אף שג'ו הייתה מאושרת מאוד באווירה החברתית שסביבה, ועסוקה מאוד בעבודה היומיומית שהרוויחה לה את לחמה והפכה אותו למתוק יותר בזכות המאמץ, היא עדיין מצאה זמן לעבודה ספרותית. המטרה שהשתלטה עליה עכשיו הייתה טבעית לנערה ענייה ושאפתנית, אבל האמצעים שבחרה כדי להשיג אותה לא היו הטובים ביותר. היא ראתה שכסף מעניק כוח, ולכן החליטה שיהיו לה כסף וכוח, לא כדי להשתמש בהם רק לעצמה, אלא למען אלה שאהבה יותר מחייה. החלום למלא את הבית בנוחות, לתת לבת' כל מה שהיא רוצה, מתותים בחורף ועד עוגב בחדר השינה שלה, לנסוע בעצמה לחוץ לארץ, ותמיד שיהיה לה יותר ממה שצריך, כדי שתוכל להרשות לעצמה את המותרות של צדקה, היה במשך שנים מגדל הפורח באוויר האהוב ביותר על ג'ו.
החוויה של הסיפור שזכה בפרס נראתה כאילו פתחה דרך, שאולי, אחרי מסע ארוך והרבה עבודה מפרכת במעלה ההר, תוביל לטירה הנפלאה הזאת בספרד. אבל האסון של הרומן כיבה את אומץ לבה לזמן מה, כי דעת הקהל היא ענק שהפחיד ג'קים אמיצים ממנה, על גבעולי שעועית גבוהים משלה. כמו הגיבור האלמותי ההוא, היא נחה זמן מה אחרי הניסיון הראשון, שהסתיים בנפילה ובאוצר הפחות יפה מבין אוצרות הענק, אם אני זוכרת נכון. אבל רוח ה"קום שוב וקח עוד אחד" הייתה חזקה בג'ו לא פחות מאשר בג'ק, אז הפעם היא טיפסה מהצד המוצל והשיגה יותר שלל, אבל כמעט השאירה מאחוריה משהו יקר הרבה יותר משקי הכסף.
היא התחילה לכתוב סיפורי מתח מרעישים, כי בימי החושך ההם אפילו אמריקה המושלמת קראה זבל. היא לא סיפרה לאיש, אבל רקחה "סיפור מסמר שיער", ובאומץ לקחה אותו בעצמה למר דאשווד, העורך של "הר הגעש השבועי". היא מעולם לא קראה את "סארטור רסארטוס", אבל היה לה חוש נשי שאמר לה שלבגדים יש השפעה חזקה על רבים, יותר מערך האופי או מקסם הנימוסים. אז היא לבשה את בגדיה הטובים ביותר, וניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא נרגשת ולא עצבנית, ובאומץ טיפסה שני גרמי מדרגות חשוכים ומלוכלכים, ומצאה את עצמה בחדר לא מסודר, בתוך ענן של עשן סיגרים, מול שלושה ג'נטלמנים שישבו כשעקביהם מורמים גבוה יותר מכובעיהם. אף אחד מהם לא טרח להסיר את פריטי הלבוש האלה כשהיא הופיעה. ג'ו, שנרתעה מעט מקבלת הפנים הזאת, היססה על הסף, ומלמלה במבוכה רבה...
"סליחה, חיפשתי את המשרד של 'הר הגעש השבועי'. רציתי לראות את מר דאשווד."
זוג העקבים הגבוה ביותר ירד, הג'נטלמן המעושן ביותר קם, ותוך שהוא מחזיק בזהירות את הסיגר בין אצבעותיו, התקדם בהנהון ובפנים שלא הביעו דבר מלבד שינה. ג'ו, שהרגישה שהיא חייבת לעבור את העניין איכשהו, הוציאה את כתב היד שלה, וכשהיא מסמיקה יותר ויותר בכל משפט, גמגמה קטעים מהנאום הקטן שהכינה בקפידה לרגל המאורע.
"חברה שלי ביקשה ממני להציע... סיפור... רק כניסיון... תשמח לשמוע את דעתך... תשמח לכתוב עוד אם זה מתאים."
בזמן שהסמיקה וגמגמה, מר דאשווד לקח את כתב היד, דפדף בו באצבעות די מלוכלכות, והעיף מבטים ביקורתיים למעלה ולמטה על הדפים המסודרים.
"לא ניסיון ראשון, אני מניח?" אמר, כשהבחין שהדפים ממוספרים, כתובים רק מצד אחד, ולא קשורים בסרט, שזה סימן בטוח לטירונית.
"לא, אדוני. יש לה קצת ניסיון, והיא קיבלה פרס על סיפור ב'דגל אבן החנופה'."
"אה, באמת?" ומר דאשווד העיף בג'ו מבט מהיר, שנראה כאילו רשם לעצמו את כל מה שלבשה, מהסרט שבמצנפת ועד הכפתורים שבמגפיים. "טוב, את יכולה להשאיר אותו, אם את רוצה. יש לנו כרגע יותר דברים מהסוג הזה ממה שאנחנו יודעים מה לעשות איתם, אבל אעבור עליו בעין ואתן לך תשובה בשבוע הבא."
