יהיה מניעו אשר יהיה, לורי למד באותה שנה ברצינות ובתוצאות, כי הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, ונשא את הנאום הלטיני בחן של פיליפס וברהיטות של דמוסתנס, כך לפחות אמרו חבריו. כולם היו שם: סבו, הו, כמה גאה! מר וגברת מארץ', ג'ון ומג, ג'ו ובת', וכולם צהלו לכבודו בהערצה הכנה שנערים מזלזלים בה באותו רגע, אבל לא מצליחים לזכות בה מהעולם בשום ניצחון מאוחר יותר.
"אני חייב להישאר לארוחת הערב הארורה הזאת, אבל אחזור הביתה מוקדם מחר. תבואו לקראתי כרגיל, בנות?" אמר לורי, כשהושיב את האחיות בכרכרה אחרי ששמחות היום נגמרו. הוא אמר "בנות", אבל התכוון לג'ו, כי היא הייתה היחידה ששמרה על המנהג הישן. לא היה לה לב לסרב לשום דבר לנער הנהדר והמצליח שלה, והיא ענתה בחום...
"אבוא, טדי, בגשם או בשמש, ואצעד לפניך ואנגן 'הנה בא הגיבור המנצח' על נבל פה."
לורי הודה לה במבט שגרם לה לחשוב בבהלה פתאומית: "אוי, אוי לי! אני יודעת שהוא יגיד משהו, ואז מה אעשה?"
הרהורי הערב ועבודת הבוקר הרגיעו מעט את פחדיה. היא החליטה שלא תהיה יהירה עד כדי כך לחשוב שאנשים עומדים להציע לה נישואים, כשנתנה להם כל סיבה לדעת מה תהיה תשובתה, ויצאה לדרך בשעה שנקבעה, בתקווה שטדי לא יעשה שום דבר שיגרום לה לפגוע ברגשותיו המסכנים. ביקור אצל מג, וריחרוח ולגימה מרעננים אצל דייזי ודמי־ג'ון, חיזקו אותה עוד יותר לקראת השיחה בארבע עיניים. אבל כשראתה דמות גבוהה ומוצקה מתנשאת מרחוק, היה לה רצון עז להסתובב ולברוח.
"איפה נבל הפה, ג'ו?" קרא לורי, ברגע שהיה במרחק דיבור.
"שכחתי אותו." וג'ו התעודדה שוב, כי את הברכה הזאת אי אפשר היה לכנות ברכה של מאהב.
תמיד הייתה נוהגת לשלב את זרועה בזרועו בהזדמנויות האלה. עכשיו היא לא עשתה זאת, והוא לא התלונן, וזה היה סימן רע. אבל הוא דיבר במהירות על כל מיני נושאים רחוקים, עד שפנו מהדרך אל השביל הקטן שהוביל הביתה דרך החורשה. אז הוא הלך לאט יותר, איבד פתאום את שטף דיבורו היפה, ומדי פעם השתררה שתיקה נוראה. כדי לחלץ את השיחה מאחת מבארות השתיקה שאליהן היא נפלה שוב ושוב, אמרה ג'ו בחופזה: "עכשיו מגיעה לך חופשה טובה וארוכה!"
"אני מתכוון לקחת אותה."
משהו בטון הנחוש שלו גרם לג'ו להרים את מבטה במהירות, והיא מצאה אותו מביט בה בהבעה שהבטיחה לה שהרגע המפחיד הגיע, וגרמה לה להושיט את ידה ולהתחנן: "לא, טדי. בבקשה אל תעשה את זה!"
"אעשה, ואת חייבת לשמוע אותי. אין טעם, ג'ו, אנחנו חייבים לברר את זה עד הסוף, וכמה שיותר מהר, יותר טוב לשנינו," ענה, כשהוא מאדים ומתרגש בבת אחת.
"אז תגיד מה שאתה רוצה. אני אקשיב," אמרה ג'ו, בסבלנות נואשת.
לורי היה מאהב צעיר, אבל הוא היה רציני, והתכוון "לברר את זה עד הסוף" גם אם ימות בניסיון. אז הוא צלל לנושא בפזיזות האופיינית לו, ואמר בקול שנחנק מדי פעם, למרות מאמצים גבריים לשמור עליו יציב...
