בשלוש אחר הצהריים אפשר לראות את כל החברה האופנתית של ניס בטיילת האנגלים. זה מקום מקסים: הטיילת הרחבה, המעוטרת בעצי דקל, בפרחים ובשיחים טרופיים, גובלת מצד אחד בים ומהצד האחר בשדרה הגדולה, שלאורכה בתי מלון ווילות, ומעבר להם משתרעים פרדסי תפוזים והגבעות. אומות רבות מיוצגות שם, שפות רבות נשמעות, תלבושות רבות נראות, וביום שמשי המחזה עליז ומבריק כמו קרנבל. אנגלים יהירים, צרפתים עליזים, גרמנים רציניים, ספרדים נאים, רוסים מכוערים, יהודים שקטים ואמריקאים חופשיים ונינוחים - כולם נוסעים, יושבים או משוטטים כאן, משוחחים על החדשות ומבקרים את הסלבריטי האחרון שהגיע - ריסטורי או דיקנס, ויקטור עמנואל או מלכת איי סנדוויץ'. הכרכרות מגוונות כמו החברה ומושכות תשומת לב רבה באותה מידה, ובמיוחד כרכרות הקש הנמוכות שבהן נוהגות הגבירות בעצמן, עם זוג סוסי פוני נמרצים, רשתות צבעוניות שמונעות מהשמלות המסולסלות והנפוחות שלהן לגלוש מעבר לכלי הרכב הזעירים, ונערי סייס קטנים על המושב מאחור.
לאורך הטיילת הזאת, ביום חג המולד, צעד לאיטו בחור צעיר וגבוה, ידיו שלובות מאחורי גבו והבעה מעט מפוזרת על פניו. הוא נראה כמו איטלקי, היה לבוש כמו אנגלי, והיה לו אופי עצמאי של אמריקאי - צירוף שגרם לכמה וכמה זוגות עיניים נשיות להביט אחריו בהערכה, ולכמה וכמה גנדרנים בחליפות קטיפה שחורה, עם עניבות בצבע ורוד, כפפות בצבע חום-צהבהב ופרחי תפוז בדש הבגד, למשוך בכתפיהם ואחר כך לקנא בגובהו. היו שם הרבה פנים יפות להתפעל מהן, אבל הבחור הצעיר כמעט לא שם לב אליהן, מלבד מבט חטוף מדי פעם באיזו נערה בלונדינית בכחול. כעבור זמן מה יצא מן הטיילת ועמד רגע בצומת, כאילו לא החליט אם ללכת להאזין לתזמורת בגן הציבורי או לשוטט לאורך החוף לעבר גבעת הטירה. דהרה מהירה של פרסות סוסי פוני גרמה לו להרים את עיניו, כשאחת הכרכרות הקטנות, ובה עלמה צעירה אחת לבדה, ירדה במהירות ברחוב. העלמה הייתה צעירה, בלונדינית ולבושה בכחול. הוא נעץ בה מבט לרגע, ואז כל פניו התעוררו, ובנופפו בכובעו כמו ילד, מיהר קדימה לקראתה.
"הו, לורי, זה באמת אתה? חשבתי שלעולם לא תגיע!" קראה איימי, שמטה את המושכות והושיטה את שתי ידיה, לזעזועה הגדול של אמא צרפתייה אחת, שהחישה את צעדי בתה, פן תושחת למראה הנימוסים החופשיים של 'האנגלים המטורפים' האלה.
"התעכבתי בדרך, אבל הבטחתי לבלות את חג המולד איתך, והנה אני כאן."
"מה שלום סבא שלך? מתי הגעת? איפה אתה מתאכסן?"
"שלומו טוב מאוד - אתמול בלילה - במלון שובן. עברתי במלון שלך, אבל לא היית שם."
"יש לי כל כך הרבה מה לספר, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל! עלה, ונוכל לדבר בנחת. בדיוק יצאתי לסיבוב בכרכרה והשתוקקתי לחברה. פלו שומרת את כוחותיה להערב."
