כמו רוב הנשים הנשואות הצעירות, מג התחילה את חיי הנישואים שלה בנחישות להיות עקרת בית למופת. ג'ון ימצא את הבית גן עדן, הוא תמיד יראה פנים מחייכות, יאכל ארוחות מפוארות בכל יום, ולעולם לא ידע מה זה כפתור שאבד. היא הביאה לעבודה כל כך הרבה אהבה, מרץ ועליזות, שלא יכלה שלא להצליח, למרות כמה מכשולים. גן העדן שלה לא היה שליו, כי האישה הקטנה התעסקה בקטנות, דאגה יותר מדי לרצות, והתרוצצה כמו מרתא אמיתית, טרודה בדאגות רבות. לפעמים הייתה עייפה מכדי אפילו לחייך. לג'ון התחילו בעיות עיכול אחרי סדרה של מאכלים מעודנים, והוא דרש בכפיות טובה אוכל פשוט. ולגבי כפתורים, היא למדה מהר לתהות לאן הם נעלמים, להניע בראשה על הרשלנות של גברים, ולאיים שתכריח אותו לתפור אותם בעצמו, ונראה אם העבודה שלו תעמוד באצבעות חסרות סבלנות ומגושמות יותר טוב משלה.
הם היו מאושרים מאוד, גם אחרי שגילו שאי אפשר לחיות מאהבה בלבד. ג'ון לא מצא שיופייה של מג פחת, אף שהיא קרנה אליו מאחורי קנקן הקפה המוכר. וגם מג לא הרגישה שהרומנטיקה חסרה בפרידה היומית, כשבעלה המשיך את הנשיקה שלו בשאלה הרכה, "לשלוח עגל או כבש לארוחת הערב, יקירתי?" הבית הקטן הפסיק להיות סוכה קסומה, אבל הוא נעשה בית, והזוג הצעיר הרגיש מהר שזה שינוי לטובה. בהתחלה הם שיחקו בבית, והשתעשעו בזה כמו ילדים. אחר כך ג'ון התמסר ברצינות לעסקים, כי הרגיש את דאגות ראש המשפחה על כתפיו, ומג הניחה בצד את חלוקי הבית העדינים שלה, לבשה סינר גדול והתחילה לעבוד, כמו שכבר נאמר, ביותר מרץ מתבונה.
כל זמן ששיגעון הבישול נמשך, היא עברה על ספר המתכונים של גברת קורנליוס כאילו היה תרגיל במתמטיקה, ופתרה את הבעיות בסבלנות ובזהירות. לפעמים הוזמנו בני משפחתה לעזור לחסל סעודה נדיבה מדי של הצלחות, או שלוטי נשלחה בסתר עם מנה של כישלונות, שהיו אמורים להיעלם מכל עין בקיבות הנוחות של ילדי הומל הקטנים. ערב אחד עם ג'ון מול ספרי החשבונות הביא בדרך כלל להפוגה זמנית בהתלהבות הקולינרית, והתחיל התקף של חסכנות, שבמהלכו האיש המסכן עבר סדרה של פודינג לחם, בשר קצוץ וקפה מחומם, שהעמידה את נפשו בניסיון, אף שנשא אותה באומץ ראוי לשבח. אבל לפני שנמצא שביל הזהב, הוסיפה מג לרכושה הביתי משהו שזוגות צעירים כמעט אף פעם לא מסתדרים בלעדיו זמן רב: צנצנת משפחתית, כלומר, ריב משפחתי.
מתוך רצון של עקרת בית לראות את המזווה שלה מלא בשימורים תוצרת בית, היא החליטה להכין בעצמה ג'לי דומדמניות. ג'ון התבקש להזמין הביתה תריסר צנצנות קטנות או משהו כזה, וכמות נוספת של סוכר, כי הדומדמניות שלהם הבשילו והיה צריך לטפל בהן מיד. מכיוון שג'ון האמין בתוקף ש'אשתי' מסוגלת לכל דבר, והתגאה באופן טבעי בכישוריה, הוא החליט שיש לרצות אותה, ולשמור את יבול הפירות היחיד שלהם בצורה המשמחת ביותר לחורף. הביתה הגיעו ארבעה תריסרים של צנצנות קטנות ונהדרות, חצי חבית סוכר, ונער קטן שיקטוף לה את הדומדמניות. כששערה היפה תחוב בכובע קטן, זרועותיה חשופות עד המרפק, וסינר משובץ שהיה לו מראה מתחנחן למרות החזייה שלו, התחילה עקרת הבית הצעירה לעבוד, בלי שום ספק בהצלחתה, כי האם לא ראתה את האנה עושה את זה מאות פעמים? מערך הצנצנות הדהים אותה קצת בהתחלה, אבל ג'ון כל כך אהב ג'לי, והצנצנות הקטנות והנחמדות ייראו כל כך טוב על המדף העליון, שמג החליטה למלא את כולן, והעבירה יום ארוך בקטיפה, בהרתחה, בסינון ובהתעסקות עם הג'לי שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה, היא ביקשה עצה מגברת קורנליוס, היא שברה את הראש כדי להיזכר מה האנה עשתה ושהיא לא עשתה, היא הרתיחה מחדש, המתיקה מחדש וסיננה מחדש, אבל החומר הנורא הזה פשוט סירב 'להיקרש'.