ובכן, ג'ו לא רצתה להשאיר אותו, כי מר דאשווד לא מצא חן בעיניה בכלל, אבל בנסיבות האלה לא היה לה מה לעשות מלבד לקוד וללכת משם, כשהיא נראית גבוהה ומכובדת במיוחד, כפי שנטתה להיראות כשהייתה נעלבת או נבוכה. באותו רגע היא הייתה גם וגם, כי מהמבטים היודעים שהחליפו הג'נטלמנים ביניהם היה ברור לגמרי שההמצאה הקטנה שלה על "החברה שלי" נחשבה לבדיחה טובה, וצחוק שפרץ בעקבות הערה כלשהי של העורך, שלא נשמעה, כשסגר את הדלת, השלים את מבוכתה. כשהיא חצי מחליטה לעולם לא לחזור, הלכה הביתה, ופרקה את כעסה בתפירה נמרצת של סינרים, ותוך שעה או שעתיים נרגעה מספיק כדי לצחוק על הסצנה ולחכות בכיליון עיניים לשבוע הבא.
כשחזרה שוב, מר דאשווד היה לבד, ועל כך שמחה. מר דאשווד היה הרבה יותר ער מקודם, וזה היה נעים, ומר דאשווד לא היה שקוע עמוק מדי בסיגר כדי לזכור את נימוסיו, כך שהפגישה השנייה הייתה נוחה הרבה יותר מהראשונה.
"ניקח את זה (עורכים אף פעם לא אומרים 'אני'), אם אין לך התנגדות לכמה שינויים. זה ארוך מדי, אבל אם נשמיט את הקטעים שסימנתי, זה יהיה בדיוק באורך הנכון," אמר בטון עסקי.
ג'ו בקושי זיהתה את כתב היד שלה, כל כך מקומטים ומסומנים בקווים היו הדפים והפסקאות שלו. אבל בתחושה של הורה רך לב שמבקשים ממנו לקטוע את רגלי התינוק שלו כדי שייכנס לעריסה חדשה, היא הסתכלה על הקטעים המסומנים, והופתעה לגלות שכל ההרהורים המוסריים, שהכניסה בקפידה כמשקל נגד לכל הרומנטיקה, נמחקו.
"אבל, אדוני, חשבתי שלכל סיפור צריך להיות מוסר השכל כלשהו, אז דאגתי שכמה מהחוטאים שלי יחזרו בתשובה."
הרצינות של מר דאשווד, כיאה לעורך, התרככה לחיוך, כי ג'ו שכחה את "החברה" שלה, ודיברה כמו שרק סופרת יכולה לדבר.
"אנשים רוצים שיבדרו אותם, לא שיטיפו להם, את יודעת. מוסר השכל לא נמכר בימינו." וזו, אגב, לא הייתה אמירה נכונה לגמרי.
"אז אתה חושב שזה יתאים עם השינויים האלה?"
"כן, זאת עלילה חדשה, ומפותחת די טוב. השפה טובה, וכן הלאה," הייתה תשובתו האדיבה של מר דאשווד.
"כמה אתם... כלומר, איזה תשלום..." התחילה ג'ו, בלי לדעת בדיוק איך להתבטא.
"אה, כן, ובכן, אנחנו נותנים בין עשרים וחמישה לשלושים על דברים מהסוג הזה. משלמים כשזה מתפרסם," השיב מר דאשווד, כאילו הנקודה הזאת נשמטה מזיכרונו. אומרים שזוטות כאלה אכן נשמטות מזיכרונם של עורכים.
"טוב מאוד, הוא שלך," אמרה ג'ו, ומסרה לו בחזרה את הסיפור באווירה של שביעות רצון, כי אחרי העבודה בדולר לטור, אפילו עשרים וחמישה נראו תשלום טוב.
"אגיד לחברה שלי שתיקחו סיפור נוסף אם יהיה לה אחד טוב יותר מזה?" שאלה ג'ו, בלי להבחין בפליטת הפה הקטנה שלה, ומעודדת מההצלחה.
"טוב, נסתכל עליו. לא יכול להבטיח לקחת אותו. תגידי לה שיהיה קצר ופיקנטי, ושלא תדאג למוסר ההשכל. איזה שם החברה שלך תרצה לשים עליו?" שאל בטון אדיש.
"שום שם, בבקשה. היא לא רוצה ששמה יופיע, ואין לה שם עט," אמרה ג'ו, ומסמיקה בעל כורחה.
"כרצונה, כמובן. הסיפור יתפרסם בשבוע הבא. תבואי לקחת את הכסף, או שאשלח אותו?" שאל מר דאשווד, שהרגיש רצון טבעי לדעת מי הכותבת החדשה שלו.
"אבוא. בוקר טוב, אדוני."
כשהלכה, מר דאשווד הרים את רגליו, עם ההערה החיננית: "ענייה וגאה, כרגיל, אבל היא תתאים."
לפי ההוראות של מר דאשווד, ועם גברת נורת'ברי כדוגמה, ג'ו צללה בפזיזות לים הקצפי של הספרות המרעישה, אבל בזכות גלגל הצלה שזרק לה חבר, היא עלתה שוב בלי נזק רב מהטבילה.
כמו רוב הכותבים הצעירים, היא חיפשה את הדמויות והנופים שלה בארצות רחוקות, ושודדים, רוזנים, צוענים, נזירות ודוכסיות הופיעו על הבמה שלה, ושיחקו את תפקידיהם בדיוק וברוח שאפשר היה לצפות להם. הקוראים שלה לא הקפידו על זוטות כמו דקדוק, פיסוק ומידת הסבירות, ומר דאשווד הרשה לה באדיבות למלא את הטורים שלו במחירים הנמוכים ביותר. הוא לא חשב שיש צורך לספר לה שהסיבה האמיתית להכנסת האורחים שלו הייתה שאחד הכותבים השכירים שלו, כשהציעו לו שכר גבוה יותר, נטש אותו בשפלות ברגע הקשה.
