הנאום יצא לחפש את העלמה בעצמו.
גן ישן ונעים על שפת האגם היפהפה, עצי ערמון מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, והצל השחור של המגדל נופל רחוק על פני המים המוצפים שמש. באחת הפינות של החומה הרחבה והנמוכה היה מושב, ולשם הייתה איימי באה לעתים קרובות לקרוא או לעבוד, או להתנחם ביופי שסביבה. היא ישבה שם באותו יום, ראשה נשען על ידה, לבה מתגעגע הביתה ועיניה כבדות, וחשבה על בת' ותהתה מדוע לורי לא בא. היא לא שמעה אותו חוצה את החצר שמעבר, וגם לא ראתה אותו עוצר בקשת שהובילה מהשביל התת-קרקעי אל הגן. הוא עמד רגע והביט בה בעיניים חדשות, וראה את מה שאיש לא ראה קודם לכן: את הצד הרך באופייה של איימי. כל דבר בה העיד בשתיקה על אהבה ועל צער: המכתבים המוכתמים בדמעות שבחיקה, הסרט השחור שקשר את שערה, הכאב והסבלנות של אישה בפניה, ואפילו הצלב הקטן מעץ הובנה שעל צווארה נראה ללורי נוגע ללב, כי הוא נתן לה אותו, והיא ענדה אותו כתכשיט היחיד שלה. אם היו לו ספקות לגבי קבלת הפנים שתעניק לו, הם נעלמו ברגע שהרימה את עיניה וראתה אותו, כי היא הפילה הכול, רצה אליו, וקראה בטון של אהבה וכמיהה שאי אפשר לטעות בהם...
"הו, לורי, לורי, ידעתי שתבוא אליי!"
אני חושבת שהכול נאמר והוכרע באותו רגע, כי כשעמדו יחד בשתיקה גמורה לרגע, הראש הכהה רכון מעל הבהיר כאילו להגן עליו, איימי הרגישה שאיש לא יוכל לנחם ולתמוך בה כמו לורי, ולורי החליט שאיימי היא האישה היחידה בעולם שיכולה למלא את מקומה של ג'ו ולעשות אותו מאושר. הוא לא אמר לה זאת, אבל היא לא התאכזבה, כי שניהם הרגישו את האמת, היו מרוצים, ובשמחה השאירו את השאר לשתיקה.
אחרי רגע חזרה איימי למקומה, ובזמן שניגבה את דמעותיה, לורי אסף את הניירות שהתפזרו, ומצא במראה של כמה מכתבים בלויים מרוב קריאה ושל כמה רישומים רבי משמעות סימנים טובים לעתיד. כשהתיישב לידה, איימי שוב התביישה, והסמיקה עד אוזניה כשנזכרה בקבלת הפנים הנלהבת שלה.
"לא יכולתי להתאפק, הרגשתי כל כך בודדה ועצובה, ושמחתי כל כך לראות אותך. זו הייתה הפתעה כזאת להרים את העיניים ולמצוא אותך, בדיוק כשהתחלתי לפחד שלא תבוא," אמרה, ונכשלה בניסיון לדבר בטבעיות לגמרי.
"באתי ברגע ששמעתי. הלוואי שיכולתי לומר משהו שינחם אותך על האובדן של בת' הקטנה והיקרה, אבל אני יכול רק להרגיש, ו..." הוא לא הצליח להמשיך, כי גם הוא נעשה ביישן פתאום, ולא ממש ידע מה לומר. הוא השתוקק להניח את ראשה של איימי על כתפו ולומר לה לבכות כמו שצריך, אבל לא העז, ולכן לקח את ידה במקום זה, ולחץ אותה באהדה, וזה היה טוב יותר ממילים.
"אתה לא צריך לומר כלום, זה מנחם אותי," אמרה בשקט. "לבת' טוב והיא מאושרת, ואסור לי לרצות שתחזור, אבל אני חוששת מהחזרה הביתה, עד כמה שאני משתוקקת לראות את כולם. לא נדבר על זה עכשיו, כי זה גורם לי לבכות, ואני רוצה ליהנות ממך כל עוד אתה כאן. אתה לא חייב לחזור מיד, נכון?"
"לא אם את רוצה בי, יקירתי."
"אני רוצה, כל כך. הדודה ופלו נחמדות מאוד, אבל אתה מרגיש כמו אחד מבני המשפחה, ויהיה כל כך נעים שתהיה כאן קצת."
