כשג'ו חזרה הביתה באותו אביב, השינוי בבת' הכה אותה בתדהמה. איש לא דיבר עליו או נראה מודע לו, כי הוא בא בהדרגה רבה מדי מכדי להבהיל את אלה שראו אותה יום יום. אבל לעיניים שהתחדדו בזכות ההיעדרות, הוא היה ברור מאוד, ומשקל כבד נפל על לבה של ג'ו כשראתה את פני אחותה. הן לא היו חיוורות יותר, ורק מעט רזות יותר מאשר בסתיו, ובכל זאת היה בהן מראה מוזר ושקוף, כאילו מה שבן תמותה בה הולך ומזדכך לאט, והנצחי זורח מבעד לבשר השברירי ביופי נוגע ללב שאין לתארו. ג'ו ראתה והרגישה את זה, אבל לא אמרה דבר באותו זמן, ועד מהרה הרושם הראשון איבד הרבה מכוחו, כי בת' נראתה מאושרת, נראה שאיש לא פקפק בכך שמצבה השתפר, ובקרוב, בתוך דאגות אחרות, ג'ו שכחה לזמן מה את פחדה.
אבל כשלורי נסע, והשלום שב לשרור, החרדה העמומה חזרה ורדפה אותה. היא התוודתה על חטאיה וזכתה למחילה, אבל כשהראתה את חסכונותיה והציעה טיול להרים, בת' הודתה לה מכל הלב, אבל התחננה לא לנסוע כל כך רחוק מהבית. ביקור קטן נוסף על שפת הים יתאים לה יותר, ומכיוון שאי אפשר היה לשכנע את סבתא לעזוב את התינוקות, ג'ו לקחה את בת' למקום השקט, שבו תוכל לחיות הרבה באוויר הפתוח, ולתת לרוחות הים הרעננות להעלות קצת צבע בלחייה החיוורות.
זה לא היה מקום אופנתי, אבל אפילו בין האנשים הנעימים שהיו שם, הבנות רכשו מעט חברים, ומעדיפות לחיות זו בשביל זו. בת' הייתה ביישנית מדי כדי ליהנות מחברה, וג'ו הייתה שקועה בה מדי כדי לדאוג למישהו אחר. אז הן היו הכול זו לזו, ובאו והלכו בלי להיות מודעות כלל לעניין שעוררו באנשים שסביבן, שהתבוננו בעיניים אוהדות באחות החזקה ובאחות החלשה, תמיד יחד, כאילו הרגישו באינסטינקט שפרידה ארוכה אינה רחוקה.
הן אכן הרגישו את זה, ובכל זאת אף אחת מהן לא דיברה על כך, כי לעיתים קרובות יש בינינו לבין הקרובים והיקרים לנו ביותר איפוק שקשה מאוד להתגבר עליו. ג'ו הרגישה כאילו מסך נפל בין לבה ללבה של בת', אבל כשהושיטה את ידה להרים אותו, נדמה היה שיש משהו קדוש בשתיקה, והיא חיכתה שבת' תדבר. היא תמהה, וגם הייתה אסירת תודה, על כך שהוריה לא נראו רואים את מה שהיא ראתה. ובמשך השבועות השקטים, כשהצללים נעשו ברורים כל כך בעיניה, היא לא אמרה על כך דבר לבני הבית, כי האמינה שהדבר יספר את עצמו כשבת' תחזור בלי שיפור. היא תהתה עוד יותר אם אחותה באמת ניחשה את האמת הקשה, ואילו מחשבות עוברות בראשה בשעות הארוכות שבהן שכבה על הסלעים החמימים וראשה בחיקה של ג'ו, בזמן שהרוחות נשבו עליה ברעננות בריאה והים ניגן לרגליה.
