"בואי, ג'ו, הגיע הזמן."
"הזמן למה?"
"את לא מתכוונת להגיד לי ששכחת שהבטחת לצאת איתי היום לשישה ביקורי נימוסים?"
"עשיתי לא מעט דברים פזיזים וטיפשיים בחיים שלי, אבל אני לא חושבת שאי פעם הייתי משוגעת מספיק כדי להגיד שאעשה שישה ביקורים ביום אחד, כשביקור אחד בלבד מוציא אותי משיווי משקל לשבוע שלם."
"כן, הבטחת. זאת הייתה עסקה בינינו. אני הייתי צריכה לגמור בשבילך את ציור הגיר של בת', ואת היית צריכה לבוא איתי כמו שצריך ולהחזיר ביקורים לשכנים שלנו."
"אם מזג האוויר יהיה נאה, כך נכתב בשטר, ואני עומדת על כל אות בשטר שלי, שיילוק. יש ערימת עננים במזרח, מזג האוויר לא נאה, ואני לא הולכת."
"נו, זאת השתמטות. זה יום נהדר, אין שום סיכוי לגשם, ואת מתגאה בזה שאת מקיימת הבטחות, אז תהיי הגונה, בואי לעשות את חובתך, ואחר כך יהיה לך שקט לעוד חצי שנה."
באותו רגע ג'ו הייתה שקועה במיוחד בתפירה, כי היא הייתה התופרת הראשית של המשפחה, והתגאתה מאוד בכך שהיא יודעת להשתמש במחט לא פחות טוב מאשר בעט. היה מרגיז מאוד להיתפס באמצע המדידה הראשונה ולקבל פקודה לצאת לביקורים בבגדים הכי טובים שלה ביום חם של יולי. היא שנאה ביקורים רשמיים, ואף פעם לא ערכה כאלה, עד שאיימי הכריחה אותה בעזרת עסקה, שוחד או הבטחה. הפעם לא הייתה שום דרך מילוט. היא קישקשה במספריים במרדנות, מחתה שהיא מריחה סערה באוויר, ובסוף נכנעה. היא הניחה את העבודה בצד, לקחה את הכובע והכפפות בהבעה של השלמה, ואמרה לאיימי שהקורבן מוכן.
"ג'ו מארץ', את עקשנית מספיק כדי להרגיז אפילו קדוש! אני מקווה שאת לא מתכוונת לצאת לביקורים במצב הזה," קראה איימי, והביטה בה בתדהמה.
"למה לא? אני מסודרת, קרירה ונוחה, בדיוק כמו שצריך להליכה בדרך מאובקת ביום חם. אם לאנשים אכפת מהבגדים שלי יותר מאשר ממני, אני לא רוצה לראות אותם. את יכולה להתלבש בשביל שתינו, ולהיות אלגנטית כמה שבא לך. לך משתלם להיות מגונדרת. לי לא, וכל הסלסולים והקישוטים רק מציקים לי."
"אוי ואבוי!" נאנחה איימי, "עכשיו נכנס בה שד של דווקא, והיא תשגע אותי לפני שאצליח להכין אותה כמו שצריך. אני בטוחה שאין לי שום הנאה לצאת היום, אבל זה חוב שאנחנו חייבות לחברה, ואין מי שישלם אותו חוץ ממני וממך. אעשה בשבילך כל דבר, ג'ו, רק אם תתלבשי יפה ותבואי לעזור לי לעשות את מה שהנימוס מחייב. את יודעת לדבר כל כך יפה, נראית כל כך אצילית בבגדים הטובים שלך, ומתנהגת כל כך נהדר כשאת מתאמצת, שאני גאה בך. אני מפחדת ללכת לבד, בבקשה תבואי ותשמרי עליי."
"את חתלתולה קטנה ערמומית, להחמיא ככה לאחות הזקנה והרגזנית שלך ולפתות אותה. הרעיון שאני אצילית ומנומסת, ושאת מפחדת ללכת לאנשהו לבד! אני לא יודעת מה מגוחך יותר. טוב, אלך אם אין ברירה, ואעשה כמיטב יכולתי. את תהיי מפקדת המשלחת, ואני אציית בעיניים עצומות. זה יספק אותך?" אמרה ג'ו, ועברה פתאום מעקשנות לצייתנות של טלה.
