לונדון
יקיריי האהובים, הנה אני באמת יושבת ליד חלון חזיתי במלון באת', בפיקדילי. זה לא מקום אופנתי, אבל הדוד התאכסן כאן לפני שנים, ולא מוכן ללכת לשום מקום אחר. בכל מקרה, אנחנו לא מתכוונים להישאר הרבה זמן, אז זה לא עניין גדול. אוי, אני לא יכולה אפילו להתחיל לספר לכם כמה אני נהנית מהכול! אף פעם לא אוכל, אז אתן לכם רק קטעים מהמחברת שלי, כי מאז שיצאתי לא עשיתי שום דבר חוץ מלשרבט ולרשום.
שלחתי כמה שורות מהליפקס, כשהרגשתי די אומללה, אבל אחרי זה הסתדרתי נהדר. כמעט לא הייתי חולה, הייתי על הסיפון כל היום, עם הרבה אנשים נחמדים שבידרו אותי. כולם היו נחמדים אליי מאוד, במיוחד הקצינים. אל תצחקי, ג'ו, ג'נטלמנים באמת נחוצים מאוד על ספינה, כדי להיאחז בהם או כדי שישרתו אותך, ומכיוון שאין להם מה לעשות, זה ממש חסד לעשות בהם שימוש. אחרת, אני חוששת, הם היו מעשנים את עצמם למוות.
הדודה ופלו לא הרגישו טוב כל הדרך, ורצו שיעזבו אותן לבד, אז אחרי שעשיתי בשבילן מה שיכולתי, הלכתי ונהניתי. איזה טיולים על הסיפון, איזו שקיעות, איזה אוויר וגלים נהדרים! זה היה מרגש כמעט כמו לרכוב על סוס מהיר, כשדהרנו קדימה בכל ההוד הזה. הלוואי שבת' הייתה יכולה לבוא, זה היה עושה לה כל כך הרבה טוב. ולגבי ג'ו, היא הייתה מטפסת ויושבת על המפרש הקדמי של התורן הראשי, או איך שלא קוראים לדבר הגבוה הזה, מתיידדת עם המהנדסים ותוקעת בשופר הדיבור של הקפטן. היא הייתה במצב של אקסטזה.
הכול היה שמיימי, אבל שמחתי לראות את חוף אירלנד, והוא נראה לי יפהפה, כל כך ירוק ושטוף שמש, עם בקתות חומות פה ושם, חורבות על כמה מהגבעות, ואחוזות כפריות של אצילים בעמקים, עם צבאים שרועים בפארקים. זה היה מוקדם בבוקר, אבל לא הצטערתי שקמתי לראות את זה, כי המפרץ היה מלא סירות קטנות, החוף היה כל כך ציורי, ומעלינו היו שמיים ורודים. לעולם לא אשכח את זה.
בקווינסטאון ירד מהספינה אחד ממכריי החדשים, מר לנוקס, וכשאמרתי משהו על אגמי קילארני, הוא נאנח ושר, במבט אליי...
"הוי, השמעת פעם על קייט קרני?
על גדות קילארני היא גרה;
ממבט עיניה
ברחו מפניה,
כי מבטה של קייט קרני הוא סכנה."
זה לא היה מגוחך?
עצרנו בליברפול רק לכמה שעות. זה מקום מלוכלך ורועש, ושמחתי לעזוב אותו. הדוד מיהר החוצה וקנה זוג כפפות מעור כלב, כמה זוגות נעליים מכוערות ועבות ומטרייה, והדבר הראשון שעשה היה להסתפר עם פאות לחיים רחבות, בסגנון "צלע כבש". אחר כך החמיא לעצמו שהוא נראה כמו בריטי אמיתי, אבל בפעם הראשונה שניקו לו את הבוץ מהנעליים, הצחצחן הקטן ידע שעומד בהן אמריקאי, ואמר בחיוך רחב: "הנה, אדוני. נתתי להן את הצחצוח היאנקי האחרון." זה שעשע את הדוד מאוד. אוי, אני חייבת לספר לכם מה עשה לנוקס המגוחך הזה! הוא ביקש מחברו וורד, שהמשיך איתנו, להזמין בשבילי זר, והדבר הראשון שראיתי בחדר שלי היה זר מקסים, עם הכרטיס "בברכת רוברט לנוקס". זה לא היה כיף, בנות? אני אוהבת לטייל.