עד מהרה היא התעניינה בעבודתה, כי הארנק הכחוש שלה השמין, והחיסכון הקטן שצברה כדי לקחת את בת' להרים בקיץ הבא גדל לאט אבל בבטחה, ככל שחלפו השבועות. דבר אחד הפריע לשביעות רצונה, והוא שלא סיפרה על כך בבית. הייתה לה הרגשה שאבא ואמא לא יאשרו, והעדיפה לעשות קודם כרצונה, ולבקש סליחה אחר כך. היה קל לשמור את הסוד, כי שום שם לא הופיע עם הסיפורים שלה. מר דאשווד, כמובן, גילה אותו מהר מאוד, אבל הבטיח לשתוק, ולמרבה הפלא עמד בדבריו.
היא חשבה שזה לא יזיק לה, כי באמת ובתמים התכוונה לא לכתוב שום דבר שתתבייש בו, והשתיקה את כל נקיפות המצפון בציפייה לרגע המאושר שבו תראה את הרווחים שלה ותצחק על הסוד שנשמר היטב.
אבל מר דאשווד דחה כל דבר שלא היה סיפור מסמר שיער, ומכיוון שאי אפשר היה ליצור צמרמורת בלי לייסר את נשמות הקוראים, היה צריך לחפש לשם כך בהיסטוריה וברומנים, ביבשה ובים, במדע ובאמנות, בתיקי משטרה ובבתי משוגעים. ג'ו גילתה עד מהרה שהניסיון התמים שלה העניק לה רק הצצות מעטות אל העולם הטרגי שמתחת לפני החברה. אז, כשהיא רואה בזה עניין עסקי, היא ניגשה להשלים את החסר שלה במרץ האופייני לה. להוטה למצוא חומר לסיפורים, ונחושה לעשות אותם מקוריים בעלילה, אם לא מבריקים בביצוע, היא חיפשה בעיתונים תאונות, אירועים ופשעים. היא עוררה את חשדם של ספרני הספריות הציבוריות כשביקשה ספרים על רעלים. היא חקרה פנים ברחוב, ודמויות, טובות, רעות וסתמיות, בכל מקום סביבה. היא חפרה באבק של ימי קדם אחר עובדות או בדיות ישנות כל כך שהיו טובות כמו חדשות, והכירה את הטיפשות, החטא והסבל, ככל שהזדמנויותיה המוגבלות אפשרו. היא חשבה שהיא מצליחה יפה, אבל בלי לדעת היא התחילה לחלל כמה מהתכונות הנשיות ביותר באופייה של אישה. היא חיה בחברה רעה, ואף שהייתה דמיונית, השפעתה פגעה בה, כי היא הזינה את לבה ואת דמיונה במזון מסוכן וחסר ממשות, ומחקה במהירות את הפריחה התמימה מטבעה, בהיכרות מוקדמת מדי עם הצד האפל של החיים, שמגיע לכולנו מוקדם מספיק.
היא התחילה להרגיש בזה יותר מאשר לראות את זה, כי התיאור הרב של רגשותיהם ותשוקותיהם של אנשים אחרים גרם לה לחקור ולהרהר ברגשותיה שלה, שעשוע חולני שמוחות צעירים ובריאים לא מתמכרים לו מרצונם. עשיית רע תמיד מביאה איתה את עונשה, וכשג'ו הכי הייתה צריכה את שלה, היא קיבלה אותו.
אני לא יודעת אם לימוד שייקספיר עזר לה לקרוא אופי, או החוש הטבעי של אישה למה שהוא ישר, אמיץ וחזק, אבל בזמן שהעניקה לגיבורים הדמיוניים שלה כל שלמות תחת השמש, גילתה ג'ו גיבור חי, שעניין אותה למרות פגמים אנושיים רבים. מר בייר, באחת השיחות שלהם, יעץ לה לחקור דמויות פשוטות, אמיתיות ונאות, בכל מקום שתמצא אותן, כאימון טוב לסופרת. ג'ו לקחה את דבריו כפשוטם, כי היא הסתובבה בקור רוח וחקרה אותו. זה היה מפתיע אותו מאוד אילו ידע, כי הפרופסור הנכבד היה צנוע מאוד בעיני עצמו.
מה שהפליא את ג'ו בהתחלה היה למה כולם אוהבים אותו. הוא לא היה עשיר ולא גדול, לא צעיר ולא נאה, ובשום מובן לא מה שקוראים לו מקסים, מרשים או מבריק, ובכל זאת הוא היה מושך כמו אש נעימה, ואנשים נראו מתאספים סביבו באופן טבעי כמו סביב אח חמה. הוא היה עני, ובכל זאת תמיד נראה כאילו הוא נותן משהו. זר, ובכל זאת כולם היו חבריו. כבר לא צעיר, אבל עליז לב כמו נער. פשוט ומשונה, ובכל זאת פניו נראו יפות לרבים, והמוזרויות שלו נסלחו בקלות למענו. ג'ו התבוננה בו לעיתים קרובות, וניסתה לגלות את הקסם, ולבסוף החליטה שזו טוב הלב שחולל את הנס. אם היה לו צער כלשהו, "הוא ישב וראשו מתחת לכנפו", והוא הפנה אל העולם רק את צדו השמשי. היו קמטים על מצחו, אבל נראה שהזמן נגע בו בעדינות, כי זכר כמה הוא טוב לאחרים. הקימורים הנעימים סביב פיו היו מזכרות של הרבה מילים ידידותיות וצחוקים עליזים, עיניו מעולם לא היו קרות או קשות, ולידו הגדולה הייתה לחיצה חמה וחזקה שהביעה יותר ממילים.