"מה קורה הערב, נשף?"
"מסיבת חג המולד במלון שלנו. יש שם הרבה אמריקאים, והם עורכים אותה לכבוד החג. אתה תבוא איתנו, כמובן? דודה תהיה מאושרת."
"תודה. לאן עכשיו?" שאל לורי, נשען לאחור ושילב את זרועותיו. זה התאים לאיימי, שהעדיפה לנהוג בעצמה, כי השוט-שמשייה שלה והמושכות הכחולות על גבם של סוסי הפוני הלבנים סיפקו לה הנאה אינסופית.
"קודם אני נוסעת לבנקאים לקחת מכתבים, ואחר כך לגבעת הטירה. הנוף שם כל כך יפה, ואני אוהבת להאכיל את הטווסים. היית שם פעם?"
"לעתים קרובות, לפני שנים, אבל לא אכפת לי להעיף מבט."
"עכשיו ספר לי הכול על עצמך. בפעם האחרונה ששמעתי עליך, סבא שלך כתב שהוא מצפה לך מברלין."
"כן, ביליתי שם חודש ואחר כך הצטרפתי אליו בפריז, שם הוא השתקע לחורף. יש לו חברים שם והוא מוצא הרבה דברים לשעשע את עצמו, אז אני בא והולך, ואנחנו מסתדרים מצוין."
"זה סידור חברותי מאוד," אמרה איימי, שהרגישה שמשהו חסר בהתנהגותו של לורי, אף שלא יכלה לומר מה.
"ובכן, את מבינה, הוא שונא לנסוע, ואני שונא לשבת במקום אחד, אז כל אחד מאיתנו עושה כרצונו, ואין שום בעיה. אני נמצא איתו לעתים קרובות, והוא נהנה מההרפתקאות שלי, ואני אוהב להרגיש שמישהו שמח לראות אותי כשאני חוזר מהנדודים שלי. חור ישן ומלוכלך, לא?" הוסיף בהבעת גועל, כשנסעו לאורך השדרה אל כיכר נפוליאון שבעיר העתיקה.
"הלכלוך ציורי, אז לא אכפת לי. הנהר והגבעות נהדרים, וההצצות האלה אל הסמטאות הצרות הן התענוג שלי. עכשיו נצטרך לחכות שהתהלוכה הזאת תעבור. היא הולכת לכנסיית יוחנן הקדוש."
בזמן שלורי צפה באדישות בתהלוכת הכמרים תחת החופות שלהם, בנזירות עטויות הצעיפים הלבנים הנושאות נרות דולקים ובאחווה כלשהי בכחול ששרה תוך כדי הליכה, איימי צפתה בו, והרגישה ביישנות מסוג חדש מתגנבת אליה. הוא השתנה, והיא לא הצליחה למצוא את הנער העליז שעזבה בגבר מצוברח המראה שישב לצדה. הוא היה נאה מאי פעם והשתפר מאוד, כך חשבה, אבל עכשיו, כשסומק השמחה על הפגישה חלף, הוא נראה עייף וחסר רוח - לא חולה, וגם לא ממש אומלל, אבל מבוגר ורציני יותר ממה ששנה או שנתיים של חיים משגשגים היו אמורות לעשות אותו. היא לא הבינה את זה ולא העזה לשאול שאלות, אז הניעה בראשה והאיצה בסוסי הפוני שלה, בעוד התהלוכה מתפתלת על פני קשתות גשר פליוני ונעלמת בתוך הכנסייה.
"קֶה פַּנְסֶה-ווּ?" (מה דעתך?) אמרה, מתהדרת בצרפתית שלה, שהשתפרה בכמות, אם לא באיכות, מאז שהגיעה לחוץ לארץ.
"שהעלמה ניצלה היטב את זמנה, והתוצאה מקסימה," השיב לורי, קד ויד על לבו ובמבט של הערצה.
