לורי הגיע לניס בכוונה להישאר שבוע, ונשאר חודש. נמאס לו לשוטט לבדו, ונוכחותה המוכרת של איימי כאילו העניקה קסם ביתי לנופים הזרים שבהם השתתפה. הוא די התגעגע ל'פינוקים' שהיה רגיל לקבל, ונהנה לטעום מהם שוב, כי שום תשומת לב מצד זרים, מחמיאה ככל שתהיה, לא הייתה נעימה אפילו בחצי כמו ההערצה האחותית של הבנות בבית. איימי לעולם לא פינקה אותו כמו האחרות, אבל עכשיו שמחה מאוד לראות אותו, וממש נצמדה אליו, בהרגשה שהוא הנציג של המשפחה היקרה, שאליה התגעגעה יותר משהייתה מוכנה להודות. באופן טבעי מצאו נחמה זה בחברת זה, והיו הרבה יחד - רכבו, טיילו, רקדו או התבטלו, כי בניס אי אפשר להיות חרוצים במיוחד בעונה העליזה. אבל בזמן שנראה שהם משתעשעים באופן הכי חסר דאגות, הם גילו, חצי במודע, דברים זה על זה וגיבשו דעות זה על זה. איימי עלתה מיום ליום בהערכתו של חברה, אבל הוא ירד בהערכתה, וכל אחד מהם הרגיש באמת עוד לפני שנאמרה מילה. איימי השתדלה למצוא חן, והצליחה, כי הייתה אסירת תודה על ההנאות הרבות שהעניק לה, וגמלה לו בשירותים הקטנים שנשים נשיות יודעות להעניק להם קסם שאין לתארו. לורי לא התאמץ בשום דבר, אלא פשוט נתן לעצמו להיסחף בנוחות רבה ככל האפשר, מנסה לשכוח, ומרגיש שכל הנשים חייבות לו מילה טובה כי אחת מהן הייתה קרה אליו. לא היה לו שום מאמץ להיות נדיב, והוא היה נותן לאיימי את כל התכשיטים בניס אילו הסכימה לקחת אותם, אבל באותו זמן הרגיש שאינו יכול לשנות את הדעה שהיא מגבשת עליו, והוא די פחד מן העיניים הכחולות והחדות שנראה שמביטות בו בהפתעה חצי עצובה, חצי בזה.
"כל האחרים נסעו למונקו ליום אחד. אני העדפתי להישאר בבית ולכתוב מכתבים. הם גמורים עכשיו, ואני נוסעת לוולרוזה לצייר, תבוא?" אמרה איימי, כשהצטרפה ללורי ביום יפה אחד, כשנכנס כרגיל בעצלתיים, בסביבות הצהריים.
"טוב, כן, אבל לא חם מדי להליכה ארוכה כל כך?" ענה לאט, כי הסלון המוצל נראה מזמין אחרי הסנוור שבחוץ.
"אקח את הכרכרה הקטנה, ובטיסט יכול לנהוג, כך שלא יהיה לך מה לעשות מלבד להחזיק את המטרייה שלך ולשמור על הכפפות שלך נקיות," השיבה איימי, במבט עוקצני על כפפות העור הצחורות, שהיו נקודת תורפה של לורי.
"אז אבוא בשמחה." והוא הושיט את ידו אל פנקס הרישום שלה. אבל היא תחבה אותו תחת זרועה ואמרה בחדות...
"אל תטרח. זה לא מאמץ בשבילי, אבל אתה לא נראה מסוגל לזה."
לורי הרים את גבותיו והלך אחריה בקצב נינוח כשירדה בריצה במדרגות, אבל כשעלו לכרכרה הוא לקח את המושכות בעצמו, והשאיר לבטיסט הקטן רק לשלב את זרועותיו ולהירדם על מושבו.
השניים אף פעם לא רבו. איימי הייתה מחונכת מדי, ולורי, באותו זמן, עצלן מדי, ולכן אחרי רגע הציץ אל מתחת לשוליי הכובע שלה במבט שואל. היא ענתה לו בחיוך, והם המשיכו יחד בידידות הגמורה ביותר.