לעולם לא אגיע ללונדון אם לא אמהר. הנסיעה הייתה כמו מסע דרך גלריית תמונות ארוכה, מלאה נופים מקסימים. בתי החווה היו התענוג שלי, עם גגות הקש, הקיסוס שמטפס עד המרזבים, החלונות המסורגים, והנשים החסונות עם הילדים הוורודים בפתחים. אפילו הבקר נראה שליו יותר משלנו, כשעמד עד הברכיים בתלתן, ולתרנגולות היה קרקור מרוצה, כאילו אף פעם לא נלחצו כמו התרנגולות היאנקיות. מעולם לא ראיתי צבעים כל כך מושלמים: הדשא כל כך ירוק, השמיים כל כך כחולים, התבואה כל כך צהובה, היערות כל כך כהים. הייתי בהתלהבות כל הדרך. גם פלו, וקיפצנו כל הזמן מצד לצד, וניסינו לראות הכול בזמן שדהרנו במהירות של מאה קילומטרים לשעה. הדודה הייתה עייפה ונרדמה, אבל הדוד קרא במדריך הטיולים שלו ולא הסכים להתפעל משום דבר. ככה זה התנהל. איימי, מזנקת: "אוי, זה בטח קנילוורת', המקום האפור הזה בין העצים!" פלו, מזנקת לחלון שלי: "כמה מתוק! אנחנו חייבים לנסוע לשם מתישהו, נכון, אבא?" הדוד, מתפעל בשלווה מהמגפיים שלו: "לא, יקירתי, אלא אם את רוצה בירה. זאת מבשלת בירה."
הפסקה, ואז פלו קראה: "אלוהים ישמור, יש שם גרדום ואיש עולה עליו." "איפה, איפה?" צורחת איימי, ובוהה בשני עמודים גבוהים עם קורה חוצה וכמה שרשראות משתלשלות. "מכרה פחם," מעיר הדוד, בניצוץ בעין. "הנה עדר מקסים של טלאים, כולם שוכבים," אומרת איימי. "תראה, אבא, הם לא חמודים?" מוסיפה פלו ברגשנות. "אווזים, עלמותיי," משיב הדוד, בנימה שמשתיקה אותנו, עד שפלו מתמקמת ליהנות מהספר "הפלירטוטים של קפטן קוונדיש", ואני נשארת עם הנוף כולו לעצמי.
כמובן שירד גשם כשהגענו ללונדון, ולא היה מה לראות חוץ מערפל ומטריות. נחנו, פרקנו את המזוודות, ועשינו קצת קניות בין הממטרים. דודה מרי קנתה לי כמה דברים חדשים, כי יצאתי בחיפזון כזה שלא הייתי מוכנה אפילו בחצי. כובע לבן ונוצה כחולה, שמלת מוסלין מתאימה, והשכמייה הכי יפה שראיתם אי פעם. קניות ברחוב ריג'נט הן פשוט נהדרות. הדברים נראים כל כך זולים, סרטים יפים רק בשישה פני למטר. הצטיידתי במלאי, אבל את הכפפות אקנה בפריז. זה לא נשמע קצת אלגנטי ועשיר?
פלו ואני, בשביל הכיף, הזמנו כרכרת הנסום, בזמן שהדודה והדוד היו בחוץ, ויצאנו לסיבוב, אף שאחר כך למדנו שזה לא מקובל שעלמות צעירות נוסעות בהן לבד. זה היה כל כך משעשע! כי כשננעלנו פנימה מאחורי לוח העץ, האיש נהג כל כך מהר שפלו נבהלה, ואמרה לי לעצור אותו, אבל הוא ישב בחוץ, למעלה, איפשהו מאחור, ולא יכולתי להגיע אליו. הוא לא שמע אותי קוראת, ולא ראה אותי מנופפת בשמשייה מקדימה, והנה היינו שם, חסרות אונים לגמרי, מקשקשות ברחובות ומסתובבות בפינות במהירות מטורפת. לבסוף, בייאושי, ראיתי דלת קטנה בתקרה, וכשדחפתי אותה ופתחתי, הופיעה עין אדומה, וקול שהדיף בירה אמר...