"את כרובית מושלמת! עכשיו תלבשי את כל הדברים הכי טובים שלך, ואני אגיד לך איך להתנהג בכל מקום, כדי שתעשי רושם טוב. אני רוצה שאנשים יאהבו אותך, והם היו אוהבים אותך אילו רק היית מתאמצת להיות קצת יותר נעימה. תסדרי את השיער בצורה היפה, ותשימי את הוורד הוורוד על המצנפת. זה מחמיא לך, ואת נראית רצינית מדי בחליפה הפשוטה שלך. קחי את הכפפות הבהירות ואת המטפחת הרקומה. נעצור אצל מג ונשאל ממנה את השמשייה הלבנה שלה, ואז תוכלי לקחת את שלי, בצבע אפור יונה."
איימי התלבשה ובינתיים נתנה פקודות, וג'ו צייתה להן, אם כי לא בלי למחות. היא נאנחה כשנכנסה ברשרוש לשמלת האורגנדי החדשה שלה, הזעיפה פנים אל עצמה כשקשרה את סרטי המצנפת בפפיון ללא דופי, נאבקה באכזריות בסיכות כשענדה את הצווארון, עיקמה את כל פניה כשניערה את המטפחת, שהרקמה שלה גירתה את אפה בדיוק כמו שהשליחות הזאת גירתה את רגשותיה. וכשלבסוף דחסה את ידיה לתוך כפפות צמודות עם שלושה כפתורים וציצית, כמגע אחרון של אלגנטיות, היא פנתה אל איימי עם הבעת פנים מטומטמת ואמרה בענווה...
"אני אומללה לגמרי, אבל אם את חושבת שאני ראויה להופיע בציבור, אמות מאושרת."
"את משביעת רצון ביותר. תסתובבי לאט, ותני לי להסתכל טוב." ג'ו הסתובבה, ואיימי תיקנה פה ושם, ואז נסוגה לאחור, עם ראש מוטה הצידה, והעירה בחסד: "כן, את תעברי. הראש שלך הוא כל מה שיכולתי לבקש, כי המצנפת הלבנה עם הוורד ממש מקסימה. תחזיקי את הכתפיים לאחור, ותחזיקי את הידיים בטבעיות, גם אם הכפפות לוחצות. יש דבר אחד שאת יודעת לעשות היטב, ג'ו, וזה ללבוש צעיף. אני לא יודעת, אבל ממש נעים לראות אותך, ואני כל כך שמחה שדודה מארץ' נתנה לך את הצעיף היפהפה הזה. הוא פשוט, אבל נאה, והקפלים האלה על הזרוע ממש אמנותיים. החוד של השכמייה שלי באמצע? והשמלה שלי מורמת באופן שווה? אני אוהבת להראות את המגפיים שלי, כי הרגליים שלי יפות, גם אם האף שלי לא."
"את דבר של יופי ושמחה לעד," אמרה ג'ו, והביטה מבעד לכף ידה, כמו מומחית לאמנות, בנוצה הכחולה שעל רקע השיער הזהוב. "האם עליי לגרור את השמלה הכי טובה שלי באבק, או להרים אותה, בבקשה, גבירתי?"
"תרימי אותה כשאת הולכת, אבל תורידי אותה בתוך הבית. הסגנון הגורף מתאים לך יותר מכול, ואת חייבת ללמוד לגרור את החצאיות שלך בחן. לא כפתרת אפילו חצי משרוול אחד, תעשי את זה מיד. אף פעם לא תיראי מושלמת אם לא תקפידי על הפרטים הקטנים, כי הם אלה שיוצרים את השלם הנעים."
ג'ו נאנחה, ובזמן שכפתרה את השרוול שלה הצליחה לקרוע את הכפתורים מהכפפה. אבל לבסוף שתיהן היו מוכנות, ויצאו לדרכן בהדר, "יפות כמו תמונות", כמו שאמרה האנה, שנתלתה מחוץ לחלון בקומה העליונה כדי להסתכל עליהן.
"עכשיו, ג'ו יקירתי, בני צ'סטר רואים את עצמם אנשים אלגנטיים מאוד, אז אני רוצה שתתנהגי בצורה הכי מכובדת שלך. אל תגידי שום הערה פתאומית מהסוג שלך, ואל תעשי שום דבר מוזר, טוב? רק תהיי רגועה, קרירה ושקטה. זה בטוח ומתאים לגברת, ואת יכולה לעשות את זה בקלות לרבע שעה," אמרה איימי כשהתקרבו למקום הראשון, אחרי ששאלו את השמשייה הלבנה ועברו את בדיקתה של מג, שהחזיקה תינוק על כל זרוע.
"רגע. 'רגועה, קרירה ושקטה'. כן, אני חושבת שאני יכולה להבטיח את זה. כבר שיחקתי על הבמה את התפקיד של גברת צעירה ומעונבת, ועכשיו אנסה אותו מחוץ לבמה. הכישרונות שלי גדולים, כמו שתראי, אז תהיי רגועה, ילדתי."
