בצרפת, לנערות הצעירות משעמם עד שהן מתחתנות, ואז 'יחי החופש!' הופך לסיסמה שלהן. באמריקה, כפי שכולם יודעים, הנערות חותמות מוקדם על הכרזת העצמאות, ונהנות מחירותן בלהט רפובליקני, אבל הנשים הנשואות הצעירות מוותרות בדרך כלל על כס המלוכה עם הולדת היורש הראשון, ונכנסות להתבודדות סגורה כמעט כמו במנזר צרפתי, אם כי בשום אופן לא שקטה כמותו. בין שהן אוהבות את זה ובין שלא, הן למעשה מונחות על המדף מיד כשהתרגשות החתונה חולפת, ורובן יכולות לקרוא, כפי שקראה לא מזמן אישה יפה מאוד, "אני יפה כמו תמיד, אבל אף אחד לא שם לב אליי כי אני נשואה."
מאחר שמג לא הייתה יפהפייה מפורסמת ואפילו לא גברת אופנתית, היא לא חוותה את הצרה הזאת עד שתינוקותיה היו בני שנה, כי בעולמה הקטן שררו מנהגים פשוטים, והיא מצאה שמעריצים ואוהבים אותה יותר מאי פעם.
מאחר שהייתה אישה קטנה ונשית מאוד, האינסטינקט האימהי שלה היה חזק מאוד, והיא הייתה שקועה לגמרי בילדיה, עד שלא נשאר מקום לשום דבר ולשום אדם אחר. יומם ולילה דאגה להם במסירות ובחרדה בלתי נלאות, והשאירה את ג'ון לחסדיה הרכים של העוזרת, כי גברת אירית ניהלה עכשיו את המטבח. ג'ון, שהיה איש של בית, התגעגע מאוד לתשומת הלב של אשתו שהיה רגיל לקבל, אבל מאחר שהעריץ את תינוקותיו, ויתר בשמחה על נוחותו לזמן מה, מתוך הנחה, בבורות גברית, שהשקט יחזור במהרה. אבל עברו שלושה חודשים, והמנוחה לא חזרה. מג נראתה שחוקה ועצבנית, התינוקות בלעו כל דקה מזמנה, הבית הוזנח, וקיטי, הטבחת, שלקחה את החיים 'בנחת-נחת', האכילה אותו במנות דלות. כשיצא בבוקר, היה מבולבל מכל השליחויות הקטנות בשביל האמא השבויה. אם נכנס בעליזות בערב, משתוקק לחבק את משפחתו, כיבו אותו ב"ששש! הם בדיוק נרדמו אחרי שבכו כל היום." אם הציע קצת בידור בבית - "לא, זה יפריע לתינוקות." אם רמז על הרצאה או קונצרט, ענו לו במבט מוכיח ובתשובה נחרצת - "לעזוב את ילדיי בשביל הנאה? לעולם לא!" שנתו נקטעה בבכי תינוקות ובמראות של דמות רפאים הצועדת הלוך ושוב בלי קול באשמורות הלילה. ארוחותיו נקטעו בבריחות התכופות של הרוח המנהלת את הבית, שנטשה אותו עם צלחת מלאה למחצה בכל פעם שציוץ עמום נשמע מן הקן שלמעלה. וכשקרא את העיתון שלו בערב, הכאב בבטן של דמי נכנס לרשימת האוניות, והנפילה של דייזי השפיעה על מחירי המניות, כי גברת ברוק התעניינה רק בחדשות של הבית.
האיש המסכן הרגיש לא בנוח בכלל, כי הילדים גזלו ממנו את אשתו, הבית הפך לחדר תינוקות בלבד, וה'ששש' הנצחי גרם לו להרגיש כמו פולש גס בכל פעם שנכנס לתחומיה הקדושים של ארץ התינוקות. הוא נשא את זה בסבלנות רבה שישה חודשים, וכשלא נראו סימני שיפור, עשה מה שעושים אבות גולים אחרים - ניסה למצוא קצת נחמה במקום אחר. סקוט התחתן וקבע את ביתו לא רחוק משם, וג'ון התרגל לקפוץ לשם לשעה או שעתיים בערבים, כשהסלון שלו היה ריק, ואשתו שלו שרה שירי ערש שנראה שאין להם סוף. גברת סקוט הייתה צעירה עליזה ויפה, שלא היה לה מה לעשות מלבד להיות נעימה, והיא מילאה את שליחותה בהצלחה רבה. הסלון היה תמיד מואר ומושך, לוח השחמט מוכן, הפסנתר מכוון, הרבה רכילות עליזה, וארוחת ערב קטנה ונחמדה ערוכה באופן מפתה.
