היריד של גברת צ'סטר היה כל כך אלגנטי ויוקרתי, שהעלמות הצעירות בשכונה ראו בכבוד גדול לקבל הזמנה לנהל דוכן, וכולם התעניינו מאוד בעניין. את איימי הזמינו, ואת ג'ו לא, ולמזלם של כל הצדדים, כי בתקופה הזאת בחייה המרפקים של ג'ו היו בהחלט שלופים לצדדים, ונדרשו לא מעט מכות קשות כדי ללמד אותה להסתדר בקלות עם אחרים. את "היצורה היהירה והמשעממת" עזבו לנפשה בתקיפות, אבל הכישרון והטעם של איימי זכו למחמאה הראויה כשהציעו לה את דוכן האמנות, והיא התאמצה להכין ולהשיג בשבילו תרומות מתאימות ובעלות ערך.
הכול התנהל בשלום עד היום שלפני פתיחת היריד, ואז התרחשה אחת מאותן התכתשויות קטנות שכמעט אי אפשר להימנע מהן, כשבערך עשרים וחמש נשים, זקנות וצעירות, עם כל העלבונות הפרטיים והדעות הקדומות שלהן, מנסות לעבוד יחד.
מיי צ'סטר קינאה קצת באיימי, כי איימי הייתה אהודה יותר ממנה, ובדיוק בזמן הזה קרו כמה עניינים פעוטים שהגבירו את התחושה. ציורי העט והדיו העדינים של איימי האפילו לגמרי על האגרטלים המצוירים של מיי, וזה היה קוץ אחד. אחר כך טיודור כובש הלבבות רקד ארבע פעמים עם איימי במסיבה לא מזמן, ורק פעם אחת עם מיי, וזה היה קוץ מספר שתיים. אבל העלבון העיקרי שכרסם בנפשה, ונתן לה תירוץ להתנהגות הלא ידידותית שלה, היה שמועה שאיזו רכלנית נדיבה לחשה לה, שבנות מארץ' צחקו עליה אצל משפחת לאמב. כל האשמה בזה הייתה צריכה ליפול על ג'ו, כי החיקוי השובב שלה היה מוחשי מדי מכדי שלא יזהו אותו, ובני לאמב העליזים נתנו לבדיחה לצאת החוצה. שום רמז לזה לא הגיע אל האשמות, ואפשר לתאר את המבוכה של איימי, כשבערב שלפני היריד, בזמן שהוסיפה את הנגיעות האחרונות לדוכן היפה שלה, גברת צ'סטר, שכמובן כעסה על הלעג המשוער לבתה, אמרה בנימה מתוקה אבל במבט קר...
"אני מבינה, יקירתי, שיש קצת תרעומת בין העלמות הצעירות על כך שאני נותנת את הדוכן הזה למישהי שאינה אחת הבנות שלי. מכיוון שזה הדוכן הבולט ביותר, ויש אומרים גם המושך ביותר מכולם, והן המארגנות הראשיות של היריד, חושבים שעדיף שהן יתפסו את המקום הזה. אני מצטערת, אבל אני יודעת שאכפת לך מהמטרה בכנות רבה מדי מכדי שתתייחסי לאכזבה אישית קטנה, ותקבלי דוכן אחר אם תרצי."
גברת צ'סטר דמיינה מראש שיהיה קל לשאת את הנאום הקטן הזה, אבל כשהגיע הרגע, היא גילתה שקשה לה למדי לומר אותו בטבעיות, כשעיניה התמימות של איימי מביטות ישר אליה, מלאות הפתעה ודאגה.
איימי הרגישה שיש מאחורי זה משהו, אבל לא הצליחה לנחש מה, ואמרה בשקט, נפגעת, ומראה שהיא נפגעת: "אולי את מעדיפה שלא אקח שום דוכן בכלל?"
"נו, יקירתי, אל תיעלבי, אני מתחננת. זה רק עניין של נוחות, את מבינה, הבנות שלי באופן טבעי יובילו, והדוכן הזה נחשב המקום הראוי להן. אני חושבת שהוא מתאים לך מאוד, ואני אסירת תודה על המאמצים שלך לעשות אותו כל כך יפה, אבל כמובן שאנחנו צריכות לוותר על המשאלות הפרטיות שלנו, ואני אדאג שיהיה לך מקום טוב במקום אחר. לא היית רוצה את דוכן הפרחים? הבנות הקטנות לקחו אותו על עצמן, אבל הן מיואשות. את יכולה לעשות ממנו משהו מקסים, ודוכן הפרחים תמיד מושך, את יודעת."