איימי נראתה מרוצה, אבל ג'ו השובבה לקחה את דבריה כפשוטם. במשך כל הביקור הראשון היא ישבה כשכל איבר בגופה מונח בחן, כל קפל בשמלתה מסודר כהלכה, רגועה כמו ים בקיץ, קרירה כמו גל שלג ושותקת כמו הספינקס. לשווא רמזה גברת צ'סטר על "הרומן המקסים" שלה, ולשווא העלו העלמות צ'סטר נושאים כמו מסיבות, פיקניקים, האופרה והאופנה. על כל אלה ענתה ג'ו בחיוך, בקידה, וב"כן" או "לא" צנועים וקפואים. לשווא שידרה איימי בעיניה את המילה "תדברי", ניסתה למשוך אותה לשיחה, ונתנה לה בעיטות חשאיות ברגל. ג'ו ישבה כאילו אינה מודעת לשום דבר, ונראתה כמו פניה של מוד בשיר: "סדירות כקרח, ריקות להפליא".
"איזו יצורה יהירה ומשעממת העלמה מארץ' הבכורה!" זו הייתה ההערה של אחת הגברות, שלמרבה הצער נשמעה היטב כשהדלת נסגרה מאחורי האורחות. ג'ו צחקה בלי קול לאורך כל המסדרון, אבל איימי נראתה נגעלת מכך שההוראות שלה נכשלו, ובאופן טבעי מאוד הטילה את האשמה על ג'ו.
"איך יכולת להבין אותי כל כך לא נכון? רציתי רק שתהיי מכובדת ומאופקת כמו שצריך, ואת הפכת את עצמך לגולם של עץ ואבן. תנסי להיות חברותית אצל משפחת לאמב. תרכלי כמו שבנות אחרות עושות, ותתעניני בבגדים ובפלירטוטים ובכל שטות שתעלה. הם נמצאים בחברה הכי טובה, אלה אנשים שכדאי לנו מאוד להכיר, ולא הייתי מוותרת על רושם טוב שם בשום אופן."
"אני אהיה נעימה. אני ארכל ואצחקק, ואזדעזע ואתלהב מכל שטות שתרצי. אני דווקא נהנית מזה, ועכשיו אחקה את מה שקוראים לו 'נערה מקסימה'. אני יכולה לעשות את זה, כי יש לי את מיי צ'סטר בתור דוגמה, ואני אשפר אותה. תראי אם משפחת לאמב לא יגידו: 'איזו יצורה עליזה ונחמדה ג'ו מארץ' הזאת!'"
איימי הייתה מודאגת, ובצדק, כי כשג'ו נכנסה למצב רוח של קונדסות, אי אפשר היה לדעת איפה תעצור. היה שווה לראות את פניה של איימי כשראתה את אחותה מרחפת לתוך חדר האורחים הבא, מנשקת את כל העלמות הצעירות בהתלהבות, קורנת בחביבות אל הג'נטלמנים הצעירים ומצטרפת לשיחה בלהט שהדהים את כל מי שראה. גברת לאמב, שאיימי הייתה החביבה עליה, השתלטה עליה והכריחה אותה לשמוע סיפור ארוך על ההתקף האחרון של לוקרציה, בזמן ששלושה ג'נטלמנים צעירים ומקסימים ריחפו בקרבת מקום וחיכו להפסקה שבה יוכלו להסתער ולחלץ אותה. במצב כזה לא היה בכוחה לרסן את ג'ו, שנראה כאילו נכנס בה שד של שובבות, והיא דיברה בשטף לא פחות מהגברת. חבורת ראשים התקבצה סביבה, ואיימי מתחה את אוזניה כדי לשמוע מה קורה, כי משפטים קטועים מילאו אותה בסקרנות, ופרצי צחוק תכופים שיגעו אותה מרוב רצון להשתתף בכיף. אפשר לתאר לעצמכם את ייסוריה כששמעה קטעים משיחה מהסוג הזה:
"היא רוכבת נהדר. מי לימד אותה?"
"אף אחד. היא נהגה להתאמן בעלייה על הסוס, באחיזת המושכות ובישיבה זקופה על אוכף ישן שהיה על עץ. עכשיו היא רוכבת על כל דבר, כי היא לא יודעת מה זה פחד, והאורוות משכיר לה סוסים בזול כי היא מאלפת אותם כל כך טוב לשאת נשים. יש לה תשוקה כזאת לזה, שאני אומרת לה הרבה פעמים שאם כל השאר ייכשל, היא יכולה להיות מאלפת סוסים ולהתפרנס מזה."