ג'ון היה מעדיף את האח שלו, אילו לא הייתה בודדה כל כך, אבל במצב כפי שהיה, לקח בהכרת תודה את הדבר הטוב הבא ונהנה מחברת שכניו.
בהתחלה מג די הסכימה לסידור החדש, והרגישה הקלה לדעת שג'ון נהנה במקום לנמנם בסלון או להסתובב בבית ולהעיר את הילדים. אבל לאט לאט, כשצרות בקיעת השיניים נגמרו והאלילים הקטנים הלכו לישון בשעות הנכונות והשאירו לאמא זמן לנוח, היא התחילה להתגעגע לג'ון, ולמצוא שסל התפירה שלה הוא חברה משעממת כשהוא לא יושב מולה בחלוק הישן שלו, חורך בנוחות את נעלי הבית שלו על סורג האח. היא לא רצתה לבקש ממנו להישאר בבית, אבל הרגישה נפגעת כי הוא לא ידע שהיא רוצה בו בלי שיגידו לו, ושכחה לגמרי את הערבים הרבים שבהם הוא חיכה לה לשווא. היא הייתה עצבנית ותשושה מעירנות ומדאגה, ובמצב הרוח הלא הגיוני הזה שאפילו הטובות שבאמהות חוות לפעמים כשדאגות הבית מעיקות עליהן. חוסר תנועה גוזל מהן את העליזות, ויותר מדי מסירות לאליל ההוא של הנשים האמריקאיות, קומקום התה, גורמת להן להרגיש כאילו הן כולן עצבים ובלי שרירים.
"כן," הייתה אומרת, כשהיא מביטה במראה, "אני מזדקנת ומתכערת. ג'ון כבר לא מוצא אותי מעניינת, אז הוא עוזב את אשתו הדהויה והולך לבקר את השכנה היפה שלו, שאין לה שום מטען. טוב, התינוקות אוהבים אותי, לא אכפת להם אם אני רזה וחיוורת ואין לי זמן לסלסל את השיער, הם הנחמה שלי, ויום אחד ג'ון יראה מה הקרבתי בשמחה בשבילם, נכון, יקר שלי?"
לפנייה הנוגעת ללב הזאת הייתה דייזי עונה בהמיה, או דמי בצווחה, ומג הייתה מניחה בצד את קינותיה לטובת חגיגה אימהית, שהרגיעה את בדידותה לזמן מה. אבל הכאב גבר כשהפוליטיקה בלעה את ג'ון, שתמיד קפץ לשכנים לדון בנקודות מעניינות עם סקוט, בלי לדעת כלל שמג מתגעגעת אליו. אבל היא לא אמרה מילה, עד שיום אחד אמה מצאה אותה בוכה, והתעקשה לדעת מה קרה, כי מצב רוחה השפוף של מג לא נעלם מעיניה.
"לא הייתי מספרת לאף אחד חוץ ממך, אמא, אבל אני באמת צריכה עצה, כי אם ג'ון ימשיך ככה עוד זמן רב, זה כאילו שאני אלמנה," השיבה גברת ברוק, כשהיא מנגבת את דמעותיה בסינר של דייזי בהבעה פגועה.
"ימשיך איך, יקירתי?" שאלה אמה בדאגה.
"הוא לא בבית כל היום, ובערב, כשאני רוצה לראות אותו, הוא כל הזמן הולך לבני הזוג סקוט. זה לא הוגן שאני אעשה את העבודה הקשה ביותר, ואף פעם לא ייהנה. גברים אנוכיים מאוד, אפילו הטובים שבהם."
"גם נשים. אל תאשימי את ג'ון עד שתראי במה את עצמך טועה."
"אבל זה לא יכול להיות בסדר שהוא מזניח אותי."
"ואת לא מזניחה אותו?"
"אבל אמא, חשבתי שתהיי לצדי!"
"אני לצדך, במה שנוגע להשתתפות בצערך, אבל אני חושבת שהאשמה היא שלך, מג."
"אני לא מבינה איך."
"תני לי להראות לך. האם ג'ון אי פעם הזניח אותך, כמו שאת קוראת לזה, כל עוד הקפדת להעניק לו את חברתך בערבים, זמן הפנאי היחיד שלו?"