"במיוחד את הג'נטלמנים," הוסיפה מיי, במבט שהבהיר לאיימי סיבה אחת לנפילתה הפתאומית מחסד. היא הסמיקה בכעס, אבל לא הגיבה בשום דרך אחרת לעוקצנות הנערית הזאת, וענתה בחביבות לא צפויה...
"שיהיה כרצונך, גברת צ'סטר. אוותר מיד על המקום שלי כאן, ואטפל בפרחים, אם תרצי."
"את יכולה לשים את הדברים שלך על הדוכן שלך, אם את מעדיפה," התחילה מיי, שהרגישה קצת ייסורי מצפון כשהביטה במעמדים היפים, בצדפים המצוירים ובעיטורים המיוחדים שאיימי הכינה בזהירות כזאת וסידרה בחן כזה. היא התכוונה לטובה, אבל איימי הבינה אותה לא נכון, ואמרה מהר...
"אה, בוודאי, אם הם מפריעים לכן," והיא גרפה את התרומות שלה לתוך הסינר, בערבוביה, והלכה, בהרגשה שהיא ויצירות האמנות שלה הועלבו עלבון שאין לו מחילה.
"עכשיו היא כועסת. אוי, הלוואי שלא הייתי מבקשת ממך לדבר, אמא," אמרה מיי, והביטה בעצב במקומות הריקים על הדוכן שלה.
"מריבות של בנות נגמרות מהר," השיבה אמה, שהתביישה קצת בחלקה שלה בעניין, ובצדק.
הבנות הקטנות קיבלו את איימי ואת האוצרות שלה בשמחה, וקבלת הפנים הלבבית הזאת הרגיעה במקצת את רוחה הסוערת. היא נכנסה לעבודה, נחושה להצליח עם פרחים, אם לא הצליחה עם אמנות. אבל נראה שהכול פעל נגדה. היה מאוחר, והיא הייתה עייפה. כולם היו עסוקים מדי בענייניהם כדי לעזור לה, והבנות הקטנות רק הפריעו, כי החמודות התרוצצו ופטפטו כמו להקת עורבנים, ויצרו בלגן גדול במאמצים התמימים שלהן לשמור על סדר מושלם. קשת הענפים הירוקים לא רצתה לעמוד יציב אחרי שהקימה אותה, אלא התנדנדה ואיימה ליפול לה על הראש כשמילאו את הסלים התלויים. האריח הכי טוב שלה ספג התזה של מים, שהשאירה דמעה חומה על הלחי של קופידון. היא חבלה בידיה מרוב דפיקות בפטיש, והצטננה מעבודה במקום עם רוח פרצים, והצרה האחרונה הזאת מילאה אותה בחששות לקראת מחר. כל קוראת צעירה שסבלה צרות כאלה תזדהה עם איימי המסכנה, ותאחל לה הצלחה במשימתה.
בבית התעורר זעם גדול כשסיפרה את סיפורה באותו ערב. אמה אמרה שזה מביש, אבל אמרה לה שנהגה נכון. בת' הכריזה שהיא לא תלך ליריד בכלל, וג'ו דרשה לדעת למה איימי לא לקחה את כל הדברים היפים שלה והשאירה את האנשים המרושעים האלה להסתדר בלעדיה.
"זה שהם מרושעים זו לא סיבה שגם אני אהיה. אני שונאת דברים כאלה, ואף שאני חושבת שיש לי זכות להיפגע, אני לא מתכוונת להראות את זה. הם ירגישו את זה יותר מאשר נאומים כועסים או מעשים של עלבון, נכון, מרמי?"
"זאת הרוח הנכונה, יקירתי. נשיקה תמורת מכה היא תמיד הדרך הכי טובה, אף שלפעמים לא קל במיוחד לתת אותה," אמרה אמה, כמי שלמדה את ההבדל בין להטיף לבין לקיים.