זו הייתה נסיעה יפה, לאורך דרכים מתפתלות עשירות בנופים ציוריים שמשמחים עיניים אוהבות יופי. פה מנזר עתיק, שממנו ירדה אליהם שירת הנזירים החגיגית. שם רועה יחף, בנעלי עץ, בכובע מחודד ובמעיל גס על כתף אחת, ישב וחילל על אבן בזמן שעזיו קיפצו בין הסלעים או שכבו לרגליו. חמורים צייתנים בצבע עכבר, עמוסים סלים של עשב קצור טרי, עברו על פניהם, ונערה יפה בכובע קש רחב ישבה בין הערמות הירוקות, או אישה זקנה טוותה בפלך תוך כדי הליכה. ילדים שזופים, רכי עיניים, רצו החוצה מבקתות האבן המשונות כדי להציע זרי פרחים, או אשכולות תפוזים שעדיין על הענף. עצי זית מסוקסים כיסו את הגבעות בעלוותם הכהה, פירות זהובים השתלשלו בפרדסים, ופרחי כלנית אדומים וגדולים עיטרו את שולי הדרך, בעוד שמעבר למדרונות ירוקים ולפסגות טרשיות התרוממו האלפים הימיים, חדים ולבנים על רקע השמים הכחולים של איטליה.
ולרוזה, 'עמק הוורדים', הייתה ראויה לשמה, כי באקלים הזה של קיץ נצחי פרחו ורדים בכל מקום. הם השתלשלו מעל הקשת, נדחקו בין סורגי השער הגדול בברכת שלום מתוקה לעוברים ושבים, ועיטרו את השדרה, שהתפתלה בין עצי לימון ודקלים נוצתיים אל הווילה שעל הגבעה. כל פינה מוצלת, שבה ספסלים הזמינו לעצור ולנוח, הייתה גוש של פריחה, בכל מערה קרירה עמדה נימפה משיש וחייכה מבעד לצעיף של פרחים, וכל מזרקה שיקפה ורדים ארגמניים, לבנים או ורודים חיוורים, שהתכופפו לחייך אל יופיים שלהם. ורדים כיסו את קירות הבית, עטפו את הכרכובים, טיפסו על העמודים והשתוללו על מעקה המרפסת הרחבה, שממנה השקיפו על הים התיכון השטוף שמש ועל העיר בעלת הקירות הלבנים שעל חופו.
"זה גן עדן של ירח דבש אמיתי, נכון? ראית פעם ורדים כאלה?" שאלה איימי, ועצרה על המרפסת ליהנות מן הנוף ומשאיפה מפנקת של ניחוח שנדד לידם.
"לא, וגם לא הרגשתי קוצים כאלה," השיב לורי, ואגודלו בפיו, אחרי ניסיון לשווא לתפוס פרח ארגמני בודד שצמח מעט מחוץ להישג ידו.
"נסה נמוך יותר, וקטוף את אלה שאין להם קוצים," אמרה איימי, וקטפה שלושה מן הקטנטנים בצבע שמנת שזרעו כוכבים על הקיר מאחוריה. היא שמה אותם בדש הבגד שלו כמנחת שלום, והוא עמד רגע והביט בהם בהבעה מוזרה, כי בחלק האיטלקי של טבעו הייתה נגיעה של אמונה תפלה, ובאותו זמן היה במצב הזה של עצבות חצי מתוקה, חצי מרה, שבו בחורים צעירים בעלי דמיון מוצאים משמעות בזוטות ומזון לרומנטיקה בכל מקום. הוא חשב על ג'ו כששלח את ידו אל הוורד האדום והקוצני, כי פרחים עזים הלמו אותה, והיא ענדה לעתים קרובות פרחים כאלה מן החממה בבית. הוורדים החיוורים שאיימי נתנה לו היו מהסוג שהאיטלקים מניחים בידי מתים, ולעולם לא בזרי כלות, ולרגע תהה אם האות הוא לג'ו או לו עצמו. אבל ברגע הבא השכל הישר האמריקאי שלו גבר על הרגשנות, והוא צחק צחוק לבבי יותר מכל מה שאיימי שמעה מאז שהגיע.
"זו עצה טובה, כדאי לך לקבל אותה ולחסוך באצבעות שלך," אמרה, בחושבה שדבריה שעשעו אותו.
"תודה, אקבל," ענה בצחוק, וכעבור כמה חודשים עשה זאת ברצינות.
"לורי, מתי אתה נוסע לסבא שלך?" שאלה כעבור זמן מה, כשהתיישבה על ספסל כפרי.
"בקרוב מאוד."
"אמרת את זה תריסר פעמים בשלושת השבועות האחרונים."
"ייתכן. תשובות קצרות חוסכות טרחה."
"הוא מצפה לך, ואתה באמת צריך לנסוע."
"יצור מכניס אורחים! אני יודע."
"אז למה אתה לא נוסע?"
"שחיתות טבעית, אני מניח."
"עצלות טבעית, אתה מתכוון. זה באמת נורא!" ואיימי נראתה חמורת סבר.
"לא נורא כמו שזה נראה, כי רק הייתי מציק לו אילו נסעתי, אז אני יכול באותה מידה להישאר ולהציק לך עוד קצת. את יכולה לשאת את זה טוב יותר, ולמען האמת נראה לי שזה עושה לך טוב מאוד," ולורי התמקם להתרווח על המדף הרחב של המעקה.