"אני אוהב אותך מאז שאני מכיר אותך, ג'ו. לא יכולתי שלא, היית כל כך טובה אליי. ניסיתי להראות את זה, אבל לא נתת לי. עכשיו אני הולך לגרום לך לשמוע, ולתת לי תשובה, כי אני לא יכול להמשיך כך יותר."
"רציתי לחסוך ממך את זה. חשבתי שתבין..." התחילה ג'ו, ומצאה שזה הרבה יותר קשה ממה שציפתה.
"אני יודע שרצית, אבל בנות הן כל כך משונות, אף פעם לא יודעים למה הן מתכוונות. הן אומרות לא כשהן מתכוונות כן, ומוציאות גבר מדעתו רק בשביל הכיף," השיב לורי, כשהוא מתבצר מאחורי עובדה שאין להכחישה.
"אני לא. אף פעם לא רציתי לגרום לך להתאהב בי כך, ונסעתי כדי למנוע את זה ממך אם אוכל."
"חשבתי כך. זה היה כמוך, אבל זה לא הועיל. רק אהבתי אותך עוד יותר, ועבדתי קשה כדי לרצות אותך, וויתרתי על הביליארד ועל כל מה שלא אהבת, וחיכיתי ואף פעם לא התלוננתי, כי קיוויתי שתאהבי אותי, אף שאני לא טוב מספיק אפילו בחצי..." כאן בא חנק שאי אפשר היה לשלוט בו, אז הוא כרת ראשים של נוריות בזמן שכחכח ב"גרון הארור" שלו.
"אתה, אתה כן, אתה הרבה יותר מדי טוב בשבילי, ואני כל כך אסירת תודה לך, וכל כך גאה בך ואוהבת אותך, אני לא יודעת למה אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאתה רוצה. ניסיתי, אבל אני לא יכולה לשנות את הרגש, וזה יהיה שקר להגיד שאני אוהבת כשאני לא."
"באמת, באמת ובתמים, ג'ו?"
הוא נעצר בבת אחת, ותפס את שתי ידיה כששאל את שאלתו, במבט שהיא לא שכחה במהרה.
"באמת ובתמים, יקירי."
הם היו עכשיו בחורשה, קרוב למעבר המדרגות שבגדר, וכשהמילים האחרונות נשרו בחוסר רצון משפתי ג'ו, לורי הרפה מידיה והסתובב כאילו להמשיך ללכת, אבל לפחות פעם אחת בחייו, הגדר הייתה חזקה ממנו. אז הוא פשוט הניח את ראשו על העמוד המכוסה טחב, ועמד בלי לזוז כל כך, שג'ו נבהלה.
"הו, טדי, אני מצטערת, מצטערת נורא, הייתי הורגת את עצמי אם זה היה עוזר! הלוואי שלא היית לוקח את זה כל כך קשה, אני לא יכולה לעשות כלום. אתה יודע שאי אפשר שאנשים יכריחו את עצמם לאהוב אנשים אחרים אם הם לא אוהבים," קראה ג'ו, בלי חן אבל בחרטה, כשטפחה בעדינות על כתפו, ונזכרה בפעם שבה הוא ניחם אותה, לפני זמן רב כל כך.
"לפעמים הם כן," אמר קול עמום מהעמוד. "אני לא מאמין שזה הסוג הנכון של אהבה, ואני מעדיף לא לנסות," הייתה התשובה הנחרצת.
הייתה שתיקה ארוכה, בזמן ששחרור שר בעליזות על הערבה שליד הנהר, והעשב הגבוה רשרש ברוח. עד מהרה אמרה ג'ו ברצינות רבה, כשהתיישבה על מדרגת המעבר: "לורי, אני רוצה לספר לך משהו."
הוא נרתע כאילו נורה, הרים את ראשו בבת אחת, וקרא בטון זועם: "אל תגידי לי את זה, ג'ו, אני לא יכול לשאת את זה עכשיו!"
"להגיד מה?" שאלה, ותמהה על אלימותו.
"שאת אוהבת את הזקן ההוא."
"איזה זקן?" שאלה ג'ו, וחשבה שהוא ודאי מתכוון לסבו.