היא השתוקקה לרוץ הביתה, עם הסינר והכול, ולבקש מאמא לתת לה יד, אבל היא וג'ון הסכימו שלעולם לא יטרידו אף אחד בדאגות הפרטיות שלהם, בניסויים שלהם או במריבות שלהם. הם צחקו על המילה האחרונה הזאת כאילו הרעיון שרמזה עליו היה מגוחך לגמרי, אבל הם דבקו בהחלטתם, ובכל פעם שיכלו להסתדר בלי עזרה, הם עשו זאת, ואף אחד לא התערב, כי גברת מארץ' היא שייעצה להם את התוכנית. אז מג נאבקה לבד במתיקה הסוררת לאורך כל יום הקיץ החם ההוא, ובחמש התיישבה במטבח ההפוך שלה, סחטה את ידיה המרוחות, הרימה את קולה ובכתה.
ובכן, בהתלהבות הראשונה של החיים החדשים, היא אמרה לא פעם, "בעלי ירגיש תמיד חופשי להביא חבר הביתה מתי שירצה. אני תמיד אהיה מוכנה. לא תהיה שום בהלה, שום נזיפה, שום אי נוחות, אלא בית מסודר, אישה עליזה וארוחה טובה. ג'ון, יקירי, אף פעם אל תעצור לבקש את רשותי, הזמן את מי שתרצה, ותהיה בטוח שאקבל אותו בברכה."
כמה זה היה מקסים, באמת! ג'ון ממש זהר מגאווה כששמע אותה אומרת את זה, והרגיש איזו ברכה זו שיש לו אישה מעולה. אבל אף שהיו להם אורחים מדי פעם, אף פעם לא קרה שהם באו בלי הודעה מראש, ולמג עוד לא הייתה הזדמנות להצטיין עד עכשיו. זה תמיד קורה כך בעמק הבכא הזה. יש בדברים כאלה משהו בלתי נמנע, שאנחנו יכולים רק לתמוה עליו, להצטער עליו ולשאת אותו כמיטב יכולתנו.
אילו ג'ון לא היה שוכח לגמרי את הג'לי, באמת היה זה בלתי נסלח מצדו לבחור דווקא ביום הזה, מכל ימות השנה, להביא חבר הביתה לארוחת ערב בלי הודעה. הוא בירך את עצמו על כך שהזמין ארוחה נאה באותו בוקר, היה בטוח שהיא תהיה מוכנה בדיוק בזמן, והתענג על הציפייה לרושם המקסים שהיא תעשה כשאשתו היפה תצא בריצה לקראתו. כך הוא ליווה את חברו אל ביתו, בסיפוק שאי אפשר לכבוש של מארח ובעל צעיר.
זה עולם של אכזבות, כפי שגילה ג'ון כשהגיע ל'שובך היונים'. הדלת הקדמית עמדה בדרך כלל פתוחה בהכנסת אורחים. עכשיו היא לא רק הייתה סגורה, אלא נעולה, והבוץ של אתמול עדיין קישט את המדרגות. חלונות הסלון היו סגורים ומוסתרים בווילונות. לא הייתה שום תמונה של האישה היפה תופרת במרפסת, בלבן, עם סרט קטן ומסחרר בשערה, או של מארחת בהירת עיניים, שמחייכת בביישנות כשהיא מקבלת את פני האורח. שום דבר מהסוג הזה, כי אף נפש חיה לא הופיעה, חוץ מנער שנראה מוכתם כולו באדום, שישן מתחת לשיחי הדומדמניות.
"אני חושש שקרה משהו. היכנס לגן, סקוט, בזמן שאני מחפש את גברת ברוק," אמר ג'ון, מבוהל מהשקט ומהבדידות.
הוא מיהר להקיף את הבית, מובל בריח חריף של סוכר שרוף, ומר סקוט טייל אחריו, בהבעה מוזרה על פניו. הוא עצר בטקט במרחק מה כשברוק נעלם, אבל יכול היה גם לראות וגם לשמוע, ומכיוון שהיה רווק, נהנה מהמראה מאוד.
במטבח שלטו בלבול וייאוש. מהדורה אחת של ג'לי טפטפה מצנצנת לצנצנת, אחרת הייתה מונחת על הרצפה, ושלישית בערה בעליזות על הכיריים. לוטי, בקור רוח גרמני, אכלה בשלווה לחם ויין דומדמניות, כי הג'לי עוד היה נוזלי ללא תקווה, בזמן שגברת ברוק, עם הסינר על ראשה, ישבה והתייפחה באומללות.
"ילדתי היקרה ביותר, מה קרה?" קרא ג'ון, כשהתפרץ פנימה עם חזיונות נוראים של ידיים כוויות, של בשורה פתאומית על אסון, ובבהלה סודית מהמחשבה על האורח שבגן.
"אוי, ג'ון, אני כל כך עייפה וחמה ועצבנית ומודאגת! אני עובדת על זה עד שנגמרו לי הכוחות. בוא תעזור לי, אחרת אמות!" ועקרת הבית המותשת השליכה את עצמה על חזו, ונתנה לו קבלת פנים מתוקה בכל מובן המילה, כי הסינר שלה הוטבל בג'לי באותו זמן כמו הרצפה.
"מה מדאיג אותך, יקירה? קרה משהו נורא?" שאל ג'ון המודאג, ונישק ברוך את קודקוד הכובע הקטן, שהיה עקום לגמרי.