אפילו בגדיו נראו כאילו הם שותפים לאופיו מכניס האורחים של לובשם. הם נראו נינוחים, וכאילו הם אוהבים שנוח לו. החזייה הרחבה שלו רמזה על לב גדול שמתחתיה. למעיל הבלוי שלו היה מראה חברותי, והכיסים התפוחים הוכיחו בבירור שידיים קטנות נכנסו אליהם לעיתים קרובות ריקות ויצאו מלאות. אפילו המגפיים שלו היו טובי לב, והצווארונים שלו מעולם לא היו נוקשים ומגרדים כמו של אנשים אחרים.
"זהו זה!" אמרה ג'ו לעצמה, כשגילתה לבסוף שרצון טוב אמיתי כלפי בני האדם יכול לייפות ולהעניק כבוד אפילו למורה גרמני בעל גוף, שגרף את ארוחתו לפיו, תיקן את גרביו בעצמו, ונשא את המשא של השם בייר.
ג'ו העריכה מאוד טוב לב, אבל היה לה גם כבוד נשי מאוד לאינטלקט, וגילוי קטן שגילתה על הפרופסור הוסיף הרבה להערכתה כלפיו. הוא אף פעם לא דיבר על עצמו, ואיש לא ידע שבעיר הולדתו הוא היה אדם מכובד ומוערך מאוד בזכות השכלתו ויושרו, עד שבן ארצו בא לבקר אותו. הוא אף פעם לא דיבר על עצמו, אבל בן ארצו, בשיחה עם מיס נורטון, גילה את העובדה המשמחת. ממנה שמעה זאת ג'ו, וזה מצא חן בעיניה עוד יותר משום שמר בייר מעולם לא סיפר זאת. היא הרגישה גאווה לדעת שהוא פרופסור מכובד בברלין, אף שבאמריקה הוא רק מורה עני לשפות, וחייו הפשוטים והעמלניים התייפו מאוד בזכות קורטוב הרומנטיקה שהגילוי הזה העניק להם. מתנה אחרת, וטובה יותר מאינטלקט, נגלתה לה בדרך בלתי צפויה לגמרי. למיס נורטון הייתה גישה לרוב החוגים החברתיים, שלג'ו לא היה שום סיכוי לראות בלעדיה. האישה הבודדה התעניינה בנערה השאפתנית, והעניקה באדיבות טובות רבות מהסוג הזה גם לג'ו וגם לפרופסור. ערב אחד היא לקחה אותם איתה למפגש נבחר, שנערך לכבוד כמה מפורסמים.
ג'ו הלכה מוכנה להשתחוות ולהעריץ את הגדולים, שאותם סגדה מרחוק בהתלהבות נעורים. אבל יראת הכבוד שלה לגאונות ספגה מכה קשה באותו ערב, ולקח לה זמן להתאושש מהגילוי שהיצורים הגדולים הם, בסופו של דבר, רק גברים ונשים. תארו לעצמכם את תדהמתה, כשהעיפה מבט של הערצה ביישנית במשורר ששורותיו רמזו על יצור אוורירי שניזון מ"רוח, אש וטל", וראתה אותו זולל את ארוחת הערב שלו בלהט שהאדים את פניו האינטלקטואליות. כשהיא מסתובבת כמו מאליל שנפל, היא גילתה דברים נוספים, שניפצו במהירות את אשליותיה הרומנטיות. הסופר הגדול נע בין שני קנקני יין בסדירות של מטוטלת. איש הדת המפורסם פלירטט בגלוי עם אחת ממדאם דה סטאל של התקופה, שנעצה מבטים רצחניים בקורינה אחרת, שלעגה לה בחביבות, אחרי שעקפה אותה במאמציה להשתלט על הפילוסוף העמוק. הפילוסוף לגם תה בכמויות, בסגנון של ד"ר ג'ונסון, ונראה כמנמנם, כי הפטפטנות של הגברת לא אפשרה לדבר. המפורסמים מעולם המדע, ששכחו את הרכיכות ואת תקופות הקרח שלהם, רכלו על אמנות, ובאותו זמן הקדישו את עצמם לצדפות ולגלידות במרץ האופייני להם. המוזיקאי הצעיר, שהקסים את העיר כמו אורפיאוס שני, דיבר על סוסים. ונציג האצולה הבריטית שנכח שם התגלה כאיש הכי רגיל במסיבה.