היא הסמיקה מהנאה, אבל משום מה המחמאה לא סיפקה אותה כמו השבחים הישירים שנהג לחלק לה בבית, כשהיה מסתובב סביבה בהזדמנויות חגיגיות ואומר לה שהיא 'פשוט נהדרת', בחיוך לבבי ובטפיחה מאשרת על הראש. היא לא אהבה את הטון החדש, כי אף שלא היה משועמם ומפונק, הוא נשמע אדיש למרות המבט.
"אם ככה הוא מתכוון להתבגר, הלוואי שהיה נשאר ילד," חשבה, בתחושה מוזרה של אכזבה ואי-נוחות, ובינתיים ניסתה להיראות נינוחה ועליזה לגמרי.
אצל אביגדור מצאה את המכתבים היקרים מהבית, ומסרה את המושכות ללורי וקראה אותם בהנאה, בעוד הם מטפסים בדרך המוצלת בין גדרות חיות ירוקות, שבהן פרחו ורדי תה רעננים כמו ביוני.
"בת' חולה מאוד, אמא כותבת. אני חושבת לעתים קרובות שאני צריכה לחזור הביתה, אבל כולם אומרים 'הישארי'. אז אני נשארת, כי לעולם לא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת," אמרה איימי, ופניה רציניות מעל אחד הדפים.
"אני חושב שאת צודקת בזה. לא היית יכולה לעשות שום דבר בבית, וזו נחמה גדולה בשבילם לדעת שאת בריאה ומאושרת ונהנית כל כך, יקירתי."
הוא התקרב מעט, ונראה יותר כמו פעם כשאמר את זה, והפחד שלפעמים הכביד על לבה של איימי הוקל, כי המבט, המעשה וה'יקירתי' האחי נראו כאילו מבטיחים לה שאם אכן תבוא צרה, היא לא תהיה לבד בארץ זרה. כעבור זמן מה צחקה והראתה לו רישום קטן של ג'ו בחליפת הכתיבה שלה, עם הסרט זקוף בפראות על הכובע שלה, ומפיה יוצאות המילים 'הגאונות בוערת!'.
לורי חייך, לקח את הרישום, הכניס אותו לכיס האפוד שלו 'כדי שלא יעוף ברוח', והקשיב בעניין למכתב התוסס שאיימי הקריאה לו.
"זה יהיה בשבילי חג מולד שמח באמת, עם מתנות בבוקר, אתה ומכתבים אחר הצהריים, ומסיבה בלילה," אמרה איימי, כשירדו מהכרכרה בין חורבות המבצר העתיק, ולהקה של טווסים מרהיבים צעדה סביבם, מחכה בצייתנות לאוכל. בזמן שאיימי עמדה וצחקה על הסוללה מעליו ופיזרה פירורים לציפורים המבריקות, לורי הביט בה כפי שהיא הביטה בו, בסקרנות טבעית לראות אילו שינויים חוללו הזמן והריחוק. הוא לא מצא דבר שיבלבל או יאכזב, אלא הרבה מה להעריך ולאהוב. אם מתעלמים מכמה העמדות פנים קטנות בדיבור ובהתנהגות, היא הייתה זריזה וחיננית כתמיד, ועכשיו נוסף לה אותו דבר שאי אפשר לתאר בלבוש ובהופעה, שאנו קוראים לו אלגנטיות. היא תמיד הייתה בוגרת לגילה, ועכשיו רכשה ביטחון עצמי מסוים בהליכה ובשיחה, שגרם לה להיראות אשת העולם הגדול יותר משהייתה באמת. אבל הקפריזיות הישנה שלה עוד הציצה מדי פעם, הרצון החזק שלה עוד עמד על שלו, והכנות הטבעית שלה לא התקלקלה מן הליטוש הזר.