"כן," התייפחה מג בייאוש.
"אז ספרי לי מהר. אל תבכי. אני יכול לשאת כל דבר יותר טוב מזה. תוציאי את זה, אהובתי."
"ה... הג'לי לא נקרש ואני לא יודעת מה לעשות!"
ג'ון ברוק צחק אז כמו שמעולם לא העז לצחוק אחר כך, וסקוט הלגלגן חייך בעל כורחו כששמע את פרץ הצחוק הלבבי, ששם את המכה האחרונה לצערה של מג המסכנה.
"זה הכול? תזרקי אותו מהחלון, ואל תטרחי עוד בעניין. אקנה לך ליטרים אם את רוצה, אבל למען השם, אל תקבלי התקף היסטריה, כי הבאתי את ג'ק סקוט הביתה לארוחת ערב, ו..."
ג'ון לא הגיע רחוק יותר, כי מג הדפה אותו, ושילבה את ידיה בתנועה טרגית כשצנחה על כיסא, וקראה בטון של זעם, תוכחה ואימה מעורבים...
"גבר לארוחת ערב, והכול בבלגן! ג'ון ברוק, איך יכולת לעשות דבר כזה?"
"שקט, הוא בגן! שכחתי את הג'לי הארור, אבל עכשיו אין מה לעשות," אמר ג'ון, וסקר את המצב בעין מודאגת.
"היית צריך לשלוח הודעה, או לספר לי הבוקר, והיית צריך לזכור כמה הייתי עסוקה," המשיכה מג ברוגז, כי אפילו תורים מנקרים כשמרגיזים אותם.
"לא ידעתי על זה הבוקר, ולא היה זמן לשלוח הודעה, כי פגשתי אותו בדרך החוצה. אף פעם לא חשבתי לבקש רשות, כשתמיד אמרת לי לעשות כרצוני. מעולם לא ניסיתי את זה קודם, ושיתלו אותי אם אנסה שוב!" הוסיף ג'ון בארשת נעלבת.
"אני מקווה שלא! קח אותו מכאן מיד. אני לא יכולה לראות אותו, ואין שום ארוחת ערב."
"נו, זה כבר יותר מדי! איפה הבקר והירקות ששלחתי הביתה, והפודינג שהבטחת?" קרא ג'ון, ומיהר אל המזווה.
"לא היה לי זמן לבשל כלום. התכוונתי לאכול אצל אמא. אני מצטערת, אבל הייתי כל כך עסוקה." והדמעות של מג התחילו שוב.
ג'ון היה אדם מתון, אבל הוא היה בן אדם, ואחרי יום עבודה ארוך, לחזור הביתה עייף, רעב ומלא תקווה, ולמצוא בית בתוהו ובוהו, שולחן ריק ואישה כועסת, לא בדיוק תרם לשלוות הנפש או להתנהגות שלווה. אבל הוא ריסן את עצמו, והסערה הקטנה הייתה חולפת, אילולא מילה אחת אומללה.
"זו צרה, אני מודה, אבל אם תתני יד, נצא מזה ועוד נבלה טוב. אל תבכי, יקירה, רק תתאמצי קצת ותכיני לנו משהו לאכול. שנינו רעבים כמו ציידים, אז לא אכפת לנו מה זה יהיה. תני לנו את הבשר הקר, ולחם וגבינה. לא נבקש ג'לי."
הוא התכוון לזה כבדיחה טובת לב, אבל המילה האחת הזאת חתמה את גורלו. מג חשבה שזה אכזרי מדי לרמוז על הכישלון העצוב שלה, ושארית הסבלנות האחרונה נעלמה כשדיבר.
"תצטרך לחלץ את עצמך מהצרה איך שתוכל. אני סחוטה מכדי 'להתאמץ' בשביל מישהו. זה ממש כמו גבר להציע עצם ולחם וגבינה פשוטים לאורחים. אני לא ארשה שום דבר כזה בבית שלי. קח את הסקוט הזה לאמא, ותגיד לו שאני לא נמצאת, חולה, מתה, מה שתרצה. אני לא אראה אותו, ושניכם יכולים לצחוק עליי ועל הג'לי שלי כמה שתרצו. שום דבר אחר לא תקבלו כאן." ואחרי שהטיחה את התרסתה בנשימה אחת, מג זרקה את הסינר שלה ונטשה בחופזה את שדה הקרב, כדי לקונן על עצמה בחדרה.
מה עשו שני היצורים האלה בהיעדרה, היא לעולם לא ידעה, אבל מר סקוט לא נלקח 'לאמא', וכשמג ירדה, אחרי שהשניים טיילו משם יחד, היא מצאה עקבות של ארוחה מאולתרת ומבולגנת שמילאו אותה אימה. לוטי דיווחה שהם אכלו "הרבה, וצחקו מאוד, והאדון אמר לה לזרוק את כל החומר המתוק ולהחביא את הצנצנות."
מג השתוקקה ללכת ולספר לאמא, אבל תחושת בושה על החסרונות שלה, ונאמנות לג'ון, "שאולי היה אכזרי, אבל אף אחד לא צריך לדעת את זה", עצרו בעדה. ואחרי ניקיון חטוף, היא התלבשה יפה, והתיישבה לחכות שג'ון יבוא ויקבל סליחה.