למרות כמה פיתויים טבעיים מאוד להיעלב ולהשיב מלחמה, איימי דבקה בהחלטתה כל היום שלמחרת, נחושה לנצח את אויבתה בטוב לב. היא התחילה טוב, בזכות תזכורת שקטה שהגיעה אליה במפתיע, אבל בעיתוי מושלם. כשסידרה את הדוכן שלה באותו בוקר, בזמן שהבנות הקטנות היו בחדר הכניסה וממלאות את הסלים, היא הרימה את היצירה האהובה עליה, ספר קטן שאת כריכתו העתיקה מצא אביה בין אוצרותיו, ושעל דפי הקלף שלו עיטרה בצבעים, ביופי רב, פסוקים שונים. כשדפדפה בדפים, העשירים בעיטורים עדינים, בגאווה שקל מאוד לסלוח לה, עינה נפלה על פסוק אחד שגרם לה לעצור ולחשוב. במסגרת של סלסולים מבריקים בארגמן, בכחול ובזהב, עם רוחות קטנות של רצון טוב שעוזרות זו לזו לטפס ולרדת בין הקוצים והפרחים, היו כתובות המילים: "ואהבת לרעך כמוך".
"אני צריכה, אבל אני לא," חשבה איימי, כשעינה עברה מהדף הזוהר אל פניה הממורמרות של מיי מאחורי האגרטלים הגדולים, שלא הצליחו להסתיר את החללים שהעבודות היפות שלה מילאו קודם. איימי עמדה רגע, מדפדפת בדפים שבידה, וקוראת בכל אחד מהם איזו תוכחה מתוקה נגד כל צריבת לב וקנאה וקטנות נפש. הרבה דרשות חכמות ואמיתיות נדרשות לנו בכל יום על ידי מטיפים שאינם יודעים שהם כאלה, ברחוב, בבית הספר, במשרד או בבית. אפילו דוכן ביריד יכול להפוך לבמת דרשנים, אם הוא יכול להציע את המילים הטובות והמועילות שאף פעם אינן יוצאות מהאופנה. המצפון של איימי דרש לה דרשה קטנה על הפסוק הזה, שם ובאותו רגע, והיא עשתה את מה שרבים מאיתנו לא תמיד עושים: לקחה את הדרשה ללב, ומיד יישמה אותה.
חבורת בנות עמדה סביב הדוכן של מיי, התפעלה מהדברים היפים ודיברה על החלפת המוכרות. הן הנמיכו את קולן, אבל איימי ידעה שהן מדברות עליה, שומעות צד אחד של הסיפור ושופטות בהתאם. זה לא היה נעים, אבל רוח טובה יותר שרתה עליה, ועד מהרה נקרתה לה הזדמנות להוכיח זאת. היא שמעה את מיי אומרת בצער...
"זה ממש חבל, כי אין זמן להכין דברים אחרים, ואני לא רוצה למלא את המקום בשאריות. הדוכן היה בדיוק מושלם. עכשיו הוא הרוס."
"אני מעזה לומר שהיא הייתה מחזירה אותם אילו ביקשת," הציעה מישהי.
"איך יכולתי, אחרי כל המהומה?" התחילה מיי, אבל לא סיימה, כי קולה של איימי נשמע מעבר לאולם, ואמר בנעימות...
"את יכולה לקבל אותם בשמחה, בלי לבקש, אם את רוצה בהם. בדיוק חשבתי להציע להחזיר אותם, כי הם שייכים לדוכן שלך יותר מאשר לשלי. הנה הם, בבקשה קחי אותם, וסלחי לי אם הייתי פזיזה כשלקחתי אותם אתמול בערב."
תוך כדי דיבור איימי החזירה את התרומה שלה, בהנהון ובחיוך, ומיהרה שוב משם, בהרגשה שקל יותר לעשות מעשה ידידותי מאשר להישאר ולקבל עליו תודה.
"נו, את זה אני קוראת מקסים מצידה, נכון?" קראה אחת הבנות.
תשובתה של מיי לא נשמעה, אבל עלמה צעירה אחרת, שמצב רוחה החמיץ כנראה מהכנת לימונדה, הוסיפה בצחוק לא נעים: "מקסים מאוד, כי היא ידעה שלא תמכור אותם בדוכן שלה."
