כשחלפה המרירות הראשונה, המשפחה קיבלה את הבלתי נמנע, וניסתה לשאת אותו בעליזות. הם עזרו זה לזה באהבה המוגברת שבאה בעתות צרה וקושרת בני בית יחד ברוך. הם הניחו בצד את צערם, וכל אחד ואחת עשו את חלקם כדי שהשנה האחרונה ההיא תהיה מאושרת.
החדר הנעים ביותר בבית הוקצה לבת', ובו נאסף כל מה שאהבה יותר מכול: פרחים, תמונות, הפסנתר שלה, שולחן העבודה הקטן והחתולות האהובות. הספרים הטובים ביותר של אבא מצאו את דרכם לשם, הכורסה של אמא, שולחן הכתיבה של ג'ו, הרישומים היפים ביותר של איימי, ובכל יום הביאה מג את תינוקותיה במסע עלייה לרגל אוהב, כדי להביא אור שמש לדודה בת'. ג'ון הפריש בשקט סכום קטן, כדי שיוכל ליהנות מהעונג לספק לחולה את הפירות שאהבה והשתוקקה להם. האנה הזקנה לא נלאתה מלרקוח מאכלים עדינים כדי לפתות תיאבון הפכפך, ודמעותיה נשרו בזמן שעבדה, ומעבר לים הגיעו מתנות קטנות ומכתבים עליזים, שנדמה היה שהם מביאים משבי חום וניחוח מארצות שאינן יודעות חורף.
כאן, מוקירה כמו קדושה של הבית במקדשה, ישבה בת', שלווה ועסוקה כתמיד, כי שום דבר לא יכול היה לשנות את טבעה המתוק וחסר האנוכיות, ואפילו בזמן שהתכוננה לעזוב את החיים, ניסתה לעשות אותם מאושרים יותר בשביל אלה שיישארו אחריה. האצבעות החלשות אף פעם לא נחו, ואחת ההנאות שלה הייתה להכין דברים קטנים בשביל ילדי בית הספר שעברו הלוך ושוב בכל יום: להשליך מחלונה זוג כפפות בשביל זוג ידיים סגולות מקור, ספרון מחטים בשביל איזו אם קטנה של בובות רבות, מנגבי עטים בשביל כותבים צעירים שעמלו בין יערות של קווים ווווים, אלבומי הדבקות בשביל עיניים אוהבות תמונות, וכל מיני המצאות נעימות, עד שהמטפסים הממאנים בסולם הלמידה מצאו את דרכם זרועה פרחים, כביכול, והתחילו לראות בנותנת העדינה מעין פיה טובה, שיושבת שם למעלה ומרעיפה עליהם מתנות שמתאימות באופן מופלא לטעמם ולצורכיהם. אם בת' רצתה שכר כלשהו, היא מצאה אותו בפנים הקטנות והזוהרות שהיו מופנות תמיד אל חלונה, בהנהונים ובחיוכים, ובמכתבים הקטנים והמשעשעים שהגיעו אליה, מלאים כתמי דיו והכרת תודה.
החודשים הראשונים היו מאושרים מאוד, ובת' נהגה לעתים קרובות להביט סביב ולומר "כמה זה יפה!" כשכולם ישבו יחד בחדרה המואר, התינוקות בועטים ומצייצים על הרצפה, אמא והאחיות עובדות בקרבת מקום, ואבא קורא בקולו הנעים מן הספרים העתיקים והחכמים, שנראו עשירים במילים טובות ומנחמות, מתאימות היום כמו כשנכתבו לפני מאות שנים. זו הייתה כמו קפלה קטנה, שבה כומר אבהי לימד את עדתו את השיעורים הקשים שכולם חייבים ללמוד, וניסה להראות להם שהתקווה יכולה לנחם את האהבה, והאמונה יכולה לאפשר השלמה. דרשות פשוטות, שהגיעו היישר אל נשמות המקשיבים, כי לב האב היה בדתו של הכומר, והרעד התכוף בקולו העניק כוח כפול למילים שאמר או קרא.