לורי לא קרא את כל זה בזמן שצפה בה מאכילה את הטווסים, אבל ראה די כדי להיות מרוצה ומעוניין, ונשא איתו תמונה קטנה ויפה של נערה בעלת פנים זוהרות העומדת באור השמש, שהבליט את הגוון הרך של שמלתה, את הצבע הרענן של לחייה ואת הברק הזהוב של שערה, והפך אותה לדמות הבולטת בנוף הנעים.
כשעלו אל הרמה האבנית שבראש הגבעה, איימי נופפה בידה כאילו היא מקבלת את פניו במקום האהוב עליה, ואמרה, כשהיא מצביעה פה ושם, "אתה זוכר את הקתדרלה ואת הקורסו, את הדייגים שגוררים את רשתותיהם במפרץ, ואת הדרך היפה לווילפרנש, את מגדל שוברט ממש למטה, והכי טוב, את הנקודה ההיא הרחק בים, שאומרים שהיא קורסיקה?"
"אני זוכר. זה לא השתנה הרבה," ענה בלי התלהבות.
"מה ג'ו הייתה נותנת כדי לראות את הנקודה המפורסמת הזאת!" אמרה איימי, שהייתה במצב רוח טוב ורצתה שגם הוא יהיה.
"כן," זה כל מה שאמר, אבל הוא הסתובב ומאמץ את עיניו כדי לראות את האי, שכובש גדול אפילו מנפוליאון עשה אותו עכשיו מעניין בעיניו.
"הסתכל עליו היטב בשבילה, ואז בוא וספר לי מה עשית עם עצמך כל הזמן הזה," אמרה איימי, והתיישבה, מוכנה לשיחה טובה.
אבל היא לא זכתה בה, כי אף שהצטרף אליה וענה על כל שאלותיה בחופשיות, היא הצליחה לברר רק שהוא נדד ברחבי היבשת וביקר ביוון. אז אחרי שעה של בטלה נסעו שוב הביתה, ואחרי שלורי חלק את כבודו לגברת קרול, הוא נפרד מהן והבטיח לחזור בערב.
חייבים לרשום לחובתה של איימי שבאותו לילה היא התגנדרה במתכוון. הזמן והריחוק עשו את שלהם בשני הצעירים. היא ראתה את חברה הוותיק באור חדש, לא כ'נער שלנו', אלא כגבר נאה ונעים, והייתה מודעת לרצון טבעי מאוד למצוא חן בעיניו. איימי הכירה את הצדדים הטובים שלה, והפיקה מהם את המרב בטעם ובכישרון, שהם הון של ממש לאישה ענייה ויפה.
טרלטן וטול היו זולים בניס, אז היא עטפה את עצמה בהם בהזדמנויות כאלה, ובעקבות האופנה האנגלית הנבונה של לבוש פשוט לנערות צעירות, הרכיבה לעצמה תלבושות קטנות ומקסימות עם פרחים רעננים, כמה תכשיטים קטנים וכל מיני המצאות עדינות, שהיו גם זולות וגם מרשימות. יש להודות שלפעמים האמנית השתלטה על האישה, ונהנתה מתסרוקות עתיקות, תנוחות של פסל ובדים נשפכים בסגנון קלאסי. אבל, יקירי, לכולנו יש חולשות קטנות, וקל לנו לסלוח עליהן לצעירים, שמענגים את עינינו ביופיים ומשמחים את לבנו בהבלים התמימים שלהם.
"אני כל כך רוצה שהוא יחשוב שאני נראית טוב, ויספר להם על זה בבית," אמרה איימי לעצמה, כשלבשה את שמלת הנשף הישנה של פלו ממשי לבן, וכיסתה אותה בענן של אשליה רעננה - כך קוראים לבד הטול הדק - שמתוכו הגיחו כתפיה הלבנות וראשה הזהוב באפקט אמנותי ביותר. את שערה הייתה לה התבונה להשאיר כמות שהוא, אחרי שאספה את הגלים והתלתלים העבים לקשר בעורפה, כמו של הבה, אלת הנעורים.
