ניו יורק, נובמבר
מרמי ובת' היקרות,
אני הולכת לכתוב לכן כרך שלם ממש, כי יש לי המון לספר, אף על פי שאני לא גברת צעירה ומהודרת שמטיילת ביבשת. כשאיבדתי מעיני את פניו הישנות והיקרות של אבא, הרגשתי קצת עצובה, ואולי הייתי מזילה דמעה מלוחה או שתיים, אילולא גברת אירית עם ארבעה ילדים קטנים, שכולם בכו פחות או יותר, הסיחה את דעתי. כי שעשעתי את עצמי בכך שהפלתי עוגיות ג'ינג'ר מעל המושב בכל פעם שהם פתחו את הפה כדי לצרוח.
עד מהרה יצאה השמש, ואני ראיתי בזה סימן טוב, התבהרתי גם אני ונהניתי מהנסיעה בכל לבי.
גברת קירק קיבלה אותי בחביבות כזאת שהרגשתי מיד בבית, אפילו בבית הגדול הזה המלא באנשים זרים. היא נתנה לי חדרון קטן ומצחיק ממש מתחת לגג. זה כל מה שהיה לה, אבל יש בו תנור, ושולחן נחמד ליד חלון שטוף שמש, כך שאני יכולה לשבת כאן ולכתוב מתי שאני רוצה. נוף יפה ומגדל של כנסייה ממול מפצים על כל המדרגות הרבות, ומיד התאהבתי במאורה שלי. חדר הילדים, שבו אני אמורה ללמד ולתפור, הוא חדר נעים ליד הסלון הפרטי של גברת קירק. שתי הבנות הקטנות הן ילדות יפות, קצת מפונקות, נדמה לי, אבל הן התחבבו עליי אחרי שסיפרתי להן את "שבעת החזירים הרעים", ואין לי ספק שאהיה אומנת לדוגמה.
אני אמורה לאכול עם הילדות, אם אני מעדיפה את זה על פני השולחן הגדול, ובינתיים אני באמת מעדיפה, כי אני ביישנית, אף שאיש לא יאמין לזה.
"ובכן, יקירתי, תרגישי כמו בבית," אמרה גברת ק' בדרכה האימהית. "אני מתרוצצת מבוקר עד ערב, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך במשפחה כזאת, אבל דאגה גדולה תרד ממני אם אדע שהילדות בטוחות איתך. החדרים שלי תמיד פתוחים בפנייך, ואת החדר שלך אעשה נוח ככל שאוכל. יש בבית כמה אנשים נעימים אם תרצי חברה, והערבים שלך תמיד פנויים. בואי אליי אם משהו משתבש, ותהיי מאושרת ככל שתוכלי. הנה פעמון התה, אני חייבת לרוץ להחליף את המצנפת." והיא מיהרה משם, והשאירה אותי להתמקם בקן החדש שלי.
כשירדתי במדרגות זמן קצר אחר כך, ראיתי משהו שמצא חן בעיניי. גרמי המדרגות ארוכים מאוד בבית הגבוה הזה, וכשעמדתי בראש הגרם השלישי וחיכיתי שמשרתת קטנה תעלה בכבדות, ראיתי ג'נטלמן בא מאחוריה, לוקח מידה את דלי הפחם הכבד, נושא אותו כל הדרך למעלה, מניח אותו ליד דלת סמוכה והולך משם, ואומר בהנהון חביב ובמבטא זר: "כך זה הולך יותר טוב. הגב הקטן הוא צעיר מדי שיהיה לו כזה כובד."
נכון שזה היה יפה מצדו? אני אוהבת דברים כאלה, כי כמו שאבא אומר, דברים קטנים מגלים את האופי. כשסיפרתי על זה לגברת ק' באותו ערב, היא צחקה ואמרה: "זה ודאי היה פרופסור בייר, הוא תמיד עושה דברים כאלה."
גברת ק' סיפרה לי שהוא מברלין, למדן גדול ואדם טוב, אבל עני כמו עכבר כנסייה. הוא נותן שיעורים כדי לפרנס את עצמו ושני אחיינים יתומים קטנים שהוא מחנך כאן, לפי משאלתה של אחותו, שנישאה לאמריקני. זה לא סיפור רומנטי במיוחד, אבל הוא עניין אותי, ושמחתי לשמוע שגברת ק' משאילה לו את הסלון שלה לחלק מתלמידיו. יש דלת זכוכית בינו לבין חדר הילדים, ואני מתכוונת להציץ בו, ואז אספר לכן איך הוא נראה. הוא כמעט בן ארבעים, אז אין בזה שום נזק, מרמי.