טוב היה לכולם שתקופת השלום הזאת ניתנה להם כהכנה לשעות העצובות שעוד יבואו, כי כעבור זמן מה בת' אמרה שהמחט 'כבדה כל כך', והניחה אותה לתמיד. הדיבור עייף אותה, פנים הטרידו אותה, הכאב תבע אותה לעצמו, ורוחה השלווה הוטרדה בעצב מן המכאובים שייסרו את גופה החלש. אוי לי! ימים כבדים כל כך, לילות ארוכים, ארוכים כל כך, לבבות כואבים ותפילות מתחננות, כשמי שאהבו אותה יותר מכול נאלצו לראות את הידיים הרזות מושטות אליהם בתחינה, לשמוע את הזעקה המרה, "עזרו לי, עזרו לי!" ולהרגיש שאין עזרה. ליקוי עצוב של הנשמה השלווה, מאבק חד של החיים הצעירים במוות, אבל שניהם היו קצרים, בחסד, ואז, כשהמרד הטבעי נגמר, השלווה הישנה חזרה יפה מאי פעם. כשגופה השברירי נהרס, נשמתה של בת' התחזקה, ואף שאמרה מעט, הסובבים אותה הרגישו שהיא מוכנה, ראו שהצליינית הראשונה שנקראה היא גם הראויה ביותר, וחיכו איתה על החוף, מנסים לראות את הזוהרים באים לקבל אותה כשתחצה את הנהר.
ג'ו לא עזבה אותה אפילו לשעה מאז שבת' אמרה, "אני מרגישה חזקה יותר כשאת כאן." היא ישנה על ספה בחדר, והתעוררה לעתים קרובות כדי להוסיף עצים לאש, להאכיל, להרים או לשרת את היצור הסבלני שכמעט אף פעם לא ביקש דבר, ו'ניסתה לא להטריח'. כל היום הסתובבה בחדר, מקנאה בכל אחות אחרת, וגאה בכך שנבחרה אז יותר מכל כבוד שחייה הביאו לה אי פעם. אלה היו שעות יקרות ומועילות לג'ו, כי עכשיו לבה קיבל את הלימוד שהיה זקוק לו. שיעורים בסבלנות נלמדו לה במתיקות כזאת, שלא יכלה שלא ללמוד אותם: חסד לכולם, הרוח היפה שיכולה לסלוח ובאמת לשכוח רוע, הנאמנות לחובה שעושה את הקשה ביותר לקל, והאמונה הכנה שאינה פוחדת מדבר, אלא בוטחת בלי ספק.
לעתים קרובות, כשהתעוררה, מצאה ג'ו את בת' קוראת בספרון הקטן והבלוי שלה, שמעה אותה שרה בשקט כדי להעביר את הלילה חסר השינה, או ראתה אותה משעינה את פניה על ידיה, בזמן שדמעות איטיות נשרו מבעד לאצבעות השקופות. וג'ו הייתה שוכבת ומתבוננת בה במחשבות עמוקות מכדי לבכות, בהרגשה שבת', בדרכה הפשוטה וחסרת האנוכיות, מנסה להיגמל מן החיים הישנים והיקרים ולהכין את עצמה לחיים שיבואו, במילים קדושות של נחמה, בתפילות שקטות ובמוזיקה שאהבה כל כך.
לראות את זה עשה לג'ו יותר מן הדרשות החכמות ביותר, מן המזמורים הקדושים ביותר, מן התפילות הלוהטות ביותר שכל קול יכול לומר. כי בעיניים שהתבהרו מדמעות רבות, ובלב שהתרכך מן הצער הרך ביותר, היא הכירה ביופיים של חיי אחותה - חיים בלי אירועים גדולים, בלי שאפתנות, ובכל זאת מלאים במעלות האמיתיות ש'מפיצות ריח מתוק ופורחות בעפר', השכחה העצמית שגורמת לצנועים ביותר עלי אדמות להיזכר ראשונים בשמים, ההצלחה האמיתית שאפשרית לכולם.