איימי הניעה בראשה ופתחה את פנקס הרישום שלה בהבעה של השלמה, אבל היא החליטה להטיף ל'נער הזה', ואחרי רגע התחילה שוב.
"מה אתה עושה עכשיו?"
"מתבונן בלטאות."
"לא, לא. אני מתכוונת מה אתה מתכוון ורוצה לעשות?"
"לעשן סיגריה, אם תרשי לי."
"כמה שאתה מרגיז! אני לא מסכימה עם סיגרים, ואני ארשה זאת רק בתנאי שתיתן לי להכניס אותך לרישום שלי. אני צריכה דמות."
"בכל ההנאה שבעולם. איך תרצי אותי, באורך מלא או בשלושה רבעים, על הראש או על העקבים? הייתי מציע בכבוד תנוחה שכובה, ואז תכניסי גם את עצמך ותקראי לזה 'דוֹלְצֶ'ה פַר נְיֶנְטֶה' - מתיקות הבטלה."
"תישאר כמו שאתה, ותירדם אם אתה רוצה. אני מתכוונת לעבוד קשה," אמרה איימי בטון הנמרץ ביותר שלה.
"איזו התלהבות נפלאה!" והוא נשען על כד גבוה בהבעה של שביעות רצון גמורה.
"מה ג'ו הייתה אומרת אילו ראתה אותך עכשיו?" שאלה איימי בקוצר רוח, בתקווה לעורר אותו כשתזכיר את שמה של אחותה הנמרצת עוד יותר.
"כרגיל, 'לך מפה, טדי. אני עסוקה!'" הוא צחק כשדיבר, אבל הצחוק לא היה טבעי, וצל חלף על פניו, כי אמירת השם המוכר נגעה בפצע שעדיין לא הגליד. גם הטון וגם הצל הכו את איימי, כי ראתה ושמעה אותם קודם, ועכשיו הרימה את עיניה בזמן כדי לתפוס הבעה חדשה על פניו של לורי - מבט קשה ומר, מלא כאב, חוסר שביעות רצון וחרטה. הוא נעלם לפני שהספיקה לבחון אותו, וההבעה האדישה חזרה. היא התבוננה בו רגע בהנאה של אמנית, וחשבה כמה הוא נראה איטלקי, כששכב מתחמם בשמש בראש גלוי ובעיניים מלאות חולמנות דרומית, כי נראה ששכח אותה ושקע בהרהורים.
"אתה נראה כמו פסל של אביר צעיר שישן על קברו," אמרה, כשהעתיקה בזהירות את הפרופיל המסותת היטב שבלט על רקע האבן הכהה.
"הלוואי שהייתי!"
"זו משאלה טיפשית, אלא אם כן קלקלת את חייך. השתנית כל כך, שלפעמים אני חושבת -" כאן איימי עצרה, במבט חצי ביישני, חצי מתגעגע, שאמר יותר מדבריה שלא נגמרו.
לורי ראה והבין את הדאגה החמה שהיא היססה להביע, והביט היישר לתוך עיניה ואמר, בדיוק כמו שנהג לומר לאמה, "הכול בסדר, גברתי."
זה סיפק אותה והרגיע את הספקות שהחלו להטריד אותה לאחרונה. זה גם נגע ללבה, והיא הראתה זאת בטון הלבבי שבו אמרה...
"אני שמחה על כך! לא חשבתי שהיית ילד רע במיוחד, אבל דמיינתי שאולי בזבזת כסף בבאדן-באדן המרושעת ההיא, איבדת את לבך לאיזו צרפתייה מקסימה שיש לה בעל, או נקלעת לאחת מהצרות שבחורים צעירים כנראה רואים בהן חלק הכרחי מטיול בחוץ לארץ. אל תישאר שם בשמש, בוא ושכב כאן על הדשא, ו'בוא נהיה חברים', כמו שג'ו הייתה אומרת כשהיינו מתכרבלות בפינת הספה ומספרות סודות."
לורי השליך את עצמו בצייתנות על הדשא, והתחיל לשעשע את עצמו בתחיבת חינניות לסרטי הכובע של איימי, שהיה מונח שם.
"אני מוכן לגמרי לסודות." והוא הרים את עיניו בהבעה ברורה של עניין.
"אין לי מה לספר. אתה יכול להתחיל."
"אין לי אף אחד, אפילו לא לרפואה. חשבתי שאולי קיבלת חדשות מהבית..."
"שמעת את כל מה שהגיע לאחרונה. אתה לא שומע לעתים קרובות? דמיינתי שג'ו שולחת לך כרכים."