ובכן, זה היה קשה. כשאנחנו מקריבים קורבנות קטנים, אנחנו רוצים לפחות שיעריכו אותם, ולרגע איימי הצטערה שעשתה את זה, בהרגשה שהמידה הטובה לא תמיד נושאת את שכרה בעצמה. אבל היא כן נושאת, כמו שגילתה עד מהרה, כי מצב רוחה התחיל לעלות, הדוכן שלה התחיל לפרוח תחת ידיה המיומנות, הבנות היו נחמדות מאוד, ונראה שהמעשה הקטן ההוא טיהר את האווירה באופן מדהים.
זה היה יום ארוך מאוד וקשה לאיימי. היא ישבה מאחורי הדוכן שלה, הרבה פעמים לבד לגמרי, כי הבנות הקטנות נטשו מהר מאוד. מעטים רצו לקנות פרחים בקיץ, והזרים שלה התחילו לנבול הרבה לפני הלילה.
דוכן האמנות היה המושך ביותר באולם. כל היום הצטופף סביבו קהל, והמוכרות התרוצצו הלוך ושוב בפנים חשובות ועם קופות מקשקשות. איימי הביטה לשם לעיתים קרובות בגעגוע, כמהה להיות שם, במקום שבו הרגישה בבית ומאושרת, במקום בפינה בלי שום דבר לעשות. לחלק מאיתנו זה אולי לא נראה כמו סבל, אבל לנערה צעירה, יפה ועליזה, זה היה לא רק משעמם אלא מתיש מאוד, והמחשבה על לורי ועל חבריו הפכה את זה לעינוי של ממש.
היא לא הלכה הביתה עד הלילה, ואז נראתה כל כך חיוורת ושקטה, שהבינו שהיום היה קשה, אף שלא התלוננה, ואפילו לא סיפרה מה עשתה. אמה נתנה לה כוס תה לבבית במיוחד. בת' עזרה לה להתלבש, והכינה לשערה זר קטן ומקסים, וג'ו הדהימה את משפחתה כשהתגנדרה בזהירות לא רגילה, ורמזה באפלוליות שהגלגל עומד להתהפך.
"אל תעשי שום דבר גס, אני מתחננת, ג'ו. אני לא רוצה שום מהומה, אז תני לכל זה לעבור ותתנהגי יפה," התחננה איימי, כשיצאה מוקדם, בתקווה למצוא תגבורת של פרחים כדי לרענן את הדוכן הקטן והמסכן שלה.
"אני רק מתכוונת להיות נעימה עד כדי כישוף לכל מי שאני מכירה, ולהשאיר אותם בפינה שלך כמה שיותר זמן. טדי והבחורים שלו ייתנו יד, ועוד יהיה לנו כיף," השיבה ג'ו, ונשענה על השער כדי לחכות ללורי. עד מהרה נשמעו בחשכה הצעדים המוכרים, והיא רצה החוצה לקראתו.
"זה הבחור שלי?"
"בדיוק כמו שזאת הבחורה שלי!" ולורי השחיל את ידה מתחת לזרועו, כמו אדם שכל משאלותיו התמלאו.
"אוי, טדי, מה שקרה!" וג'ו סיפרה על העוול שנעשה לאיימי בלהט של אחות.
"להקה שלמה מהחבר'ה שלנו עומדת לנסוע לשם בכרכרה עוד מעט, ושיתלו אותי אם לא אגרום להם לקנות כל פרח שיש לה, ואחר כך לחנות מול הדוכן שלה," אמר לורי, ואימץ את עניינה בחום.
"הפרחים בכלל לא יפים, איימי אומרת, ואולי הטריים לא יגיעו בזמן. אני לא רוצה להיות לא הוגנת או חשדנית, אבל לא הייתי מתפלאת אם הם בכלל לא יגיעו. כשאנשים עושים מעשה מרושע אחד, הם עלולים מאוד לעשות עוד אחד," העירה ג'ו בנימה של גועל.
"האייז לא נתן לכן את הפרחים הכי טובים מהגנים שלנו? אמרתי לו לתת."