"הפרופסור השטני ההוא שכל הזמן כתבת עליו. אם תגידי שאת אוהבת אותו, אני יודע שאעשה משהו נואש." והוא נראה כאילו יעמוד בדבריו, כשקפץ את אגרופיו וניצוץ זועם בעיניו.
ג'ו רצתה לצחוק, אבל התאפקה ואמרה בחום, כי גם היא התחילה להתרגש מכל זה: "אל תקלל, טדי! הוא לא זקן, וגם לא שום דבר רע, אלא טוב וחביב, והחבר הכי טוב שיש לי, אחריך. בבקשה, אל תתפרץ בזעם. אני רוצה להיות נחמדה, אבל אני יודעת שאכעס אם תשמיץ את הפרופסור שלי. אין לי שום כוונה לאהוב אותו או מישהו אחר."
"אבל את תאהבי אחרי זמן מה, ואז מה יהיה איתי?"
"גם אתה תאהב מישהי אחרת, כמו בחור נבון, ותשכח את כל הצרה הזאת."
"אני לא יכול לאהוב אף אחת אחרת, ולעולם לא אשכח אותך, ג'ו, לעולם! לעולם!" ורקע ברגלו כדי להדגיש את דבריו הנלהבים.
"מה אעשה איתו?" נאנחה ג'ו, כשגילתה שקשה הרבה יותר לשלוט ברגשות ממה שציפתה. "לא שמעת מה שרציתי לספר לך. שב ותקשיב, כי אני באמת רוצה לעשות את הדבר הנכון ולשמח אותך," אמרה, בתקווה להרגיע אותו בקצת היגיון, וזה הוכיח שהיא לא ידעה דבר על אהבה.
לורי, שראה קרן של תקווה בדברים האחרונים האלה, השליך את עצמו על הדשא לרגליה, השעין את זרועו על המדרגה התחתונה של המעבר, והביט בה בפנים מצפות. ובכן, הסידור הזה לא עודד דיבור רגוע או מחשבה צלולה מצד ג'ו, כי איך יכלה להגיד דברים קשים לנער שלה, בזמן שהוא מסתכל בה בעיניים מלאות אהבה וגעגוע, וריסים שעוד היו רטובים מהדמעה המרה או שתיים שקשיות לבה סחטה ממנו? היא סובבה את ראשו בעדינות הצידה, ואמרה, בזמן שליטפה את השיער הגלי שהניח לו לגדול למענה (כמה זה היה נוגע ללב, באמת!): "אני מסכימה עם אמא שאתה ואני לא מתאימים זה לזה, כי המזג החם שלנו והרצון החזק שלנו כנראה יעשו אותנו אומללים מאוד, אילו היינו טיפשים מספיק כדי..." ג'ו היססה מעט לפני המילה האחרונה, אבל לורי השמיע אותה בהבעה נלהבת.
"להתחתן... לא, לא היינו! אילו אהבת אותי, ג'ו, הייתי קדוש מושלם, כי את יכולה לעשות ממני כל מה שתרצי."
"לא, אני לא יכולה. ניסיתי ונכשלתי, ואני לא אסכן את האושר שלנו בניסוי רציני כל כך. אנחנו לא מסכימים ולעולם לא נסכים, אז נהיה חברים טובים כל חיינו, אבל לא נלך לעשות שום דבר פזיז."
"כן, נעשה, אם תהיה לנו ההזדמנות," מלמל לורי במרדנות.
"עכשיו תהיה הגיוני, בבקשה, ותסתכל על העניין בעין מפוכחת," התחננה ג'ו, כמעט אובדת עצות.
"אני לא אהיה הגיוני. אני לא רוצה להסתכל על זה במה שאת קוראת לו 'עין מפוכחת'. זה לא יעזור לי, וזה רק עושה את זה קשה יותר. אני לא מאמין שיש לך לב בכלל."
"הלוואי שלא היה לי."
היה רעד קטן בקולה של ג'ו, ולורי, שחשב שזה סימן טוב, הסתובב והפעיל את כל כוחות השכנוע שלו, כשאמר בטון החנפני, שמעולם לא היה חנפני באופן מסוכן כל כך: "אל תאכזבי אותנו, יקירה! כולם מצפים לזה. סבא שם על זה את לבו, המשפחה שלך אוהבת את הרעיון, ואני לא יכול בלעדייך. תגידי שכן, ובואי נהיה מאושרים. נו, נו!"