יום אחד בת' סיפרה לה. ג'ו חשבה שהיא ישנה, כל כך בשקט שכבה, והניחה את ספרה וישבה והביטה בה בעיניים נוגות, וניסתה לראות סימני תקווה בצבע הקלוש שבלחייה של בת'. אבל היא לא מצאה מספיק כדי להשביע את רצונה, כי הלחיים היו רזות מאוד, והידיים נראו חלשות מדי אפילו כדי להחזיק את הצדפים הקטנים והוורודים שאספו. אז הבינה, במרירות רבה מתמיד, שבת' נסחפת ממנה לאט, וזרועותיה הידקו מעצמן את אחיזתן באוצר היקר ביותר שהיה לה. לרגע עיניה היו מעורפלות מכדי לראות, וכשהתבהרו, בת' הסתכלה בה ברוך כזה, שכמעט לא היה צורך שתאמר: "ג'ו, יקירתי, אני שמחה שאת יודעת. ניסיתי לספר לך, אבל לא יכולתי."
לא הייתה תשובה מלבד הלחי של אחותה כנגד לחייה, אפילו לא דמעות, כי כשהייתה נרגשת עד עמקי נשמתה, ג'ו לא בכתה. אז היא הייתה החלשה מבין השתיים, ובת' ניסתה לנחם ולתמוך בה, כשזרועותיה סביבה, במילים מרגיעות שלחשה באוזנה.
"אני יודעת את זה כבר הרבה זמן, יקירתי, ועכשיו כשהתרגלתי, לא קשה לחשוב על זה או לשאת את זה. נסי לראות את זה כך, ואל תדאגי לי, כי זה הכי טוב, באמת."
"זה מה שגרם לך להיות כל כך אומללה בסתיו, בת'? לא הרגשת את זה כבר אז, ושמרת את זה לעצמך כל כך הרבה זמן, נכון?" שאלה ג'ו, שסירבה לראות או לומר שזה הכי טוב, אבל שמחה לדעת שללורי לא היה חלק בצרה של בת'.
"כן, הפסקתי לקוות אז, אבל לא רציתי להודות בזה. ניסיתי לחשוב שזו מחשבה חולנית, ולא הנחתי לזה להטריד אף אחד. אבל כשראיתי את כולכן כל כך בריאות וחזקות ומלאות תוכניות מאושרות, היה קשה להרגיש שלעולם לא אוכל להיות כמוכן, ואז הייתי אומללה, ג'ו."
"הו, בת', ולא סיפרת לי, לא נתת לי לנחם ולעזור לך? איך יכולת לסגור אותי בחוץ, ולשאת את הכול לבד?"
קולה של ג'ו היה מלא נזיפה רכה, ולבה כאב כשחשבה על המאבק הבודד שוודאי התחולל בזמן שבת' למדה להיפרד מהבריאות, מהאהבה ומהחיים, ולשאת את צלבה בעליזות כזאת.
"אולי זה היה לא נכון, אבל ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. לא הייתי בטוחה, אף אחד לא אמר כלום, וקיוויתי שאני טועה. זה היה אנוכי להפחיד את כולכם כשמרמי הייתה כל כך מודאגת בגלל מג, ואיימי הייתה רחוקה, ואת היית כל כך מאושרת עם לורי... לפחות כך חשבתי אז."
"ואני חשבתי שאת אוהבת אותו, בת', ונסעתי כי אני לא יכולתי לאהוב אותו," קראה ג'ו, ושמחה לומר את כל האמת.
בת' נראתה כל כך נדהמת מהרעיון, שג'ו חייכה למרות כאבה, והוסיפה ברכות: "אז לא אהבת, יקירונת? פחדתי שכך, ודמיינתי את לבך הקטן והמסכן מלא בייסורי אהבה כל הזמן הזה."
"מה פתאום, ג'ו, איך יכולתי, כשהוא כל כך אהב אותך?" שאלה בת', בתמימות של ילדה. "אני אוהבת אותו מאוד. הוא כל כך טוב אליי, איך אוכל שלא? אבל הוא לעולם לא יוכל להיות בשבילי משהו מלבד אח. אני מקווה שהוא באמת יהיה אחי, מתישהו."
"לא דרכי," אמרה ג'ו בנחרצות. "איימי נשארה בשבילו, והם יתאימו להפליא, אבל אין לי לב לדברים כאלה עכשיו. לא אכפת לי מה יהיה עם אף אחד חוץ ממך, בת'. את חייבת להבריא."