"לא ידעתי את זה. הוא שכח, אני מניחה, ומכיוון שסבא שלך לא הרגיש טוב, לא רציתי להטריד אותו בבקשה, אף שמאוד רציתי כמה."
"נו, ג'ו, איך יכולת לחשוב שיש צורך לבקש? הם שלך בדיוק כמו שהם שלי. אנחנו לא תמיד חולקים חצי־חצי בכל דבר?" התחיל לורי, בנימה שתמיד גרמה לג'ו להזדקף כמו קיפוד.
"שמיים, אני מקווה שלא! חצי מכמה מהדברים שלך בכלל לא היה מתאים לי. אבל אסור לנו לעמוד כאן ולהתעסק בחיזורים. אני צריכה לעזור לאיימי, אז לך תתגנדר להפליא, ואם תהיה כל כך נחמד ותיתן להאייז לקחת כמה פרחים יפים לאולם, אברך אותך לנצח."
"לא היית יכולה לעשות את זה עכשיו?" שאל לורי, בנימה כל כך רומזת, שג'ו טרקה את השער בפניו בחיפזון לא מכניס אורחים, וקראה מבעד לסורגים: "לך מכאן, טדי, אני עסוקה."
בזכות הקושרים, הגלגל אכן התהפך באותו ערב, כי האייז שלח לאולם שפע עצום של פרחים, עם סל נהדר שסידר כמיטב יכולתו כקישוט מרכזי. אחר כך יצאה משפחת מארץ' כולה, וג'ו התאמצה והצליחה, כי אנשים לא רק באו, אלא גם נשארו, צחקו מהשטויות שלה, התפעלו מהטעם של איימי, ונראה שנהנו מאוד. לורי וחבריו זינקו באבירות אל הפרצה, קנו את כל הזרים, חנו מול הדוכן, והפכו את הפינה הזאת למקום הכי שמח באולם. עכשיו איימי הייתה בשלה, ומתוך הכרת תודה, אם לא יותר מזה, הייתה עליזה ואדיבה כמה שאפשר, ובערך באותו זמן הגיעה למסקנה שבסופו של דבר המידה הטובה כן נושאת את שכרה בעצמה.
ג'ו התנהגה בהגינות למופת, וכשאיימי הייתה מוקפת באושר במשמר הכבוד שלה, ג'ו הסתובבה באולם ולקטה פיסות רכילות שונות, שהבהירו לה את סיבת המהפך של בני צ'סטר. היא נזפה בעצמה על חלקה ברגשות הרעים, והחליטה לנקות את איימי מאשמה מהר ככל האפשר. היא גילתה גם מה איימי עשתה עם הדברים בבוקר, וראתה בה מופת של גדלות נפש. כשעברה ליד דוכן האמנות, היא סרקה אותו בחיפוש אחר הדברים של אחותה, אבל לא ראתה להם זכר. "החביאו אותם הרחק מהעין, אני מניחה," חשבה ג'ו, שהייתה יכולה לסלוח על עוולות שנעשו לה עצמה, אבל זעמה בלהט על כל עלבון שהופנה כלפי משפחתה.
"ערב טוב, מיס ג'ו. איך איימי מסתדרת?" שאלה מיי בנימה מפייסת, כי רצתה להראות שגם היא יכולה להיות נדיבה.
"היא מכרה את כל מה שהיה לה ששווה למכור, ועכשיו היא נהנית. דוכן הפרחים תמיד מושך, את יודעת, 'במיוחד את הג'נטלמנים'." ג'ו לא יכלה להתאפק מלתת את הסטירה הקטנה הזאת, אבל מיי קיבלה אותה בענווה כזאת, שרגע אחר כך ג'ו הצטערה, והתחילה לשבח את האגרטלים הגדולים, שעדיין לא נמכרו.
"העיטור של איימי נמצא כאן איפשהו? מתחשק לי לקנות אותו בשביל אבא," אמרה ג'ו, שהייתה להוטה מאוד לדעת מה עלה בגורל העבודות של אחותה.
"כל מה ששייך לאיימי נמכר מזמן. דאגתי שהאנשים הנכונים יראו את הדברים, והם הכניסו לנו סכום יפה של כסף," השיבה מיי, שהתגברה באותו יום על כמה פיתויים קטנים, לא פחות טוב מאיימי.