"נו, מה, גברת?"
נתתי את ההוראה שלי בכובד ראש ככל שיכולתי, והאיש טרק את הדלת באמירת "כן, כן, גברת", וגרם לסוס שלו ללכת בצעד, כאילו הוא הולך ללוויה. דחפתי שוב ואמרתי: "קצת יותר מהר", ואז הוא יצא לדרך, בפראות כמו קודם, והשלמנו עם גורלנו.
היום היה נאה, והלכנו להייד פארק, שנמצא קרוב, כי אנחנו אריסטוקרטים יותר ממה שאנחנו נראים. הדוכס מדבונשייר גר בקרבת מקום. אני רואה הרבה פעמים את המשרתים שלו מתבטלים ליד השער האחורי, והבית של הדוכס מוולינגטון לא רחוק. איזה מראות ראיתי, יקירתי! זה היה טוב כמו עיתון ההומור "פאנץ'", כי היו שם אלמנות אצולה שמנות שהתגלגלו בכרכרות האדומות והצהובות שלהן, עם משרתים מפוארים בגרבי משי ומעילי קטיפה שעמדו מאחור, ורכבים עם פאות מפודרות מקדימה. משרתות מהודרות עם הילדים הכי ורודים שראיתי אי פעם, נערות יפות שנראו חצי ישנות, גנדרנים בכובעים אנגליים מוזרים ובכפפות עור בצבע לבנדר שהתבטלו להם, וחיילים גבוהים במעילים אדומים קצרים ובכובעים עגולים שתקועים על צד אחד, שנראו כל כך מצחיקים שהשתוקקתי לצייר אותם.
רוטן רואו פירושו "רוט דה רואה", כלומר דרך המלך, אבל עכשיו זה דומה יותר לבית ספר לרכיבה מאשר לכל דבר אחר. הסוסים נהדרים, והגברים, במיוחד הסייסים, רוכבים היטב, אבל הנשים נוקשות וקופצות על האוכף, וזה לא לפי הכללים שלנו. השתוקקתי להראות להן דהרה אמריקאית סוערת, כי הן טפפו בחגיגיות הלוך ושוב, בבגדי הרכיבה הצרים ובכובעים הגבוהים שלהן, ונראו כמו הנשים בתיבת נוח צעצוע. כולם רוכבים, זקנים, גברות שמנות, ילדים קטנים, והצעירים מפלרטטים כאן הרבה. ראיתי זוג שהחליף ניצני ורדים, כי מקובל לענוד אחד בחור הכפתור, וחשבתי שזה רעיון קטן ונחמד.
אחר הצהריים, למנזר וסטמינסטר, אבל אל תצפו שאתאר אותו, זה בלתי אפשרי, אז אגיד רק שהוא היה נשגב! הערב אנחנו הולכים לראות את פכטר, וזה יהיה סוף מתאים ליום המאושר ביותר בחיי.
כבר מאוחר מאוד, אבל אני לא יכולה לתת למכתב שלי לצאת בבוקר בלי לספר לכם מה קרה אתמול בערב. מי אתם חושבים שנכנס כשישבנו לשתות תה? החברים האנגלים של לורי, פרד ופרנק ווהן! הייתי כל כך מופתעת, כי לא הייתי מזהה אותם אלמלא כרטיסי הביקור. שניהם בחורים גבוהים עם זקן לחיים. פרד נאה בסגנון האנגלי, ופרנק במצב הרבה יותר טוב, כי הוא רק צולע קצת ולא משתמש בקביים. הם שמעו מלורי איפה נהיה, ובאו להזמין אותנו לביתם, אבל הדוד לא מוכן ללכת, אז נחזיר להם ביקור ונראה אותם כשנוכל. הם הלכו איתנו לתיאטרון, ונהנינו כל כך, כי פרנק הקדיש את עצמו לפלו, ופרד ואני דיברנו על הכיף שהיה, שיש ושיהיה, כאילו הכרנו זה את זה כל החיים. תגידו לבת' שפרנק שאל עליה, והצטער לשמוע שהיא חולה. פרד צחק כשהזכרתי את ג'ו, ושלח את "ברכותיו המכובדות לכובע הגדול". אף אחד מהם לא שכח את מחנה לורנס, או את הכיף שהיה לנו שם. כמה זה נראה כאילו היה לפני עידנים, נכון?