"היא עסוקה מאוד. אני נודד כל כך הרבה, שאי אפשר להתכתב בקביעות, את יודעת. מתי את מתחילה את יצירת האמנות הגדולה שלך, רפאלה?" שאל, ושינה את הנושא בפתאומיות אחרי הפסקה נוספת, שבה תהה אם איימי יודעת את סודו ורוצה לדבר עליו.
"אף פעם," ענתה, בהבעה מדוכדכת אבל נחרצת. "רומא הוציאה ממני את כל היוהרה, כי אחרי שראיתי את הפלאים שם, הרגשתי חסרת חשיבות מכדי לחיות, וויתרתי בייאוש על כל התקוות הטיפשיות שלי."
"למה שתוותרי, עם כל כך הרבה מרץ וכישרון?"
"בדיוק בגלל זה, כי כישרון הוא לא גאונות, ושום כמות של מרץ לא יכולה להפוך אותו לגאונות. אני רוצה להיות גדולה, או כלום. אני לא אהיה מקשקשת צבעים רגילה, אז אני לא מתכוונת לנסות יותר."
"ומה את מתכוונת לעשות עם עצמך עכשיו, אם מותר לשאול?"
"ללטש את הכישרונות האחרים שלי, ולהיות קישוט לחברה, אם תהיה לי ההזדמנות."
זה היה נאום אופייני, ונשמע נועז, אבל העזה הולמת צעירים, ולשאפתנות של איימי היה בסיס טוב. לורי חייך, אבל הוא אהב את הרוח שבה אימצה מטרה חדשה כשמטרה ישנה ויקרה מתה, ולא בזבזה זמן על קינות.
"יופי! וכאן נכנס פרד ווהן לתמונה, אני מניח."
איימי שמרה על שתיקה זהירה, אבל במבט המושפל שלה הייתה הבעה מודעת שגרמה ללורי להתיישב ולומר ברצינות, "עכשיו אני הולך לשחק את האח, ולשאול שאלות. מותר לי?"
"אני לא מבטיחה לענות."
"הפנים שלך יענו, אם הלשון שלך לא תענה. את עוד לא אשת העולם הגדול מספיק כדי להסתיר את רגשותייך, יקירתי. שמעתי שמועות עלייך ועל פרד בשנה שעברה, ולדעתי הפרטית, אילו לא נקרא הביתה בפתאומיות כזאת ולא התעכב זמן רב כל כך, משהו היה יוצא מזה, הא?"
"זה לא בשבילי לומר," הייתה תשובתה העגומה של איימי, אבל שפתיה התעקשו לחייך, והיה ניצוץ בוגדני בעינה שהסגיר שהיא יודעת את כוחה ונהנית מן הידיעה.
"את לא מאורסת, אני מקווה?" ולורי נראה פתאום מאוד כמו אח גדול ורציני.
"לא."
"אבל תהיי, אם הוא יחזור ויכרע ברך כמו שצריך, נכון?"
"סביר מאוד."
"אז את מחבבת את פרד הזקן?"
"הייתי יכולה, אילו ניסיתי."
"אבל את לא מתכוונת לנסות עד הרגע המתאים? אלוהים אדירים, איזו זהירות לא מן העולם הזה! הוא בחור טוב, איימי, אבל לא הגבר שחשבתי שתאהבי."
"הוא עשיר, ג'נטלמן, ויש לו נימוסים נפלאים," התחילה איימי, מנסה להיות קרירה ומכובדת לגמרי, אבל מרגישה קצת בושה בעצמה, למרות כנות כוונותיה.
"אני מבין. מלכות החברה לא יכולות להסתדר בלי כסף, אז את מתכוונת לעשות שידוך טוב, ולהתחיל ככה? נכון וראוי לגמרי, כפי שהעולם מתנהל, אבל זה נשמע משונה מפיה של אחת מבנותיה של אמך."
"נכון, בכל זאת."
דברים קצרים, אבל ההחלטיות השקטה שבה נאמרו עמדה בניגוד משונה לדוברת הצעירה. לורי הרגיש זאת באופן אינסטינקטיבי ושכב שוב, בתחושת אכזבה שלא יכול היה להסביר. המבט והשתיקה שלו, וגם מורת רוח פנימית מסוימת מעצמה, הרגיזו את איימי, וגרמו לה להחליט לשאת את ההטפה שלה בלי דיחוי.
"הלוואי שתעשה לי טובה ותתעורר קצת," אמרה בחדות.
"תעשי את זה בשבילי, תהיי בחורה טובה."
"הייתי יכולה, אילו ניסיתי." והיא נראתה כאילו הייתה נהנית לעשות זאת בדרך המהירה והתקיפה ביותר.