עוד לפני שעבר חצי הערב, ג'ו הרגישה מאוכזבת כל כך, שהתיישבה בפינה כדי להתאושש. מר בייר הצטרף אליה עד מהרה, כשהוא נראה די לא במקומו, ועד מהרה כמה מהפילוסופים, כל אחד רכוב על תחביבו, הגיעו בצעדים קלים כדי לקיים טורניר אינטלקטואלי בגומחה. השיחות היו רחוקות קילומטרים מהבנתה של ג'ו, אבל היא נהנתה, אף שקאנט והגל היו אלים לא מוכרים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי מונחים בלתי מובנים, והדבר היחיד ש"התפתח מתוך התודעה הפנימית שלה" היה כאב ראש נוראי אחרי שהכול נגמר. לאט לאט הבינה שהעולם מפורק לחתיכות, ומורכב מחדש על פי עקרונות חדשים, ולדברי המדברים, טובים לאין ערוך מקודם. שהדת בדרך להיות מוסברת עד שתהפוך לאין, ושהשכל יהיה האל היחיד. ג'ו לא ידעה דבר על פילוסופיה או על מטפיזיקה מכל סוג שהוא, אבל התרגשות משונה, חציה נעימה וחציה כואבת, אחזה בה כשהקשיבה, בתחושה שהיא נסחפת אל הזמן והחלל, כמו בלון צעיר שיצא לחופשה.
היא הסתכלה סביב כדי לראות איך זה מוצא חן בעיני הפרופסור, ומצאה אותו מסתכל עליה בהבעה הקודרת ביותר שראתה אצלו אי פעם. הוא הניד בראשו וסימן לה לבוא משם, אבל היא הייתה מוקסמת באותו רגע מהחופש של הפילוסופיה העיונית, ונשארה במקומה, כדי לנסות לגלות על מה מתכוונים הג'נטלמנים החכמים להישען אחרי שיחסלו את כל האמונות הישנות.
ובכן, מר בייר היה איש ביישן, שלא מיהר להביע את דעותיו, לא משום שלא היו מגובשות, אלא משום שהיו כנות ורציניות מכדי לאומרן בקלות דעת. כשהעביר את מבטו מג'ו אל כמה צעירים אחרים, שנמשכו לזוהר של הזיקוקים הפילוסופיים, הוא כיווץ את גבותיו והשתוקק לדבר, כי חשש שאיזו נשמה צעירה ודליקה תוטעה על ידי הזיקוקים, ותגלה כשהמופע ייגמר שנשאר לה רק מקל ריק או יד חרוכה.
הוא סבל את זה כמה שיכול, אבל כשביקשו את דעתו, הוא התלקח בכעס כן והגן על הדת בכל הרהיטות של האמת, רהיטות שהפכה את האנגלית השבורה שלו למוזיקלית ואת פניו הפשוטות ליפות. היה לו מאבק קשה, כי החכמים התווכחו היטב, אבל הוא לא ידע מתי הוא מובס, ועמד על דגלו כמו גבר. איכשהו, בזמן שדיבר, העולם חזר להיות במקומו בשביל ג'ו. האמונות הישנות, שהחזיקו מעמד זמן רב כל כך, נראו טובות יותר מהחדשות. אלוהים לא היה כוח עיוור, ונצחיות הנפש לא הייתה אגדה יפה, אלא עובדה מבורכת. היא הרגישה כאילו יש שוב קרקע מוצקה תחת רגליה, וכשמר בייר השתתק, כשהם גברו עליו בדיבור אבל לא שכנעו אותו כהוא זה, ג'ו רצתה למחוא כפיים ולהודות לו.
היא לא עשתה לא את זה ולא את זה, אבל היא זכרה את הסצנה, ונתנה לפרופסור את כל כבודה מעומק הלב, כי ידעה שהיה לו קשה לדבר שם ומיד, אבל מצפונו לא הניח לו לשתוק. היא התחילה לראות שאופי הוא נכס טוב יותר מכסף, מעמד, שכל או יופי, ולהרגיש שאם הגדולה היא מה שאדם חכם הגדיר אותה, "אמת, יראת כבוד ורצון טוב", אז חברה פרידריך בייר לא היה רק טוב, אלא גם גדול.
האמונה הזאת התחזקה מיום ליום. היא העריכה את הערכתו, השתוקקה לכבודו, רצתה להיות ראויה לידידותו, ובדיוק כשהמשאלה הייתה הכנה ביותר, היא כמעט איבדה הכול. הכול צמח מכובע משולש, כי ערב אחד נכנס הפרופסור לתת לג'ו את השיעור שלה עם כובע חייל מנייר על ראשו, שטינה שמה עליו והוא שכח להוריד.
"ברור שהוא לא מסתכל במראה לפני שהוא יורד," חשבה ג'ו בחיוך, כשאמר "ערב טופ" והתיישב ברצינות, בלי להיות מודע כלל לניגוד המגוחך בין הנושא שלו לבין כיסוי הראש שלו, כי הוא עמד להקריא לה את "מותו של ולנשטיין".
בהתחלה היא לא אמרה דבר, כי אהבה לשמוע אותו פורץ בצחוקו הגדול והלבבי כשקרה משהו מצחיק, אז השאירה לו לגלות את זה בעצמו, ועד מהרה שכחה מזה לגמרי, כי להקשיב לגרמני קורא את שילר זה עיסוק די סוחף. אחרי הקריאה בא השיעור, שהיה שיעור עליז, כי ג'ו הייתה במצב רוח שמח באותו ערב, והכובע המשולש גרם לעיניה לרקוד מעליצות. הפרופסור לא ידע מה לחשוב עליה, ולבסוף עצר ושאל בהבעה של פליאה עדינה שאי אפשר היה לעמוד בפניה...
"מיס מארש, למה את צוחקת בפני המורה שלך? אין לך כבוד אליי, שאת מתנהגת כל כך רע?"
"איך אוכל להיות מכבדת, אדוני, כשאתה שוכח להוריד את הכובע?" אמרה ג'ו.