הדודה דופקת על הקיר כבר בפעם השלישית, אז אני חייבת להפסיק. אני באמת מרגישה כמו גברת לונדונית מפונקת והוללת, שכותבת כאן כל כך מאוחר, עם חדר מלא דברים יפים, וראש שהוא ערבוביה של פארקים, תיאטראות, שמלות חדשות, ויצורים אבירים שאומרים "אה!" ומסובבים את השפמים הבהירים שלהם באדנות אנגלית אמיתית. אני משתוקקת לראות את כולכם, ולמרות כל השטויות שלי, אני, כמו תמיד, שלכם באהבה...
איימי
פריז
בנות יקרות,
במכתב האחרון שלי סיפרתי לכן על הביקור שלנו בלונדון, על כמה בני ווהן היו נחמדים, ואיזה מסיבות נעימות ערכו בשבילנו. מכל הדברים נהניתי במיוחד מהטיולים להמפטון קורט ולמוזיאון קנזינגטון, כי בהמפטון ראיתי את הקרטונים של רפאל, ובמוזיאון, חדרים מלאים בציורים של טרנר, לורנס, ריינולדס, הוגארת' ושאר היצורים הגדולים. היום בפארק ריצ'מונד היה מקסים, כי עשינו פיקניק אנגלי אמיתי, והיו שם יותר עצי אלון נהדרים ועדרי צבאים ממה שיכולתי להעתיק. שמעתי גם זמיר, וראיתי עפרונים ממריאים. "עשינו" את לונדון כאוות נפשנו, בזכות פרד ופרנק, והצטערנו לעזוב, כי אף שהאנגלים איטיים בלקבל אותך, כשהם כבר מחליטים לעשות את זה, אני חושבת שאין מי שיעלה עליהם בהכנסת אורחים. בני ווהן מקווים לפגוש אותנו ברומא בחורף הבא, ואני אתאכזב נורא אם לא, כי גרייס ואני חברות טובות, והבנים בחורים נחמדים מאוד, במיוחד פרד.
ובכן, בקושי הספקנו להתמקם כאן, והוא הופיע שוב, ואמר שבא לחופשה ושהוא נוסע לשווייץ. הדודה נראתה רצינית בהתחלה, אבל הוא היה כל כך רגוע בעניין, שהיא לא יכלה להגיד מילה. ועכשיו אנחנו מסתדרים יפה, ושמחים מאוד שהוא בא, כי הוא מדבר צרפתית כמו יליד, ואני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו. הדוד לא יודע עשר מילים, ומתעקש לדבר אנגלית בקול רם מאוד, כאילו זה יגרום לאנשים להבין אותו. ההגייה של הדודה מיושנת, ופלו ואני, אף שהחמאנו לעצמנו שאנחנו יודעות הרבה, מגלות שלא, ואסירות תודה מאוד שפרד עושה את ה"פרלה־וּוּ", כמו שהדוד קורא לזה.
איזה זמנים נפלאים יש לנו! סיורים מהבוקר עד הלילה, עצירות לארוחות צהריים נחמדות בבתי הקפה העליזים, וכל מיני הרפתקאות משעשעות. בימים גשומים אני מבלה בלובר, ומתענגת על הציורים. ג'ו הייתה מעקמת את האף השובב שלה מול כמה מהטובים שבהם, כי אין לה נשמה לאמנות, אבל לי יש, ואני מטפחת את העין והטעם שלי כמה שיותר מהר. היא הייתה אוהבת יותר את השרידים של אנשים גדולים, כי ראיתי את הכובע המשולש והמעיל האפור של נפוליאון שלה, את עריסת התינוק שלו ואת מברשת השיניים הישנה שלו, וגם את הנעל הקטנה של מארי אנטואנט, את הטבעת של סן דני, את החרב של קרל הגדול, ועוד הרבה דברים מעניינים. אדבר עליהם במשך שעות כשאבוא, אבל אין לי זמן לכתוב.
