"ג'ו, אני דואגת לבת'."
"מה, אמא? היא נראית בריאה במיוחד מאז שהתינוקות נולדו."
"זו לא הבריאות שלה שמדאיגה אותי עכשיו, זה מצב הרוח שלה. אני בטוחה שמשהו מעיק עליה, ואני רוצה שתגלי מה זה."
"מה גורם לך לחשוב כך, אמא?"
"היא יושבת הרבה לבד, ולא מדברת עם אבא שלה כמו פעם. מצאתי אותה בוכה מעל התינוקות לפני כמה ימים. כשהיא שרה, השירים תמיד עצובים, ומדי פעם אני רואה בפניה מבט שאני לא מבינה. זה לא דומה לבת', וזה מדאיג אותי."
"שאלת אותה על זה?"
"ניסיתי פעם או פעמיים, אבל היא או שהתחמקה מהשאלות שלי או שנראתה כל כך במצוקה, שהפסקתי. אני אף פעם לא כופה על הילדים שלי לספר לי סודות, ולעיתים רחוקות אני צריכה לחכות הרבה זמן."
גברת מארץ' העיפה מבט בג'ו כשדיברה, אבל הפנים שמולה נראו בלי שום מודעות לאי שקט סודי כלשהו מלבד זה של בת'. אחרי שתפרה מהורהרת לרגע, אמרה ג'ו: "אני חושבת שהיא מתבגרת, ולכן מתחילה לחלום חלומות, ויש לה תקוות ופחדים ועצבנות, בלי לדעת למה ובלי להיות מסוגלת להסביר אותם. הרי, אמא, בת' בת שמונה עשרה, אבל אנחנו לא קולטות את זה, ומתייחסות אליה כמו לילדה, ושוכחות שהיא אישה."
"נכון. יקירתי, כמה מהר אתן גדלות," השיבה אמה באנחה ובחיוך.
"אין מה לעשות, מרמי, אז את חייבת להשלים עם כל מיני דאגות, ולתת לציפורים שלך לקפוץ מהקן, אחת אחרי השנייה. אני מבטיחה אף פעם לא לקפוץ רחוק מדי, אם זו נחמה בשבילך."
"זו נחמה גדולה, ג'ו. אני תמיד מרגישה חזקה כשאת בבית, עכשיו שמג הלכה. בת' חלשה מדי ואיימי צעירה מדי בשביל לסמוך עליהן, אבל כשבא הרגע הקשה, את תמיד מוכנה."
"נו, את יודעת שעבודות קשות לא כל כך מפריעות לי, ותמיד צריכה להיות במשפחה אחת שמשפשפת. איימי נהדרת בעבודות עדינות ואני לא, אבל אני מרגישה בשלי כשצריך להרים את כל השטיחים, או כשחצי מהמשפחה חולה בבת אחת. איימי מצטיינת בחוץ לארץ, אבל אם משהו לא בסדר בבית, אני הבחור שלך."
"אז אני משאירה את בת' בידיים שלך, כי היא תפתח את לבה הקטן והרך לג'ו שלה מהר יותר מאשר לכל אחד אחר. תהיי עדינה מאוד, ואל תיתני לה לחשוב שמישהו משגיח עליה או מדבר עליה. אילו רק הייתה חוזרת להיות חזקה ועליזה לגמרי, לא הייתה לי שום משאלה בעולם."
"אישה מאושרת! לי יש ערמות."
"יקירתי, מה הן?"
"אסדר את הצרות של בתי, ואחר כך אספר לך את שלי. הן לא כל כך מתישות, אז הן יכולות לחכות." וג'ו המשיכה לתפור, בהנהון חכם שהרגיע את לב אמה לגביה, לפחות לעת עתה.