"לא, אבל אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו, עם שני תינוקות לטפל בהם."
"אני חושבת שאת יכולה, יקירתי, ואני חושבת שאת צריכה. מותר לי לדבר בחופשיות גמורה, ותזכרי שזו אמא שמאשימה, כמו שזו אמא שמשתתפת בצערך?"
"בוודאי! דברי אליי כאילו אני שוב מג הקטנה. אני מרגישה לעתים קרובות שאני צריכה ללמוד יותר מאי פעם, מאז שהתינוקות האלה תלויים בי בכל דבר."
מג קירבה את הכיסא הנמוך שלה אל הכיסא של אמה, ועם הפרעה קטנה בחיקה של כל אחת, שתי הנשים התנדנדו ושוחחו באהבה, בהרגשה שקשר האימהות מאחד אותן יותר מאי פעם.
"עשית רק את הטעות שרוב הנשים הצעירות עושות - שכחת את חובתך כלפי בעלך מתוך אהבתך לילדייך. טעות טבעית מאוד ושאפשר לסלוח עליה, מג, אבל כדאי לתקן אותה לפני שתלכו בדרכים נפרדות, כי ילדים צריכים לקרב אתכם יותר מאי פעם, לא להפריד ביניכם, כאילו הם שלך בלבד, ולג'ון אין תפקיד מלבד לפרנס אותם. ראיתי את זה כבר כמה שבועות, אבל לא דיברתי, כי הייתי בטוחה שזה יסתדר עם הזמן."
"אני חוששת שזה לא יסתדר. אם אבקש ממנו להישאר, הוא יחשוב שאני מקנאה, ולא הייתי מעליבה אותו ברעיון כזה. הוא לא רואה שאני רוצה בו, ואני לא יודעת איך להגיד לו את זה בלי מילים."
"תעשי את הבית לנעים כל כך, שהוא לא ירצה ללכת. יקירתי, הוא משתוקק לבית הקטן שלו, אבל זה לא בית בלעדייך, ואת תמיד בחדר הילדים."
"אני לא צריכה להיות שם?"
"לא כל הזמן. יותר מדי הסתגרות עושה אותך עצבנית, ואז את לא מתאימה לשום דבר. חוץ מזה, את חייבת משהו לג'ון כמו לתינוקות. אל תזניחי את הבעל בשביל הילדים, אל תסגרי אותו מחוץ לחדר הילדים, אלא תלמדי אותו איך לעזור שם. מקומו שם כמו מקומך, והילדים זקוקים לו. תני לו להרגיש שיש לו תפקיד, והוא ימלא אותו בשמחה ובנאמנות, וזה יהיה טוב יותר לכולכם."
"את באמת חושבת כך, אמא?"
"אני יודעת זאת, מג, כי ניסיתי את זה, ואני מעטה לתת עצות אלא אם כן הוכחתי שהן מעשיות. כשאת וג'ו הייתן קטנות, נהגתי בדיוק כמוך, בהרגשה שאני לא ממלאת את חובתי אלא אם כן אני מקדישה את עצמי לגמרי לכן. אבא המסכן פנה לספריו, אחרי שדחיתי כל הצעה לעזרה, והשאיר אותי לנסות את הניסוי שלי לבד. נאבקתי כמיטב יכולתי, אבל ג'ו הייתה יותר מדי בשבילי. כמעט קלקלתי אותה בפינוקים. את היית חלשה, ודאגתי לך עד שחליתי בעצמי. אז אבא בא להציל, ניהל הכול בשקט, ועשה את עצמו מועיל כל כך, שראיתי את טעותי, ומאז לא הצלחתי להסתדר בלעדיו. זה הסוד של האושר בביתנו. הוא לא נותן לעסקים להרחיק אותו מן הדאגות והחובות הקטנות שנוגעות לכולנו, ואני משתדלת לא לתת לדאגות הבית להרוס את העניין שלי בעיסוקיו. כל אחד מאיתנו עושה את חלקו לבד בהרבה דברים, אבל בבית אנחנו עובדים יחד, תמיד."
"זה נכון, אמא, והמשאלה הגדולה שלי היא להיות לבעלי ולילדיי מה שאת היית לשלך. הראי לי איך, אעשה כל מה שתגידי."