הפאלה רויאל הוא מקום שמיימי, כל כך מלא תכשיטים ודברים יפים, שאני כמעט משתגעת מזה שאני לא יכולה לקנות אותם. פרד רצה לקנות לי כמה, אבל כמובן שלא הרשיתי. ואחר כך הבואה ושאנז אליזה, שהם "טרה מניפיק". ראיתי את משפחת הקיסר כמה פעמים. הקיסר הוא אדם מכוער וקשה למראה, הקיסרית חיוורת ויפה, אבל לבושה בטעם רע, לדעתי: שמלה סגולה, כובע ירוק וכפפות צהובות. נפ הקטן הוא ילד נאה, שיושב ומפטפט עם המורה הפרטי שלו, ושולח נשיקות לעם כשהוא עובר בכרכרה הפתוחה שלו עם ארבעה סוסים, עם רוכבים במעילי סאטן אדומים ומשמר רכוב מלפנים ומאחור.
אנחנו מטיילות הרבה בגני הטווילרי, כי הם מקסימים, אף שגני לוקסמבורג העתיקים מתאימים לי יותר. פר לשז מוזר מאוד, כי הרבה מהקברים דומים לחדרים קטנים, וכשמציצים פנימה רואים שולחן, עם פסלונים או תמונות של המתים, וכיסאות שהאבלים יושבים עליהם כשהם באים להתאבל. זה כל כך צרפתי.
החדרים שלנו ברחוב ריבולי, וכשאנחנו יושבים במרפסת, אנחנו מביטים לאורך הרחוב הארוך והמבריק. זה כל כך נעים, שאנחנו מבלים שם את הערבים בשיחות, כשאנחנו עייפים מדי מעבודת היום כדי לצאת. פרד משעשע מאוד, והוא בסך הכול הגבר הצעיר הכי נעים שהכרתי אי פעם, חוץ מלורי, שההליכות שלו מקסימות יותר. הלוואי שפרד היה כהה, כי אני לא מתלהבת מגברים בהירים. אבל בני ווהן עשירים מאוד ובאים ממשפחה מצוינת, אז לא אמצא פגם בשיער הצהוב שלהם, כי השיער שלי צהוב יותר.
בשבוע הבא אנחנו יוצאים לגרמניה ולשווייץ, ומכיוון שניסע מהר, אוכל לשלוח לכן רק מכתבים חפוזים. אני מנהלת יומן, ומנסה "לזכור נכון ולתאר בבהירות את כל מה שאני רואה ומעריצה", כמו שאבא יעץ. זה תרגול טוב בשבילי, ויחד עם מחברת הציורים שלי, ייתן לכן מושג טוב יותר על המסע שלי מאשר השרבוטים האלה.
אדייה, אני מחבקת אתכן ברוך. "ווטר אמי".
היידלברג
אמא יקרה שלי,
יש לי שעה שקטה לפני שאנחנו יוצאים לברן, אז אנסה לספר לך מה קרה, כי חלק מזה חשוב מאוד, כמו שתראי.
השיט במעלה הריין היה מושלם, ופשוט ישבתי ונהניתי ממנו בכל כוחי. קחו את מדריכי הטיולים הישנים של אבא ותקראו עליו. אין לי מילים יפות מספיק כדי לתאר אותו. בקובלנץ היה לנו זמן מקסים, כי כמה סטודנטים מבון, שפרד הכיר על הסירה, ערכו לנו סרנדה. זה היה לילה של ירח, ובערך באחת בלילה פלו ואני התעוררנו למשמע המוזיקה הכי נפלאה מתחת לחלונות שלנו. זינקנו והתחבאנו מאחורי הווילונות, אבל הצצות ערמומיות הראו לנו את פרד והסטודנטים שרים בכל הכוח למטה. זה היה הדבר הכי רומנטי שראיתי אי פעם: הנהר, גשר הסירות, המבצר הגדול ממול, אור ירח בכל מקום, ומוזיקה שיכולה להמיס לב של אבן.
כשסיימו, זרקנו למטה כמה פרחים, וראינו אותם מתקוטטים עליהם, שולחים נשיקות לגברות הבלתי נראות, והולכים משם בצחוק, כדי לעשן ולשתות בירה, אני מניחה. למחרת בבוקר פרד הראה לי אחד הפרחים המעוכים בכיס האפודה שלו, ונראה רגשני מאוד. צחקתי עליו, ואמרתי שלא אני זרקתי אותו, אלא פלו, ונראה שזה הגעיל אותו, כי הוא זרק אותו מהחלון וחזר להיות שקול. אני חוששת שיהיו לי צרות עם הבחור הזה, זה מתחיל להיראות כך.