בזמן שנראתה שקועה בענייניה, ג'ו השגיחה על בת', ואחרי הרבה השערות סותרות, נעצרה לבסוף על אחת שנראה שהסבירה את השינוי בה. מקרה קטן נתן לג'ו, כך חשבה, את המפתח לתעלומה, והדמיון הער והלב האוהב השלימו את השאר. באחד מימי שבת אחר הצהריים, כשהיא ובת' היו לבד, היא העמידה פנים שהיא כותבת בשקידה. אבל בזמן ששרבטה, היא שמרה עין על אחותה, שנראתה שקטה מהרגיל. בת' ישבה ליד החלון, העבודה שלה נשמטה הרבה פעמים לחיקה, והיא השעינה את ראשה על ידה בתנוחה מדוכדכת, ועיניה נחו על נוף הסתיו האפור. פתאום מישהו עבר למטה, שורק כמו שחרור באופרה, וקול קרא: "הכול בסדר! אבוא הערב."
בת' נרתעה, רכנה קדימה, חייכה והנהנה, הביטה בעובר האורח עד שצעדיו המהירים גוועו, ואז אמרה בשקט, כאילו לעצמה: "כמה חזק ובריא ומאושר הבחור היקר הזה נראה."
"המממ!" אמרה ג'ו, עדיין מרוכזת בפניה של אחותה, כי הצבע העז נעלם מהר כמו שבא, החיוך נמוג, ועד מהרה נחה דמעה נוצצת על אדן החלון. בת' ניגבה אותה מהר, ובפניה שהיו מוסטות למחצה קראה ג'ו צער עדין שמילא את עיניה שלה בדמעות. מפחד להסגיר את עצמה, היא חמקה משם, ומלמלה משהו על כך שהיא צריכה עוד נייר.
"רחמים עליי, בת' אוהבת את לורי!" אמרה כשהתיישבה בחדרה, חיוורת מההלם של הגילוי שהאמינה שגילתה זה עתה. "מעולם לא חלמתי על דבר כזה. מה אמא תגיד? אני תוהה אם היא..." כאן ג'ו עצרה והאדימה כולה ממחשבה פתאומית. "אם הוא לא יאהב אותה בחזרה, כמה נורא זה יהיה. הוא חייב. אני אגרום לו!" והיא נענעה את ראשה באיום מול התמונה של הנער השובב למראה שצחק אליה מהקיר. "אוי ואבוי, אנחנו מתבגרות בטירוף. הנה מג נשואה ואמא, איימי פורחת לה בפריז, ובת' מאוהבת. אני היחידה שיש לה מספיק שכל להתרחק מצרות." ג'ו חשבה בריכוז לרגע, עם עיניים נעוצות בתמונה, ואז החליקה את מצחה המקומט ואמרה, בהנהון נחרץ אל הפנים שממול: "לא, תודה, אדוני, אתה מקסים מאוד, אבל אין בך יותר יציבות מאשר בשבשת. אז אתה לא צריך לכתוב פתקים נוגעים ללב ולחייך בצורה הרומזת הזאת, כי זה לא יועיל אפילו קצת, ואני לא ארשה את זה."
אחר כך היא נאנחה, ושקעה בהרהורים, שמהם לא התעוררה עד שהדמדומים המוקדמים שלחו אותה למטה לערוך תצפיות חדשות, שרק אישרו את חשדה. אף שלורי פלרטט עם איימי והתבדח עם ג'ו, היחס שלו לבת' תמיד היה טוב ועדין באופן מיוחד, אבל כך היה היחס של כולם. לכן אף אחד לא חשב לדמיין שאכפת לו ממנה יותר מאשר מהאחרות. למען האמת, לאחרונה שרר במשפחה רושם כללי ש"הבחור שלנו" מחבב את ג'ו יותר מתמיד, אלא שהיא לא רצתה לשמוע על כך מילה, ונזפה בחריפות אם מישהו העז לרמוז על כך. אילו ידעו על כל הרגעים הרכים שנקטמו באיבם, היה להם הסיפוק העצום לומר: "אמרנו לכם." אבל ג'ו שנאה "חיזורים", ולא הרשתה אותם, ותמיד הייתה לה בדיחה או חיוך מוכנים בסימן הקל ביותר של סכנה מתקרבת.