לרוע המזל ג'ון לא בא, כי לא ראה את העניין באור הזה. הוא הציג את הכול בתור בדיחה טובה בפני סקוט, תירץ את אשתו הקטנה ככל שיכול, ושיחק את תפקיד המארח בהכנסת אורחים כזאת, שחברו נהנה מארוחת הערב המאולתרת והבטיח לבוא שוב. אבל ג'ון כעס, אף שלא הראה זאת. הוא הרגיש שמג נטשה אותו בשעת צרה. "זה לא הוגן להגיד לגבר להביא אנשים הביתה מתי שירצה, בחופש גמור, וכשהוא מאמין למילה שלך, להתלקח ולהאשים אותו ולהפקיר אותו, שיצחקו עליו או ירחמו עליו. לא, חי נפשי, זה לא הוגן! ומג צריכה לדעת את זה."
בזמן הסעודה הוא רתח בתוכו, אבל כשהמהומה נגמרה והוא צעד הביתה אחרי שליווה את סקוט, מצב רוח מתון יותר עלה עליו. "מסכנה קטנה! זה היה קשה לה, כשהיא ניסתה כל כך בלב שלם לרצות אותי. היא טעתה, כמובן, אבל היא צעירה. אני צריך להיות סבלני וללמד אותה." הוא קיווה שהיא לא הלכה הביתה לאמה. הוא שנא רכילות והתערבות. לרגע הוא התרגז שוב מעצם המחשבה, ואז הפחד שמג תבכה עד שתחלה ריכך את לבו ודחף אותו להחיש את צעדיו. הוא החליט להיות רגוע וטוב, אבל תקיף, תקיף מאוד, ולהראות לה במה היא לא מילאה את חובתה כלפי בן זוגה.
גם מג החליטה להיות 'רגועה וטובה, אבל תקיפה', ולהראות לו מה חובתו. היא השתוקקה לרוץ לקראתו, לבקש סליחה, ולקבל נשיקה ונחמה, כפי שהייתה בטוחה שתקבל. אבל כמובן, היא לא עשתה שום דבר כזה, וכשראתה את ג'ון בא, התחילה לזמזם בטבעיות גמורה, בזמן שהתנדנדה ותפרה, כמו גבירה בטלה בסלון הטוב ביותר שלה.
ג'ון התאכזב קצת שלא מצא ניובה רכה ובוכייה, אבל הרגיש שכבודו דורש שההתנצלות הראשונה לא תבוא ממנו, אז הוא לא התנצל. הוא רק נכנס בנחת ונשכב על הספה, עם ההערה הרלוונטית להפליא, "עומד להיות לנו ירח חדש, יקירתי."
"אין לי שום התנגדות," הייתה ההערה המרגיעה באותה מידה של מג. כמה נושאים אחרים בעלי עניין כללי הועלו על ידי מר ברוק וקיבלו מקלחת קרה מגברת ברוק, והשיחה גוועה. ג'ון הלך לחלון אחד, פרש את העיתון שלו ועטף את עצמו בו, באופן מטפורי. מג הלכה לחלון השני, ותפרה כאילו שושנות חדשות לנעלי בית הן מצרכי חיים הכרחיים. אף אחד מהם לא דיבר. שניהם נראו 'רגועים ותקיפים' לגמרי, ושניהם הרגישו נורא לא בנוח.
"אוי, ואבוי," חשבה מג, "חיי נישואים הם קשים מאוד, והם באמת דורשים סבלנות אינסופית וגם אהבה, כמו שאמא אומרת." המילה 'אמא' העלתה בזיכרונה עצות אימהיות אחרות, שניתנו מזמן והתקבלו במחאות של חוסר אמון.
"ג'ון הוא איש טוב, אבל יש לו פגמים, ואת צריכה ללמוד לראות אותם ולסבול אותם, ולזכור את הפגמים שלך. הוא מאוד נחרץ, אבל לעולם לא יהיה עקשן, אם תשכנעי אותו בטוב ולא תתנגדי לו בחוסר סבלנות. הוא מדויק מאוד ומקפיד על האמת, וזו תכונה טובה, אף שאת קוראת לו 'קטנוני'. לעולם אל תרמי אותו במבט או במילה, מג, והוא ייתן לך את האמון שמגיע לך ואת התמיכה שאת צריכה. יש לו מזג, לא כמו שלנו, הבזק אחד ואז הכול נגמר, אלא הכעס הלבן והשקט, שמתעורר רק לעיתים רחוקות, אבל כשהוא נדלק, קשה לכבות אותו. היזהרי, היזהרי מאוד, לא לעורר את כעסו נגדך, כי השלום והאושר תלויים בשמירה על הכבוד שלו אלייך. שימי לב לעצמך, היי הראשונה לבקש סליחה אם שניכם טועים, והישמרי מהעלבונות הקטנים, מאי ההבנות ומהמילים הנמהרות שלעיתים קרובות סוללים את הדרך לצער מר ולחרטה."