"תמיד היית הבת הצייתנית שלי. ובכן, יקירתי, אילו הייתי במקומך, הייתי נותנת לג'ון יותר חלק בחינוכו של דמי, כי הילד צריך חינוך, ולא מוקדם מדי להתחיל. אחר כך הייתי עושה את מה שהצעתי לא פעם, ונותנת להאנה לבוא לעזור לך. היא אומנת מצוינת, ואת יכולה להפקיד בידיה את התינוקות היקרים בזמן שאת עושה יותר עבודות בית. את צריכה את התנועה, האנה תיהנה מהמנוחה, וג'ון ימצא שוב את אשתו. צאי יותר, תשמרי על עליזות וגם על עיסוק, כי את זו שמביאה את השמש למשפחה, ואם את קודרת, אין מזג אוויר נאה. אחר כך הייתי מנסה להתעניין בכל מה שג'ון אוהב - לשוחח איתו, לתת לו להקריא לך, להחליף רעיונות, ולעזור זה לזה בדרך הזאת. אל תסגרי את עצמך בקופסה רק משום שאת אישה, אלא תביני מה קורה בעולם, ותחנכי את עצמך לקחת חלק בעבודת העולם, כי כל זה נוגע לך ולשלך."
"ג'ון כל כך נבון, אני חוששת שהוא יחשוב שאני טיפשה אם אשאל שאלות על פוליטיקה ודברים כאלה."
"אני לא מאמינה שהוא יחשוב כך. האהבה מכסה על הרבה חטאים, ואת מי תוכלי לשאול בחופשיות רבה יותר מאשר אותו? נסי, ותראי אם הוא לא ימצא את חברתך נעימה הרבה יותר מארוחות הערב של גברת סקוט."
"אנסה. ג'ון המסכן! אני חוששת שהזנחתי אותו מאוד, אבל חשבתי שאני צודקת, והוא אף פעם לא אמר דבר."
"הוא ניסה לא להיות אנוכי, אבל אני מניחה שהוא הרגיש די עזוב. זה בדיוק הזמן, מג, שבו זוגות נשואים צעירים נוטים להתרחק זה מזה, ובדיוק הזמן שבו הם צריכים להיות הכי קרובים, כי הרוך הראשון נשחק במהרה, אלא אם כן נזהרים לשמור עליו. ואין זמן יפה ויקר להורים כמו השנים הראשונות של החיים הקטנים שניתנו להם לחנך. אל תתני לג'ון להיות זר לתינוקות, כי הם יעשו יותר מכל דבר אחר כדי לשמור עליו בטוח ומאושר בעולם הזה של ניסיונות ופיתויים, ודרכם תלמדו להכיר ולאהוב זה את זה כמו שצריך. עכשיו, יקירתי, להתראות. תחשבי על ההטפה של אמא, תפעלי לפיה אם היא נראית לך טובה, ושאלוהים יברך את כולכם."
מג אכן חשבה על כך, מצאה שזה טוב, ופעלה לפי זה, אף שהניסיון הראשון לא נעשה בדיוק כפי שתכננה. כמובן, הילדים רדו בה ושלטו בבית מיד כשגילו שבעיטות וצווחות משיגות להם כל מה שהם רוצים. אמא הייתה שפחה נרצעת לגחמותיהם, אבל אבא לא נכנע בקלות כזאת, ומדי פעם ציער את רעייתו הרכה בניסיון של משמעת אבהית עם בנו הסורר. כי דמי ירש קמצוץ מתקיפות האופי של אביו - לא נקרא לזה עקשנות - וכשהחליט במוחו הקטן להשיג או לעשות משהו, כל סוסי המלך וכל אנשי המלך לא יכלו לשנות את המוח הקטן והעיקש הזה. אמא חשבה שהיקר צעיר מדי כדי ללמוד לכבוש את נטיותיו, אבל אבא האמין שלעולם לא מוקדם מדי ללמוד צייתנות. כך גילה האדון הצעיר דמי בשלב מוקדם, שכשהוא מנסה 'להתאבק' עם 'פאפא', הוא תמיד יוצא מפסיד. ובכל זאת, כמו האנגלי, התינוק כיבד את האיש שגבר עליו, ואהב את האב שה"לא, לא" הרציני שלו היה מרשים יותר מכל הטפיחות האוהבות של אמא.