כשלורי הלך לראשונה לקולג', הוא התאהב בערך פעם בחודש, אבל הלהבות הקטנות האלה היו קצרות לא פחות משהיו לוהטות, לא גרמו נזק, ושעשעו מאוד את ג'ו, שהתעניינה מאוד בחילופי התקווה, הייאוש וההשלמה, שהוא סיפר לה בסוד בשיחות השבועיות שלהם. אבל הגיע זמן שבו לורי הפסיק לסגוד במקדשים רבים, רמז באפלוליות על תשוקה אחת שבולעת הכול, והתמכר מדי פעם להתקפי עצבות בסגנון ביירון. אחר כך התחמק מהנושא הרגיש לגמרי, כתב לג'ו פתקים פילוסופיים, נעשה שקדן, והודיע שהוא מתכוון "לשנן", כדי לסיים את הלימודים בלהט של תהילה. זה התאים לעלמה הצעירה יותר מווידויים בין ערביים, לחיצות יד רכות ומבטים רבי משמעות, כי אצל ג'ו המוח התפתח מוקדם יותר מהלב, והיא העדיפה גיבורים דמיוניים על פני אמיתיים, כי כשנמאס לה מהם, את הראשונים אפשר היה לסגור בתנור הפח עד שיהיה בהם צורך, והאחרונים היו פחות ניתנים לשליטה.
כך היו העניינים כשהגילוי הגדול נעשה, וג'ו השגיחה על לורי באותו ערב כמו שלא עשתה מעולם. אילו לא נכנס הרעיון החדש לראשה, היא לא הייתה רואה שום דבר יוצא דופן בעובדה שבת' הייתה שקטה מאוד, ולורי היה נחמד אליה מאוד. אבל אחרי שנתנה דרור לדמיון הער שלה, הוא דהר איתה במהירות רבה, והשכל הישר, שנחלש למדי אחרי תקופה ארוכה של כתיבת רומנים, לא בא לעזרה. כרגיל, בת' שכבה על הספה ולורי ישב על כיסא נמוך בקרבתה, ובידר אותה בכל מיני רכילויות, כי היא סמכה על "הסיבוב" השבועי שלה, והוא אף פעם לא אכזב אותה. אבל באותו ערב נדמה לג'ו שעיניה של בת' נחו על הפנים הכהות והעליזות לידה בהנאה מיוחדת, ושהיא הקשיבה בעניין עז לתיאור של איזה משחק קריקט מרגש, אף שביטויים כמו "נתפס מכדור מפתה", "הוצא מחוץ לשטח" ו"מכת רגל לשלוש ריצות" היו מובנים לה כמו סנסקריט. היא גם דמיינה, אחרי שקבעה בלבה שהיא רוצה לראות את זה, שראתה עדינות מוגברת מסוימת בהתנהגותו של לורי, שהוא הנמיך את קולו מדי פעם, צחק פחות מהרגיל, היה קצת מפוזר, וסידר את השמיכה הסרוגה על רגליה של בת' בשקדנות שהייתה באמת כמעט רכה.
"מי יודע? קרו דברים מוזרים יותר," חשבה ג'ו, כשהתעסקה בחדר. "היא תעשה ממנו ממש מלאך, והוא יעשה את החיים קלים ונעימים להפליא בשביל היקרה, אם רק יאהבו זה את זה. אני לא רואה איך הוא יכול שלא, ואני באמת מאמינה שהוא היה אוהב אותה אילו כולנו היינו מפנות את הדרך."
מכיוון שכולן כבר פינו את הדרך חוץ ממנה, ג'ו התחילה להרגיש שעליה להיפטר מעצמה בכל המהירות. אבל לאן תלך? ובוערת לשים את עצמה על מזבח המסירות של אחות, היא התיישבה ליישב את השאלה הזאת.