"אני רוצה, הו, כל כך! אני מנסה, אבל כל יום אני מאבדת קצת, ומרגישה בטוחה יותר שלעולם לא אחזיר את זה. זה כמו הגאות והשפל, ג'ו. כשהמים מתחילים לסגת, הם הולכים לאט, אבל אי אפשר לעצור אותם."
"אפשר לעצור אותם! המים שלך לא צריכים לסגת כל כך מהר. תשע עשרה זה צעיר מדי, בת'. אני לא יכולה לתת לך ללכת. אעבוד ואתפלל ואלחם בזה. אשמור אותך למרות הכול. חייבות להיות דרכים, זה לא יכול להיות מאוחר מדי. אלוהים לא יהיה כל כך אכזר לקחת אותך ממני," קראה ג'ו המסכנה במרדנות, כי רוחה הייתה הרבה פחות כנועה באמונה מזו של בת'.
אנשים פשוטים וכנים מדברים לעיתים רחוקות הרבה על אמונתם. היא מתגלה במעשים יותר מאשר במילים, ויש לה השפעה רבה יותר מדרשות או מהצהרות. בת' לא יכלה לנמק או להסביר את האמונה שנתנה לה אומץ וסבלנות לוותר על החיים, ולחכות למוות בעליזות. כמו ילדה בוטחת, היא לא שאלה שאלות, אלא השאירה הכול לאלוהים ולטבע, האב והאם של כולנו, בביטחון שהם, ורק הם, יכולים ללמד ולחזק את הלב והרוח לחיים האלה ולחיים שיבואו. היא לא נזפה בג'ו בנאומים קדושים, רק אהבה אותה יותר בזכות חיבתה הלוהטת, ונאחזה חזק יותר באהבה האנושית היקרה, שאבינו לעולם אינו מתכוון שניגמל ממנה, אלא דרכה הוא מקרב אותנו אליו. היא לא יכלה לומר "אני שמחה ללכת", כי החיים היו מתוקים מאוד בשבילה. היא יכלה רק להתייפח: "אני מנסה להשלים עם זה," כשהיא נאחזת חזק בג'ו, בזמן שהגל המר הראשון של הצער הגדול הזה נשבר על שתיהן יחד.
כעבור זמן אמרה בת', כששלוותה חזרה אליה: "את תספרי להם את זה כשנחזור הביתה?"
"אני חושבת שהם יראו את זה בלי מילים," נאנחה ג'ו, כי עכשיו נדמה היה לה שבת' משתנה מיום ליום.
"אולי לא. שמעתי שהאנשים שאוהבים הכי הרבה הם לעיתים קרובות העיוורים ביותר לדברים כאלה. אם הם לא יראו את זה, את תספרי להם בשבילי. אני לא רוצה סודות, ויותר נחמד להכין אותם. למג יש את ג'ון והתינוקות שינחמו אותה, אבל את חייבת לעמוד לצד אבא ואמא, נכון, ג'ו?"
"אם אוכל. אבל, בת', אני עוד לא מוותרת. אני הולכת להאמין שזו מחשבה חולנית, ולא לתת לך לחשוב שזה נכון," אמרה ג'ו, וניסתה לדבר בעליזות.
בת' שכבה רגע וחשבה, ואז אמרה בדרכה השקטה: "אני לא יודעת איך להתבטא, ולא הייתי מנסה לפני אף אחד חוץ ממך, כי אני לא יכולה לדבר בגלוי אלא עם ג'ו שלי. אני רק רוצה לומר שיש לי הרגשה שמעולם לא נועד שאחיה הרבה זמן. אני לא כמו כולכן. אף פעם לא תכננתי מה אעשה כשאגדל. אף פעם לא חשבתי להתחתן, כמו כולכן. לא הצלחתי לדמיין את עצמי שום דבר אחר מלבד בת' הקטנה והטיפשה, שמתרוצצת בבית, ולא מועילה בשום מקום מלבד שם. אף פעם לא רציתי לנסוע, והחלק הקשה עכשיו הוא לעזוב את כולכם. אני לא מפחדת, אבל נדמה לי שאתגעגע אליכם אפילו בגן עדן."