ג'ו, מרוצה מאוד, מיהרה בחזרה לספר את החדשות הטובות, ואיימי נראתה גם נרגשת וגם מופתעת מהדיווח על דבריה והתנהגותה של מיי.
"עכשיו, רבותיי, אני רוצה שתלכו ותעשו את חובתכם כלפי הדוכנים האחרים בנדיבות כמו שעשיתם כלפי הדוכן שלי, במיוחד דוכן האמנות," אמרה, ושלחה לדרכם את "אנשי טדי", כמו שהבנות קראו לחבריו מהקולג'.
"'הסתערו, צ'סטר, הסתערו!' זו הסיסמה של הדוכן ההוא, אבל עשו את חובתכם כמו גברים, ותקבלו אמנות בתמורה לכספכם, בכל מובן המילה," אמרה ג'ו הבלתי ניתנת לריסון, כשהגדוד המסור התכונן לצאת לשדה הקרב.
"לשמוע זה לציית, אבל מארץ' יפה בהרבה ממיי," אמר פרקר הקטן, במאמץ נואש להיות גם שנון וגם רגשני, ולורי השתיק אותו מיד ואמר...
"יפה מאוד, בני, בשביל ילד קטן!" ולקח אותו משם, עם טפיחה אבהית על הראש.
"תקנה את האגרטלים," לחשה איימי ללורי, כגחלים אחרונות שהיא צוברת על ראש אויבתה.
לשמחתה הגדולה של מיי, מר לורנס הצעיר לא רק קנה את האגרטלים, אלא גם הסתובב בכל האולם עם אחד מתחת לכל זרוע. הג'נטלמנים האחרים השקיעו בפזיזות דומה בכל מיני חפצים קטנים ושבירים, ואחר כך שוטטו חסרי אונים, עמוסים בפרחי שעווה, במניפות מצוירות, בתיקי מסמכים מעוטרים בפיליגרן ובשאר רכישות שימושיות ומתאימות.
דודה קרול הייתה שם, שמעה את הסיפור, נראתה מרוצה, ואמרה משהו לגברת מארץ' בפינה, שגרם לגברת מארץ' לקרון משביעות רצון ולהביט באיימי בפנים מלאות גאווה ודאגה מעורבות, אף שלא גילתה את סיבת שמחתה עד כמה ימים אחר כך.
היריד הוכרז כהצלחה, וכשמיי אמרה לאיימי לילה טוב, היא לא התפרצה בהתלהבות כרגיל, אלא נתנה לה נשיקה חמה ומבט שאמר "נסלח ונשכח". זה סיפק את איימי, וכשהגיעה הביתה, מצאה את האגרטלים מוצגים בגאווה על מדף האח בסלון, עם זר גדול בכל אחד מהם. "פרס ההצטיינות לבת מארץ' בעלת גדלות הנפש," כמו שלורי הכריז בתנועה רחבה.
"יש בך הרבה יותר עקרונות ונדיבות ואצילות נפש ממה שאי פעם ייחסתי לך, איימי. התנהגת בצורה מתוקה, ואני מכבדת אותך בכל לבי," אמרה ג'ו בחום, כשהן הברישו את שערן יחד מאוחר באותו לילה.
"כן, כולנו מכבדות, ואוהבות אותה על שהיא כל כך מוכנה לסלוח. זה בטח היה קשה נורא, אחרי שעבדת כל כך הרבה זמן ושמת את כל לבך על מכירת הדברים היפים שלך. אני לא מאמינה שהייתי יכולה לעשות את זה בחביבות כמו שאת עשית," הוסיפה בת' מהכרית שלה.
"נו, בנות, אתן לא צריכות לשבח אותי ככה. רק עשיתי מה שהייתי רוצה שיעשו לי. אתן צוחקות עליי כשאני אומרת שאני רוצה להיות גברת, אבל אני מתכוונת לאישה אצילה באמת, ברוחה ובהליכותיה, ואני מנסה להיות כזאת ככל שאני יודעת. אני לא יכולה להסביר בדיוק, אבל אני רוצה להיות מעל הקטנוניות והשטויות והפגמים הקטנים שמקלקלים כל כך הרבה נשים. אני רחוקה מזה עכשיו, אבל אני עושה כמיטב יכולתי, ומקווה עם הזמן להיות כמו אמא."