המילים האלה חזרו אל מג כשישבה ותפרה בשקיעה, במיוחד האחרונות. זו הייתה המחלוקת הרצינית הראשונה. הדברים הנמהרים שלה נשמעו לה טיפשיים ולא נחמדים כשנזכרה בהם, הכעס שלה נראה לה עכשיו ילדותי, והמחשבה על ג'ון המסכן שחוזר הביתה למחזה כזה המיסה את לבה לגמרי. היא העיפה בו מבט בעיניים דומעות, אבל הוא לא ראה אותן. היא הניחה את התפירה וקמה, וחשבה, "אני אהיה הראשונה לומר, 'סלח לי'," אבל נראה שהוא לא שמע אותה. היא חצתה את החדר לאט מאוד, כי קשה היה לבלוע את הגאווה, ועמדה לידו, אבל הוא לא הפנה את ראשו. לרגע היא הרגישה שהיא באמת לא יכולה לעשות את זה, ואז באה המחשבה, "זו ההתחלה. אעשה את חלקי, ולא יהיה לי במה להאשים את עצמי." והיא התכופפה ונישקה בעדינות את בעלה על המצח. כמובן שזה הכריע את העניין. הנשיקה המתחרטת הייתה טובה מעולם שלם של מילים, ותוך רגע ג'ון הושיב אותה על ברכיו ואמר ברוך...
"זה היה רע מדי לצחוק על צנצנות הג'לי הקטנות והמסכנות. סלחי לי, יקירה. לעולם לא אעשה את זה שוב!"
אבל הוא כן עשה, אוי, ברוך השם, כן, מאות פעמים, וכך גם מג, ושניהם הצהירו שזה היה הג'לי המתוק ביותר שהכינו אי פעם, כי השלום המשפחתי נשמר כמו ריבה בצנצנת המשפחתית הקטנה ההיא.
אחרי זה, מג הזמינה את מר סקוט לארוחת ערב בהזמנה מיוחדת, והגישה לו סעודה נעימה בלי אישה מבושלת כמנה ראשונה. באותו ערב היא הייתה עליזה ואדיבה כל כך, וגרמה לכל דבר לעבור בצורה מקסימה כל כך, שמר סקוט אמר לג'ון שהוא בחור בר מזל, והניע בראשו על קשיי הרווקות כל הדרך הביתה.
בסתיו באו על מג ניסיונות וחוויות חדשים. סאלי מופט חידשה את ידידותן, ותמיד קפצה לבית הקטן לקערה של רכילות, או הזמינה את 'המסכנה היקרה ההיא' לבוא ולבלות את היום בבית הגדול. זה היה נעים, כי במזג אוויר קודר מג הרגישה לעיתים קרובות בודדה. כולם בבית היו עסוקים, ג'ון לא היה עד הלילה, ולא היה מה לעשות חוץ מלתפור, לקרוא או להתבטל. כך יצא באופן טבעי שמג התרגלה להסתובב ולרכל עם חברתה. כשראתה את הדברים היפים של סאלי, היא השתוקקה לדברים כאלה, וריחמה על עצמה כי לא היו לה. סאלי הייתה טובה מאוד, ולעיתים קרובות הציעה לה את הקישוטים הקטנים הנחשקים, אבל מג סירבה, כי ידעה שג'ון לא יאהב את זה. ואז האישה הקטנה והטיפשה הזאת הלכה ועשתה משהו שג'ון אהב עוד פחות.
היא ידעה כמה בעלה מרוויח, ואהבה להרגיש שהוא סומך עליה, לא רק עם האושר שלו, אלא גם עם מה שכמה גברים נראים מעריכים יותר: הכסף שלו. היא ידעה איפה הוא נמצא, הייתה חופשייה לקחת מה שרצתה, וכל מה שביקש היה שתרשום כל פרוטה, תשלם חשבונות פעם בחודש, ותזכור שהיא אשתו של אדם עני. עד עכשיו היא הצליחה יפה, הייתה נבונה ומדויקת, ניהלה בסדר את ספרי החשבונות הקטנים שלה, והראתה לו אותם כל חודש בלי פחד. אבל באותו סתיו הנחש נכנס לגן העדן של מג, ופיתה אותה כמו חוות מודרניות רבות, לא בתפוחים, אלא בבגדים. מג לא אהבה שמרחמים עליה וגורמים לה להרגיש ענייה. זה הרגיז אותה, אבל היא התביישה להודות בזה, ומדי פעם ניסתה לנחם את עצמה בקניית משהו יפה, כדי שסאלי לא תחשוב שהיא צריכה לחסוך. אחרי זה היא תמיד הרגישה רעה, כי הדברים היפים כמעט אף פעם לא היו הכרחיים, אבל הם עלו כל כך מעט, שלא היה שווה לדאוג. כך הקישוטים הקטנים התרבו בלי שהרגישה, ובמסעות הקניות היא כבר לא הייתה צופה סבילה.