איימי דיברה ונראתה כל כך כמו ילדה מתגעגעת הביתה שלבה מלא, עד שלורי שכח בבת אחת את ביישנותו, ונתן לה בדיוק את מה שרצתה: את הפינוק שהייתה רגילה לו ואת השיחה העליזה שהייתה זקוקה לה.
"נשמה קטנה ומסכנה, את נראית כאילו התאבלת עד שכמעט חלית! אני הולך לטפל בך, אז אל תבכי יותר, אלא בואי להסתובב איתי, הרוח קרירה מדי בשבילך כדי לשבת בלי לזוז," אמר, בדרך החצי מלטפת והחצי פוקדת שאיימי אהבה, כשקשר את כובעה לראשה, שילב את זרועה בזרועו, והתחיל לצעוד הלוך ושוב בשביל המוצף שמש מתחת לעצי הערמון שעליהם הצעירים הופיעו זה עתה. הוא הרגיש נוח יותר כשעמד על רגליו, ואיימי מצאה שנעים שיש זרוע חזקה להישען עליה, פנים מוכרות שמחייכות אליה, וקול טוב שמדבר באופן מקסים בשבילה בלבד.
הגן הישן והמיוחד היה מחסה לזוגות אוהבים רבים, ונראה כאילו נבנה במיוחד בשבילם, כל כך מוצף שמש ומבודד היה, ורק המגדל משקיף עליהם, והאגם הרחב נושא הלאה את הד מילותיהם כשהוא מכה גלים קטנים למטה. במשך שעה טיילו בני הזוג החדשים האלה ושוחחו, או נחו על החומה, ונהנו מההשפעות המתוקות שהעניקו קסם כזה לזמן ולמקום, וכשפעמון ארוחת הערב, הלא רומנטי בעליל, הזהיר אותם ללכת, איימי הרגישה כאילו השאירה את משא הבדידות והצער שלה מאחוריה בגן הטירה.
ברגע שגברת קרול ראתה את פניה המשתנים של הנערה, נדלק בה רעיון חדש, והיא קראה לעצמה: "עכשיו אני מבינה הכול, הילדה התייסרה בגעגועים ללורנס הצעיר. אלוהים אדירים, מעולם לא חשבתי על דבר כזה!"
בזהירות ראויה לשבח, הגברת הטובה לא אמרה דבר, ולא הסגירה שום סימן לכך שהבינה, אבל הפצירה בלבביות בלורי להישאר, וביקשה מאיימי ליהנות מחברתו, כי זה יעשה לה טוב יותר מבדידות כה רבה. איימי הייתה מופת של צייתנות, ומכיוון שדודתה הייתה עסוקה מאוד בפלו, היא נשארה לארח את חברה, ועשתה זאת בהצלחה רבה מהרגיל.
בניס, לורי התבטל ואיימי נזפה. בווה, לורי לא ישב בטל לרגע, אלא תמיד הלך, רכב, חתר בסירה או למד במרץ רב, בזמן שאיימי העריצה כל מה שעשה והלכה בעקבותיו ככל שיכלה ובמהירות שיכלה. הוא אמר שהשינוי נובע מהאקלים, והיא לא סתרה אותו, ושמחה על תירוץ דומה להחלמתה ולמצב רוחה הטוב שחזר.
האוויר המרענן עשה טוב לשניהם, והרבה פעילות גופנית חוללה שינויים בריאים בנפש כמו בגוף. נדמה היה שהם רואים את החיים ואת החובה בבהירות רבה יותר שם למעלה, בין ההרים הנצחיים. הרוחות הרעננות נשבו והרחיקו ספקות מייאשים, דמיונות מתעתעים וערפילים של מצב רוח קודר. שמש האביב החמימה הוציאה לאור כל מיני רעיונות שאפתניים, תקוות רכות ומחשבות שמחות. האגם כאילו שטף את צרות העבר, וההרים הישנים והנהדרים כאילו הביטו עליהם מלמעלה בטוב לב ואמרו: "ילדים קטנים, אהבו זה את זה."