איימי דיברה ברצינות, וג'ו אמרה, בחיבוק לבבי: "עכשיו אני מבינה למה את מתכוונת, ולעולם לא אצחק עלייך שוב. את מתקדמת מהר יותר ממה שאת חושבת, ואני אקח ממך שיעורים בנימוס אמיתי, כי אני מאמינה שגילית את הסוד. תמשיכי לנסות, יקירה, יום אחד תקבלי את הפרס שלך, ואף אחד לא ישמח יותר ממני."
שבוע אחר כך איימי אכן קיבלה את הפרס שלה, וג'ו המסכנה התקשתה לשמוח. הגיע מכתב מדודה קרול, ופניה של גברת מארץ' אורו כל כך כשקראה אותו, שג'ו ובת', שהיו איתה, דרשו לדעת מהן הבשורות הטובות.
"דודה קרול נוסעת לחוץ לארץ בחודש הבא, ורוצה..."
"שאני אסע איתה!" התפרצה ג'ו, וזינקה מהכיסא שלה בהתלהבות שאי אפשר לרסן.
"לא, יקירתי, לא את. זאת איימי."
"אוי, אמא! היא צעירה מדי, התור שלי קודם. רציתי את זה כל כך הרבה זמן. זה היה עושה לי כל כך הרבה טוב, וזה היה נהדר לגמרי. אני חייבת לנסוע!"
"אני חוששת שזה בלתי אפשרי, ג'ו. דודה אומרת איימי, בנחרצות, ולא לנו להכתיב לה כשהיא מציעה טובה כזאת."
"תמיד זה ככה. לאיימי יש את כל הכיף ולי יש את כל העבודה. זה לא הוגן, אוי, זה לא הוגן!" קראה ג'ו בלהט.
"אני חוששת שזו בחלקה אשמתך, יקירתי. כשדודה דיברה איתי לפני כמה ימים, היא הצטערה על ההליכות הבוטות שלך ועל הרוח העצמאית מדי שלך, וכאן היא כותבת, כאילו היא מצטטת משהו שאמרת: 'תכננתי בהתחלה להזמין את ג'ו, אבל מכיוון ש'טובות מעיקות עליה', והיא 'שונאת צרפתית', אני חושבת שלא אעז להזמין אותה. איימי צייתנית יותר, תהיה חברה טובה לפלו, ותקבל בהכרת תודה כל עזרה שהטיול יוכל לתת לה.'"
"אוי, הלשון שלי, הלשון הנתעבת שלי! למה אני לא יכולה ללמוד לשתוק?" נאנקה ג'ו, כשנזכרה במילים שהביאו עליה את מפלתה. כששמעה גברת מארץ' את ההסבר למשפטים המצוטטים, היא אמרה בצער...
"הלוואי שהיית יכולה לנסוע, אבל אין לזה סיכוי הפעם, אז נסי לשאת את זה בשמחה, ואל תעכירי את השמחה של איימי בתוכחות או בחרטות."
"אנסה," אמרה ג'ו, ומיצמצה בחוזקה כשכרעה להרים את הסל שהפילה בשמחתה. "אלמד ממנה, ואנסה לא רק להיראות שמחה, אלא באמת לשמוח, ולא לקנא בה אפילו על רגע אחד של אושר. אבל זה לא יהיה קל, כי זו אכזבה נוראה," וג'ו המסכנה הרטיבה את כרית הסיכות הקטנה והשמנה שהחזיקה בכמה דמעות מרות מאוד.
"ג'ו, יקירתי, אני מאוד אנוכית, אבל לא יכולתי לוותר עלייך, ואני שמחה שאת לא נוסעת עדיין," לחשה בת', וחיבקה אותה, יחד עם הסל וכל השאר, במגע כל כך נצמד ובפנים כל כך אוהבות, שג'ו התנחמה, למרות החרטה החדה שגרמה לה לרצות לסטור לעצמה, ולבקש בענווה מדודה קרול להעמיס עליה את הטובה הזאת, ולראות באיזו הכרת תודה היא תישא אותה.