כמה ימים אחרי השיחה עם אמה, מג החליטה לנסות ערב חברתי עם ג'ון, אז הזמינה ארוחת ערב נחמדה, סידרה את הסלון, התלבשה יפה, והשכיבה את הילדים לישון מוקדם, כדי ששום דבר לא יפריע לניסוי שלה. אבל לרוע המזל, ההתנגדות הבלתי ניתנת לכיבוש ביותר של דמי הייתה ללכת לישון, ובאותו לילה החליט להשתולל. אז מג המסכנה שרה ונדנדה, סיפרה סיפורים וניסתה כל תחבולה מרדימה שיכלה להמציא, אבל הכול לשווא. העיניים הגדולות לא רצו להיעצם, והרבה אחרי שדייזי נרדמה, כמו צרור קטן ושמנמן של טוב לב שהייתה, דמי השובב שכב ובהה באור, בהבעה ערה עד ייאוש.
"דמי ישכב בשקט כמו ילד טוב, בזמן שאמא רצה למטה לתת לאבא המסכן את התה שלו?" שאלה מג, כשדלת המבואה נסגרה בשקט, והצעד המוכר נכנס על קצות האצבעות לחדר האוכל.
"דמי לוצה תה!" אמר דמי, ומתכונן להצטרף לחגיגה.
"לא, אבל אשמור לך כמה עוגיונים לארוחת הבוקר, אם תלך לישון כמו דייזי. תלך, מתוק?"
"כן!" ודמי עצם את עיניו בחוזקה, כאילו כדי לתפוס את השינה ולהחיש את היום המיוחל.
מג ניצלה את הרגע המתאים, התגנבה החוצה וירדה בריצה לקבל את פני בעלה בפנים מחייכות ועם הסרט הכחול הקטן בשערה, שהוא התפעל ממנו במיוחד. הוא ראה אותו מיד ואמר בהפתעה מרוצה, "נו, אמא קטנה, כמה אנחנו חגיגיים הערב. את מצפה לאורחים?"
"רק לך, יקירי."
"זה יום הולדת, יום נישואים, או משהו?"
"לא, נמאס לי להיות מרושלת, אז התלבשתי יפה לשם שינוי. אתה תמיד מתייפה לקראת השולחן, לא משנה כמה אתה עייף, אז למה שאני לא אעשה זאת כשיש לי זמן?"
"אני עושה זאת מתוך כבוד אלייך, יקירתי," אמר ג'ון המיושן.
"גם אני, גם אני, מר ברוק," צחקה מג, ונראתה שוב צעירה ויפה כשהנהנה אליו מעל קומקום התה.
"ובכן, זה נפלא לגמרי, ובדיוק כמו בימים הטובים. זה טעים כמו שצריך. לחייך, יקירתי." וג'ון לגם מן התה שלו בהבעה של אושר שליו, שלא האריך ימים, כי כשהניח את הספל, ידית הדלת קרקשה באופן מסתורי, וקול קטן נשמע אומר בקוצר רוח...
"תפתו דלת. דמי בא!"
"זה הילד השובב הזה. אמרתי לו ללכת לישון לבד, והנה הוא כאן למטה, ועוד יחטוף הצטננות קטלנית מהדשדוש על הרצפה הזאת," אמרה מג, ונענתה לקריאה.
"עכשיו בוקל," הודיע דמי בקול עליז כשנכנס, עם כותונת הלילה הארוכה שלו מקופלת בחן על זרועו וכל תלתל מקפץ בעליזות, כשהוא מקפץ סביב השולחן ומביט ב'עוגיונים' במבטים אוהבים.
"לא, זה עוד לא בוקר. אתה צריך ללכת למיטה, ולא להטריד את אמא המסכנה. אז תוכל לקבל את העוגה הקטנה עם הסוכר."
"דמי אוהב פאפא," אמר הערמומי, והתכונן לטפס על ברך אביו ולהתענג על תענוגות אסורים. אבל ג'ון הניע בראשו ואמר למג...
"אם אמרת לו להישאר שם למעלה וללכת לישון לבד, תגרמי לו לעשות את זה, אחרת הוא לעולם לא ילמד לציית לך."
"כן, כמובן. בוא, דמי," ומג הובילה את בנה משם, בתחושה של רצון עז להכות על ישבנו של מקלקל-השמחה הקטן שקיפץ לצדה, באמונה המוטעית שהשוחד יינתן מיד כשיגיעו לחדר הילדים.
והוא גם לא התאכזב, כי האישה קצרת הראייה הזאת אכן נתנה לו קובייה של סוכר, השכיבה אותו במיטתו ואסרה עליו לטייל עוד עד הבוקר.
"כן!" אמר דמי שנשבע לשקר, מוצץ באושר את הסוכר שלו, ורואה בניסיון הראשון שלו הצלחה מזהירה.