אחרי התה ואחרי השתוללות של לפני השינה עם הבנות הקטנות, הסתערתי על סל התפירה הגדול, וביליתי ערב שקט בשיחה עם חברתי החדשה. אכתוב מכתב בצורת יומן ואשלח אותו פעם בשבוע, אז לילה טוב, ועוד מחר.
יום שלישי בערב
היה לי בוקר סוער בבית הספר שלי, כי הילדים השתוללו כמו סנצ'ו, ובשלב מסוים באמת חשבתי שאנער את כולם היטב. איזה מלאך טוב נתן לי השראה לנסות התעמלות, והמשכתי עד שהם שמחו לשבת ולשמור על שקט. אחרי ארוחת הצהריים, המשרתת לקחה אותן לטיול, ואני ניגשתי למלאכת התפירה שלי, כמו מייבל הקטנה בשיר, "בלב חפץ". הודיתי למזלי הטוב על שלמדתי לתפור לולאות כפתורים יפות, כשדלת הסלון נפתחה ונסגרה, ומישהו התחיל לזמזם את "קֶנְסְט דוּ דָאס לַאנְד" ("האם אתה מכיר את הארץ"), כמו דבורה גדולה. זה היה לא הולם בעליל, אני יודעת, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי, והרמתי קצה אחד של הווילון שלפני דלת הזכוכית והצצתי פנימה. פרופסור בייר היה שם, ובזמן שסידר את ספריו הסתכלתי בו היטב. גרמני אמיתי: די בעל גוף, עם שיער חום פרוע על כל הראש, זקן עבות, אף טוב, העיניים הכי טובות לב שראיתי אי פעם, וקול נהדר ועמוק שעושה טוב לאוזניים, אחרי הפטפוט האמריקני החד או המרושל שלנו. הבגדים שלו היו בלויים, הידיים שלו גדולות, ולא היה בפניו אף תו יפה באמת, חוץ מהשיניים היפות שלו. ובכל זאת הוא מצא חן בעיניי, כי היה לו ראש נאה, הכותונת שלו הייתה נקייה מאוד, והוא נראה כמו ג'נטלמן, אף ששני כפתורים חסרו במעילו והיה טלאי על אחת מנעליו. הוא נראה רציני למרות הזמזום, עד שניגש לחלון כדי לסובב את פקעות היקינתון לעבר השמש וללטף את החתול, שקיבל אותו כמו חבר ותיק. אז הוא חייך, וכשנשמעה דפיקה בדלת, קרא בקול רם ונמרץ: "הֶרַיין!" (היכנס!)
בדיוק עמדתי לברוח, כשראיתי פיצפונת של ילדה שנשאה ספר גדול, ונעצרתי כדי לראות מה קורה.
"אני רוצה את הבייר שלי," אמרה הקטנטנה, הטיחה את הספר שלה על השולחן ורצה לקראתו.
"את תקבלי את הבייר שלך. בואי, אז, וקחי ממנו חיבוק טוף, טינה שלי," אמר הפרופסור, הרים אותה בצחוק והחזיק אותה כל כך גבוה מעל ראשו, שהיא נאלצה להרכין את פניה הקטנות כדי לנשק אותו.
"עכשיו אני צריכה ללמוד את השיעול שלי," המשיכה הקטנה המצחיקה. אז הוא הושיב אותה ליד השולחן, פתח את המילון הגדול שהביאה, ונתן לה נייר ועיפרון, והיא שרבטה בלי הפסקה, הופכת דף מדי פעם ומעבירה את אצבעה הקטנה והשמנמנה לאורך העמוד, כאילו היא מחפשת מילה, וכל כך ברצינות, שכמעט הסגרתי את עצמי בצחוק. ומר בייר עמד ליטף את שערה היפה במבט אבהי, כך שחשבתי שהיא ודאי בתו, אף שנראתה יותר צרפתייה מגרמנייה.
דפיקה נוספת והופעתן של שתי גברות צעירות שלחו אותי בחזרה לעבודתי, ושם נשארתי בצדקנות, למרות כל הרעש והפטפוט שהתרחשו בחדר הסמוך. אחת הבחורות צחקה כל הזמן בהעמדת פנים ואמרה "נו, פרופסור" בטון מתחנחן, והשנייה הגתה את הגרמנית שלה במבטא כזה, שבוודאי היה לו קשה לשמור על פנים רציניות.