"זה לא אופנתי, אבל זה הולם אותי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות כמו דחליל," נהגה לומר, כשייעצו לה לסלסל, לנפח או לקלוע, כפי שציווה הסגנון האחרון.
מאחר שלא היו לה תכשיטים יפים מספיק לאירוע החשוב הזה, איימי אספה את חצאיותיה הצמריריות באשכולות ורודים של אזליאה, ומסגרה את כתפיה הלבנות בגפנים ירוקים ועדינים. כשנזכרה במגפיים הצבועים, סקרה את נעלי הסאטן הלבנות שלה בסיפוק של נערה, ורקדה בצעדי שאסה לאורך החדר, מתפעלת מכפות רגליה האריסטוקרטיות לגמרי לבדה.
"המניפה החדשה שלי מתאימה בדיוק לפרחים שלי, הכפפות שלי יושבות כמו בחלום, והתחרה האמיתית על הממחטה של דודה מוסיפה הדר לכל השמלה שלי. אילו רק היו לי אף ופה קלאסיים, הייתי מאושרת לגמרי," אמרה, וסקרה את עצמה בעין ביקורתית ובנר בכל יד.
למרות הצרה הזאת, היא נראתה עליזה וחיננית במיוחד כשגלשה החוצה. היא רצה רק לעתים רחוקות - זה לא התאים לסגנון שלה, כך חשבה, כי מאחר שהייתה גבוהה, המראה המלכותי, כמו של האלה יונו, התאים לה יותר מן השובב או מן הפיקנטי. היא הלכה הלוך ושוב באולם הארוך בזמן שחיכתה ללורי, ופעם אחת סידרה את עצמה מתחת לנברשת, שהטילה אור יפה על שערה. אחר כך התחרטה, והלכה לקצה האחר של החדר, כאילו התביישה ברצון הילדותי שהמבט הראשון יהיה מוצלח. במקרה, לא יכלה לעשות דבר טוב יותר, כי לורי נכנס בשקט כזה שלא שמעה אותו, וכשעמדה ליד החלון הרחוק, ראשה מופנה למחצה ויד אחת אוספת את שמלתה, הדמות הלבנה והדקה על רקע הווילונות האדומים הייתה מרשימה כמו פסל שהוצב במקום הנכון.
"ערב טוב, דיאנה!" אמר לורי, במבט של שביעות רצון שהיא אהבה לראות בעיניו כשנחו עליה.
"ערב טוב, אפולו!" ענתה, מחייכת אליו בחזרה, כי גם הוא נראה מהודר במיוחד, והמחשבה להיכנס לאולם הנשפים בזרועו של גבר נאה כל כך גרמה לאיימי לרחם מעומק לבה על ארבע העלמות דייוויס הפשוטות.
"הנה הפרחים שלך. סידרתי אותם בעצמי, כי זכרתי שאת לא אוהבת את מה שהאנה קוראת לו 'בוקט-שמוקט'," אמר לורי, והגיש לה זר עדין, במחזיק שהיא חמדה זמן רב בכל פעם שעברה על פניו בחלון הראווה של קרדיליה.
"כמה אתה נחמד!" קראה בהכרת תודה. "אילו ידעתי שאתה בא, הייתי מכינה לך משהו היום, אם כי לא יפה כמו זה, אני חוששת."
"תודה. הוא לא כמו שהיה צריך להיות, אבל את שיפרת אותו," הוסיף, כשהיא סגרה את צמיד הכסף על פרק ידה.
"בבקשה, אל."
"חשבתי שאת אוהבת דברים כאלה."
"לא ממך. זה לא נשמע טבעי, ואני מעדיפה את הישירות הישנה שלך."
"אני שמח על כך," ענה במבט של הקלה, ואז רכס לה את הכפפות ושאל אם העניבה שלו ישרה, בדיוק כמו שנהג לעשות כשהלכו יחד למסיבות בבית.