לשמע הנאום הנורא הזה איימי בקושי התאפקה, כי נוצר הרושם שהיא עלמה פרועה למדי, והיא שנאה את זה במיוחד. אבל מה יכלה לעשות? הגברת הזקנה הייתה באמצע הסיפור שלה, והרבה לפני שסיימה, ג'ו כבר המשיכה הלאה, עם עוד גילויים משעשעים ועוד טעויות איומות.
"כן, איימי הייתה מיואשת באותו יום, כי כל הסוסים הטובים כבר נלקחו, ומתוך שלושה שנשארו, אחד היה צולע, אחד עיוור, והשלישי כל כך עקשן שהיה צריך לשים לו עפר בפה לפני שזז. חיה נחמדה לטיול תענוגות, לא?"
"ובאיזה מהם היא בחרה?" שאל אחד הג'נטלמנים הצוחקים, שנהנה מהנושא.
"באף אחד מהם. היא שמעה על סוס צעיר בחווה שמעבר לנהר, ואף שאף אישה לא רכבה עליו מעולם, היא החליטה לנסות, כי הוא היה יפה ומלא חיים. המאבקים שלה היו ממש מרגשים. לא היה מי שיביא את הסוס אל האוכף, אז היא לקחה את האוכף אל הסוס. יקירתי, היא ממש חתרה איתו בסירה מעבר לנהר, שמה אותו על הראש וצעדה איתו עד האסם, לתדהמתו הגמורה של הזקן!"
"והיא רכבה על הסוס?"
"ברור שרכבה, ונהנתה מאוד. ציפיתי שיביאו אותה הביתה בחתיכות, אבל היא שלטה בו בצורה מושלמת, והייתה הנשמה של כל הטיול."
"נו, את זה אני קורא אומץ!" ומר לאמב הצעיר הפנה מבט של הערכה אל איימי, ותהה מה אמו יכולה לספר לה שגורם לנערה להיראות כל כך אדומה ונבוכה.
היא נעשתה עוד יותר אדומה ונבוכה רגע אחר כך, כשהשיחה התגלגלה פתאום לנושא הבגדים. אחת העלמות שאלה את ג'ו איפה השיגה את הכובע היפה בצבע חום־אפרפר שחבשה בפיקניק, וג'ו הטיפשה, במקום להזכיר את המקום שבו נקנה לפני שנתיים, פשוט הייתה חייבת לענות בכנות מיותרת: "אה, איימי צבעה אותו. אי אפשר לקנות את הגוונים הרכים האלה, אז אנחנו צובעות את הכובעים שלנו בכל צבע שבא לנו. זה ממש נחמה, שיש לך אחות אמנית."
"זה לא רעיון מקורי?" קראה העלמה לאמב, שחשבה שג'ו משעשעת מאוד.
"זה כלום לעומת כמה מההישגים המבריקים האחרים שלה. אין דבר שהילדה הזאת לא יודעת לעשות. הרי היא רצתה זוג מגפיים כחולים למסיבה של סאלי, אז היא פשוט צבעה את המגפיים הלבנים המלוכלכים שלה בגוון הכי יפה של תכלת שראיתם אי פעם, והם נראו בדיוק כמו סאטן," הוסיפה ג'ו, בגאווה על כישרונות אחותה, שהרגיזה את איימי עד שהרגישה שהייתה מרגישה הקלה אילו יכלה לזרוק עליה את נרתיק כרטיסי הביקור שלה.
"קראנו סיפור שלך לא מזמן, ונהנינו ממנו מאוד," העירה העלמה לאמב הבכורה, שרצתה להחמיא לגברת הסופרת, שבאותו רגע, יש להודות, לא נראתה כמו סופרת.
כל אזכור של ה"יצירות" שלה תמיד השפיע על ג'ו לרעה. או שהיא התקשחה ונראתה נעלבת, או שהחליפה נושא בהערה בוטה, כמו עכשיו: "חבל שלא מצאתם משהו טוב יותר לקרוא. אני כותבת את הזבל הזה כי הוא נמכר, ואנשים רגילים אוהבים אותו. אתם נוסעים לניו יורק בחורף הזה?"
מכיוון שהעלמה לאמב "נהנתה" מהסיפור, הדברים האלה לא היו בדיוק אסירי תודה או מחמיאים. ברגע שאמרה אותם, ג'ו הבינה את הטעות שלה, אבל מפחד להחמיר את המצב, היא נזכרה פתאום שעליה לעשות את הצעד הראשון לקראת הפרידה, ועשתה זאת בפתאומיות כזאת, ששלושה אנשים נשארו עם חצאי משפטים בפיהם.