נראה ששתיהן העמידו את סבלנותו במבחן קשה, כי יותר מפעם אחת שמעתי אותו אומר בתוקף: "לא, לא, זה לא כך, אתן לא שמתן לב למה שאני אומר." ופעם אחת נשמעה חבטה חזקה, כאילו היכה בשולחן בספרו, ואחריה הקריאה המיואשת: "פְּרוּט! הכול הולך רע היום."
מסכן, ריחמתי עליו, וכשהבחורות הלכו, הצצתי עוד פעם אחת בלבד, כדי לראות אם שרד. נראה שהוא השליך את עצמו לאחור בכיסאו, עייף לגמרי, וישב שם בעיניים עצומות עד שהשעון צלצל שתיים. אז קפץ, הכניס את ספריו לכיס, כאילו הוא מוכן לשיעור נוסף, לקח בזרועותיו את טינה הקטנה, שנרדמה על הספה, ונשא אותה בשקט משם. נדמה לי שיש לו חיים קשים. גברת קירק שאלה אותי אם לא ארד לארוחת הערב של חמש, ומכיוון שהרגשתי קצת געגועים הביתה, חשבתי שאלך, רק כדי לראות איזה מין אנשים חיים איתי תחת אותו גג. אז סידרתי את עצמי שאראה הגונה וניסיתי להתגנב פנימה מאחורי גברת קירק, אבל מכיוון שהיא נמוכה ואני גבוהה, מאמצי ההסתתרות שלי לא ממש הצליחו. היא הושיבה אותי לידה, ואחרי שהפנים שלי התקררו, אזרתי אומץ והסתכלתי סביבי. השולחן הארוך היה מלא, וכולם היו שקועים באכילה, במיוחד הגברים, שנראה שאכלו לפי שעון, כי הם בלעו את האוכל בבהלה ונעלמו ברגע שגמרו. היה שם המבחר הרגיל: גברים צעירים השקועים בעצמם, זוגות צעירים השקועים זה בזה, נשים נשואות השקועות בתינוקות שלהן, וגברים זקנים השקועים בפוליטיקה. אני לא חושבת שארצה להתקרב במיוחד לאף אחד מהם, חוץ מגברת רווקה אחת, עם פנים מתוקות, שנראית כאילו יש בה משהו.
בקצה התחתון ביותר של השולחן, כמו מושלך הצידה, ישב הפרופסור, צועק תשובות לשאלותיו של ג'נטלמן זקן וחירש וסקרן מאוד מצד אחד, ומשוחח על פילוסופיה עם צרפתי מהצד השני. אילו איימי הייתה כאן, היא הייתה מפנה לו את הגב לנצח, כי, למרבה הצער, היה לו תיאבון גדול, והוא גרף את ארוחתו לפיו בצורה שהייתה מזעזעת את "הוד מעלתה". לי לא היה אכפת, כי אני אוהבת "לראות אנשים אוכלים בתיאבון", כמו שהאנה אומרת, והאיש המסכן ודאי היה צריך הרבה אוכל אחרי שלימד טיפשים כל היום.
כשעליתי למעלה אחרי ארוחת הערב, שניים מהגברים הצעירים סידרו את כובעיהם מול המראה שבמבואה, ושמעתי אחד מהם אומר לשני בשקט: "מי זאת החדשה?"
"אומנת, או משהו כזה."
"מה לעזאזל היא עושה בשולחן שלנו?"
"חברה של הגברת הזקנה."
"ראש נאה, אבל אין לה שום סטייל."
"שום דבר. תן לי אש ובוא."
בהתחלה כעסתי, ואחר כך לא היה לי אכפת, כי אומנת שווה לא פחות מפקיד, ויש לי שכל, גם אם אין לי סטייל, וזה יותר ממה שיש לאנשים מסוימים, אם לשפוט לפי ההערות של היצורים המהודרים האלה, שהלכו משם ברעש ועישנו כמו ארובות גרועות. אני שונאת אנשים פשוטים!
יום חמישי
אתמול היה יום שקט, שביליתי בהוראה, בתפירה ובכתיבה בחדרון שלי, שהוא נעים מאוד, עם מנורה ואש באח. ליקטתי כמה פיסות חדשות והוצגתי בפני הפרופסור. מסתבר שטינה היא בתה של הצרפתייה שעושה את הגיהוץ העדין במכבסה כאן. הקטנה נתנה את לבה למר בייר, והולכת אחריו בכל הבית כמו כלבלב בכל פעם שהוא בבית, וזה משמח אותו, כי הוא מאוד אוהב ילדים, אף שהוא "רוווק". גם קיטי ומיני קירק אוהבות אותו מאוד, ומספרות כל מיני סיפורים על המשחקים שהוא ממציא, המתנות שהוא מביא והסיפורים הנפלאים שהוא מספר. נראה שהגברים הצעירים לועגים לו, קוראים לו "פריץ הזקן", "בירה לאגר", "הדובה הגדולה", ועושים כל מיני בדיחות על שמו. אבל גברת קירק אומרת שהוא נהנה מזה כמו ילד, ומקבל את זה בטוב לב כזה, שכולם מחבבים אותו למרות דרכיו הזרות.