מג חזרה למקומה, וארוחת הערב התקדמה בנעימות, כשהרוח הקטנה התהלכה שוב, וחשפה את חטאי האם כשדרשה באומץ, "עוד סוכל, מאמא."
"זה לא יכול להימשך," אמר ג'ון, והקשיח את לבו מול החוטא הקטן והמקסים. "לעולם לא יהיה לנו שקט עד שהילד הזה ילמד ללכת לישון כמו שצריך. היית שפחה מספיק זמן. תני לו שיעור אחד, ואז זה ייגמר. שימי אותו במיטה ועזבי אותו, מג."
"הוא לא יישאר שם, הוא אף פעם לא נשאר אלא אם כן אני יושבת לידו."
"אני אטפל בו. דמי, עלה למעלה ולך למיטה שלך, כמו שאמא אומרת לך."
"לא לוצה!" ענה המורד הצעיר, ולקח לעצמו את ה'עוגיון' הנחשק והתחיל לאכול אותו בחוצפה שלווה.
"אסור לך לעולם להגיד את זה לאבא. אני אסחב אותך אם לא תלך בעצמך."
"לך מפה, דמי לא אוהב פאפא." ודמי נסוג אל חצאיות אמו כדי לקבל הגנה.
אבל אפילו המקלט הזה לא הועיל, כי הוא נמסר לידי האויב, עם "תהיה עדין איתו, ג'ון," שהכה את האשם בתדהמה, כי כשאמא נוטשת אותו, יום הדין קרוב. מנושל מעוגתו, מרומה מן השעשוע שלו, ונישא בידי יד חזקה אל המיטה השנואה, דמי המסכן לא יכול היה לרסן את זעמו, אלא התריס בגלוי נגד אבא, ובעט וצרח בכל כוחו לאורך כל המדרגות. ברגע ששמו אותו במיטה מצד אחד, הוא התגלגל החוצה מהצד השני ועשה את דרכו אל הדלת, רק כדי להיתפס בבושת פנים בשולי הטוגה הקטנה שלו ולהיות מוחזר למקומו. ההצגה התוססת הזאת נמשכה עד שכוחו של הצעיר אזל, ואז הקדיש את עצמו לשאגות בקול רם ככל יכולתו. התרגיל הקולי הזה בדרך כלל ניצח את מג, אבל ג'ון ישב בלי לזוז, כמו העמוד שלפי האמונה העממית הוא חירש. לא שכנועים, לא סוכר, לא שיר ערש, לא סיפור. אפילו האור כובה, ורק הזוהר האדום של האש החיה את 'החושך הגדול', שדמי הביט בו בסקרנות ולא בפחד. הסדר החדש הזה געל אותו, והוא יילל בעצב ל'מאמא', כשרגשות הזעם שלו שככו, וזיכרונות השפחה הרכה שלו חזרו אל העריץ השבוי. היללה המתלוננת שבאה אחרי השאגה הסוערת נגעה ללבה של מג, והיא רצה למעלה לומר בתחינה...
"תן לי להישאר איתו, הוא יהיה טוב עכשיו, ג'ון."
"לא, יקירתי. אמרתי לו שהוא חייב ללכת לישון, כמו שאמרת לו, והוא חייב, גם אם אשאר כאן כל הלילה."
"אבל הוא יבכה עד שיחלה," התחננה מג, ונזפה בעצמה על שנטשה את הילד שלה.
"לא, הוא לא יחלה. הוא כל כך עייף שהוא יירדם בקרוב, ואז העניין סגור, כי הוא יבין שהוא חייב לציית. אל תתערבי, אני אטפל בו."
"הוא הילד שלי, ואני לא יכולה להרשות שרוחו תישבר בקשיחות."
"הוא הילד שלי, ואני לא ארשה שמזגו יתקלקל בפינוקים. רדי למטה, יקירתי, והשאירי לי את הילד."
כשג'ון דיבר בטון השתלטני הזה, מג תמיד צייתה, ואף פעם לא התחרטה על צייתנותה.
"בבקשה, תן לי לנשק אותו פעם אחת, ג'ון?"
"בוודאי. דמי, תגיד לילה טוב לאמא, ותן לה ללכת לנוח, כי היא עייפה מאוד מלטפל בך כל היום."