"אז תנסי. אני נותן לך רשות," השיב לורי, שנהנה שיש לו מישהו להקניט, אחרי התנזרות ארוכה מן הבילוי האהוב עליו.
"היית כועס תוך חמש דקות."
"אני אף פעם לא כועס עלייך. צריך שתי אבני צור כדי להצית אש. את קרירה ורכה כמו שלג."
"אתה לא יודע מה אני יכולה לעשות. שלג מייצר להט ועקצוץ, אם משתמשים בו נכון. האדישות שלך היא חצי העמדת פנים, וניעור טוב היה מוכיח את זה."
"נערי כמה שאת רוצה, זה לא יכאב לי ואולי ישעשע אותך, כמו שאמר האיש הגדול כשאשתו הקטנה הכתה אותו. תתייחסי אליי כאל בעל או כאל שטיח, ותכי עד שתתעייפי, אם התרגיל הזה עושה לך טוב."
מאחר שהייתה נעקצת בעצמה, ומשתוקקת לראות אותו מנער מעליו את האדישות ששינתה אותו כל כך, איימי חידדה גם את לשונה וגם את עפרונה, והתחילה.
"לי ולפלו יש שם חדש בשבילך. לורנס העצלן. איך הוא מוצא חן בעיניך?"
היא חשבה שזה ירגיז אותו, אבל הוא רק שילב את זרועותיו מתחת לראשו, ואמר בשלווה שאין לערער, "לא רע. תודה, גבירותיי."
"אתה רוצה לדעת מה אני באמת חושבת עליך?"
"מת לשמוע."
"ובכן, אני בזה לך."
אילו אמרה אפילו 'אני שונאת אותך' בטון קפריזי או מתחנחן, הוא היה צוחק ודי נהנה מזה, אבל הנימה הרצינית, כמעט העצובה, שבקולה גרמה לו לפקוח את עיניו ולשאול במהירות...
"למה, אם יורשה לי?"
"כי עם כל ההזדמנויות להיות טוב, מועיל ומאושר, אתה פגום, עצלן ואומלל."
"שפה חריפה, מדמואזל."
"אם זה מוצא חן בעיניך, אמשיך."
"אנא, המשיכי, זה מעניין למדי."
"חשבתי שתמצא את זה מעניין. אנשים אנוכיים תמיד אוהבים לדבר על עצמם."
"אני אנוכי?" השאלה חמקה מפיו בלי משים ובטון של הפתעה, כי המעלה היחידה שבה התגאה הייתה נדיבות.
"כן, אנוכי מאוד," המשיכה איימי, בקול רגוע וקריר, שהשפיע באותו רגע פי שניים מקול כועס. "אראה לך איך, כי חקרתי אותך בזמן שהשתעשענו, ואני לא מרוצה ממך בכלל. הנה אתה בחוץ לארץ כמעט חצי שנה, ולא עשית דבר מלבד לבזבז זמן וכסף ולאכזב את חבריך."
"לא מגיע לבחור קצת הנאה אחרי ארבע שנות שינון?"
"אתה לא נראה כאילו נהנית הרבה. בכל מקרה, לא השתפרת מזה, ככל שאני רואה. אמרתי כשנפגשנו לראשונה שהשתפרת. עכשיו אני לוקחת הכול בחזרה, כי אני לא חושבת שאתה נחמד אפילו בחצי ממה שהיית כשעזבתי אותך בבית. נעשית עצלן באופן מתועב, אתה אוהב רכילות, ומבזבז זמן על דברים קלי דעת, אתה מסתפק בכך שאנשים טיפשים מפנקים ומעריצים אותך, במקום שאנשים נבונים יאהבו ויכבדו אותך. עם כסף, כישרון, מעמד, בריאות ויופי - אה, את זה אתה אוהב, יהיר זקן שכמוך! אבל זו האמת, אז אני לא יכולה שלא לומר את זה - עם כל הדברים הנהדרים האלה לשימושך ולהנאתך, אתה לא מוצא מה לעשות מלבד להתבטל, ובמקום להיות הגבר שאתה צריך להיות, אתה רק..." כאן עצרה, במבט שהיו בו גם כאב וגם רחמים.
"לורנס הקדוש על האסכלה," הוסיף לורי, והשלים את המשפט בנעימות. אבל ההטפה התחילה להשפיע, כי עכשיו היה ניצוץ ער בעיניו, והבעה חצי כועסת, חצי פגועה, החליפה את האדישות הקודמת.
"שיערתי שכך תקבל את זה. אתם הגברים אומרים לנו שאנחנו מלאכים, ואומרים שאנחנו יכולות לעשות מכם מה שנרצה, אבל ברגע שאנחנו מנסות בכנות להיטיב איתכם, אתם צוחקים עלינו ולא מקשיבים, וזה מוכיח כמה שוות החנופה שלכם." איימי דיברה במרירות, והפנתה את גבה אל הקדוש המעונה המרגיז שלרגליה.