הפרופסור המפוזר הרים את ידו לראשו, מישש ברצינות והסיר את הכובע המשולש הקטן, הסתכל בו רגע, ואז הטה את ראשו לאחור וצחק כמו קונטרבס עליז.
"אה! אני רואה אותו עכשיו, זאת השדונה טינה שעושה ממני טיפש עם הכובע שלי. נו, זה כלום, אבל ראי, אם השיעור הזה לא הולך טוב, גם את תחבשי אותו."
אבל השיעור לא התקדם בכלל במשך כמה דקות, כי מר בייר הבחין בתמונה על הכובע, ופרש אותו ואמר בגועל רב: "הלוואי שהעיתונים האלה לא היו נכנסים לבית. הם לא בשביל שילדים יראו, וגם לא בשביל שצעירים יקראו. זה לא טוב, ואין לי סבלנות לאלה שעושים את הנזק הזה."
ג'ו העיפה מבט בגיליון וראתה איור נחמד שהורכב ממשוגע, גופה, נבל וצפע. זה לא מצא חן בעיניה, אבל הדחף שגרם לה להפוך אותו לא היה מורת רוח אלא פחד, כי לרגע דמיינה שהעיתון הוא "הר הגעש". אבל הוא לא היה, והבהלה שלה שככה כשנזכרה שגם אילו היה, ואילו אחד מסיפוריה היה בו, לא היה שם שיסגיר אותה. אבל היא כבר הסגירה את עצמה במבט ובהסמקה, כי אף שהיה איש מפוזר, הפרופסור ראה הרבה יותר ממה שאנשים חשבו. הוא ידע שג'ו כותבת, ופגש אותה יותר מפעם אחת באזור משרדי העיתונים, אבל מכיוון שהיא אף פעם לא דיברה על זה, הוא לא שאל שאלות, למרות רצון עז לראות את עבודתה. עכשיו עלה בדעתו שהיא עושה משהו שהיא מתביישת להודות בו, וזה הטריד אותו. הוא לא אמר לעצמו: "זה לא עניין שלי. אין לי זכות להגיד שום דבר," כפי שאנשים רבים היו עושים. הוא רק זכר שהיא צעירה וענייה, נערה רחוקה מאהבת אמה ומהשגחת אביה, והוא הרגיש דחף לעזור לה, מהיר וטבעי כמו הדחף שהיה גורם לו להושיט יד כדי להציל תינוק משלולית. כל זה הבזיק במוחו תוך רגע, אבל שום סימן לכך לא הופיע על פניו, ועד שהעיתון הופך ומחט התפירה של ג'ו הושחלה, הוא היה מוכן לומר בטבעיות גמורה, אבל ברצינות רבה...
"כן, את צודקת שאת מרחיקה אותו ממך. אני לא חושב שנערות צעירות וטובות צריכות לראות דברים כאלה. הם עשויים להיות נעימים לאחדים, אבל יותר הייתי נותן לבנים שלי אבק שריפה לשחק בו מאשר את הזבל הרע הזה."
"אולי לא הכול רע, רק טיפשי, אתה יודע, ואם יש לזה ביקוש, אני לא רואה שום נזק בלספק אותו. הרבה אנשים מכובדים מאוד מתפרנסים בכבוד ממה שקוראים לו סיפורים מרעישים," אמרה ג'ו, ושרטה קפלים בנמרצות כזאת, ששורה של חריצים קטנים נמשכה אחרי הסיכה שלה.
"יש ביקוש לוויסקי, אבל אני חושב שאת ואני לא רוצים למכור אותו. אילו האנשים המכובדים ידעו איזה נזק הם עושים, הם לא היו מרגישים שהפרנסה היא בכבוד. אין להם זכות לשים רעל בסוכרייה, ולתת לקטנים לאכול אותה. לא, הם צריכים לחשוב קצת, ולטאטא בוץ ברחוב לפני שהם עושים את הדבר הזה."
מר בייר דיבר בלהט, וניגש אל האש, כשהוא מקמט את העיתון בידיו. ג'ו ישבה בשקט, ונראתה כאילו האש הגיעה אליה, כי לחייה בערו עוד זמן רב אחרי שהכובע המשולש הפך לעשן ועלה בלי להזיק במעלה הארובה.
"הייתי מאוד רוצה לשלוח את כל השאר אחריו," מלמל הפרופסור, וחזר באווירה של הקלה.
ג'ו חשבה איזו להבה הייתה עושה ערימת הניירות שלה שלמעלה, והכסף שהרוויחה בעמל רב הכביד למדי על מצפונה באותו רגע. ואז חשבה לעצמה בנחמה: "שלי לא כאלה, הם רק טיפשיים, אף פעם לא רעים, אז אני לא אדאג," ונטלה את ספרה, ואמרה בפנים שקדניות: "נמשיך, אדוני? אהיה טובה ומנומסת מאוד עכשיו."
"אני מקווה שכך," היה כל מה שאמר, אבל הוא התכוון ליותר ממה שדמיינה, והמבט הרציני והטוב שנתן בה גרם לה להרגיש כאילו המילים "הר הגעש השבועי" מודפסות באותיות גדולות על מצחה.