מג תמיד התעקשה שהנשיקה היא שהביאה את הניצחון, כי אחרי שניתנה, דמי התייפח בשקט רב יותר, ושכב בלי לזוז בתחתית המיטה, לשם התפתל במצוקת נפשו.
"איש קטן ומסכן, הוא תשוש משינה ומבכי. אכסה אותו, ואז אלך להרגיע את לבה של מג," חשב ג'ון, כשהתגנב אל המיטה, בתקווה למצוא את היורש המורד שלו ישן.
אבל הוא לא ישן, כי ברגע שאביו הציץ בו, עיניו של דמי נפקחו, סנטרו הקטן התחיל לרעוד, והוא הרים את זרועותיו ואמר בשיהוק מתחרט, "דמי טוב עכשיו."
מג, שישבה על המדרגות בחוץ, תמהה על השקט הארוך שבא אחרי המהומה, ואחרי שדמיינה כל מיני תאונות בלתי אפשריות, התגנבה לחדר כדי להרגיע את פחדיה. דמי שכב ישן עמוק, לא בתנוחת הנשר הפרוש הרגילה שלו, אלא כצרור כנוע, מכורבל קרוב בתוך זרועו של אביו ומחזיק באצבע אביו, כאילו הרגיש שהצדק מתמזג ברחמים, והלך לישון תינוק עצוב ונבון יותר. כך, מוחזק, חיכה ג'ון בסבלנות נשית עד שהיד הקטנה הרפתה את אחיזתה, ובזמן ההמתנה נרדם, עייף יותר מן ההיאבקות עם בנו מאשר מכל יום העבודה שלו.
כשמג עמדה והביטה בשתי הפנים על הכרית, היא חייכה לעצמה, ואז התגנבה החוצה שוב, ואמרה בקול מרוצה, "לעולם לא אצטרך לחשוש שג'ון יהיה קשוח מדי עם התינוקות שלי. הוא באמת יודע איך לטפל בהם, ויהיה עזרה גדולה, כי דמי נעשה יותר מדי בשבילי."
כשג'ון ירד סוף סוף, בציפייה למצוא אשה מהורהרת או מוכיחה, הוא הופתע לטובה למצוא את מג מקשטת בשלווה מצנפת, ולקבל את פניו בבקשה שיקריא משהו על הבחירות, אם הוא לא עייף מדי. ג'ון ראה מיד שמהפכה כלשהי מתחוללת, אבל בתבונה לא שאל שאלות, כי ידע שמג היא אישה קטנה ושקופה כל כך, שלא הייתה מסוגלת לשמור סוד גם אם חייה היו תלויים בכך, ולכן הפתרון יופיע בקרוב. הוא הקריא ויכוח ארוך בנכונות החביבה ביותר ואחר כך הסביר אותו בדרך הבהירה ביותר שלו, בזמן שמג ניסתה להיראות מתעניינת מאוד, לשאול שאלות נבונות ולמנוע ממחשבותיה לנדוד ממצב האומה אל מצב המצנפת שלה. אבל בסתר נשמתה החליטה שפוליטיקה גרועה כמו מתמטיקה, ושנראה שתפקידם של הפוליטיקאים הוא לקרוא זה לזה בשמות גנאי. אבל היא שמרה את הרעיונות הנשיים האלה לעצמה, וכשג'ון עצר, הניעה בראשה ואמרה במה שנראה לה עמימות דיפלומטית, "טוב, אני באמת לא יודעת לאן אנחנו הולכים."
ג'ון צחק, והתבונן בה רגע, כשהעמידה על ידה יצירה קטנה ויפה של תחרה ופרחים, והביטה בה בעניין אמיתי שנאומו לא הצליח לעורר.
"היא מנסה לאהוב פוליטיקה בשבילי, אז אנסה לאהוב כובענות בשבילה, זה רק הוגן," חשב ג'ון הצדיק, והוסיף בקול, "זה יפה מאוד. זה מה שאת קוראת לו כיפת בוקר?"
"איש יקר שלי, זו מצנפת! מצנפת הקונצרטים והתיאטרון הכי טובה שלי."
"סליחה, היא הייתה כל כך קטנה, שבאופן טבעי חשבתי בטעות שהיא אחד הדברים המתעופפים שאת לובשת לפעמים. איך היא נשארת על הראש?"
"פיסות התחרה האלה נקשרות מתחת לסנטר בניצן ורד, כך," ומג המחישה זאת כשחבשה את המצנפת והביטה בו בהבעה של שביעות רצון שלווה, שאי אפשר היה לעמוד בפניה.