"איימי, אנחנו חייבות ללכת. להתראות, יקירתי, בואי לבקר אותנו. אנחנו כמהות לביקור. אני לא מעזה להזמין אותך, מר לאמב, אבל אם תבוא, אני לא חושבת שיהיה לי הלב לשלוח אותך משם."
ג'ו אמרה את זה בחיקוי כל כך משעשע של הסגנון המתפרץ של מיי צ'סטר, שאיימי יצאה מהחדר כמה שיותר מהר, עם רצון עז לצחוק ולבכות בבת אחת.
"נכון שהצלחתי?" שאלה ג'ו בשביעות רצון כשהתרחקו.
"שום דבר לא יכול היה להיות גרוע יותר," הייתה תשובתה המוחצת של איימי. "מה נכנס בך לספר את הסיפורים האלה על האוכף שלי, ועל הכובעים והמגפיים, וכל השאר?"
"מה, זה מצחיק, וזה משעשע אנשים. הם יודעים שאנחנו עניות, אז אין טעם להעמיד פנים שיש לנו סייסים, שאנחנו קונות שלושה או ארבעה כובעים בעונה, ושהכול אצלנו קל ומפואר כמו אצלם."
"את לא צריכה ללכת ולספר להם את כל התחבולות הקטנות שלנו, ולחשוף את העוני שלנו בצורה כל כך מיותרת לגמרי. אין לך טיפה של גאווה ראויה, ואף פעם לא תלמדי מתי לשתוק ומתי לדבר," אמרה איימי בייאוש.
ג'ו המסכנה נראתה נבוכה, ובשתיקה שפשפה את קצה אפה במטפחת הנוקשה, כאילו היא עושה תשובה על חטאיה.
"איך אני צריכה להתנהג כאן?" שאלה כשהתקרבו לאחוזה השלישית.
"איך שבא לך. אני מושכת ממך את ידיי," הייתה תשובתה הקצרה של איימי.
"אז אני אהנה. הבנים בבית, ויהיה לנו נעים. אלוהים יודע שאני צריכה קצת שינוי, כי אלגנטיות משפיעה רע על הבריאות שלי," ענתה ג'ו בגסות, כי הכישלון שלה לרצות הטריד אותה.
קבלת פנים נלהבת משלושה בנים גדולים וכמה ילדים חמודים הרגיעה מהר את רגשותיה הפגועים. היא השאירה את איימי לבדר את בעלת הבית ואת מר טיודור, שבמקרה גם הוא בא לבקר, והקדישה את עצמה לצעירים, ומצאה שהשינוי מרענן. היא הקשיבה לסיפורים מהקולג' בעניין רב, ליטפה כלבי ציד ופודלים בלי להתלונן, הסכימה בלב שלם ש"טום בראון הוא בחור אחלה", בלי להתחשב בצורת השבח הלא ראויה, וכשאחד הנערים הציע לבקר במיכל הצבים שלו, היא הלכה בזריזות כזאת שגרמה לאמא לחייך אליה. הגברת האימהית יישרה בינתיים את המצנפת שלה, שנשארה במצב הרוס מחיבוקים של הבנים, דוביים אבל מלאי אהבה, ויקרים לה יותר מהתסרוקת הכי מושלמת מידיה של צרפתייה מחוננת.
איימי השאירה את אחותה לנפשה, והתחילה ליהנות כאוות נפשה. דודו של מר טיודור התחתן עם גברת אנגלייה שהייתה בת דודה מדרגה שלישית של לורד חי, ואיימי התייחסה לכל המשפחה בכבוד רב. כי למרות שנולדה וגדלה באמריקה, הייתה בה אותה יראת כבוד לתארי אצולה שרודפת את הטובים שבינינו. זו אותה נאמנות שאיש אינו מודה בה לאמונה הקדומה במלכים, שהסעירה את האומה הדמוקרטית ביותר תחת השמש כשהגיע לביקור נסיך צעיר בהיר שיער לפני כמה שנים, ושעדיין קשורה במשהו לאהבה שהארץ הצעירה רוחשת לארץ הזקנה. זו אהבה כמו של בן גדול לאם קטנה ושתלטנית, שהחזיקה בו כל עוד יכלה, ושחררה אותו עם נזיפת פרידה כשמרד. אבל אפילו הסיפוק שבשיחה עם קרוב רחוק של האצולה הבריטית לא גרם לאיימי לשכוח את הזמן. כשחלף מספר הדקות הראוי, היא קרעה את עצמה בצער מהחברה האצילית הזאת, וחיפשה את ג'ו, בתקווה עזה שאחותה חסרת התקנה לא תימצא בשום מצב שיביא חרפה על שם משפחת מארץ'.