ברגע שהלכה לחדרה, היא הוציאה את הניירות שלה, וקראה שוב בקפידה כל אחד מסיפוריה. מר בייר, שהיה קצר רואי מעט, השתמש לפעמים במשקפיים, וג'ו ניסתה אותם פעם, וחייכה כשראתה איך הם מגדילים את האותיות הקטנות של ספרה. עכשיו נדמה היה שהיא מרכיבה גם את משקפיו השכליים או המוסריים של הפרופסור, כי הפגמים של הסיפורים המסכנים האלה זעקו אליה בצורה נוראה ומילאו אותה בבהלה.
"הם זבל, ובקרוב יהיו זבל גרוע עוד יותר אם אמשיך, כי כל אחד מרעיש יותר מקודמו. המשכתי בעיוורון, ופגעתי בעצמי ובאנשים אחרים, בשביל כסף. אני יודעת שזה כך, כי אני לא יכולה לקרוא את הדברים האלה ברצינות בלי להתבייש בהם נורא. ומה הייתי עושה אילו ראו אותם בבית, או אילו מר בייר היה שם עליהם את ידו?"
ג'ו התלהטה מעצם המחשבה, ותחבה את כל הצרור לתוך התנור שלה, וכמעט הציתה את הארובה בלהבה.
"כן, זה המקום הכי טוב לשטויות דליקות כאלה. עדיף, אני מניחה, לשרוף את הבית מאשר לתת לאנשים אחרים לפוצץ את עצמם באבק השריפה שלי," חשבה, כשהתבוננה ב"שד הג'ורה" נעלם, גחלת שחורה קטנה עם עיניים לוהטות.
אבל כשלא נשאר דבר מכל עבודתה של שלושה חודשים מלבד ערימת אפר והכסף שבחיקה, ג'ו נראתה רצינית, כשישבה על הרצפה ותהתה מה עליה לעשות עם שכרה.
"אני חושבת שעוד לא עשיתי הרבה נזק, ואני יכולה לשמור את זה כתשלום על הזמן שלי," אמרה, אחרי הרהור ארוך, והוסיפה בקוצר רוח: "אני כמעט מצטערת שיש לי מצפון, זה כל כך לא נוח. אילו לא היה אכפת לי לעשות את הדבר הנכון, ואילו לא הייתי מרגישה לא בנוח כשאני עושה רע, הייתי מסתדרת מצוין. אני לא יכולה שלא לייחל לפעמים שאמא ואבא לא היו מקפידים כל כך על דברים כאלה."
אה, ג'ו, במקום לייחל לזה, הודי לאלוהים ש"אבא ואמא הקפידו", ורחמי מכל לבך על אלה שאין להם שומרים כאלה, שיגדרו אותם בעקרונות. העקרונות האלה אולי נראים כמו חומות כלא לנעורים חסרי סבלנות, אבל הם יתגלו כיסודות בטוחים שעליהם אפשר לבנות אופי בבגרות.
ג'ו לא כתבה עוד סיפורים מרעישים, כי החליטה שהכסף לא משתלם בעבור חלקה בהרעשה. אבל היא עברה לקיצוניות השנייה, כדרכם של אנשים מהסוג שלה, ולקחה קורס בגברת שרווד, מיס אדג'וורת' והאנה מור, ואז יצרה סיפור שאפשר היה לקרוא לו בצדק מסה או דרשה, כל כך מוסרני הוא היה. היו לה ספקות לגביו מההתחלה, כי הדמיון התוסס והרומנטיקה הנערית שלה הרגישו לא בנוח בסגנון החדש, כמו שהיא הייתה מרגישה אילו התחפשה בתחפושת הנוקשה והמסורבלת של המאה הקודמת. היא שלחה את הפנינה החינוכית הזאת לכמה שווקים, אבל היא לא מצאה קונה, וג'ו נטתה להסכים עם מר דאשווד שמוסר השכל לא נמכר.
אחר כך ניסתה סיפור לילדים, שהיה יכולה למכור בקלות אילולא הייתה תאבת בצע מספיק כדי לדרוש בעבורו ממון מטונף. האדם היחיד שהציע מספיק כדי שיהיה כדאי לה לנסות את כוחה בספרות ילדים היה ג'נטלמן נכבד, שהרגיש שזו שליחותו להמיר את כל העולם לאמונתו המסוימת. אבל ככל שאהבה לכתוב לילדים, ג'ו לא יכלה להסכים לתאר את כל הילדים השובבים שלה כנאכלים על ידי דובים או מושלכים באוויר על ידי שוורים משתוללים, משום שלא הלכו לבית ספר של יום ראשון מסוים, ואת כל הפעוטות הטובים שכן הלכו כמתוגמלים בכל סוג של אושר, מעוגיות ג'ינג'ר מוזהבות ועד ליווי של מלאכים כשהם עוזבים את העולם הזה עם מזמורים או דרשות על לשונם המשובשת. כך ששום דבר לא יצא מהניסיונות האלה, וג'ו פקקה את קסת הדיו שלה, ואמרה בהתקף של ענווה בריאה מאוד...
"אני לא יודעת כלום. אחכה עד שאדע לפני שאנסה שוב, ובינתיים 'אטאטא בוץ ברחוב' אם לא אוכל לעשות משהו טוב יותר. זה לפחות ישר." וההחלטה הזאת הוכיחה שהנפילה השנייה שלה מגבעול השעועית עשתה לה טוב.