המרחצאות בנסאו היו עליזים מאוד, וגם באדן־באדן, שבה פרד הפסיד קצת כסף, ואני נזפתי בו. הוא צריך מישהו שישגיח עליו כשפרנק לא איתו. קייט אמרה פעם שהיא מקווה שהוא יתחתן בקרוב, ואני מסכימה איתה לגמרי שזה יהיה טוב בשבילו. פרנקפורט הייתה נהדרת. ראיתי את הבית של גתה, את הפסל של שילר, ואת "אריאדנה" המפורסמת של דנקר. היא הייתה יפהפייה, אבל הייתי נהנית ממנה יותר אילו הכרתי את הסיפור טוב יותר. לא רציתי לשאול, כי כולם הכירו אותו, או העמידו פנים שהם מכירים. הלוואי שג'ו הייתה מספרת לי עליו הכול. הייתי צריכה לקרוא יותר, כי אני מגלה שאני לא יודעת כלום, וזה משפיל אותי.
עכשיו מגיע החלק הרציני, כי זה קרה כאן, ופרד בדיוק נסע. הוא היה כל כך נחמד ועליז, שכולנו התחבבנו עליו מאוד. מעולם לא חשבתי על שום דבר מלבד ידידות של מסע, עד ליל הסרנדה. מאז התחלתי להרגיש שהטיולים לאור הירח, השיחות במרפסת וההרפתקאות היומיומיות היו בשבילו משהו יותר מכיף. לא פלרטטתי, אמא, באמת, אלא זכרתי מה שאמרת לי, ועשיתי כמיטב יכולתי. אני לא יכולה לעשות כלום אם אנשים מחבבים אותי. אני לא מנסה לגרום להם לזה, וזה מטריד אותי אם לא אכפת לי מהם, אף שג'ו אומרת שאין לי לב בכלל. עכשיו אני יודעת שאמא תניד בראשה, והבנות יגידו: "אוי, היצורה הקטנה והחומרנית!", אבל החלטתי, ואם פרד יבקש את ידי, אסכים, אף שאני לא מאוהבת בטירוף. אני מחבבת אותו, ואנחנו מסתדרים יחד בנוחות. הוא נאה, צעיר, חכם מספיק, ועשיר מאוד, הרבה הרבה יותר עשיר ממשפחת לורנס. אני לא חושבת שהמשפחה שלו תתנגד, והייתי מאושרת מאוד, כי כולם אנשים טובים, מחונכים ונדיבים, והם מחבבים אותי. פרד, בתור הבכור מבין התאומים, יקבל את האחוזה, אני מניחה, ואיזו אחוזה נהדרת זו! בית עירוני ברחוב אופנתי, לא ראוותני כמו הבתים הגדולים שלנו, אבל נוח פי שניים ומלא במותרות מוצקות, מהסוג שהאנגלים מאמינים בו. אני אוהבת את זה, כי זה אמיתי. ראיתי את כלי הכסף, את תכשיטי המשפחה, את המשרתים הוותיקים, ותמונות של האחוזה הכפרית, עם הפארק שלה, הבית הגדול, השטחים המקסימים והסוסים המשובחים. אוי, זה כל מה שהייתי מבקשת! והייתי מעדיפה את זה על פני כל תואר אצולה מהסוג שבנות חוטפות כל כך בקלות, ומגלות שאין מאחוריו כלום. אולי אני חומרנית, אבל אני שונאת עוני, ולא מתכוונת לסבול אותו אפילו רגע אחד יותר ממה שאני מוכרחה. אחת מאיתנו "חייבת" להתחתן טוב. מג לא התחתנה טוב, ג'ו לא תתחתן, בת' עוד לא יכולה, אז אני אתחתן, ואסדר הכול לכולם. לא הייתי מתחתנת עם גבר ששנאתי או שבזתי לו. את יכולה להיות בטוחה בזה. ואף שפרד אינו הגיבור שחלמתי עליו, הוא מתאים מאוד, ועם הזמן הייתי מתחבבת עליו מספיק, אם הוא היה מחבב אותי מאוד ונותן לי לעשות בדיוק מה שאני רוצה. אז הפכתי בעניין במחשבותיי בשבוע האחרון, כי היה בלתי אפשרי שלא לראות שפרד מחבב אותי. הוא לא אמר כלום, אבל דברים קטנים הראו את זה. הוא אף פעם לא הולך עם פלו, תמיד נמצא בצד שלי בכרכרה, ליד השולחן או בטיול, נראה רגשני כשאנחנו לבד, ומזעיף פנים לכל מי שמעז לדבר איתי. אתמול בארוחת הערב, כשקצין אוסטרי בהה בנו ואחר כך אמר משהו לחבר שלו, ברון שנראה הולל, על "בלונדינית קטנה ויפהפייה", פרד נראה עז כמו אריה, וחתך את הבשר שלו בפראות כזאת שהוא כמעט עף מהצלחת. הוא לא אחד מהאנגלים הקרים והנוקשים, אלא די חם מזג, כי יש בו דם סקוטי, כמו שאפשר לנחש מעיניו הכחולות והיפות.