ג'ו לא יכלה לדבר, ובמשך כמה דקות לא נשמע קול מלבד אנחת הרוח ולחכת הגלים. שחף לבן כנפיים עף על פניהן, ואור השמש הבזיק על חזהו הכסוף. בת' עקבה אחריו עד שנעלם, ועיניה היו מלאות עצב. ציפור חוף קטנה, אפורת נוצות, באה מקפצת על החוף ו"ציפצפה" לעצמה בשקט, כאילו נהנתה מהשמש ומהים. היא התקרבה ממש אל בת', הסתכלה בה בעין ידידותית, ונחה על אבן חמה, מסדרת את נוצותיה הרטובות, כאילו היא בביתה. בת' חייכה והרגישה מנוחמת, כי היצור הזעיר נראה כאילו הוא מציע את ידידותו הקטנה, ומזכיר לה שעוד יש עולם נעים ליהנות ממנו.
"ציפור קטנה ויקרה! תראי, ג'ו, כמה היא מאולפת. אני אוהבת את הציפצפות יותר מהשחפים. הן לא כל כך פראיות ויפות, אבל הן נראות יצורים קטנים, מאושרים ובוטחים. בקיץ שעבר קראתי להן הציפורים שלי, ואמא אמרה שהן מזכירות לה אותי: יצורים עסוקים, בצבעים צנועים ואפרפרים כמו בגדי הקוויקרים, תמיד קרובים לחוף, ותמיד מצייצים את השיר הקטן והמרוצה שלהם. את השחף, ג'ו, חזקה ופראית, אוהבת את הסערה והרוח, עפה רחוק אל הים, ומאושרת לגמרי לבד. מג היא התור, ואיימי היא כמו העפרוני שהיא כותבת עליו, מנסה לעלות אל בין העננים, אבל תמיד נופלת שוב אל הקן שלה. ילדה קטנה ויקרה! היא כל כך שאפתנית, אבל לבה טוב ורך, ולא משנה כמה גבוה היא תעוף, היא לעולם לא תשכח את הבית. אני מקווה שאראה אותה שוב, אבל היא נראית כל כך רחוקה."
"היא חוזרת באביב, ואני מתכוונת שתהיי מוכנה לגמרי לראות אותה וליהנות ממנה. עד אז אעשה אותך בריאה וורודה," התחילה ג'ו, בהרגשה שמכל השינויים בבת', השינוי בדיבור היה הגדול ביותר, כי עכשיו נראה שזה לא עולה לה שום מאמץ, והיא חשבה בקול רם בצורה שלא דמתה כלל לבת' הביישנית.
"ג'ו, יקירתי, אל תקווי יותר. זה לא יועיל. אני בטוחה בזה. לא נהיה אומללות, אלא ניהנה מלהיות יחד בזמן שאנחנו מחכות. יהיו לנו זמנים מאושרים, כי אני לא סובלת הרבה, ואני חושבת שהמים ייסוגו בקלות, אם תעזרי לי."
ג'ו התכופפה לנשק את הפנים השלוות, ובנשיקה השקטה ההיא הקדישה את עצמה, בגוף ובנפש, לבת'.
היא צדקה. לא היה צורך בשום מילים כשהגיעו הביתה, כי אבא ואמא ראו עכשיו בבירור את מה שהתפללו שלא יצטרכו לראות. בת', עייפה מהנסיעה הקצרה, הלכה מיד לישון, ואמרה כמה היא שמחה להיות בבית. וכשג'ו ירדה למטה, היא גילתה שהמשימה הקשה של לספר את הסוד של בת' תיחסך ממנה. אביה עמד והשעין את ראשו על מדף האח, ולא הסתובב כשנכנסה, אבל אמה הושיטה את זרועותיה כאילו היא מבקשת עזרה, וג'ו הלכה לנחם אותה בלי מילה.