הגברת הרווקה היא מיס נורטון, עשירה, משכילה וטובת לב. היא דיברה איתי בארוחת הערב היום (כי ירדתי שוב לשולחן, זה כל כך משעשע להסתכל על אנשים), והזמינה אותי לבוא לבקר אותה בחדרה. יש לה ספרים ותמונות יפים, היא מכירה אנשים מעניינים ונראית ידידותית, אז אשתדל להיות נעימה, כי אני מאוד רוצה להגיע לחברה טובה, רק שזה לא אותו סוג חברה שאיימי אוהבת.
אתמול בערב הייתי בסלון שלנו כשמר בייר נכנס עם כמה עיתונים בשביל גברת קירק. היא לא הייתה שם, אבל מיני, שהיא כמו זקנה קטנה, הציגה אותי בחן רב: "זאת החברה של אמא, מיס מארץ'."
"כן, והיא כיפית ואנחנו אוהבות אותה המון," הוסיפה קיטי, שהיא "ילדה נוראה" אמיתית.
שנינו קדנו, ואז צחקנו, כי ההצגה המנומסת והתוספת הישירה יצרו ניגוד די מצחיק.
"אה, כן, אני שומע שהשובבות האלה מרגיזות אותך, מיס מארש. אם עוד פעם, תקראי לי ואני בא," אמר בזעף מאיים, שמאוד שימח את הקטנות הנוראות.
הבטחתי שאעשה זאת, והוא הלך, אבל נראה שנגזר עליי לראות אותו הרבה, כי היום, כשעברתי ליד הדלת שלו בדרכי החוצה, נתקלתי בה בטעות עם המטרייה. היא נפתחה לרווחה, ושם הוא עמד בחלוק שלו, עם גרב כחולה גדולה על יד אחת ומחט תיקון ביד השנייה. הוא לא נראה נבוך כלל, כי כשהסברתי ומיהרתי הלאה, הוא נופף בידו, גרב והכול, ואמר בדרכו הרמה והעליזה...
"יש לך יום יפה לעשות את הטיול. בּוֹן ווֹיָאז' (דרך צלחה), מדמואזל."
צחקתי כל הדרך במורד המדרגות, אבל זה היה גם קצת עצוב, לחשוב על האיש המסכן שנאלץ לתקן את בגדיו בעצמו. הג'נטלמנים הגרמנים רוקמים, אני יודעת, אבל לתקן גרביים זה עניין אחר, ולא כל כך יפה.
שבת
לא קרה שום דבר שכדאי לכתוב עליו, חוץ מביקור אצל מיס נורטון. יש לה חדר מלא בדברים יפים, והיא הייתה מקסימה מאוד, כי הראתה לי את כל אוצרותיה ושאלה אותי אם אסכים ללכת איתה לפעמים להרצאות ולקונצרטים, כמלווה שלה, אם אני נהנית מהם. היא הציגה את זה כטובה שאני עושה לה, אבל אני בטוחה שגברת קירק סיפרה לה עלינו, והיא עושה זאת מתוך חסד כלפיי. אני גאה כמו לוציפר, אבל טובות כאלה מאנשים כאלה לא מכבידות עליי, וקיבלתי בהכרת תודה.
כשחזרתי לחדר הילדים, היה בסלון רעש כזה שהצצתי פנימה, ושם היה מר בייר על ידיו וברכיו, עם טינה על גבו, קיטי מובילה אותו בחבל קפיצה, ומיני מאכילה שני ילדים קטנים בעוגות זרעונים, בזמן שהם שאגו והשתוללו בכלובים שנבנו מכיסאות.
"אנחנו משחקים גן חאיות," הסבירה קיטי.
"זה הפיפיל שלי!" הוסיפה טינה, נאחזת בשערו של הפרופסור.
"אמא תמיד מרשה לנו לעשות מה שאנחנו רוצות בשבת אחר הצהריים, כשפרנץ ואמיל באים, נכון, מר בייר?" אמרה מיני.
ה"פיפיל" הזדקף, נראה רציני לא פחות מכל אחד מהם, ואמר לי בכובד ראש: "אני נותן לך את המילה שלי שזה כך. אם אנחנו עושים רעש גדול מדי, את תגידי לנו 'שקט!' ואנחנו הולכים יותר חרש."