למרות הצער החדש, זו הייתה תקופה מאושרת מאוד, מאושרת כל כך שלורי לא היה מסוגל להפריע לה במילה. לקח לו זמן מה להתאושש מההפתעה על כך שנרפא מאהבתו הראשונה, שהייתה, כך האמין בתוקף, גם האחרונה והיחידה. הוא ניחם את עצמו על חוסר הנאמנות לכאורה במחשבה שאחותה של ג'ו היא כמעט כמו ג'ו עצמה, ובשכנוע שלא היה אפשרי לאהוב שום אישה אחרת מלבד איימי כל כך מהר וכל כך טוב. החיזור הראשון שלו היה סוער, והוא הביט בו לאחור כאילו דרך מרחק של שנים רבות, ברגש של חמלה מהול בחרטה. הוא לא התבייש בו, אבל הניח אותו בצד כאחת החוויות המרות-מתוקות של חייו, שעליה יוכל להכיר תודה כשהכאב יחלוף. החיזור השני שלו, כך החליט, יהיה שקט ופשוט ככל האפשר. לא היה צורך בסצנה, כמעט לא היה צורך לומר לאיימי שהוא אוהב אותה, היא ידעה זאת בלי מילים, ונתנה לו את תשובתה מזמן. הכול קרה באופן כל כך טבעי שאיש לא יכול היה להתלונן, והוא ידע שכולם ישמחו, אפילו ג'ו. אבל כשהאהבה הקטנה הראשונה שלנו נמחצה, אנחנו נוטים להיות זהירים ואיטיים בניסיון השני, ולכן לורי הניח לימים לחלוף, נהנה מכל שעה, והשאיר ליד המקרה את אמירת המילה שתשים קץ לחלק הראשון והמתוק ביותר של הרומן החדש שלו.
הוא דמיין לעצמו שההתרה תתרחש בגן הטירה לאור הירח, בצורה הכי חיננית ומכובדת, אבל יצא בדיוק ההפך, כי העניין הוכרע על האגם בצהרי היום, בכמה מילים פשוטות וישירות. הם שטו כל הבוקר, מסנט ז'נגולף הקודרת למונטרה המוצפת שמש, כשהרי האלפים של סבויה מצד אחד, הר סנט ברנר ודן די מידי מהצד השני, ווה היפה בעמק, ולוזאן על הגבעה שמעבר לה, שמים כחולים ללא ענן מעל, והאגם הכחול עוד יותר מתחת, מנוקד בסירות ציוריות שנראות כמו שחפים בעלי כנפיים לבנות.
הם דיברו על בוניבר כשחלפו על פני שיון, ועל רוסו כשהביטו למעלה אל קלארן, שם כתב את "אלואיז" שלו. אף אחד מהם לא קרא אותו, אבל הם ידעו שזה סיפור אהבה, וכל אחד מהם תהה בלבו אם הוא מעניין אפילו בחצי כמו הסיפור שלהם. איימי שכשכה את ידה במים בזמן השתיקה הקצרה שנפלה ביניהם, וכשהרימה את עיניה, לורי נשען על משוטיו ובעיניו הבעה שגרמה לה לומר בחיפזון, רק כדי לומר משהו...
"אתה בטח עייף. תנוח קצת, ותן לי לחתור. זה יעשה לי טוב, כי מאז שבאת הייתי עצלנית ומפונקת לגמרי."
"אני לא עייף, אבל את יכולה לקחת משוט, אם את רוצה. יש מספיק מקום, אבל אני צריך לשבת כמעט באמצע, אחרת הסירה לא תהיה מאוזנת," ענה לורי, כאילו הסידור הזה דווקא מצא חן בעיניו.
איימי הרגישה שלא שיפרה את המצב בהרבה, אבל לקחה את השליש של המושב שהוצע לה, ניערה את שערה על פניה, וקיבלה משוט. היא חתרה טוב, כמו שעשתה דברים רבים אחרים, ואף שהשתמשה בשתי ידיה ולורי רק באחת, המשוטים שמרו על קצב, והסירה החליקה בשקט על פני המים.
"כמה טוב אנחנו חותרים יחד, נכון?" אמרה איימי, שבאותו רגע לא רצתה שתיקה.
"כל כך טוב, שהלוואי שנחתור תמיד באותה סירה. את מסכימה, איימי?" ברוך רב.
"כן, לורי," בשקט רב.
ואז שניהם הפסיקו לחתור, ובלי לשים לב הוסיפו תמונה קטנה ויפה של אהבה ואושר אנושיים לנופים המתחלפים שהשתקפו באגם.