לילה אחד, כשבת' חיפשה בין הספרים שעל שולחנה משהו שישכיח ממנה את העייפות האנושית, שהייתה קשה לשאת כמעט כמו כאב, ודפדפה בספר האהוב עליה מימים עברו, "מסע הצליין", מצאה פיסת נייר קטנה, מקושקשת בכתב ידה של ג'ו. השם משך את עינה, והמראה המטושטש של השורות שכנע אותה שדמעות נשרו עליו.
"ג'ו המסכנה! היא ישנה עמוק, אז לא אעיר אותה כדי לבקש רשות. היא מראה לי את כל הדברים שלה, ואני לא חושבת שאכפת לה אם אסתכל בזה," חשבה בת', במבט אל אחותה, ששכבה על השטיח, והמלקחיים לצדה, מוכנה להתעורר ברגע שהבול יתפרק.
בת' שלי
יושבת בסבלנות בצל
עד שיבוא האור המבורך,
נוכחות שלווה וקדושה
מקדשת את ביתנו הנסער.
שמחות, תקוות וצער של עולם
נשברים כמו אדוות על החוף
של הנהר העמוק והחגיגי
שבו עומדות רגליה המוכנות עכשיו.
הו אחותי, החולפת ממני,
אל מעבר לדאגה ולמאבק של בני אדם,
השאירי לי, במתנה, את המעלות
שייפו את חייך.
יקירה, הורישי לי את הסבלנות הגדולה
שיש בכוחה לקיים
רוח עליזה שאינה מתלוננת
בתוך בית הכלא של הכאב.
תני לי, כי אני זקוקה לו מאוד,
מן האומץ ההוא, החכם והמתוק,
שעשה את שביל החובה
לירוק תחת רגלייך המוכנות.
תני לי את הטבע חסר האנוכיות
שבחסד אלוהי
יכול לסלוח על עוול למען האהבה היקרה -
לב עניו, סלחי לי על עוולותיי!
כך פרידתנו מאבדת מדי יום
משהו מכאבה המר,
ובזמן שאני לומדת את השיעור הקשה הזה,
אובדני הגדול הופך לרווחי.
כי מגע הצער יעשה
את טבעי הפראי שליו יותר,
ייתן לחיים שאיפות חדשות,
אמון חדש במה שאינו נראה.
מעתה, בטוחה מעבר לנהר,
אראה לעולמי עד
רוח ביתית אהובה
המחכה לי על החוף.
תקווה ואמונה, שנולדו מצערי,
יהיו למלאכים שומרים,
והאחות שהלכה לפניי
בידיהם תוביל אותי הביתה.
מטושטשות ומוכתמות, פגומות וחלשות ככל שהיו השורות, הן הביאו הבעה של נחמה שאין לתארה אל פניה של בת', כי החרטה היחידה שלה הייתה שעשתה מעט כל כך, וזה כאילו הבטיח לה שחייה לא היו לשווא, שמותה לא יביא את הייאוש שממנו פחדה. כשישבה והנייר מקופל בין ידיה, הבול החרוך התפרק. ג'ו קפצה, החיתה את הלהבה, והתגנבה אל המיטה, בתקווה שבת' ישנה.
"לא ישנה, אבל מאושרת כל כך, יקירתי. תראי, מצאתי את זה וקראתי. ידעתי שלא יהיה אכפת לך. האם הייתי כל זה בשבילך, ג'ו?" שאלה, ברצינות מתגעגעת וצנועה.
"הו, בת', כל כך הרבה, כל כך הרבה!" וראשה של ג'ו צנח על הכרית לצד ראש אחותה.