ובכן, הספה הישנה הייתה אבי אבות של ספה של ממש: ארוכה, רחבה, מרופדת היטב ונמוכה, ומעט מרופטת, ובצדק, כי הבנות ישנו והתפרקדו עליה כתינוקות, דגו מעל המשענת, רכבו על הידיות והחזיקו גני חיות מתחתיה כילדות, והניחו עליה ראשים עייפים, חלמו חלומות והקשיבו לשיחות רכות כנשים צעירות. כולן אהבו אותה, כי היא הייתה מפלט המשפחה, ופינה אחת שלה תמיד הייתה מקום ההתרווחות האהוב על ג'ו. בין הכריות הרבות שקישטו את הספה המכובדת הייתה אחת קשה, עגולה, מכוסה בשיער סוס דוקרני, ועם כפתור בולט בכל קצה. הכרית הדוחה הזאת הייתה רכושה הפרטי של ג'ו, ושימשה כנשק הגנה, כמחסום, או כאמצעי מניעה נוקשה נגד שינה מרובה מדי.
לורי הכיר את הכרית הזאת היטב, והייתה לו סיבה לסלוד ממנה עמוקות, כי בימים עברו, כשעוד הותרו משחקי השתוללות, הוא חטף בה מכות בלי רחמים, ועכשיו היא מנעה ממנו הרבה פעמים את המקום שהכי השתוקק אליו, ליד ג'ו בפינת הספה. אם "הנקניק", כמו שקראו לה, עמדה זקופה, זה היה סימן שהוא רשאי להתקרב ולנוח, אבל אם שכבה לרוחב הספה, אוי לגבר, לאישה או לילד שהעז להפריע לה! באותו ערב ג'ו שכחה לחסום את הפינה שלה, ועוד לא ישבה במקומה חמש דקות, כשדמות מסיבית הופיעה לידה, ועם שתי זרועות פרושות על משענת הספה ושתי רגליים ארוכות מתוחות לפניו, קרא לורי באנחת סיפוק...
"נו, זה כבר שווה את המחיר."
"בלי סלנג," נבחה ג'ו, והטיחה את הכרית למטה. אבל זה היה מאוחר מדי, לא היה לה מקום, והיא החליקה לרצפה ונעלמה בצורה מסתורית ביותר.
"נו, ג'ו, אל תהיי קוצנית. אחרי שבחור למד עד שהפך לשלד כל השבוע, מגיע לו פינוק והוא צריך לקבל אותו."
"בת' תפנק אותך. אני עסוקה."
"לא, אסור להטריד אותה בי, אבל את אוהבת דברים כאלה, אלא אם פתאום איבדת את הטעם בהם. איבדת? את שונאת את הבחור שלך, ורוצה לירות בו כריות?"
רק לעיתים רחוקות נשמעה תחינה מתחנחנת יותר מהפנייה הנוגעת ללב הזאת, אבל ג'ו השתיקה את "הבחור שלה" כשפנתה אליו בשאלה חמורה: "כמה זרים שלחת למיס רנדל השבוע?"
"אף לא אחד, בכבודי. היא מאורסת. נו, הנה."
"אני שמחה על זה. זה אחד הבזבוזים הטיפשיים שלך, לשלוח פרחים ודברים לבנות שלא אכפת לך מהן אפילו שתי סיכות," המשיכה ג'ו בתוכחה.
"בנות נבונות שאכפת לי מהן חבילות שלמות של סיכות לא מרשות לי לשלוח להן 'פרחים ודברים', אז מה אני יכול לעשות? הרגשות שלי צריכים 'פורקן'."
"אמא לא מאשרת פלירטוטים אפילו בצחוק, ואתה מפלרטט נואשות, טדי."
"הייתי נותן הכול כדי שאוכל לענות 'גם את'. מכיוון שאני לא יכול, אגיד רק שאני לא רואה שום נזק במשחק הקטן והנעים הזה, אם כל הצדדים מבינים שזה רק משחק."
"נו, זה באמת נראה נעים, אבל אני לא מצליחה ללמוד איך עושים את זה. ניסיתי, כי מרגישים מגושמים בחברה כשלא עושים כמו כולם, אבל נראה שאני לא מתקדמת," אמרה ג'ו, ושכחה לשחק את המדריכה.
"קחי שיעורים מאיימי, יש לה כישרון של ממש לזה."
"כן, היא עושה את זה יפה מאוד, ואף פעם לא נראה שהיא מגזימה. אני מניחה שלאנשים מסוימים טבעי לרצות בלי להתאמץ, ולאחרים טבעי תמיד להגיד ולעשות את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון."