זה היה יכול להיות גרוע יותר, אבל איימי חשבה שזה רע. ג'ו ישבה על הדשא, עם מחנה שלם של בנים סביבה, וכלב עם רגליים מלוכלכות נח על החצאית של שמלת החג המהודרת שלה, בזמן שסיפרה לקהל המעריצים שלה על אחת המתיחות של לורי. ילד קטן אחד תקע את השמשייה האהובה של איימי בצבים, ילד שני אכל עוגת דבש מעל המצנפת הכי טובה של ג'ו, ושלישי שיחק בכדור עם הכפפות שלה. אבל כולם נהנו, וכשג'ו אספה את רכושה הפגוע כדי ללכת, הפמליה שלה ליוותה אותה והתחננה שתבוא שוב, "כי היה כל כך כיף לשמוע על התעלולים של לורי".
"בנים נהדרים, נכון? אני מרגישה שוב צעירה ורעננה לגמרי אחרי זה," אמרה ג'ו, ופסעה כשידיה מאחורי גבה, חלקית מתוך הרגל וחלקית כדי להסתיר את השמשייה המוכתמת.
"למה את תמיד מתחמקת ממר טיודור?" שאלה איימי, ובחוכמה נמנעה מכל הערה על המראה המרופט של ג'ו.
"לא אוהבת אותו. הוא מתנשא, מזלזל באחיות שלו, מדאיג את אבא שלו, ולא מדבר בכבוד על אמא שלו. לורי אומר שהוא פרוע, ואני לא חושבת שזו היכרות רצויה, אז אני עוזבת אותו לנפשו."
"היית יכולה לפחות להתייחס אליו בנימוס. נתת לו הנהון קר, ורק עכשיו קדת וחייכת בצורה הכי מנומסת לטומי צ'מברליין, שאבא שלו מחזיק מכולת. אילו רק היית מחליפה ביניהם, את ההנהון ואת הקידה, זה היה נכון," אמרה איימי בתוכחה.
"לא, זה לא היה נכון," השיבה ג'ו. "אני לא מחבבת את טיודור, לא מכבדת אותו ולא מעריצה אותו, גם אם האחיינית של האחיין של הדוד של סבא שלו הייתה בת דודה מדרגה שלישית של לורד. טומי עני וביישן וטוב ומאוד חכם. אני חושבת עליו טובות, ואני אוהבת להראות את זה, כי הוא ג'נטלמן למרות חבילות נייר העטיפה החום."
"אין טעם לנסות להתווכח איתך," התחילה איימי.
"שום טעם, יקירתי," קטעה אותה ג'ו, "אז בואי נעשה פרצוף חביב ונשאיר כאן כרטיס ביקור, כי משפחת קינג כנראה לא בבית, ועל זה אני אסירת תודה מאוד."
אחרי שנרתיק כרטיסי הביקור המשפחתי עשה את שלו, הבנות המשיכו ללכת, וג'ו נשאה עוד תפילת הודיה כשהגיעו לבית החמישי ונאמר להן שהעלמות עסוקות.
"עכשיו בואי נלך הביתה, ושיהיה מה עם דודה מארץ' היום. אנחנו יכולות לקפוץ אליה מתי שנרצה, ובאמת חבל להיגרר באבק בבגדי השבת שלנו, כשאנחנו עייפות ועצבניות."
"דברי בשם עצמך, בבקשה. דודה מארץ' אוהבת שאנחנו עושות לה את הכבוד לבוא בהדר ולערוך ביקור רשמי. זה דבר קטן, אבל זה משמח אותה, ואני לא מאמינה שזה יזיק לבגדים שלך אפילו בחצי ממה שהזיקו להם כלבים מלוכלכים ובנים מגושמים. תתכופפי, ותני לי להוריד לך את הפירורים מהמצנפת."
"איזו ילדה טובה את, איימי!" אמרה ג'ו, והעבירה מבט מתחרט מהתלבושת הפגועה שלה אל זו של אחותה, שעדיין הייתה רעננה וללא רבב. "הלוואי שהיה לי קל לעשות דברים קטנים כדי לשמח אנשים כמו שזה קל לך. אני חושבת עליהם, אבל לוקח לי יותר מדי זמן לעשות אותם, אז אני מחכה להזדמנות לעשות טובה גדולה, ונותנת לקטנות לחמוק. אבל אני מניחה שבסוף דווקא הקטנות הן שקובעות."
איימי חייכה ומיד התרצתה, ואמרה בנימה אימהית: "נשים צריכות ללמוד להיות נעימות, במיוחד נשים עניות, כי אין להן שום דרך אחרת להחזיר על החסדים שהן מקבלות. אילו היית זוכרת את זה ומתרגלת את זה, היו אוהבים אותך יותר ממני, כי יש בך יותר."