אבל הקישוטים הקטנים עלו יותר ממה שאפשר לדמיין, וכשסיכמה את החשבונות שלה בסוף החודש, הסכום הכולל הבהיל אותה למדי. ג'ון היה עסוק באותו חודש והשאיר לה את החשבונות. בחודש שאחריו הוא לא היה בבית, אבל בשלישי עשה התחשבנות רבעונית גדולה, ומג לא שכחה אותה לעולם. כמה ימים קודם לכן היא עשתה דבר נורא, והוא הכביד על מצפונה. סאלי קנתה משי, ומג השתוקקה לשמלת משי חדשה, רק אחת יפה ובהירה למסיבות. שמלת המשי השחורה שלה הייתה כל כך רגילה, ובגדים דקים לערב התאימו רק לנערות. דודה מארץ' נהגה לתת לכל אחת מהאחיות מתנה של עשרים וחמישה דולר בשנה החדשה. זה היה רק חודש של המתנה, והנה משי סגול נהדר נמכר במציאה, והכסף היה אצלה, אם רק תעז לקחת אותו. ג'ון תמיד אמר שמה ששלו שלה, אבל האם הוא יחשוב שזה בסדר לבזבז לא רק את עשרים וחמשת הדולרים העתידיים, אלא עוד עשרים וחמישה מקופת משק הבית? זו הייתה השאלה. סאלי האיצה בה לעשות את זה, הציעה להלוות לה את הכסף, ומתוך הכוונות הטובות ביותר בעולם פיתתה את מג מעבר לכוחותיה. ברגע רע הרים המוכר את הקפלים המקסימים והמנצנצים ואמר, "מציאה, אני מבטיח לך, גברתי." היא ענתה, "אני אקח את זה," והבד נגזר ושולם, וסאלי צהלה, ומג צחקה כאילו זה דבר חסר חשיבות, ונסעה משם בהרגשה שגנבה משהו, ושהמשטרה רודפת אחריה.
כשהגיעה הביתה, היא ניסתה להקל על ייסורי המצפון בכך שפרשה את המשי המקסים, אבל עכשיו הוא נראה פחות כסוף, ובסופו של דבר גם לא הלם אותה, והמילים 'חמישים דולר' נראו מוטבעות כמו דוגמה לאורך כל רוחב הבד. היא החביאה אותו, אבל הוא רדף אותה, לא בצורה נעימה כמו ששמלה חדשה צריכה, אלא בצורה נוראה, כמו רוח רפאים של שטות שלא קל להשקיט. כשג'ון הוציא את ספריו באותו לילה, לבה של מג צנח, ולראשונה בחיי הנישואים שלה, היא פחדה מבעלה. העיניים החומות והטובות נראו כאילו הן יכולות להיות קשוחות, ואף שהיה עליז במיוחד, היא דמיינה שהוא גילה את סודה, אבל לא מתכוון להראות לה. חשבונות הבית שולמו כולם, הספרים היו מסודרים לגמרי. ג'ון שיבח אותה, והתחיל לפתוח את הארנק הישן שהם קראו לו 'הבנק', כשמג, שידעה שהוא ריק לגמרי, עצרה את ידו ואמרה בעצבנות...
"עוד לא ראית את ספר ההוצאות הפרטיות שלי."
ג'ון אף פעם לא ביקש לראות אותו, אבל היא תמיד התעקשה שיעשה זאת, ונהנתה מהתדהמה הגברית שלו מול הדברים המוזרים שנשים רוצות. היא גרמה לו לנחש מה זה עיטור צנרת, לדרוש בחומרה מה פירוש 'חבק־אותי־חזק' (שהוא בעצם מעיל סרוג קטן), או לתהות איך דבר קטן שמורכב משלושה ניצני ורד, פיסת קטיפה וזוג שרוכים יכול בכלל להיות כובע, ולעלות שישה דולר. באותו לילה הוא נראה כאילו היה רוצה ליהנות מהכיף של לבחון את המספרים שלה ולהעמיד פנים שהוא מזדעזע מבזבזנותה, כמו שעשה לעיתים קרובות, כי הוא היה גאה במיוחד באשתו הנבונה.
הספר הקטן הוצא לאט והונח לפניו. מג נעמדה מאחורי הכיסא שלו, באמתלה שהיא מחליקה את הקמטים ממצחו העייף, ובעומדה שם, היא אמרה, כשהבהלה שלה גוברת עם כל מילה...
"ג'ון, יקירי, אני מתביישת להראות לך את הספר שלי, כי באמת הייתי בזבזנית נורא לאחרונה. אני יוצאת כל כך הרבה שאני חייבת שיהיו לי דברים, אתה יודע, וסאלי יעצה לי לקנות את זה, אז קניתי, והכסף של השנה החדשה ישלם על זה בחלקו, אבל הצטערתי אחרי שעשיתי את זה, כי ידעתי שתחשוב שזה לא בסדר מצדי."
ג'ון צחק, משך אותה אליו לצדו, ואמר בטוב לב, "אל תלכי להתחבא. לא אכה אותך אם קנית זוג מגפיים הורסים. אני די גאה ברגליים של אשתי, ולא אכפת לי אם היא משלמת שמונה או תשעה דולר על המגפיים שלה, אם הם טובים."
זה היה אחד ה'קישוטים הקטנים' האחרונים שלה, ועינו של ג'ון נפלה עליו בזמן שדיבר. "אוי, מה הוא יגיד כשיגיע לחמישים הדולר הנוראים האלה!" חשבה מג ברעד.
"זה גרוע יותר ממגפיים, זו שמלת משי," היא אמרה, בשלווה של ייאוש, כי רצתה שהגרוע מכול כבר יעבור.
"נו, יקירה, מה 'הסך הכולל הארור', כמו שאומר מר מנטליני?"
זה לא נשמע כמו ג'ון, והיא ידעה שהוא מרים אליה את עיניו במבט הישיר, שתמיד הייתה מוכנה לפגוש ולהשיב לו במבט גלוי באותה מידה, עד עכשיו. היא הפכה את הדף והפנתה את ראשה באותו זמן, והצביעה על הסכום, שהיה גרוע מספיק גם בלי החמישים, אבל עם התוספת הזאת היה בעיניה מזעזע. לרגע החדר היה שקט מאוד, ואז ג'ון אמר לאט, אבל היא הרגישה שעולה לו מאמץ לא להביע שום אי שביעות רצון...