החברה שהתכנסה באותו ערב בחדר האוכל הארוך הייתה מן הסוג שרואים רק ביבשת אירופה. האמריקאים המכניסי אורחים הזמינו כל מכר שהיה להם בניס, ומאחר שלא היו להם דעות קדומות נגד תארי אצולה, השיגו כמה כאלה כדי להוסיף זוהר לנשף חג המולד שלהם.
נסיך רוסי הואיל בטובו לשבת בפינה שעה ולשוחח עם גברת מסיבית, לבושה כמו אמו של המלט בקטיפה שחורה, עם רתמת פנינים מתחת לסנטרה. רוזן פולני, בן שמונה-עשרה, הקדיש את עצמו לגבירות, שהכריזו עליו 'חמוד מקסים', ו'הוד רוממותו משהו' גרמני, שבא לארוחת הערב לבדו, שוטט בלי מטרה ברורה, מחפש מה לטרוף. המזכיר הפרטי של הברון רוטשילד, איש במגפיים צמודים, קרן בנעימות על העולם, כאילו שם אדונו עיטר אותו בהילה של זהב. צרפתי שמנמן, שהכיר את הקיסר, בא כדי להתמסר לשיגעון הריקודים שלו, וליידי דה ג'ונס, מטרונית בריטית, קישטה את המחזה עם משפחתה הקטנה בת שמונת הילדים. כמובן, היו שם הרבה נערות אמריקאיות קלות רגליים וצווחניות קול, נערות אנגליות נאות וחסרות חיים למראה, וכמה עלמות צרפתיות לא יפות אבל פיקנטיות, וגם החבורה הרגילה של צעירים נוסעים שהשתעשעו בעליזות, בעוד אמהות מכל האומות עמדו לאורך הקירות וחייכו אליהם בחסד כשרקדו עם בנותיהן.
כל נערה צעירה יכולה לדמיין את מצב רוחה של איימי כש'עלתה על הבמה' באותו לילה, נשענת על זרועו של לורי. היא ידעה שהיא נראית טוב, היא אהבה לרקוד, היא הרגישה שבאולם נשפים היא בביתה, ונהנתה מתחושת הכוח הנפלאה שבאה כשנערות צעירות מגלות לראשונה את הממלכה החדשה והיפה שנולדו למשול בה בזכות היופי, הנעורים והנשיות. היא אכן ריחמה על הבנות של דייוויס, שהיו מגושמות, פשוטות וחסרות מלווה, מלבד אבא קודר ושלוש דודות רווקות קודרות עוד יותר, והיא קדה להן בחביבות רבה כשעברה, וזה היה יפה מצדה, כי כך יכלו לראות את שמלתה ולבעור מסקרנות לדעת מי הוא חברה הנכבד למראה. עם הצלילים הראשונים של התזמורת, הסומק עלה בלחייה של איימי, עיניה החלו לנצוץ ורגליה לתופף על הרצפה בקוצר רוח, כי היא רקדה היטב ורצתה שלורי יידע זאת. לכן קל יותר לדמיין מאשר לתאר את ההלם שקיבלה, כשאמר בטון שליו לגמרי, "את רוצה לרקוד?"
"בדרך כלל רוקדים בנשף."
מבטה המשתאה ותשובתה המהירה גרמו ללורי לתקן את טעותו מהר ככל האפשר.
"התכוונתי לריקוד הראשון. האם אזכה בכבוד?"
"אני יכולה לתת לך אחד אם אדחה את הרוזן. הוא רוקד באופן אלוהי, אבל הוא יסלח לי, כי אתה חבר ותיק," אמרה איימי, בתקווה שהתואר ישפיע לטובה ויראה ללורי שאי אפשר להתל בה.
"ילד קטן ונחמד, אבל הפולני הזה נמוך מדי - מוט קצר מדי - כדי לתמוך ב...
בת האלים,
גבוהה באופן אלוהי, ויפה באופן אלוהי עוד יותר,"
זה כל הסיפוק שקיבלה, בכל אופן.