בזמן שהמהפכות הפנימיות האלה התחוללו, חייה החיצוניים היו עסוקים ושגרתיים כתמיד, ואם לפעמים נראתה רצינית או קצת עצובה, איש לא הבחין בכך מלבד פרופסור בייר. הוא עשה את זה בשקט כזה, שג'ו לא ידעה מעולם שהוא מתבונן כדי לראות אם תקבל את התוכחה שלו ותפיק ממנה תועלת. אבל היא עמדה במבחן, והוא היה מרוצה, כי אף שלא נאמרו ביניהם מילים, הוא ידע שהיא הפסיקה לכתוב. הוא ניחש את זה לא רק מכך שהאצבע השנייה של ידה הימנית כבר לא הייתה מוכתמת בדיו, אלא גם משום שעכשיו בילתה את ערביה למטה, לא נראתה עוד באזור משרדי העיתונים, ולמדה בסבלנות עיקשת, שהבטיחה לו שהיא נחושה להעסיק את מוחה במשהו מועיל, אם לא נעים.
הוא עזר לה בדרכים רבות, והוכיח את עצמו כחבר אמת, וג'ו הייתה מאושרת, כי בזמן שהעט שלה היה מונח בטל, היא למדה שיעורים אחרים מלבד גרמנית, והניחה יסוד לסיפור המרעיש של חייה שלה.
זה היה חורף נעים וארוך, כי היא לא עזבה את גברת קירק עד יוני. נראה שכולם הצטערו כשהגיע הזמן. הילדים היו בלתי ניתנים לנחמה, ושיערו של מר בייר עמד זקוף על כל ראשו, כי הוא תמיד פרע אותו בפראות כשהיה מוטרד.
"הולכת הביתה? אה, את מאושרת שיש לך בית ללכת אליו," אמר כשסיפרה לו, וישב בשקט בפינה ומשך בזקנו, בזמן שהיא קיבלה את פני כולם בערב האחרון ההוא.
היא עמדה לצאת מוקדם, אז נפרדה מכולם בערב שלפני, וכשהגיע תורו, אמרה בחום: "ובכן, אדוני, לא תשכח לבוא לבקר אותנו, אם תיסע פעם לכיוון שלנו, נכון? לעולם לא אסלח לך אם תשכח, כי אני רוצה שכולם יכירו את החבר שלי."
"את רוצה? אבוא?" שאל, כשהוא מביט בה מלמעלה בהבעה להוטה שהיא לא ראתה.
"כן, בוא בחודש הבא. לורי מסיים אז את הלימודים, ואתה תיהנה מטקס הסיום כמשהו חדש."
"זה החבר הכי טוב שלך, שעליו את מדברת?" אמר בטון משתנה.
"כן, טדי שלי. אני מאוד גאה בו והייתי רוצה שתראה אותו."
ג'ו הרימה אז את מבטה, בלי להיות מודעת לשום דבר מלבד ההנאה שלה מהסיכוי להציג אותם זה לזה. משהו בפניו של מר בייר הזכיר לה פתאום את העובדה שאולי היא תגלה שלורי הוא יותר מ"חבר הכי טוב", ודווקא משום שרצתה מאוד לא להיראות כאילו משהו לא בסדר, היא התחילה להסמיק בעל כורחה, וככל שניסתה לא להסמיק, כך האדימה יותר. אילולא טינה שישבה על ברכיה, היא לא ידעה מה היה עולה בגורלה. למזלה, הילדה התעוררה לחבק אותה, כך שהצליחה להסתיר את פניה לרגע, בתקווה שהפרופסור לא ראה. אבל הוא ראה, ופניו שלו השתנו שוב, מהדאגה הרגעית ההיא אל הבעתן הרגילה, כשאמר בלבביות...
"אני חושש שלא אמצא את הזמן לזה, אבל אני מאחל לחבר הצלחה רבה, ולכולכם אושר. אלוהים יברך אתכם!" ועם זה לחץ את ידה בחום, הרכיב את טינה על כתפו, והלך.
אבל אחרי שהבנים הלכו לישון, הוא ישב זמן רב מול האש שלו, עם המבט העייף על פניו וה"היימווה", הגעגועים הביתה, מונחים בכבדות על לבו. פעם אחת, כשנזכר בג'ו כפי שישבה עם הילדה הקטנה בחיקה ועם הרכות החדשה ההיא בפניה, הוא השעין את ראשו על ידיו לרגע, ואז שוטט בחדר, כאילו הוא מחפש משהו שאינו יכול למצוא.
"זה לא בשבילי, אסור לי לקוות לזה עכשיו," אמר לעצמו, באנחה שהייתה כמעט גניחה. ואז, כאילו נוזף בעצמו על הגעגוע שלא היה יכול לדכא, הוא הלך ונישק את שני הראשים הפרועים שעל הכר, הוריד את מקטרת המירשאום שהשתמש בה לעיתים רחוקות, ופתח את אפלטון שלו.
הוא עשה כמיטב יכולתו ועשה זאת בגבורה, אבל אני לא חושבת שהוא מצא שזוג בנים משתוללים, מקטרת, או אפילו אפלטון האלוהי, הם תחליף מספק במיוחד לאישה ולילד בבית.
אף שהיה מוקדם, הוא היה בתחנה למחרת בבוקר כדי להיפרד מג'ו, ובזכותו היא התחילה את מסעה הבודד עם הזיכרון הנעים של פנים מוכרות שמחייכות לשלום, זר סיגליות שילווה אותה, והכי טוב, המחשבה המאושרת: "טוב, החורף עבר, ולא כתבתי ספרים, לא הרווחתי הון, אבל רכשתי חבר ששווה שיהיה לי, ואנסה לשמור עליו כל חיי."