ובכן, אתמול בערב עלינו לטירה לקראת השקיעה, לפחות כולנו חוץ מפרד, שהיה אמור לפגוש אותנו שם אחרי שילך לדואר לאסוף מכתבים. היה לנו זמן מקסים, כשחיטטנו בין החורבות, במרתפים שבהם נמצאת החבית הענקית, ובגנים היפים שהנסיך הבוחר בנה לפני הרבה זמן בשביל אשתו האנגלייה. הכי אהבתי את המרפסת הגדולה, כי הנוף היה אלוהי, אז בזמן שהאחרים הלכו לראות את החדרים בפנים, ישבתי שם וניסיתי לצייר את ראש האריה מאבן אפורה שעל הקיר, עם ענפי מטפס ארגמניים שתלויים סביבו. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך רומן, כשישבתי שם, הבטתי בנקר שזורם דרך העמק, הקשבתי למוזיקה של התזמורת האוסטרית למטה, וחיכיתי לאהובי, כמו נערה אמיתית מספר סיפורים. הייתה לי הרגשה שמשהו עומד לקרות, והייתי מוכנה לזה. לא הרגשתי סמוקה או רועדת, אלא רגועה לגמרי ונרגשת רק קצת.
לאחר זמן מה שמעתי את קולו של פרד, ואז הוא בא ממהר דרך הקשת הגדולה לחפש אותי. הוא נראה כל כך מוטרד, ששכחתי לגמרי מעצמי ושאלתי מה קרה. הוא אמר שבדיוק קיבל מכתב שמפציר בו לחזור הביתה, כי פרנק חולה מאוד. אז הוא נוסע מיד ברכבת הלילה, ויש לו זמן רק להיפרד. הצטערתי מאוד בשבילו, והתאכזבתי בשבילי, אבל רק לרגע, כי הוא אמר, כשלחץ את ידי, ואמר את זה בצורה שלא יכולתי לטעות בה: "אחזור בקרוב. את לא תשכחי אותי, איימי?"
לא הבטחתי, אבל הסתכלתי עליו, ונראה שהוא היה מרוצה. לא היה זמן לשום דבר מלבד מסרים ופרידות, כי הוא יצא תוך שעה, וכולנו מתגעגעים אליו מאוד. אני יודעת שהוא רצה לדבר, אבל אני חושבת, ממשהו שרמז פעם, שהוא הבטיח לאביו לא לעשות שום דבר כזה עדיין, כי הוא בחור פזיז, והג'נטלמן הזקן חושש מכלה זרה. ניפגש בקרוב ברומא, ואז, אם לא אשנה את דעתי, אגיד "כן, תודה", כשהוא יגיד "תואילי בבקשה?"
כמובן שכל זה "פרטי מאוד", אבל רציתי שתדעי מה קורה. אל תדאגי לי, זכרי שאני "איימי הנבונה" שלך, והיי בטוחה שלא אעשה שום דבר בפזיזות. שלחי לי כמה עצות שתרצי. אשתמש בהן אם אוכל. הלוואי שיכולתי לראות אותך לשיחה טובה, מרמי. אהבי אותי וסמכי עליי.
שלך תמיד, איימי