אחרי רגע ירדה יד על הדף, כך שלא יכלה לצייר, וקולו של לורי אמר, בחיקוי משעשע של ילד מתחרט, "אני אהיה טוב, הו, אני אהיה טוב!"
אבל איימי לא צחקה, כי הייתה רצינית, והקישה בעפרונה על היד הפרושה ואמרה ברצינות, "אתה לא מתבייש ביד כזאת? היא רכה ולבנה כמו של אישה, ונראית כאילו לא עשתה דבר מלבד ללבוש את הכפפות הטובות ביותר של ז'ובן ולקטוף פרחים לגבירות. אתה לא גנדרן, תודה לאל, אז אני שמחה לראות שאין עליה יהלומים או טבעות חותם גדולות, רק הטבעת הקטנה והישנה שג'ו נתנה לך לפני כל כך הרבה זמן. נשמה יקרה, הלוואי שהייתה כאן לעזור לי!"
"גם אני הלוואי!"
היד נעלמה בפתאומיות כמו שבאה, והיה די מרץ בהד של משאלתה כדי לספק אפילו את איימי. היא הביטה בו למטה עם מחשבה חדשה בראשה, אבל הוא שכב כשכובעו מכסה למחצה את פניו, כאילו בשביל צל, והשפם שלו הסתיר את פיו. היא ראתה רק את חזהו עולה ויורד, בנשימה ארוכה שאולי הייתה אנחה, ואת היד שענדה את הטבעת מתכרבלת בתוך הדשא, כאילו כדי להסתיר משהו יקר מדי או רך מדי מכדי לדבר עליו. ברגע אחד רמזים וזוטות שונים קיבלו צורה ומשמעות במוחה של איימי, וסיפרו לה את מה שאחותה מעולם לא גילתה לה. היא נזכרה שלורי אף פעם לא דיבר על ג'ו מיוזמתו, היא נזכרה בצל שעל פניו לפני רגע, בשינוי באופיו, ובענידת הטבעת הקטנה והישנה, שלא הייתה קישוט ליד נאה. בנות מהירות לקרוא סימנים כאלה ולהרגיש את כוחם. איימי שיערה שאולי צרת אהבה עומדת ביסוד השינוי, ועכשיו הייתה בטוחה בכך. עיניה החדות התמלאו דמעות, וכשדיברה שוב, היה זה בקול שיכול היה להיות רך וטוב להפליא כשרצתה בכך.
"אני יודעת שאין לי זכות לדבר אליך ככה, לורי, ואילו לא היית הבחור בעל המזג הכי מתוק בעולם, היית כועס עליי מאוד. אבל כולנו כל כך אוהבים אותך וגאים בך, שלא יכולתי לשאת את המחשבה שיתאכזבו ממך בבית כמו שאני התאכזבתי, אם כי אולי הם היו מבינים את השינוי טוב יותר ממני."
"אני חושב שכן," נשמע מתחת לכובע, בטון עגום, נוגע ללב לא פחות מקול שבור.
"הם היו צריכים לספר לי, ולא לתת לי להמשיך לטעות ולנזוף, כשהייתי צריכה להיות טובה וסבלנית יותר מאי פעם. אף פעם לא אהבתי את מיס רנדל ההיא, ועכשיו אני שונאת אותה!" אמרה איימי הערמומית, שרצתה להיות בטוחה בעובדות הפעם.
"לעזאזל עם מיס רנדל!" ולורי הפיל את הכובע מעל פניו במבט שלא השאיר ספק ברגשותיו כלפי העלמה הצעירה ההיא.
"סליחה, חשבתי..." וכאן עצרה בדיפלומטיות.
"לא, לא חשבת, ידעת היטב שמעולם לא אכפת היה לי מאף אחת חוץ מג'ו," אמר לורי בטון הישן והסוער שלו, והפנה את פניו כשדיבר.
"באמת חשבתי כך, אבל מאחר שהם אף פעם לא אמרו כלום על זה, ואתה נסעת, הנחתי שטעיתי. וג'ו לא רצתה להיות טובה אליך? הרי הייתי בטוחה שהיא אוהבת אותך מאוד."
"היא הייתה טובה, אבל לא בדרך הנכונה, ומזל בשבילה שהיא לא אהבה אותי, אם אני הבחור חסר התועלת שאת חושבת שאני. אבל זו אשמתה, ואת יכולה להגיד לה את זה."
המבט הקשה והמר חזר כשאמר את זה, וזה הטריד את איימי, כי לא ידעה איזה מזור לתת.