עד שאיימי נכנסה, ג'ו כבר יכלה לקחת חלק בצהלת המשפחה, אולי לא בלב שלם כמו בדרך כלל, אבל בלי להתלונן על מזלה הטוב של איימי. העלמה הצעירה עצמה קיבלה את החדשות כבשורה של שמחה גדולה, הסתובבה במין התלהבות חגיגית, ועוד באותו ערב התחילה למיין את הצבעים שלה ולארוז את העפרונות שלה, והשאירה עניינים פעוטים כמו בגדים, כסף ודרכונים למי שהיו שקועים פחות ממנה בחזיונות של אמנות.
"זה לא סתם טיול תענוגות בשבילי, בנות," אמרה ברוב רושם, כשגירדה את הפלטה הכי טובה שלה. "זה יקבע את הקריירה שלי, כי אם יש בי גאונות כלשהי, אגלה אותה ברומא, ואעשה משהו כדי להוכיח אותה."
"ונניח שאין?" אמרה ג'ו, שתפרה בעיניים אדומות את הצווארונים החדשים שעמדו לעבור לאיימי.
"אז אחזור הביתה ואלמד ציור כדי להתפרנס," ענתה המועמדת לתהילה, בשלווה פילוסופית. אבל היא עיקמה את פניה לנוכח האפשרות, וגירדה את הפלטה שלה כאילו היא נחושה לנקוט צעדים נמרצים לפני שתוותר על תקוותיה.
"לא, את לא תלמדי. את שונאת עבודה קשה, את תתחתני עם איזה גבר עשיר, ותחזרי הביתה לשבת בחיק המותרות כל ימייך," אמרה ג'ו.
"התחזיות שלך מתגשמות לפעמים, אבל אני לא מאמינה שהתחזית הזאת תתגשם. אני בטוחה שהייתי רוצה שתתגשם, כי אם אני לא יכולה להיות אמנית בעצמי, הייתי רוצה להיות מסוגלת לעזור לאלה שהם אמנים," אמרה איימי בחיוך, כאילו תפקיד הנדבנית העשירה יתאים לה יותר מזה של מורה עניה לציור.
"המממ!" אמרה ג'ו באנחה. "אם תרצי בזה, תקבלי את זה, כי המשאלות שלך תמיד מתגשמות, ושלי אף פעם לא."
"היית רוצה לנסוע?" שאלה איימי, וטפחה מהורהרת על אפה בסכין שלה.
"ועוד איך!"
"טוב, בעוד שנה או שנתיים אשלח לקרוא לך, ונחפור בפורום אחרי שרידים עתיקים, ונגשים את כל התוכניות שתכננו כל כך הרבה פעמים."
"תודה. אזכיר לך את ההבטחה שלך כשהיום המשמח הזה יגיע, אם יגיע אי פעם," השיבה ג'ו, וקיבלה את ההצעה המעורפלת אך המפוארת בהכרת תודה ככל שיכלה.
לא היה הרבה זמן להכנות, והבית היה סוער עד שאיימי יצאה לדרך. ג'ו החזיקה מעמד יפה מאוד עד שהרפרוף האחרון של הסרט הכחול נעלם, ואז נסוגה למפלט שלה, עליית הגג, ובכתה עד שלא יכלה לבכות יותר. גם איימי החזיקה מעמד באומץ עד שהספינה הפליגה. ואז, בדיוק כשעמדו למשוך את גשר העלייה, פתאום עלה בדעתה שאוקיינוס שלם עומד להתגלגל בינה לבין האנשים שאוהבים אותה יותר מכולם, והיא נצמדה ללורי, האחרון שנשאר, ואמרה ביבבה...
"אוי, תשמור עליהם בשבילי, ואם משהו יקרה..."
"אשמור, יקירה, אשמור, ואם משהו יקרה, אבוא לנחם אותך," לחש לורי, ולא חלם כלל שיידרש לקיים את הבטחתו.
וכך הפליגה איימי לגלות את העולם הישן, שתמיד חדש ויפה בעיניים צעירות, בזמן שאביה וחברה הביטו בה מהחוף, בתקווה עזה שרק דברים טובים ועדינים יקרו לנערה שמחת הלב, שנופפה להם בידה עד שלא יכלו לראות דבר מלבד שמש הקיץ המסנוורת על פני הים.