הבטחתי לעשות זאת, אבל השארתי את הדלת פתוחה ונהניתי מהכיף לא פחות מהם, כי השתוללות נהדרת יותר לא ראיתי מעולם. הם שיחקו תופסת וחיילים, רקדו ושרו, וכשהתחיל להחשיך, כולם נערמו על הספה סביב הפרופסור, והוא סיפר אגדות מקסימות על החסידות שעל ראשי הארובות, ועל ה"קובולדים" הקטנים, שרוכבים על פתיתי השלג כשהם נופלים. הלוואי שהאמריקנים היו פשוטים וטבעיים כמו הגרמנים, נכון?
אני כל כך אוהבת לכתוב, שהייתי ממשיכה לטוות לנצח, אילולא שיקולי חיסכון עצרו אותי. כי אף שהשתמשתי בנייר דק וכתבתי באותיות קטנות, אני רועדת כשאני חושבת כמה בולים המכתב הארוך הזה יצטרך. אנא, העבירו אליי את המכתבים של איימי ברגע שתוכלו. החדשות הקטנות שלי יישמעו תפלות מאוד אחרי ההדר שלה, אבל אתן תאהבו אותן, אני יודעת. האם טדי לומד כל כך קשה שאין לו זמן לכתוב לחבריו? תשמרי עליו היטב בשבילי, בת', וספרי לי הכול על התינוקות, ומסרי המון אהבה לכולם. שלכן הנאמנה, ג'ו.
נ"ב: כשקראתי שוב את המכתב שלי, נדמה לי שהוא די "בייר-י", אבל אני תמיד מתעניינת באנשים משונים, ובאמת לא היה לי על מה עוד לכתוב. תבורכו!
דצמבר
בטסי היקרה מכל,
מכיוון שזה יהיה מכתב של שרבוטים, אני שולחת אותו אלייך, כי אולי הוא ישעשע אותך וייתן לך מושג על מה שאני עושה. כי אף שחיי שקטים, הם די משעשעים, ועל כך, הו, שמחי! אחרי מה שאיימי הייתה קוראת לו "מאמצים הרקולנאומיים" בתחום החקלאות השכלית והמוסרית, הרעיונות הצעירים של תלמידותיי מתחילים לנבוט והענפים הקטנים שלי מתכופפים כפי שהייתי רוצה. הן לא מעניינות אותי כמו טינה והבנים, אבל אני ממלאת את חובתי כלפיהן, והן אוהבות אותי. פרנץ ואמיל הם נערים קטנים עליזים, ממש לפי לבי, כי התערובת של רוח גרמנית ורוח אמריקנית שבהם יוצרת אצלם תסיסה מתמדת. אחרי הצהריים של שבת הם זמנים פרועים, בין שמבלים אותם בבית ובין שבחוץ, כי בימים נאים כולם יוצאים לטייל, כמו בית ספר, והפרופסור ואני שומרים על הסדר, ואיזה כיף זה!
אנחנו חברים טובים מאוד עכשיו, והתחלתי לקחת שיעורים. באמת לא יכולתי להימנע מזה, וכל העניין קרה בדרך כל כך משעשעת שאני חייבת לספר לך. כדי להתחיל מההתחלה: יום אחד גברת קירק קראה לי כשעברתי ליד החדר של מר בייר, שבו היא חיטטה.
"ראית פעם מאורה כזאת, יקירתי? בואי רק תעזרי לי לסדר את הספרים האלה, כי הפכתי הכול כדי לגלות מה הוא עשה עם שש הממחטות החדשות שנתתי לו לא מזמן."
נכנסתי, ובזמן שעבדנו הסתכלתי סביבי, כי זאת אכן הייתה "מאורה". ספרים וניירות בכל מקום, מקטרת מירשאום שבורה, וחליל ישן מעל האח, כאילו גמרו איתו. ציפור מרופטת בלי זנב צייצה על אדן חלון אחד, וקופסה של עכברים לבנים קישטה את השני. סירות גמורות למחצה וחתיכות חוט היו מפוזרות בין כתבי היד. מגפיים קטנים ומלוכלכים עמדו להתייבש מול האש, ועקבות של הבנים האהובים, שבשבילם הוא עושה את עצמו עבד, נראו בכל רחבי החדר. אחרי חיפוש גדול נמצאו שלושה מהפריטים החסרים: אחד על כלוב הציפור, אחד מכוסה בדיו, והשלישי חרוך עד שהשחים, כי השתמשו בו כמחזיק לסיר.