הקבוצה שבה מצאו את עצמם הורכבה מאנגלים, ואיימי נאלצה לצעוד בהגינות בריקוד קוטיליון, ובכל אותו זמן הרגישה שהייתה רוקדת טרנטלה בתאווה. לורי מסר אותה ל'ילד הקטן והנחמד', והלך למלא את חובתו כלפי פלו, בלי להבטיח לעצמו את איימי לתענוגות הבאים. חוסר מחשבה פסול זה נענש כראוי, כי היא מיד התחייבה לריקודים עד ארוחת הערב, מתוך כוונה להתרכך אם יגלה אז סימני חרטה. היא הראתה לו את פנקס הריקודים שלה בשביעות רצון צנועה כשהוא טייל, במקום למהר, כדי לבקש אותה לריקוד הבא, פולקה-רדובה נהדרת. אבל צערו המנומס לא הטעה אותה, וכשדהרה משם עם הרוזן, ראתה את לורי מתיישב ליד דודתה בהבעה של הקלה של ממש.
זה היה בלתי נסלח, ואיימי לא שמה לב אליו במשך זמן רב, מלבד מילה פה ושם כשבאה אל המלווה שלה בין הריקודים בשביל סיכה נחוצה או רגע של מנוחה. לכעס שלה הייתה השפעה טובה, בכל זאת, כי היא הסתירה אותו מאחורי פנים מחייכות, ונראתה עליזה ומבריקה במיוחד. עיניו של לורי עקבו אחריה בהנאה, כי היא לא השתוללה ולא השתרכה, אלא רקדה ברוח ובחן, והפכה את הבילוי המענג למה שהוא אמור להיות. באופן טבעי מאוד הוא החל לבחון אותה מנקודת המבט החדשה הזאת, ועוד לפני שחלף חצי הערב החליט ש'איימי הקטנה עומדת להיות אישה מקסימה מאוד'.
זה היה מחזה תוסס, כי עד מהרה השתלטה רוח העונה החברתית על כולם, ועליזות חג המולד גרמה לכל הפנים לזהור, ללבבות להיות מאושרים ולעקבים להיות קלים. הנגנים כינרו, חצצרו והכו בתופים כאילו נהנו מזה, כל מי שיכול רקד, ומי שלא יכול התפעל משכניו בחום לא רגיל. האוויר היה שחור מבני דייוויס, ובני ג'ונס רבים קיפצו כמו עדר של ג'ירפות צעירות. המזכיר הזהוב חלף על פני החדר כמו מטאור עם צרפתייה נועזת שריפדה את הרצפה בשובל הסאטן הוורוד שלה. הטבטוני הרם מצא את שולחן ארוחת הערב והיה מאושר, אכל בהתמדה את כל התפריט, והבהיל את המלצרים בהרס שזרע. אבל ידידו של הקיסר כיסה את עצמו בתהילה, כי הוא רקד כל ריקוד, בין אם הכיר אותו ובין אם לא, והכניס פירואטים מאולתרים כשהתבניות בלבלו אותו. ההתמסרות הילדותית של האיש השמנמן הזה הייתה מקסימה למראה, כי אף שהיה 'כבד משקל', הוא רקד כמו כדור גומי. הוא רץ, הוא עף, הוא קיפץ, פניו זהרו, קרחתו הבריקה, כנפות מעילו התנופפו בפראות, נעלי הריקוד שלו ממש נצנצו באוויר, וכשהמוזיקה פסקה, ניגב את הטיפות ממצחו וקרן על חבריו בני האדם כמו פיקוויק צרפתי בלי משקפיים.
איימי והפולני שלה הצטיינו בהתלהבות שווה אבל בזריזות חיננית יותר, ולורי מצא את עצמו שומר בלי משים על הקצב עם העלייה והירידה הקצובות של נעלי הבית הלבנות, שחלפו על פניו בלי לאות כאילו היו להן כנפיים. כשוולדימיר הקטן ויתר עליה לבסוף, בהבטחות שהוא 'מיואש לעזוב כל כך מוקדם', היא הייתה מוכנה לנוח ולראות איך האביר הבוגדני שלה נשא את עונשו.