רק חודשים אחר כך הבינה ג'ו מאין היה לה כוח הנפש להחזיק בהחלטה שקיבלה, כשהחליטה שהיא לא אוהבת את הנער שלה, ולעולם לא תוכל לאהוב אותו. היה קשה מאוד לעשות את זה, אבל היא עשתה, כי ידעה שדחייה תהיה גם חסרת תועלת וגם אכזרית.
"אני לא יכולה להגיד 'כן' באמת, אז לא אגיד את זה בכלל. עוד תראה שאני צודקת, עם הזמן, ותודה לי על זה..." התחילה בחגיגיות.
"שיתלו אותי אם אודה!" ולורי קפץ מהדשא, בוער בזעם מעצם הרעיון.
"כן, תודה!" התעקשה ג'ו. "אתה תתגבר על זה אחרי זמן מה, ותמצא איזו נערה מקסימה ומוכשרת, שתעריץ אותך ותהיה גבירה נאה לבית הנאה שלך. אני לא הייתי. אני לא יפה ומגושמת ומשונה וזקנה, ואתה היית מתבייש בי, והיינו רבים (אנחנו לא יכולים להימנע מזה אפילו עכשיו, אתה רואה), ואני לא הייתי אוהבת חברה אלגנטית ואתה כן, ואתה היית שונא את השרבוטים שלי, ואני לא הייתי יכולה בלעדיהם, והיינו אומללים, ומצטערים שעשינו את זה, והכול היה נורא!"
"עוד משהו?" שאל לורי, שהתקשה להקשיב בסבלנות להתפרצות הנבואית הזאת.
"שום דבר, חוץ מזה שאני לא מאמינה שאתחתן אי פעם. אני מאושרת כמו שאני, ואוהבת את החירות שלי יותר מדי כדי למהר לוותר עליה בשביל איזה בן תמותה."
"אני יודע יותר טוב!" התפרץ לורי. "את חושבת כך עכשיו, אבל יבוא זמן שבו מישהו יהיה חשוב לך, ואת תאהבי אותו בטירוף, ותחיי ותמותי בשבילו. אני יודע שכך יהיה, זאת הדרך שלך, ואני אצטרך לעמוד מהצד ולראות את זה." והמאהב המיואש השליך את כובעו ארצה בתנועה שהייתה נראית מצחיקה, אילולא פניו היו טרגיות כל כך.
"כן, אחיה ואמות בשבילו, אם הוא יבוא אי פעם ויגרום לי לאהוב אותו בעל כורחי, ואתה תצטרך להסתדר כמיטב יכולתך!" קראה ג'ו, כשאיבדה את סבלנותה כלפי טדי המסכן. "עשיתי כמיטב יכולתי, אבל אתה לא מוכן להיות הגיוני, וזה אנוכי מצדך להמשיך להציק בבקשה למה שאני לא יכולה לתת. תמיד אחבב אותך, מאוד מאוד, כחבר, אבל לעולם לא אתחתן איתך, וכמה שתאמין לזה מהר יותר, יותר טוב לשנינו. זהו זה!"
הנאום הזה היה כמו אבק שריפה. לורי הסתכל עליה רגע, כאילו לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו, ואז הסתובב בחדות ואמר בטון נואש: "עוד תצטערי על זה יום אחד, ג'ו."
"הו, לאן אתה הולך?" קראה, כי פניו הפחידו אותה.
"לעזאזל!" הייתה התשובה המנחמת.
לרגע לבה של ג'ו עמד מלכת, כשהוא מיהר במורד הגדה לעבר הנהר. אבל צריך הרבה טיפשות, חטא או סבל כדי לשלוח בחור צעיר אל מוות אלים, ולורי לא היה מהסוג החלש שמובס על ידי כישלון אחד. לא עלתה בדעתו שום קפיצה מלודרמטית למים, אבל איזה דחף עיוור גרם לו להשליך כובע ומעיל לתוך הסירה שלו, ולחתור משם בכל כוחו, במהירות רבה יותר במעלה הנהר ממה שחתר בכל תחרות. ג'ו נשמה נשימה עמוקה ושחררה את ידיה השלובות, כשהתבוננה בבחור המסכן מנסה להקדים את הצרה שנשא בלבו.