"איזה איש!" צחקה גברת ק' טובת הלב, כשהכניסה את השרידים לשק הסמרטוטים. "אני מניחה שהאחרים נקרעו כדי לחבל ספינות, לחבוש אצבעות חתוכות או להכין זנבות לעפיפונים. זה נורא, אבל אני לא יכולה לנזוף בו. הוא כל כך מפוזר וטוב לב, שהוא נותן לבנים האלה לדרוס אותו. הסכמתי לכבס ולתקן את בגדיו, אבל הוא שוכח למסור את הדברים שלו ואני שוכחת לבדוק אותם, כך שלפעמים מצבו עגום."
"תני לי לתקן אותם," אמרתי. "לא אכפת לי, והוא לא צריך לדעת. הייתי שמחה לעשות את זה, הוא כל כך נחמד אליי, מביא לי את המכתבים ומשאיל לי ספרים."
אז סידרתי את הדברים שלו, וסרגתי עקבים חדשים לשני זוגות מהגרביים, כי הם התעוותו לגמרי מהתיקונים המשונים שלו. איש לא אמר דבר, וקיוויתי שהוא לא יגלה, אבל יום אחד בשבוע שעבר הוא תפס אותי על חם. השיעורים שהוא נותן לאחרים, ששמעתי, עניינו ושעשעו אותי כל כך, שהתחשק לי ללמוד, כי טינה רצה פנימה והחוצה ומשאירה את הדלת פתוחה, ואני יכולה לשמוע. ישבתי ליד הדלת הזאת, גמרתי את הגרב האחרונה, וניסיתי להבין מה הוא אומר לתלמידה חדשה, שהיא טיפשה כמוני. הבחורה הלכה, וחשבתי שגם הוא הלך, כי היה כל כך שקט, ואני מלמלתי בשקידה פועל אחד והתנדנדתי קדימה ואחורה בצורה מגוחכת לגמרי, כשקריאה קטנה של שמחה גרמה לי להרים את הראש, ושם היה מר בייר, מסתכל וצוחק בשקט, ומסמן לטינה לא להסגיר אותו.
"כך!" אמר, כשהפסקתי ובהיתי בו כמו אווזה, "את מציצה עליי, אני מציץ עלייך, וזה לא רע, אבל ראי, אני לא מתבדח כשאני אומר: יש לך רצון לגרמנית?"
"כן, אבל אתה עסוק מדי. אני טיפשה מדי בשביל ללמוד," פלטתי במבוכה, אדומה כמו אדמונית.
"פרוט! אנחנו נעשה את הזמן, ולא נכשל למצוא את השכל. בערב אתן שיעור קטן בשמחה רבה, כי ראי, מיס מארש, יש לי את החוב הזה לשלם." והוא הצביע על העבודה שלי. "'כן,' הן אומרות זו לזו, הגברות הנחמדות כל כך האלה, 'הוא בחור זקן וטיפש, הוא לא יראה מה שאנחנו עושות, הוא לעולם לא ישים לב שבעקבי הגרביים שלו אין יותר חורים, הוא יחשוב שהכפתורים שלו צומחים מחדש כשהם נופלים, ויאמין שהשרוכים עושים את עצמם.' אה! אבל יש לי עין, ואני רואה הרבה. יש לי לב, ואני מרגיש תודה על זה. בואי, שיעור קטן מדי פעם, או... לא עוד מעשי פיות טובות בשבילי ובשביל שלי."
כמובן שלא יכולתי להגיד כלום אחרי זה, ומכיוון שזאת באמת הזדמנות נהדרת, עשיתי את העסקה, והתחלנו. לקחתי ארבעה שיעורים, ואז נתקעתי בביצה דקדוקית. הפרופסור היה סבלני מאוד איתי, אבל זה ודאי היה עינוי בשבילו, ומדי פעם הוא הסתכל עליי בהבעה כזאת של ייאוש עדין, שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ניסיתי את שתי הדרכים, וכשהגיע הרגע של משיכת אף מתוך השפלה וצער גמורים, הוא פשוט זרק את ספר הדקדוק על הרצפה ויצא מהחדר בצעדים נמרצים. הרגשתי מבוישת ונטושה לנצח, אבל לא האשמתי אותו אפילו קצת, ואספתי את הניירות שלי בחופזה, בכוונה לרוץ למעלה ולנער את עצמי היטב, כשהוא נכנס, נמרץ וקורן, כאילו כיסיתי את עצמי בתהילה.