"טוב, אני לא בטוח שחמישים זה הרבה בשביל שמלה, עם כל הסלסולים והקישוטים שצריך כדי לגמור אותה בימינו."
"היא עוד לא תפורה ולא מקושטת," נאנחה מג חלושות, כי זיכרון פתאומי של ההוצאות שעוד צפויות הכריע אותה לגמרי.
"עשרים וחמישה יארדים של משי, כמעט עשרים ושלושה מטרים, נראים די הרבה כדי לכסות אישה קטנה אחת, אבל אין לי ספק שאשתי תיראה מהודרת כמו אשתו של נד מופט כשתלבש את זה," אמר ג'ון ביובש.
"אני יודעת שאתה כועס, ג'ון, אבל אני לא יכולה לעשות כלום. אני לא מתכוונת לבזבז את הכסף שלך, ולא חשבתי שהדברים הקטנים האלה יצטברו כל כך. אני לא יכולה לעמוד בפניהם כשאני רואה את סאלי קונה כל מה שהיא רוצה, ומרחמת עליי כי אני לא קונה. אני משתדלת להיות מרוצה, אבל זה קשה, ונמאס לי להיות ענייה."
המילים האחרונות נאמרו בשקט כזה שהיא חשבה שהוא לא שמע אותן, אבל הוא שמע, והן פצעו אותו עמוקות, כי הוא ויתר על הנאות רבות למען מג. היא הייתה מוכנה לנשוך את לשונה ברגע שאמרה את זה, כי ג'ון הדף את הספרים וקם, ואמר ברעד קל בקולו, "פחדתי מזה. אני עושה כמיטב יכולתי, מג." אילו היה נוזף בה, או אפילו מטלטל אותה, זה לא היה שובר את לבה כמו המילים המעטות האלה. היא רצה אליו, חיבקה אותו חזק, וקראה בדמעות של חרטה, "אוי, ג'ון, הבחור היקר, הטוב והחרוץ שלי. לא התכוונתי לזה! זה היה כל כך רע, כל כך לא נכון וכפוי טובה, איך יכולתי להגיד את זה! אוי, איך יכולתי להגיד את זה!"
הוא היה טוב מאוד, סלח לה בקלות, ולא השמיע אף מילת תוכחה אחת, אבל מג ידעה שעשתה ואמרה דבר שלא יישכח מהר, אף שאולי הוא לעולם לא יזכיר אותו שוב. היא הבטיחה לאהוב אותו בטוב וברע, ואז היא, אשתו, האשימה אותו בעוני שלו, אחרי שבזבזה את הכנסותיו בפזיזות. זה היה נורא, והגרוע מכול היה שג'ון המשיך אחר כך בשקט כזה, ממש כאילו לא קרה כלום, רק שנשאר בעיר מאוחר יותר, ועבד בלילות כשהיא הלכה לבכות עד שנרדמה. שבוע של חרטה כמעט גרם למג לחלות, והגילוי שג'ון ביטל את ההזמנה של המעיל העליון החדש שלו הביא אותה למצב של ייאוש שהיה מעורר רחמים לראות. בתשובה לשאלותיה המופתעות על השינוי, הוא פשוט אמר, "אין לי כסף לזה, יקירתי."
מג לא אמרה יותר דבר, אבל כמה דקות אחר כך הוא מצא אותה במבואה, כשפניה טמונות במעיל העליון הישן, בוכה כאילו לבה עומד להישבר.
הם שוחחו שיחה ארוכה באותו לילה, ומג למדה לאהוב את בעלה יותר בגלל העוני שלו, כי נראה שהעוני עשה ממנו גבר, נתן לו את הכוח והאומץ לפלס את דרכו בעצמו, ולימד אותו סבלנות רכה שבעזרתה ישא וינחם את הכמיהות והכישלונות הטבעיים של אלה שהוא אוהב.
למחרת היא בלעה את גאוותה, הלכה לסאלי, סיפרה את האמת, וביקשה ממנה לקנות את המשי כטובה. גברת מופט טובת הלב עשתה זאת ברצון, והייתה לה העדינות לא לתת לה אותו במתנה מיד אחר כך. אז מג הזמינה הביתה את המעיל העליון, וכשג'ון הגיע, היא לבשה אותו ושאלה אותו איך מוצאת חן בעיניו שמלת המשי החדשה שלה. אפשר לדמיין מה הוא ענה, איך קיבל את המתנה שלו, ואיזה מצב של אושר בא אחר כך. ג'ון חזר הביתה מוקדם, מג הפסיקה להסתובב, והמעיל העליון ההוא נלבש בבוקר על ידי בעל מאושר מאוד, והוסר בלילה על ידי אישה קטנה ומסורה ביותר. כך חלפה השנה, ובאמצע הקיץ באה אל מג חוויה חדשה, העמוקה והרכה ביותר בחייה של אישה.
לורי התגנב יום שבת אחד למטבח של 'שובך היונים', בפנים נרגשות, והתקבל בהקשת מצלתיים, כי האנה מחאה כפיים, כשסיר באחת והמכסה בשנייה.