"טעיתי, לא ידעתי. אני מצטערת מאוד שהייתי כל כך רגזנית, אבל אני לא יכולה שלא לייחל שתישא את זה טוב יותר, טדי יקירי."
"אל, זה השם שלה בשבילי!" ולורי הרים את ידו בתנועה מהירה כדי לעצור את המילים שנאמרו בטון של ג'ו, חצי טוב, חצי מוכיח. "חכי עד שתנסי את זה בעצמך," הוסיף בקול נמוך, כשתלש את הדשא בחופנים.
"הייתי מקבלת את זה בגבורה, וזוכה לכבוד אם לא יכולתי לזכות באהבה," אמרה איימי, בהחלטיות של מי שלא ידעה על כך דבר.
ובכן, לורי החמיא לעצמו שנשא את זה יפה במיוחד, בלי לקונן, בלי לבקש השתתפות בצער, ובלקחו את צרתו רחוק כדי להתגבר עליה לבד. ההטפה של איימי הציגה את העניין באור חדש, ולראשונה זה באמת נראה חלש ואנוכי לאבד את הלב בכישלון הראשון ולהסתגר באדישות קודרת. הוא הרגיש כאילו ניערו אותו פתאום מחלום מהורהר, ומצא שאי אפשר להירדם שוב. כעבור זמן מה התיישב ושאל לאט, "את חושבת שג'ו הייתה בזה לי כמו שאת בזה לי?"
"כן, אילו ראתה אותך עכשיו. היא שונאת אנשים עצלנים. למה אתה לא עושה משהו נהדר, וגורם לה לאהוב אותך?"
"עשיתי כמיטב יכולתי, אבל זה לא הועיל."
"אתה מתכוון שסיימת את הלימודים בהצטיינות? זה לא יותר ממה שהיית צריך לעשות, למען סבא שלך. היה מביש להיכשל אחרי שהשקיעו כל כך הרבה זמן וכסף, כשכולם ידעו שאתה מסוגל להצליח."
"כן נכשלתי, תגידי מה שתגידי, כי ג'ו לא אהבה אותי," התחיל לורי, והשעין את ראשו על ידו בתנוחה מדוכדכת.
"לא, לא נכשלת, ובסוף גם אתה תגיד את זה, כי זה עשה לך טוב, והוכיח שאתה מסוגל לעשות משהו אם אתה מנסה. אילו רק התחלת משימה אחרת מסוג כלשהו, היית חוזר במהרה להיות עצמך, הלבבי והמאושר, ושוכח את צרתך."
"זה בלתי אפשרי."
"נסה ותראה. אין צורך למשוך בכתפיים ולחשוב, 'מה היא כבר יודעת על דברים כאלה'. אני לא מתיימרת להיות חכמה, אבל אני מתבוננת, ואני רואה הרבה יותר ממה שהיית מדמיין. אני מתעניינת בחוויות ובסתירות של אנשים אחרים, ואף שאני לא יכולה להסביר, אני זוכרת ומשתמשת בהן לטובתי. תאהב את ג'ו כל ימיך, אם אתה רוצה, אבל אל תיתן לזה לקלקל אותך, כי זה רשע לזרוק כל כך הרבה מתנות טובות רק משום שאתה לא יכול לקבל את האחת שאתה רוצה. זהו, אני לא אטיף יותר, כי אני יודעת שתתעורר ותהיה גבר למרות הבחורה קשת הלב ההיא."
אף אחד מהם לא דיבר במשך כמה דקות. לורי ישב וסובב את הטבעת הקטנה על אצבעו, ואיימי הוסיפה את הנגיעות האחרונות לרישום המהיר שעבדה עליו בזמן שדיברה. כעבור זמן מה הניחה אותו על ברכו, ואמרה רק, "איך זה מוצא חן בעיניך?"
הוא הביט ואז חייך, כי לא יכול היה שלא לחייך, משום שהרישום היה עשוי מצוין: הדמות הארוכה והעצלה על הדשא, עם פנים אדישות, עיניים עצומות למחצה, ויד אחת מחזיקה סיגר, שממנו עלה זר העשן הקטן שהקיף את ראשו של החולם.
"כמה טוב את מציירת!" אמר, בהפתעה ובהנאה אמיתיות מכישרונה, והוסיף בחצי צחוק, "כן, זה אני."
"כמו שאתה. וזה כמו שהיית." ואיימי הניחה רישום אחר לצד זה שהחזיק.