"אני שמח שאת לא יודעת לפלרטט. זה באמת מרענן לראות בחורה נבונה וישרה, שיכולה להיות עליזה ונחמדה בלי לעשות מעצמה צחוק. בינינו, ג'ו, כמה מהבנות שאני מכיר באמת משתוללות בצורה כזאת שאני מתבייש בהן. הן לא מתכוונות לשום רע, אני בטוח, אבל אילו ידעו איך אנחנו, הבחורים, מדברים עליהן אחר כך, הן היו מתקנות את דרכיהן, אני מניח."
"הן עושות אותו דבר, ומכיוון שהלשונות שלהן הכי חדות, אתם הבחורים יוצאים הכי גרוע, כי אתם טיפשים בדיוק כמוהן, בכל מובן. אילו התנהגתם כמו שצריך, גם הן היו מתנהגות, אבל מכיוון שהן יודעות שאתם אוהבים את השטויות שלהן, הן ממשיכות בהן, ואז אתם מאשימים אותן."
"הרבה את מבינה בזה, גבירתי," אמר לורי בנימה מתנשאת. "אנחנו לא אוהבים בנות פרועות ומפלרטטות, אף שלפעמים אנחנו אולי מתנהגים כאילו כן. על הבנות היפות והצנועות לעולם לא מדברים בין ג'נטלמנים, אלא בכבוד. אלוהים יברך את נשמתך התמימה! אילו יכולת להיות במקומי חודש אחד, היית רואה דברים שהיו מדהימים אותך לא מעט. בכבודי, כשאני רואה אחת מהבנות הפזיזות והמבולבלות האלה, אני תמיד רוצה לומר יחד עם ידידנו קוק רובין...
"הסתלקי לך, פוי עלייך,
רקדנית חצופה!"
אי אפשר היה שלא לצחוק מהמאבק המשעשע בין הסירוב האבירי של לורי לדבר רעה על המין הנשי, לבין הסלידה הטבעית מאוד שלו מהטיפשות הלא נשית שהחברה האופנתית הראתה לו ממנה דוגמאות רבות. ג'ו ידעה ש"לורנס הצעיר" נחשב בעיני אימהות חומרניות לשידוך מצוין ביותר, שבנותיהן חייכו אליו הרבה, ושגברות בכל הגילים החמיאו לו מספיק כדי להפוך אותו לגנדרן יהיר. לכן היא השגיחה עליו בקנאות מסוימת, מפחד שהוא יתקלקל, ושמחה יותר ממה שהודתה לגלות שהוא עדיין מאמין בבנות צנועות. היא חזרה פתאום לנימת התוכחה שלה, ואמרה בקול נמוך: "אם אתה חייב 'פורקן', טדי, לך תקדיש את עצמך לאחת מ'הבנות היפות והצנועות' שאתה כן מכבד, ואל תבזבז את הזמן שלך עם הטיפשות."
"את באמת ממליצה על זה?" ולורי הביט בה בתערובת משונה של דאגה ועליזות בפניו.
"כן, אני ממליצה, אבל בסך הכול כדאי שתחכה עד שתסיים את הקולג', ובינתיים תכשיר את עצמך לתפקיד. אתה לא טוב אפילו בחצי בשביל... טוב, מי שלא תהיה הבחורה הצנועה הזאת." וגם ג'ו נראתה קצת מוזר, כי שם כמעט נפלט מפיה.
"באמת שאני לא!" הסכים לורי, בהבעה של ענווה חדשה לגמרי אצלו, כשהשפיל את עיניו וליפף בהיסח הדעת את ציצית הסינר של ג'ו סביב אצבעו.
"רחמים עלינו, זה לא ילך," חשבה ג'ו, והוסיפה בקול: "לך ותשיר לי. אני מתה לקצת מוזיקה, ותמיד אהבתי את שלך."
"אני מעדיף להישאר כאן, תודה."
"נו, אתה לא יכול, אין מקום. לך תעשה את עצמך שימושי, מכיוון שאתה גדול מדי בשביל להיות קישוט. חשבתי שאתה שונא להיות קשור לשמלת אישה?" השיבה ג'ו, כשהיא מצטטת כמה ממילותיו המרדניות.