"זה יעשה לו טוב, והוא יחזור הביתה במצב רוח רך ומתחרט כל כך, שלא אעז לראות אותו," אמרה, והוסיפה, כשהלכה לאט הביתה, בהרגשה כאילו רצחה איזה יצור תמים וקברה אותו מתחת לעלים: "עכשיו אני חייבת ללכת ולהכין את מר לורנס, כדי שיהיה נחמד מאוד לנער המסכן שלי. הלוואי שהוא היה אוהב את בת', אולי עם הזמן יאהב, אבל אני מתחילה לחשוב שטעיתי לגביה. אוי ואבוי! איך בנות יכולות ליהנות מכך שיש להן מחזרים ולדחות אותם? אני חושבת שזה נורא."
מכיוון שהייתה בטוחה שאיש לא יעשה זאת טוב כמוה, היא הלכה ישר למר לורנס, סיפרה את הסיפור הקשה באומץ עד הסוף, ואז נשברה, ובכתה כל כך במרירות על חוסר הרגישות שלה, שהג'נטלמן הזקן והטוב, אף שהתאכזב מאוד, לא אמר מילת תוכחה. היה לו קשה להבין איך נערה יכולה שלא לאהוב את לורי, והוא קיווה שתשנה את דעתה, אבל ידע אפילו טוב יותר מג'ו שאי אפשר לכפות אהבה. אז הוא הניד בראשו בעצב והחליט להרחיק את הנער שלו מסכנה, כי מילות הפרידה של הפזיזות הצעירה לג'ו הטרידו אותו יותר ממה שהיה מוכן להודות.
כשלורי חזר הביתה, עייף עד מוות אבל רגוע לגמרי, סבו קיבל את פניו כאילו לא ידע דבר, ושמר על ההעמדה הזאת בהצלחה רבה במשך שעה או שעתיים. אבל כשישבו יחד בדמדומים, השעה שנהגו ליהנות ממנה כל כך, היה לזקן קשה לפטפט כרגיל, וקשה עוד יותר לצעיר להקשיב לשבחים על ההצלחה של השנה האחרונה, שנראתה לו עכשיו כמו עמל אהבה לשווא. הוא סבל את זה כמה שיכול, ואז ניגש לפסנתר שלו והתחיל לנגן. החלונות היו פתוחים, וג'ו, שטיילה בגן עם בת', הבינה הפעם מוזיקה טוב יותר מאחותה, כי הוא ניגן את ה"סונטה הפתטית", וניגן אותה כפי שלא ניגן מעולם.
"זה יפה מאוד, אני מניח, אבל עצוב מספיק כדי לגרום לאדם לבכות. תן לנו משהו עליז יותר, בחור," אמר מר לורנס, שלבו הזקן והטוב היה מלא אהדה, שהשתוקק להראות אבל לא ידע איך.
לורי פרץ בנעימה עליזה יותר, ניגן בסערה כמה דקות, והיה מסיים בגבורה, אילולא ברגע של שקט נשמע קולה של גברת מארץ' קורא: "ג'ו, יקירתי, בואי פנימה. אני צריכה אותך."
בדיוק מה שלורי השתוקק לומר, במשמעות אחרת! כשהקשיב, הוא איבד את המקום, המוזיקה הסתיימה באקורד שבור, והנגן ישב בשתיקה בחושך.
"אני לא יכול לסבול את זה," מלמל הג'נטלמן הזקן. הוא קם, גישש את דרכו אל הפסנתר, הניח יד טובה על כל אחת מהכתפיים הרחבות, ואמר ברכות של אישה: "אני יודע, בני, אני יודע."
לרגע לא הייתה תשובה, ואז שאל לורי בחדות: "מי סיפר לך?"
"ג'ו בעצמה."
"אז זה הסוף!" והוא ניער מעליו את ידי סבו בתנועה חסרת סבלנות, כי אף שהיה אסיר תודה על האהדה, גאוותו הגברית לא יכלה לשאת רחמים של גבר.