העונש הצליח, כי בגיל עשרים ושלוש רגשות שנפגעו מוצאים מזור בחברה ידידותית, ועצבים צעירים רוטטים, דם צעיר רוקד ורוח צעירה ובריאה מתרוממת, כשהם נתונים לקסם של יופי, אור, מוזיקה ותנועה. ללורי היה מבט מתעורר כשקם לתת לה את מקומו, וכשמיהר להביא לה משהו לאכול, היא אמרה לעצמה בחיוך מרוצה, "אה, חשבתי שזה יעשה לו טוב!"
"את נראית כמו 'האישה שציירה את עצמה' של בלזק," אמר, כשנופף עליה במניפה ביד אחת והחזיק את ספל הקפה שלה ביד השנייה.
"האודם שלי לא יורד." ואיימי שפשפה את לחייה הזוהרת, והראתה לו את כפפתה הלבנה בפשטות רצינית כל כך, שהוא פרץ בצחוק.
"איך את קוראת לחומר הזה?" שאל, ונגע בקפל של שמלתה שנשב על ברכו.
"אשליה."
"שם טוב בשבילו. זה יפה מאוד - דבר חדש, לא?"
"זה ישן כמו הגבעות. ראית את זה על עשרות בנות, ואף פעם לא גילית שזה יפה עד עכשיו - טיפש!"
"אף פעם לא ראיתי את זה עלייך, וזה מסביר את הטעות, את מבינה."
"בלי דברים כאלה, זה אסור. אני מעדיפה לקבל עכשיו קפה ולא מחמאות. לא, אל תשתרע ככה, זה מעצבן אותי."
לורי ישב זקוף כמו מקל, ולקח בענווה את הצלחת הריקה שלה, והרגיש הנאה משונה מכך ש'איימי הקטנה' נותנת לו פקודות. היא איבדה עכשיו את הביישנות שלה, והרגישה רצון שאין לעמוד בפניו לרמוס אותו, כפי שבנות נוהגות לעשות באופן מענג כשאדוני הבריאה מגלים סימנים של כניעה.
"איפה למדת את כל הדברים האלה?" שאל במבט משועשע.
"מאחר ש'הדברים האלה' הוא ביטוי די מעורפל, האם תואיל להסביר?" השיבה איימי, שידעה היטב למה התכוון, אבל השאירה אותו ברשעות לתאר את מה שאי אפשר לתאר.
"טוב - ההופעה הכללית, הסגנון, השליטה העצמית, ה- ה- האשליה - את יודעת," צחק לורי, כשהוא נשבר ומחלץ את עצמו מן המבוכה בעזרת המילה החדשה.
איימי הייתה מרוצה, אבל כמובן לא הראתה זאת, וענתה בצניעות, "החיים בחוץ לארץ מלטשים אותך בעל כורחך. אני לומדת וגם משחקת, ובאשר לזה" - בתנועה קטנה לעבר שמלתה - "ובכן, טול הוא זול, פרחים אפשר להשיג בחינם, ואני רגילה להפיק את המרב מהדברים הקטנים והעלובים שלי."
איימי די התחרטה על המשפט האחרון, מחשש שלא היה בטעם טוב, אבל לורי חיבב אותה יותר בגללו, ומצא את עצמו גם מתפעל וגם מכבד את הסבלנות האמיצה שהפיקה את המרב מכל הזדמנות, ואת הרוח העליזה שכיסתה את העוני בפרחים. איימי לא ידעה למה הוא מביט בה בחביבות כזאת, וגם לא למה מילא את פנקס הריקודים שלה בשמו שלו, והקדיש את עצמו לה בשאר הערב בצורה המענגת ביותר. אבל הדחף שחולל את השינוי הנעים הזה היה תוצאה של אחד הרשמים החדשים ששניהם, בלי לדעת, נתנו וקיבלו.