"אני יצור זקן ורגזן, ותמיד אהיה כזאת, אבל אני מוכנה להודות שאת צודקת. רק שקל לי יותר לסכן את חיי בשביל מישהו מאשר להיות נחמדה אליו כשאין לי חשק. זה אסון גדול שיש לך חיבות ושנאות כל כך חזקות, נכון?"
"אסון גדול יותר זה לא להיות מסוגלת להסתיר אותן. אני לא מתביישת להגיד שאני מסתייגת מטיודור לא פחות ממך, אבל אף אחד לא מבקש ממני להגיד לו את זה. גם לא ממך, ואין טעם שתהיי לא נעימה רק כי הוא לא נעים."
"אבל אני חושבת שבנות צריכות להראות כשהן מסתייגות מגברים צעירים, ואיך הן יכולות לעשות את זה אם לא בהתנהגות שלהן? הטפות לא מועילות, כמו שאני יודעת לצערי מאז שאני צריכה לנהל את טדי. אבל יש הרבה דרכים קטנות שבהן אני יכולה להשפיע עליו בלי מילה, ואני אומרת שאנחנו צריכות לעשות את זה גם לאחרים, אם אנחנו יכולות."
"טדי הוא נער יוצא דופן, ואי אפשר לקחת אותו כדוגמה לבנים אחרים," אמרה איימי בנימה של שכנוע חגיגי, שהייתה גורמת ל"נער היוצא דופן" להתפקע מצחוק אילו שמע אותה. "אילו היינו יפהפיות נערצות, או נשים עשירות ובעלות מעמד, אולי היינו יכולות לעשות משהו. אבל אם אנחנו נזעיף פנים אל חבורה אחת של ג'נטלמנים צעירים כי אנחנו מסתייגות מהם, ונחייך לחבורה אחרת כי אנחנו מחבבות אותם, לא תהיה לזה שום השפעה, ורק יחשבו אותנו למוזרות ולצדקניות."
"אז אנחנו צריכות לתת את הסכמתנו לדברים ולאנשים שאנחנו מתעבות, רק כי אנחנו לא יפהפיות נערצות ומיליונריות? זה סוג נחמד של מוסר."
"אני לא יכולה להתווכח על זה. אני רק יודעת שכך העולם מתנהל, ואנשים שיוצאים נגד זה רק זוכים ללעג על כל טרחתם. אני לא אוהבת רפורמטורים, ואני מקווה שאת אף פעם לא תנסי להיות אחת כזאת."
"אני דווקא אוהבת אותם, ואהיה אחת מהם אם אוכל, כי למרות כל הלעג, העולם לעולם לא היה מתקדם בלעדיהם. אנחנו לא יכולות להסכים בעניין הזה, כי את שייכת לדור הישן, ואני לחדש. את תסתדרי הכי טוב, אבל לי יהיה הכי שמח. אני חושבת שדווקא הייתי נהנית מהלבנים שזורקים ומהצעקות."
"טוב, תירגעי עכשיו, ואל תציקי לדודה עם הרעיונות החדשים שלך."
"אנסה שלא, אבל תמיד נכנס בי משהו שגורם לי להתפרץ מולה באיזה נאום בוטה במיוחד או ברעיון מהפכני. זה הגורל שלי, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום."
הן מצאו את דודה קרול אצל הגברת הזקנה, שתיהן שקועות באיזה נושא מעניין מאוד, אבל הן הפסיקו לדבר עליו כשהבנות נכנסו, במבט נבוך שהסגיר שדיברו על האחייניות שלהן. ג'ו לא הייתה במצב רוח טוב, ושד הדווקא חזר אליה, אבל איימי, שמילאה את חובתה בצדקנות, שמרה על מצב רוחה ושימחה את כולם, הייתה במצב רוח מלאכי לגמרי. הרוח החביבה הזאת הורגשה מיד, ושתי הדודות קראו לה "יקירתי" בחיבה, ונראה עליהן מה שאמרו אחר כך בתוקף: "הילדה הזאת משתפרת מיום ליום."
"את הולכת לעזור ביריד, יקירתי?" שאלה גברת קרול, כשאיימי התיישבה לידה באותה התנהגות מלאת אמון שאנשים מבוגרים כל כך אוהבים אצל הצעירים.
"כן, דודה. גברת צ'סטר שאלה אותי אם אעזור, והצעתי לנהל דוכן, כי אין לי מה לתת חוץ מהזמן שלי."