"עכשיו ננסה דרך חדשה. את ואני נקרא יחד את המֶרְכֶן (האגדות) הקטנות והנעימות האלה, ולא נחפור עוד בספר היבש ההוא, שהולך לפינה כי הוא עושה לנו צרות."
הוא דיבר בחביבות כזאת, ופתח לפניי את אגדות הנס כריסטיאן אנדרסן בצורה כל כך מזמינה, שהתביישתי יותר מתמיד, והסתערתי על השיעור שלי בסגנון של "הכול או כלום", שנראה ששעשע אותו מאוד. שכחתי את הביישנות שלי, ועבדתי בעקשנות (אין מילה אחרת שתתאר את זה) בכל כוחי, מועדת על מילים ארוכות, הוגה לפי ההשראה של הרגע, ועושה כמיטב יכולתי. כשגמרתי לקרוא את העמוד הראשון שלי ועצרתי לנשום, הוא מחא כפיים וקרא בדרכו הלבבית: "דאס איסט גוט! (זה טוב!) עכשיו אנחנו הולכים טוב! התור שלי. אני עושה אותו בגרמנית, תני לי את האוזן שלך." והוא יצא לדרך, מרעים את המילים בקולו החזק ובהנאה שהיה טוב לראות וגם לשמוע. למזלי הסיפור היה "חייל הבדיל האמיץ", שהוא משעשע, את יודעת, כך שיכולתי לצחוק, וצחקתי, אף שלא הבנתי חצי ממה שקרא. לא יכולתי שלא לצחוק, הוא היה כל כך רציני, אני כל כך נרגשת, וכל העניין כל כך מצחיק.
אחרי זה הלך לנו יותר טוב, ועכשיו אני קוראת את השיעורים שלי די טוב, כי דרך הלימוד הזאת מתאימה לי, ואני רואה שהדקדוק מוחבא בתוך הסיפורים והשירים, כמו שנותנים כדורים בתוך ג'לי. אני מאוד אוהבת את זה, ונראה שהוא עדיין לא עייף מזה, וזה מאוד נחמד מצדו, נכון? אני מתכוונת לתת לו משהו לחג המולד, כי אני לא מעזה להציע כסף. תגידי לי משהו נחמד, מרמי.
אני שמחה שלורי נראה כל כך מאושר ועסוק, שהוא הפסיק לעשן ומגדל את השיער. את רואה, בת' יודעת לטפל בו יותר טוב ממני. אני לא מקנאה, יקירתי, תעשי כמיטב יכולתך, רק אל תעשי ממנו קדוש. אני חוששת שלא הייתי יכולה לאהוב אותו בלי קורטוב של שובבות אנושית. תקראי לו קטעים מהמכתבים שלי. אין לי זמן לכתוב הרבה, וזה יספיק באותה מידה. תודה לאל שבת' ממשיכה להרגיש כל כך טוב.
ינואר
שנה טובה לכולכם, משפחתי היקרה מכל, שכוללת כמובן את מר ל' ואת בחור צעיר בשם טדי. אני לא יכולה לתאר לכם כמה נהניתי מחבילת חג המולד שלכם, כי היא הגיעה רק בלילה וכבר התייאשתי. המכתב שלכם הגיע בבוקר, אבל לא אמרתם דבר על חבילה, כי רציתם שזו תהיה הפתעה, אז התאכזבתי, כי הייתה לי "מין הרגשה" שלא תשכחו אותי. הרגשתי קצת מדוכדכת כשישבתי בחדרי אחרי התה, וכשהביאו לי את החבילה הגדולה, הבוצית והחבוטה, פשוט חיבקתי אותה וקיפצתי. היא הייתה כל כך ביתית ומרעננת, שהתיישבתי על הרצפה וקראתי והסתכלתי ואכלתי וצחקתי ובכיתי, בדרכי המגוחכת הרגילה. הדברים היו בדיוק מה שרציתי, ועוד יותר טובים כי הם היו עשויים ביד ולא קנויים. ה"סינר לדיו" החדש של בת' היה מצוין, וקופסת עוגיות הג'ינג'ר הקשות של האנה תהיה אוצר. אני בטוח אלבש את בגדי הפלנל הנחמדים ששלחת, מרמי, ואקרא בעיון את הספרים שאבא סימן. תודה לכולכם, המון המון!
אם כבר מדברים על ספרים, זה מזכיר לי שאני מתעשרת בתחום הזה, כי ביום הראשון של השנה החדשה נתן לי מר בייר שייקספיר יפהפה. זה ספר שהוא מעריך מאוד, ולעיתים קרובות התפעלתי ממנו, כשעמד במקום של כבוד ליד התנ"ך הגרמני שלו, אפלטון, הומרוס ומילטון. אז אתן יכולות לתאר לעצמכן מה הרגשתי כשהוא הוריד אותו, בלי העטיפה, והראה לי את שמי כתוב בו: "מחברי פרידריך בייר".