"מה שלום האמא הקטנה? איפה כולם? למה לא סיפרתם לי לפני שחזרתי הביתה?" פתח לורי בלחישה רמה.
"מאושרת כמו מלכה, היקרה! כל הנפשות למעלה, משתחווים. לא רצינו שום הוריקאנים פה מסביב. עכשיו תיכנס לסלון, ואני אשלח אותם אליך למטה." ואחרי התשובה המסובכת משהו הזאת, האנה נעלמה, מצחקקת באקסטזה.
עד מהרה הופיעה ג'ו, ונשאה בגאווה צרור פלנל שהיה מונח על כרית גדולה. פניה של ג'ו היו רציניות מאוד, אבל עיניה נצצו, והיה צליל מוזר בקולה, של איזשהו רגש כבוש.
"תעצום את העיניים ותושיט את הידיים," היא אמרה בהזמנה.
לורי נסוג בחופזה לפינה, ושם את ידיו מאחורי גבו בתנועת תחינה. "לא, תודה. אני מעדיף שלא. אני אפיל את זה או אשבור את זה, בטוח כמו הגורל."
"אז לא תראה את האחיין שלך," אמרה ג'ו בנחרצות, והסתובבה כאילו היא הולכת.
"אני אראה, אני אראה! רק את תהיי אחראית לנזקים." ובציות לפקודות, לורי עצם בגבורה את עיניו בזמן שמשהו הונח בזרועותיו. פרץ צחוק של ג'ו, איימי, גברת מארץ', האנה וג'ון גרם לו לפקוח אותן ברגע הבא, ולמצוא את עצמו מחזיק שני תינוקות במקום אחד.
לא פלא שהם צחקו, כי ההבעה על פניו הייתה משעשעת מספיק כדי להצחיק עד דמעות אפילו קוויקר, כשעמד ובהה בפראות מהיצורים התמימים שלא ידעו דבר אל הצופים העליזים, באימה כזאת שג'ו התיישבה על הרצפה וצרחה.
"תאומים, חי יופיטר!" זה כל מה שאמר במשך רגע, ואז פנה אל הנשים במבט מתחנן, מעורר רחמים באופן קומי, והוסיף, "קחו אותם מהר, מישהו! אני עומד לצחוק, ואני אפיל אותם."
ג'ו חילצה את התינוקות שלו, וצעדה הלוך ושוב, אחד על כל זרוע, כאילו כבר נחנכה לסודות הטיפול בתינוקות, בזמן שלורי צחק עד שהדמעות זלגו על לחייו.
"זאת הבדיחה הכי טובה של העונה, לא? לא רציתי לספר לך, כי מאוד רציתי להפתיע אותך, ואני מחמיאה לעצמי שהצלחתי," אמרה ג'ו כשחזרה לנשום.
"מעולם בחיים לא הייתי המום יותר. זה לא כיף? הם בנים? איך תקראו להם? בואי נסתכל שוב. תחזיקי אותי, ג'ו, כי חיי, זה אחד יותר מדי בשבילי," השיב לורי, והביט בתינוקות בארשת של כלב ניופאונדלנד גדול וטוב לב שמסתכל על זוג חתלתולים רכים.
"בן ובת. הם לא יפהפיים?" אמר האבא הגאה, וקרן אל היצורים הקטנים והאדומים המתפתלים כאילו היו מלאכים שעוד לא צמחו להם נוצות.
"הילדים המופלאים ביותר שראיתי אי פעם. מי זה מי?" ולורי התכופף כמו מנוף של באר כדי לבחון את פלאי הטבע.
"איימי שמה סרט כחול על הבן וסרט ורוד על הבת, באופנה הצרפתית, כך שתמיד אפשר לדעת. חוץ מזה, לאחד יש עיניים כחולות ולשנייה חומות. תנשק אותם, הדוד טדי," אמרה ג'ו השובבה.
"אני חושש שאולי זה לא ימצא חן בעיניהם," פתח לורי, בביישנות לא רגילה בעניינים כאלה.
"בטח שימצא, הם כבר רגילים לזה. תעשה את זה מיד, אדוני!" פקדה ג'ו, מחשש שיציע שמישהו אחר ינשק במקומו.
לורי עיקם את פניו וציית בניקור זהיר על כל לחי קטנה, שעורר צחוק נוסף, וגרם לתינוקות לצווח.
"הנה, ידעתי שזה לא מוצא חן בעיניהם! זה הבן, תראו איך הוא בועט, הוא מכה באגרופים כמו אלוף. נו, ברוק הצעיר, לך תתקוף מישהו בגודל שלך, טוב?" קרא לורי, מרוצה מדחיפה בפרצוף מאגרוף זעיר שהתנופף בלי מטרה.
"קוראים לו ג'ון לורנס, ולבת מרגרט, על שם אמא וסבתא. נקרא לה דייזי, כדי שלא יהיו שתי מג, ואני מניחה שהגבר הקטן יהיה ג'ק, אלא אם נמצא שם טוב יותר," אמרה איימי, בעניין של דודה.
"תקראו לו דמיג'ון, כמו הבקבוק הגדול, ודמי בקיצור," אמר לורי.
"דייזי ודמי, בדיוק מה שצריך! ידעתי שטדי יסדר את זה," קראה ג'ו ומחאה כפיים.
טדי בהחלט סידר את זה הפעם, כי התינוקות היו 'דייזי' ו'דמי' עד סוף הפרק.