"אז אני לא מרגישה שבזבזתי את חיי. אני לא טובה כמו שאת מתארת אותי, אבל ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. ועכשיו, כשמאוחר מדי אפילו להתחיל לעשות טוב יותר, זו נחמה גדולה כל כך לדעת שמישהו אוהב אותי כל כך, ומרגיש שעזרתי לו."
"יותר מכל אחד בעולם, בת'. פעם חשבתי שאני לא יכולה לתת לך ללכת, אבל אני לומדת להרגיש שאני לא מאבדת אותך, שתהיי בשבילי יותר מאי פעם, ושהמוות לא יכול להפריד בינינו, אף שנדמה שהוא מפריד."
"אני יודעת שהוא לא יכול, ואני לא פוחדת ממנו יותר, כי אני בטוחה שאשאר בת' שלך, כדי לאהוב ולעזור לך יותר מאי פעם. את חייבת לתפוס את מקומי, ג'ו, ולהיות הכול בשביל אבא ואמא כשאלך. הם יפנו אלייך, אל תאכזבי אותם, ואם יהיה קשה לעבוד לבד, זכרי שאני לא שוכחת אותך, ושתהיי מאושרת יותר בעשיית זה מאשר בכתיבת ספרים נהדרים או בראיית כל העולם, כי אהבה היא הדבר היחיד שאנחנו יכולים לקחת איתנו כשאנחנו הולכים, והיא עושה את הסוף קל כל כך."
"אנסה, בת'." ושם, באותו רגע, ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה, והתחייבה לשאיפה חדשה וטובה יותר, כשהיא מכירה בדלותן של משאלות אחרות ומרגישה את הנחמה המבורכת של האמונה בנצחיות האהבה.
כך באו והלכו ימי האביב, השמים התבהרו, האדמה הוריקה, הפרחים עלו מוקדם למדי, והציפורים חזרו בזמן כדי להיפרד מבת', שכמו ילדה עייפה אבל בוטחת, נאחזה בידיים שהובילו אותה כל חייה, בזמן שאבא ואמא הדריכו אותה ברוך דרך עמק הצלמוות, ומסרו אותה לאלוהים.
רק לעתים רחוקות, מלבד בספרים, הגוססים אומרים מילים בלתי נשכחות, רואים חזיונות או עוזבים בפנים מוארות באור קדושה, ומי שליוו נשמות רבות בדרכן האחרונה יודעים שלרוב האנשים הסוף בא באופן טבעי ופשוט כמו השינה. כפי שבת' קיוותה, 'הגאות יצאה בקלות', ובשעה החשוכה שלפני השחר, על החיק שבו נשמה את נשימתה הראשונה, היא נשמה בשקט את נשימתה האחרונה, בלי פרידה מלבד מבט אוהב אחד ואנחה קטנה אחת.
בדמעות ובתפילות ובידיים רכות, אמא והאחיות הכינו אותה לשינה הארוכה שהכאב לעולם לא יפריע לה עוד, ראו בעיניים אסירות תודה את השלווה היפה שהחליפה במהרה את הסבלנות הנוגעת ללב שסחטה את לבם זמן רב כל כך, והרגישו בשמחה מלאת יראה שבשביל יקירתן המוות היה מלאך טוב לב, ולא רוח רפאים מלאה אימה.
כשבא הבוקר, לראשונה מזה חודשים רבים האש כבתה, מקומה של ג'ו היה ריק, והחדר היה שקט מאוד. אבל ציפור שרה בעליזות על ענף מלבלב בקרבת מקום, הנטפים פרחו רעננים ליד החלון, ושמש האביב זרמה פנימה כמו ברכה על הפנים השלוות שעל הכרית, פנים מלאות שלווה ללא כאב כל כך, שאלה שאהבו אותן יותר מכול חייכו מבעד לדמעותיהם, והודו לאלוהים שבת' בריאה סוף סוף.