"אה, זה תלוי מי לובשת את הסינר!" ולורי משך בחוצפה בציצית.
"אתה הולך?" דרשה ג'ו, וזינקה אל הכרית.
הוא ברח מיד, וברגע ששמעה אותו שר במלוא הכוח "הרימו את הכובעים של דנדי היפה", היא חמקה מהחדר, ולא חזרה עד שהג'נטלמן הצעיר הלך משם נעלב עד עמקי נשמתו.
ג'ו שכבה ערה זמן רב באותו לילה, ובדיוק התחילה להירדם כשקול של יבבה חנוקה גרם לה לזנק אל מיטתה של בת', עם השאלה המודאגת: "מה קרה, יקירתי?"
"חשבתי שאת ישנה," התייפחה בת'.
"זה הכאב הישן, אוצר שלי?"
"לא, זה כאב חדש, אבל אני יכולה לשאת אותו," ובת' ניסתה לעצור את דמעותיה.
"ספרי לי הכול, ותני לי לרפא אותו כמו שריפאתי הרבה פעמים את הכאב האחר."
"את לא יכולה, אין לזה תרופה." כאן קולה של בת' נשבר, והיא נצמדה לאחותה ובכתה בייאוש כזה שג'ו נבהלה.
"איפה זה כואב? לקרוא לאמא?"
"לא, לא, אל תקראי לה, אל תספרי לה. יהיה לי טוב יותר בקרוב. שכבי כאן ו'תמסכני' לי את הראש. אהיה שקטה ואירדם, באמת."
ג'ו צייתה, אבל כשידה נעה ברכות הלוך ושוב על מצחה החם של בת' ועל עפעפיה הרטובים, לבה היה מלא מאוד והיא השתוקקה לדבר. אבל אף שהייתה צעירה, ג'ו כבר למדה שאת הלבבות, כמו את הפרחים, אי אפשר לטפל בגסות, אלא צריך לתת להם להיפתח באופן טבעי. לכן, אף שהאמינה שהיא יודעת את הסיבה לכאב החדש של בת', היא רק אמרה, בנימה הכי רכה שלה: "משהו מטריד אותך, יקירה?"
"כן, ג'ו," אחרי הפסקה ארוכה.
"זה לא ינחם אותך לספר לי מה זה?"
"לא עכשיו, עוד לא."
"אז לא אשאל, אבל זכרי, בתי, שאמא וג'ו תמיד שמחות לשמוע ולעזור לך, אם הן יכולות."
"אני יודעת. אספר לך בהמשך."
"הכאב יותר טוב עכשיו?"
"אוי, כן, הרבה יותר טוב, את כל כך מנחמת, ג'ו."
"לכי לישון, יקירה. אני אשאר איתך."
וכך, לחי אל לחי, הן נרדמו, ולמחרת נראתה בת' שוב כמו עצמה לגמרי, כי בגיל שמונה עשרה לא הראש ולא הלב כואבים לאורך זמן, ומילה אוהבת יכולה לרפא את רוב המכאובים.
אבל ג'ו כבר החליטה, ואחרי שהפכה בתוכנית כמה ימים, היא גילתה אותה לאמה.
"שאלת אותי לפני כמה ימים מה המשאלות שלי. אספר לך אחת מהן, מרמי," פתחה, כשישבו יחד לבד. "אני רוצה לנסוע לאנשהו בחורף הזה, לשם שינוי."
"למה, ג'ו?" ואמה הרימה את עיניה מהר, כאילו למילים הייתה משמעות כפולה.
ג'ו ענתה בכובד ראש, עם עיניים על עבודתה: "אני רוצה משהו חדש. אני מרגישה חסרת מנוחה ולהוטה לראות, לעשות וללמוד יותר ממה שאני עושה. אני מהרהרת יותר מדי בעניינים הקטנים שלי, וצריכה טלטלה, אז מכיוון שאפשר לוותר עליי בחורף הזה, הייתי רוצה לקפוץ קצת רחוק ולנסות את הכנפיים שלי."