"את אומרת לעיתים קרובות שאת רוצה ספרייה. הנה אני נותן לך אחת, כי בין המכסים האלה (הוא התכוון לכריכות) יש ספרים רבים באחד. תקראי אותו היטב, והוא יעזור לך הרבה, כי לימוד האופי בספר הזה יעזור לך לקרוא אותו בעולם ולצייר אותו בעט שלך."
הודיתי לו כמיטב יכולתי, ועכשיו אני מדברת על "הספרייה שלי", כאילו יש לי מאה ספרים. אף פעם לא ידעתי כמה יש בשייקספיר, אבל מצד שני, אף פעם לא היה לי בייר שיסביר לי אותו. ועכשיו אל תצחקו על השם הנורא שלו. הוא לא נהגה לא "בֵּר" (דוב) ולא "בִּיר" (בירה), כמו שאנשים מתעקשים לומר, אלא משהו באמצע, כמו שרק גרמנים יודעים להגות. אני שמחה ששתיכן אוהבות את מה שאני מספרת עליו, ומקווה שתכירו אותו יום אחד. אמא הייתה מעריכה את לבו החם, ואבא את ראשו החכם. אני מעריכה את שניהם, ומרגישה עשירה ב"חברי פרידריך בייר" החדש שלי.
מכיוון שאין לי הרבה כסף, ולא ידעתי מה הוא יאהב, קניתי כמה דברים קטנים ופיזרתי אותם בחדר, במקומות שבהם ימצא אותם במפתיע. הם היו שימושיים, יפים או מצחיקים: מעמד דיו חדש על שולחנו, אגרטל קטן לפרח שלו (תמיד יש לו פרח, או ענף ירוק בכוס, "כדי לשמור אותו רענן", כך הוא אומר), ומחזיק לממחטה שלו, כדי שלא יצטרך לשרוף את מה שאיימי קוראת לו "מושואר". הכנתי אותו כמו אלה שבת' המציאה: פרפר גדול עם גוף שמן, כנפיים שחורות וצהובות, מחושים מצמר ועיני חרוזים. הוא מצא חן בעיניו מאוד, והוא הניח אותו על מדף האח כפריט נוי, כך שבסופו של דבר הוא די נכשל. עני ככל שהוא, הוא לא שכח אף משרת או ילד בבית, ואף נפש כאן, מהכובסת הצרפתייה ועד מיס נורטון, לא שכחה אותו. כל כך שמחתי על זה.
בערב השנה החדשה הם ערכו נשף מסכות ובילו בעליזות. לא התכוונתי לרדת, כי לא הייתה לי שמלה. אבל ברגע האחרון גברת קירק נזכרה בכמה בדי ברוקד ישנים, ומיס נורטון השאילה לי תחרה ונוצות. אז התחפשתי לגברת מלפרופ, ונכנסתי בהדר עם מסכה. איש לא זיהה אותי, כי שיניתי את קולי, ואיש לא חלם שמיס מארץ' השתקנית והיהירה (כי רובם חושבים שאני נוקשה וקרירה מאוד, וכך אני באמת כלפי פרחחים חצופים) יודעת לרקוד ולהתלבש, ולהתפרץ ב"סידור נפלא של מצבות, כמו אלגוריה על גדות הנילוס". נהניתי מאוד, וכשהסרנו את המסכות היה משעשע לראות אותם בוהים בי. שמעתי אחד הגברים הצעירים אומר לחברו שהוא ידע שהייתי שחקנית, ולמעשה, הוא חשב שהוא זוכר שראה אותי באחד התיאטראות הקטנים. מג תיהנה מהבדיחה הזאת. מר בייר היה ניק באטם, וטינה הייתה טיטניה, פיה קטנה ומושלמת בזרועותיו. לראות אותם רוקדים היה "ממש נוף", אם להשתמש בביטוי של טדי.
בסופו של דבר הייתה לי שנה חדשה מאושרת מאוד, וכשחשבתי על זה בחדרי, הרגשתי שאני מתקדמת קצת למרות הכישלונות הרבים שלי, כי אני עליזה כל הזמן עכשיו, עובדת בחשק, ומתעניינת באנשים אחרים יותר משנהגתי, וזה משביע רצון. תבורכו כולכם! שלכם באהבה תמיד... ג'ו