"לא לגמרי. אני רוצה לומר דבר אחד, ואז זה יהיה הסוף," השיב מר לורנס בעדינות יוצאת דופן. "אולי לא תרצה להישאר בבית עכשיו?"
"אני לא מתכוון לברוח מבחורה. ג'ו לא יכולה למנוע ממני לראות אותה, ואני אשאר ואעשה את זה כמה שארצה," קטע אותו לורי בטון מתריס.
"לא אם אתה הג'נטלמן שאני חושב שאתה. אני מאוכזב, אבל הנערה לא אשמה, והדבר היחיד שנשאר לך לעשות הוא לנסוע לזמן מה. לאן תיסע?"
"לאן שהוא. לא אכפת לי מה יהיה איתי." ולורי קם בצחוק פזיז שצרם לאוזני סבו.
"קבל את זה כמו גבר, ואל תעשה שום דבר פזיז, למען השם. למה לא לנסוע לחוץ לארץ, כמו שתכננת, ולשכוח את זה?"
"אני לא יכול."
"אבל השתוקקת לנסוע, והבטחתי לך שתיסע כשתסיים את הקולג'."
"אה, אבל לא התכוונתי לנסוע לבד!" ולורי הלך מהר בחדר בהבעה שטוב היה שסבו לא ראה.
"אני לא מבקש ממך לנסוע לבד. יש מישהו שמוכן ושמח לנסוע איתך, לכל מקום בעולם."
"מי, אדוני?" ועצר להקשיב.
"אני."
לורי חזר מהר כמו שהלך, והושיט את ידו ואמר בקול צרוד: "אני בהמה אנוכית, אבל... אתה יודע... סבא..."
"שאלוהים יעזור לי, כן, אני יודע, כי עברתי את כל זה כבר פעם, בימי נעוריי, ואחר כך עם אביך. עכשיו, בני היקר, רק שב בשקט ושמע את התוכנית שלי. הכול מסודר, ואפשר לבצע את זה מיד," אמר מר לורנס, כשהוא ממשיך להחזיק בצעיר, כאילו חשש שיתפרץ ויברח כמו שעשה אביו לפניו.
"נו, אדוני, מה זה?" ולורי התיישב, בלי שום סימן של עניין בפניו או בקולו.
"יש עסקים בלונדון שצריך לטפל בהם. התכוונתי שאתה תטפל בהם, אבל אני יכול לעשות את זה טוב יותר בעצמי, והעניינים כאן יסתדרו טוב מאוד עם ברוק שינהל אותם. השותפים שלי עושים כמעט הכול, אני רק מחזיק מעמד עד שתתפוס את מקומי, ואני יכול לנסוע בכל רגע."
"אבל אתה שונא לנסוע, אדוני. אני לא יכול לבקש את זה ממך בגילך," התחיל לורי, שהיה אסיר תודה על ההקרבה, אבל העדיף בהרבה לנסוע לבד, אם בכלל.
הג'נטלמן הזקן ידע זאת היטב, ורצה במיוחד למנוע את זה, כי מצב הרוח שבו מצא את נכדו הבטיח לו שלא יהיה חכם להשאיר אותו לנפשו. אז, כשהוא מחניק צער טבעי למחשבה על הנוחות הביתית שישאיר מאחוריו, אמר בתוקף: "חי נפשך, אני עוד לא בא בימים כל כך. אני ממש נהנה מהרעיון. זה יעשה לי טוב, והעצמות הזקנות שלי לא יסבלו, כי נסיעה בימינו קלה כמעט כמו לשבת בכיסא."
תזוזה חסרת מנוחה של לורי רמזה שהכיסא שלו לא נוח, או שהתוכנית לא מצאה חן בעיניו, וגרמה לזקן להוסיף בחופזה: "אני לא מתכוון להפריע או להיות לנטל. אני נוסע כי אני חושב שתרגיש מאושר יותר מאשר אילו נשארתי מאחור. אני לא מתכוון להסתובב איתך, אלא להשאיר אותך חופשי ללכת לאן שתרצה, בזמן שאני משעשע את עצמי בדרכי שלי. יש לי חברים בלונדון ובפריז, והייתי שמח לבקר אותם. בינתיים אתה יכול לנסוע לאיטליה, לגרמניה, לשווייץ, לאן שתרצה, וליהנות מתמונות, ממוזיקה, מנופים ומהרפתקאות כאוות נפשך."