"ולאן תקפצי?"
"לניו יורק. היה לי רעיון מבריק אתמול, והנה הוא. את יודעת שגברת קירק כתבה לך בבקשה למצוא אדם צעיר והגון שילמד את ילדיה ויתפור. די קשה למצוא בדיוק את הדבר הנכון, אבל אני חושבת שאתאים אם אשתדל."
"יקירתי, לצאת לשירות בפנסיון הגדול ההוא!" וגברת מארץ' נראתה מופתעת, אבל לא מרוגזת.
"זה לא בדיוק לצאת לשירות, כי גברת קירק היא חברה שלך, הנשמה הכי טובה שחיה אי פעם, והיא תעשה את הדברים נעימים בשבילי, אני יודעת. המשפחה שלה נפרדת משאר הדיירים, ואף אחד לא מכיר אותי שם. וגם לא אכפת לי אם יכירו. זו עבודה ישרה, ואני לא מתביישת בה."
"גם אני לא. אבל מה עם הכתיבה שלך?"
"רק תרוויח מהשינוי. אראה ואשמע דברים חדשים, אקבל רעיונות חדשים, וגם אם לא יהיה לי הרבה זמן שם, אביא הביתה כמויות של חומר לזבל שלי."
"אין לי ספק בזה, אבל אלה הסיבות היחידות לגחמה הפתאומית הזאת?"
"לא, אמא."
"מותר לי לדעת את האחרות?"
ג'ו הרימה את עיניה וג'ו השפילה את עיניה, ואז אמרה לאט, בצבע פתאומי בלחייה: "אולי זה יהיר ולא נכון להגיד את זה, אבל... אני חוששת... שלורי מחבב אותי יותר מדי."
"אז את לא מרגישה כלפיו כמו שברור שהוא מתחיל להרגיש כלפייך?" וגברת מארץ' נראתה מודאגת כששאלה את השאלה.
"רחמים, לא! אני אוהבת את הבחור היקר, כמו שתמיד אהבתי, וגאה בו מאוד, אבל משהו יותר מזה, זה לא בא בחשבון."
"אני שמחה על זה, ג'ו."
"למה, בבקשה?"
"כי, יקירתי, אני לא חושבת שאתם מתאימים זה לזה. כחברים אתם מאושרים מאוד, והמריבות התכופות שלכם חולפות מהר, אבל אני חוששת ששניכם הייתם מורדים אילו הייתם קשורים זה לזה לכל החיים. אתם דומים מדי ואוהבים חופש מדי, שלא לדבר על מזג חם ורצון עז, כדי להסתדר יחד באושר, בקשר שדורש סבלנות ואיפוק אינסופיים, וגם אהבה."
"זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי, אף שלא הצלחתי לבטא אותה. אני שמחה שאת חושבת שהוא רק מתחיל לחבב אותי. זה היה מצער אותי מאוד לגרום לו להיות אומלל, כי אני לא יכולה להתאהב בבחור הזקן והיקר רק מתוך הכרת תודה, נכון?"
"את בטוחה ברגשות שלו כלפייך?"
הצבע בלחייה של ג'ו העמיק כשענתה, במבט של הנאה, גאווה וכאב מעורבים, שיש לנערות צעירות כשהן מדברות על המחזרים הראשונים שלהן: "אני חוששת שכן, אמא. הוא לא אמר כלום, אבל הוא מסתכל הרבה. אני חושבת שכדאי שאסע לפני שזה יגיע למשהו."
"אני מסכימה איתך, ואם אפשר יהיה לסדר את זה, תיסעי."
ג'ו נראתה מוקלת, ואחרי הפסקה אמרה בחיוך: "כמה גברת מופט הייתה מתפלאת על חוסר התחבולות שלך, אילו ידעה, וכמה היא תשמח שלאנני עוד יש תקווה."