הוא לא היה עשוי טוב כמו הראשון, בכלל לא, אבל היו בו חיים ורוח שכיפרו על פגמים רבים, והוא הזכיר את העבר בחיות כזאת, ששינוי פתאומי חלף על פני הבחור הצעיר כשהביט בו. רק רישום גס של לורי מאלף סוס. הכובע והמעיל הוסרו, וכל קו בדמות הפעילה, בפנים הנחושות ובתנוחה השולטת היה מלא מרץ ומשמעות. החיה היפה, שזה עתה אולפה, עמדה וקשתה את צווארה מתחת למושכה המתוחה, רגל אחת רוקעת בקוצר רוח באדמה, ואוזניה זקופות כאילו היא מקשיבה לקול שגבר עליה. ברעמה הפרועה, בשערו המתבדר של הרוכב ובתנוחתו הזקופה, הייתה רמיזה לתנועה שנעצרה לפתע, לכוח, לאומץ ולעליזות של נעורים, שעמדו בניגוד חד לחן השרוע של הרישום 'מתיקות הבטלה'. לורי לא אמר דבר, אבל כשעינו עברה מזה לזה, איימי ראתה אותו מסמיק ומהדק את שפתיו, כאילו קרא וקיבל את השיעור הקטן שנתנה לו. זה סיפק אותה, ובלי לחכות שידבר, אמרה בדרכה העליזה...
"אתה לא זוכר את היום ששיחקת את ראריי, מאלף הסוסים, עם פאק, וכולנו הסתכלנו? מג ובת' פחדו, אבל ג'ו מחאה כפיים וקיפצה, ואני ישבתי על הגדר וציירתי אותך. מצאתי את הרישום הזה בתיק שלי לפני כמה ימים, תיקנתי אותו קצת, ושמרתי אותו כדי להראות לך."
"תודה רבה. השתפרת מאוד מאז, ואני מברך אותך. האם אוכל להעז ולהזכיר, ב'גן עדן של ירח דבש', ששעה חמש היא שעת ארוחת הערב במלון שלך?"
לורי קם כשדיבר, החזיר את התמונות בחיוך ובקידה, והביט בשעונו, כאילו כדי להזכיר לה שאפילו להטפות מוסר צריך להיות סוף. הוא ניסה לחזור להבעה הנינוחה והאדישה הקודמת שלו, אבל עכשיו זו הייתה העמדת פנים, כי הניעור היה יעיל יותר ממה שהיה מוכן להודות. איימי הרגישה את צל הקרירות בהתנהגותו, ואמרה לעצמה...
"עכשיו פגעתי בו. טוב, אם זה עושה לו טוב, אני שמחה. אם זה גורם לו לשנוא אותי, אני מצטערת, אבל זו האמת, ואני לא יכולה לקחת בחזרה אף מילה."
הם צחקו ופטפטו כל הדרך הביתה, ובטיסט הקטן, שישב מאחור, חשב שהמסייה והמדמואזל במצב רוח מקסים. אבל שניהם הרגישו לא בנוח. הכנות הידידותית הופרעה, השמש כוסתה בצל, ולמרות עליזותם הנראית לעין, הייתה מורת רוח סודית בלבו של כל אחד מהם.
"נראה אותך הערב, מוֹן פְרֶר?" (אחי) שאלה איימי, כשנפרדו ליד דלת ביתה של דודתה.
"לצערי יש לי התחייבות. אוֹ רֶבוּאָר, מדמואזל," ולורי התכופף כאילו כדי לנשק את ידה, כמנהג הזרים, שהלם אותו יותר מגברים רבים. משהו בפניו גרם לאיימי לומר במהירות ובחום...
"לא, תהיה עצמך איתי, לורי, ונפרד בדרך הישנה והטובה. אני מעדיפה לחיצת יד אנגלית לבבית על כל ברכות השלום הרגשניות בצרפת."
"שלום, יקירתי," ובמילים האלה, שנאמרו בטון שהיא אהבה, לורי עזב אותה, אחרי לחיצת יד שהייתה כמעט כואבת בלבביותה.
למחרת בבוקר, במקום הביקור הרגיל, קיבלה איימי פתק שגרם לה לחייך בהתחלה ולהיאנח בסוף.
מנטורית יקרה שלי, אנא מסרי את פרידתי לדודתך, ושמחי בלבך, כי 'לורנס העצלן' נסע לסבא שלו, כמו הטוב שבנערים. חורף נעים לך, ושהאלים יעניקו לך ירח דבש מאושר בוולרוזה! אני חושב שלפרד היה מועיל ניעור טוב. אמרי לו זאת, יחד עם ברכותיי.
שלך, בהכרת תודה, טלמכוס
"ילד טוב! אני שמחה שהוא נסע," אמרה איימי, בחיוך מרוצה. ברגע הבא פניה נפלו כשהביטה סביב בחדר הריק, והוסיפה באנחה שלא ברצונה, "כן, אני שמחה, אבל כמה אתגעגע אליו."