ובכן, לורי הרגיש באותו רגע שלבו שבור לגמרי והעולם הוא מדבר שומם ומיילל, אבל לשמע מילים מסוימות שהג'נטלמן הזקן שילב בערמה במשפט האחרון שלו, הלב השבור קפץ קפיצה בלתי צפויה, ונווה מדבר ירוק או שניים הופיעו פתאום במדבר המיילל. הוא נאנח, ואז אמר בטון חסר רוח: "כרצונך, אדוני. לא משנה לאן אני נוסע או מה אני עושה."
"לי זה משנה, זכור את זה, בחור. אני נותן לך חירות מלאה, אבל אני סומך עליך שתשתמש בה ביושר. תבטיח לי את זה, לורי."
"כל מה שתרצה, אדוני."
"טוב," חשב הג'נטלמן הזקן. "עכשיו לא אכפת לך, אבל יבוא זמן שההבטחה הזאת תשמור אותך מצרות, או שאני טועה מאוד."
מר לורנס, שהיה אדם נמרץ, היכה בברזל כל עוד הוא חם, ועוד לפני שהיצור השבור התאושש מספיק כדי למרוד, הם כבר יצאו לדרך. בזמן שנדרש להכנות, לורי התנהג כפי שג'נטלמנים צעירים נוהגים להתנהג במקרים כאלה. הוא היה קודר, עצבני ומהורהר לסירוגין, איבד את התיאבון, הזניח את לבושו, והקדיש זמן רב לנגינה סוערת על הפסנתר שלו. הוא התחמק מג'ו, אבל התנחם בכך שבהה בה מחלונו, בפנים טרגיות שרדפו אותה בחלומותיה בלילה, והעיקו עליה בתחושת אשמה כבדה ביום. בניגוד לכמה סובלים, הוא אף פעם לא דיבר על אהבתו שלא נענתה, ולא הרשה לאף אחד, אפילו לא לגברת מארץ', לנסות לנחם אותו או להביע השתתפות. במובנים מסוימים זו הייתה הקלה לחבריו, אבל השבועות שלפני נסיעתו היו לא נוחים מאוד, וכולם שמחו ש"הבחור המסכן והיקר נוסע כדי לשכוח את צרתו, ויחזור הביתה מאושר". כמובן, הוא חייך חיוך קודר לאשליה שלהם, אבל עבר עליה בעליונות העצובה של מי שידע שנאמנותו, כמו אהבתו, אינה ניתנת לשינוי.
כשהגיעה הפרידה, הוא העמיד פנים של מצב רוח מרומם, כדי להסתיר רגשות מסוימים ולא נוחים, שנראו כאילו הם עומדים לפרוץ. העליזות הזאת לא הטעתה איש, אבל הם ניסו להיראות כאילו כן, למענו, והוא הסתדר טוב מאוד עד שגברת מארץ' נישקה אותו, בלחישה מלאה דאגה אימהית. אז, כשהרגיש שהוא עומד להישבר מהר מאוד, הוא חיבק את כולם בחופזה, בלי לשכוח את האנה המיוסרת, ורץ במורד המדרגות כאילו על נפשו. ג'ו הלכה אחריו רגע אחר כך, כדי לנופף לו אם יסתכל לאחור. הוא אכן הסתכל לאחור, חזר, כרך את זרועותיו סביבה כשעמדה על המדרגה שמעליו, והביט בה בפנים שהפכו את תחינתו הקצרה לרהוטה ונוגעת ללב.
"הו, ג'ו, את לא יכולה?"
"טדי, יקירי, הלוואי שיכולתי!"
זה היה הכול, מלבד הפסקה קטנה. ואז לורי הזדקף, אמר: "זה בסדר, לא חשוב," והלך בלי מילה נוספת. אה, אבל זה לא היה בסדר, וג'ו כן חשבה שזה חשוב, כי בזמן שהראש המתולתל נח על זרועה רגע אחרי תשובתה הקשה, היא הרגישה כאילו דקרה את חברה היקר ביותר, וכשהוא עזב אותה בלי להביט לאחור, היא ידעה שלורי הנער לעולם לא ישוב עוד.