"אני לא," התערבה ג'ו בנחרצות. "אני שונאת שמתנשאים עליי, ובני צ'סטר חושבים שהם עושים לנו טובה גדולה כשהם מרשים לנו לעזור ביריד הנכבד שלהם, עם כל הקשרים החשובים שלו. אני מתפלאת שהסכמת, איימי. הם רק רוצים שתעבדי."
"אני מוכנה לעבוד. זה למען העבדים המשוחררים, ולא רק למען בני צ'סטר, ואני חושבת שזה מאוד נחמד מצידם לתת לי להשתתף בעבודה ובכיף. התנשאות לא מפריעה לי כשהכוונה טובה."
"נכון מאוד וראוי. אני אוהבת את רוח הכרת התודה שלך, יקירתי. זה תענוג לעזור לאנשים שמעריכים את המאמצים שלנו. יש כאלה שלא, וזה מתיש," העירה דודה מארץ', והביטה מעל משקפיה בג'ו, שישבה בצד, מתנדנדת, בהבעה קודרת משהו.
אילו רק ידעה ג'ו איזה אושר גדול מתנדנד על כף המאזניים בשביל אחת מהן, היא הייתה הופכת עדינה כמו יונה תוך רגע. אבל לצערנו, אין לנו חלונות בחזה, ואיננו יכולים לראות מה מתרחש בלב חברינו. בדרך כלל טוב לנו שאיננו יכולים, אבל מדי פעם זו הייתה נחמה כזאת, וחיסכון כזה בזמן ובעצבים. במשפט הבא שלה, ג'ו שללה מעצמה כמה שנים של הנאה, וקיבלה שיעור בזמן באמנות השתיקה.
"אני לא אוהבת טובות. הן מעיקות עליי וגורמות לי להרגיש כמו עבד. אני מעדיפה לעשות הכול בעצמי, ולהיות עצמאית לגמרי."
"אהם!" השתעלה דודה קרול בשקט, והעיפה מבט בדודה מארץ'.
"אמרתי לך," אמרה דודה מארץ', והנהנה בנחרצות לעבר דודה קרול.
ג'ו, שלמרבה המזל לא הייתה מודעת למה שעשתה, ישבה עם האף באוויר, ובמראה מהפכני שהיה הכול חוץ ממזמין.
"את מדברת צרפתית, יקירתי?" שאלה גברת קרול, והניחה יד על ידה של איימי.
"די טוב, בזכות דודה מארץ', שמרשה לאסתר לדבר איתי כמה שאני רוצה," ענתה איימי במבט אסיר תודה, שגרם לגברת הזקנה לחייך בחביבות.
"ואיך את עם שפות?" שאלה גברת קרול את ג'ו.
"לא יודעת אף מילה. אני מאוד טיפשה בכל מה שקשור ללימודים, ולא סובלת צרפתית, זו שפה כל כך חלקלקה וטיפשית," הייתה התשובה הבוטה.
עוד מבט עבר בין הגברות, ודודה מארץ' אמרה לאיימי: "את חזקה ובריאה לגמרי עכשיו, יקירתי, נכון? העיניים כבר לא מציקות לך, נכון?"
"בכלל לא, תודה, גבירתי. אני בריאה מאוד, ומתכוונת לעשות דברים גדולים בחורף הבא, כדי שאהיה מוכנה לרומא, מתי שהזמן המשמח הזה יגיע."
"ילדה טובה! מגיע לך לנסוע, ואני בטוחה שתיסעי יום אחד," אמרה דודה מארץ', וטפחה לה על הראש באישור, כשאיימי הרימה בשבילה את כדור הצמר שלה.
רגזנית, סגרי את הבריח,
שבי ליד האש וטווי,
צרח פולי, שהתכופף מהמוט שלו על משענת הכיסא שלה כדי להציץ בפניה של ג'ו, במבט חקרני וחצוף כל כך מצחיק, שאי אפשר היה שלא לצחוק.
"ציפור חדת הבחנה ביותר," אמרה הגברת הזקנה.
"בואי לטייל, יקירתי?" קרא פולי, וקיפץ לעבר ארון החרסינה, במבט שרמז על קוביית סוכר.
"תודה, אבוא. בואי, איימי." וג'ו סיימה את הביקור, כשהיא מרגישה יותר מאי פעם שביקורים באמת משפיעים רע על הבריאות שלה. היא לחצה ידיים כמו ג'נטלמן, אבל איימי נישקה את שתי הדודות, והבנות הלכו, והשאירו אחריהן רושם של צל ואור שמש. הרושם הזה גרם לדודה מארץ' לומר, כשנעלמו...
"כדאי שתעשי את זה, מרי. אני אספק את הכסף." ודודה קרול השיבה בנחרצות: "אעשה את זה בהחלט, אם אבא ואמא שלה יסכימו."