"זו מצנפת מקסימה, אבל אני מעדיף את הפנים שבתוכה, כי הן נראות שוב צעירות ומאושרות," וג'ון נישק את הפנים המחייכות, לנזק הרב של ניצן הוורד שמתחת לסנטר.
"אני שמחה שהיא מוצאת חן בעיניך, כי אני רוצה שתיקח אותי לאחד הקונצרטים החדשים באחד הערבים. אני ממש צריכה קצת מוזיקה כדי לכוון את עצמי. תיקח אותי, בבקשה?"
"כמובן שאקח, בכל לבי, או לכל מקום אחר שתרצי. היית סגורה כל כך הרבה זמן, זה יעשה לך טוב בלי סוף, ואני איהנה מזה יותר מכל דבר. מה הכניס לך את זה לראש, אמא קטנה?"
"ובכן, שוחחתי עם מרמי לפני כמה ימים, וסיפרתי לה כמה עצבנית ורגזנית ולא בכושר אני מרגישה, והיא אמרה שאני צריכה שינוי ופחות דאגות, אז האנה תעזור לי עם הילדים, ואני אטפל יותר בדברים בבית, ומדי פעם אבלה קצת, רק כדי שלא אהפוך לזקנה עצבנית ושבורה לפני זמני. זה רק ניסוי, ג'ון, ואני רוצה לנסות אותו בשבילך כמו בשבילי, כי הזנחתי אותך בבושה לאחרונה, ואני מתכוונת להפוך את הבית למה שהיה, אם אוכל. אתה לא מתנגד, אני מקווה?"
לא משנה מה ג'ון אמר, או באיזה נס ניצלה המצנפת הקטנה מהרס גמור. כל מה שמעניינו לדעת הוא שג'ון לא נראה מתנגד, אם לשפוט לפי השינויים שהתרחשו בהדרגה בבית ובדייריו. זה לא היה גן עדן בשום אופן, אבל לכולם היה טוב יותר בזכות שיטת חלוקת העבודה. הילדים שגשגו תחת השלטון האבהי, כי ג'ון המדויק והיציב הביא סדר וצייתנות לממלכת התינוקות, בזמן שמג החזירה לעצמה את מצב רוחה והרגיעה את עצביה בהרבה פעילות גופנית בריאה, קצת הנאה, והרבה שיחות אינטימיות עם בעלה הנבון. הבית שוב הרגיש כמו בית, וג'ון לא רצה לעזוב אותו, אלא אם כן לקח את מג איתו. עכשיו בני הזוג סקוט באו אל בני הזוג ברוק, וכולם מצאו שהבית הקטן הוא מקום עליז, מלא אושר, שביעות רצון ואהבה משפחתית. אפילו סאלי מופט אהבה לבוא לשם. "תמיד כל כך שקט ונעים כאן, זה עושה לי טוב, מג," נהגה לומר, כשהביטה סביבה בעיניים מתגעגעות, כאילו ניסתה לגלות את הקסם, כדי שתוכל להשתמש בו בביתה הגדול, המלא בדידות מפוארת, כי לא היו שם תינוקות פרועים ושטופי שמש, ונד חי בעולם משלו, שלא היה בו מקום בשבילה.
האושר הביתי הזה לא בא בבת אחת, אבל ג'ון ומג מצאו את המפתח אליו, וכל שנה של חיי נישואים לימדה אותם איך להשתמש בו, ולפתוח את אוצרות אהבת הבית האמיתית והעזרה ההדדית, שגם העניים ביותר יכולים להחזיק בהם, והעשירים ביותר אינם יכולים לקנות. זה סוג המדף שעליו נשים צעירות ואמהות יכולות להסכים שיניחו אותן, בטוחות מן הדאגה וההמולה הקדחתנית של העולם, ומוצאות אוהבים נאמנים בבנים ובבנות הקטנים הנצמדים אליהן, בלי לפחד מצער, מעוני או מזקנה, כשהן צועדות זו לצד זה, במזג אוויר נאה ובסערה, עם חבר נאמן, שהוא, במובן האמיתי של המילה הסקסונית הטובה והישנה, 'קשר הבית' (שממנה באה המילה האנגלית לבעל), ולומדות, כפי שלמדה מג, שהממלכה המאושרת ביותר של אישה היא ביתה, וכבודה הגבוה ביותר הוא האמנות לשלוט בו לא כמלכה, אלא כרעיה ואם נבונה.