"אה, ג'ו, אימהות אולי נבדלות בתחבולות שלהן, אבל התקווה זהה אצל כולן: הרצון לראות את ילדיהן מאושרים. מג מאושרת, ואני מרוצה מההצלחה שלה. אותך אני משאירה ליהנות מהחופש שלך עד שיימאס לך ממנו, כי רק אז תגלי שיש משהו מתוק יותר. איימי היא הדאגה העיקרית שלי עכשיו, אבל השכל הטוב שלה יעזור לה. לגבי בת', אין לי שום תקווה מלבד שתהיה בריאה. דרך אגב, היא נראית עליזה יותר ביום־יומיים האחרונים. דיברת איתה?"
"כן, היא הודתה שיש לה צרה, והבטיחה לספר לי בהמשך. לא אמרתי יותר, כי אני חושבת שאני יודעת מה זה," וג'ו סיפרה את הסיפור הקטן שלה.
גברת מארץ' נענעה בראשה, ולא ראתה את העניין באור כל כך רומנטי, אבל נראתה רצינית, וחזרה על דעתה שלמען לורי, ג'ו צריכה לנסוע לזמן מה.
"בואי לא נגיד לו כלום עד שהתוכנית תסתדר, ואז אברח לפני שיספיק להתעשת ולעשות טרגדיה. בת' צריכה לחשוב שאני נוסעת כדי לשמח את עצמי, וזה נכון, כי אני לא יכולה לדבר איתה על לורי. אבל היא יכולה לפנק ולנחם אותו אחרי שאסע, וכך לרפא אותו מהרעיון הרומנטי הזה. הוא כבר עבר כל כך הרבה ניסיונות קטנים מהסוג הזה, שהוא רגיל, ובקרוב יתגבר על השברון־לבנות שלו."
ג'ו דיברה בתקווה, אבל לא הצליחה להשתחרר מהפחד המבשר רעות שה"ניסיון הקטן" הזה יהיה קשה יותר מהאחרים, ושלורי לא יתגבר על ה"שברון־לבנות" שלו בקלות כמו עד עכשיו.
התוכנית נדונה במועצה משפחתית ואושרה, כי גברת קירק קיבלה את ג'ו בשמחה, והבטיחה לעשות לה בית נעים. ההוראה תהפוך אותה לעצמאית, את שעות הפנאי שיהיו לה אפשר יהיה לנצל לכתיבה רווחית, והמקומות והחברה החדשים יהיו גם מועילים וגם נעימים. ג'ו אהבה את האפשרות, והייתה להוטה לצאת לדרך, כי קן הבית נעשה צר מדי לטבעה חסר המנוחה ולרוחה ההרפתקנית. כשהכול הוסדר, היא סיפרה ללורי בפחד וברעדה, אבל להפתעתה הוא קיבל את זה בשקט רב. לאחרונה הוא היה רציני מהרגיל, אבל נעים מאוד, וכשהאשימו אותו בצחוק שהוא פותח דף חדש, הוא ענה בכובד ראש: "נכון, ואני מתכוון שהדף הזה לא ייסגר עוד."
ג'ו הוקל לה מאוד שאחד מהתקפי המוסר הטוב שלו הגיע דווקא אז, ועשתה את ההכנות שלה בלב קל, כי בת' נראתה עליזה יותר, והיא קיוותה שהיא עושה את הטוב ביותר בשביל כולם.
"דבר אחד אני משאירה בהשגחה המיוחדת שלך," אמרה בערב שלפני שנסעה.
"את מתכוונת לניירות שלך?" שאלה בת'.
"לא, לבחור שלי. תהיי טובה אליו מאוד, טוב?"
"ברור שאהיה, אבל אני לא יכולה למלא את מקומך, והוא יתגעגע אלייך מאוד."
"זה לא יזיק לו, אז זכרי, אני משאירה אותו באחריותך, להציק לו, לפנק אותו ולשמור עליו בתלם."
"אעשה כמיטב יכולתי, בשבילך," הבטיחה בת', ותהתה למה ג'ו הביטה בה כל כך מוזר.
כשלורי נפרד, הוא לחש במשמעות: "זה לא יועיל אפילו קצת, ג'ו. העין שלי עלייך, אז תיזהרי במה שאת עושה, או שאבוא ואחזיר אותך הביתה."