המזל חייך פתאום אל ג'ו והפיל מטבע של מזל טוב על דרכה. לא בדיוק מטבע זהב, אבל אני בספק אם חצי מיליון היו נותנים אז יותר אושר אמיתי מהסכום הקטן שהגיע אליה בדרך הזאת.
כל כמה שבועות היא הייתה מסתגרת בחדרה, לובשת את חליפת השרבוט שלה, ו'נופלת לתוך מערבולת', כמו שהיא ניסחה את זה, וכותבת את הרומן שלה בכל לבה ונשמתה, כי עד שלא נגמר, לא מצאה מנוח. 'חליפת השרבוט' שלה הייתה סינר צמר שחור, שעליו יכלה לנגב את העט כרצונה, וכובע מאותו בד, מקושט בסרט אדום ועליז, שלתוכו דחסה את שערה כשהסיפון פונה לקרב. הכובע הזה היה מגדלור לעיניים הסקרניות של בני משפחתה, שבתקופות האלה שמרו מרחק, ורק הכניסו את ראשם מדי פעם בפעם ושאלו בעניין, "הגאונות בוערת, ג'ו?" הם לא תמיד העזו אפילו לשאול את השאלה הזאת, אלא הציצו בכובע ושפטו לפיו. אם פריט הלבוש המביע הזה היה משוך נמוך על המצח, זה היה סימן שעבודה קשה מתבצעת. ברגעים מרגשים הוא נדחף באלכסון, בעליזות פרועה. וכשהייאוש אחז בסופרת, הוא נתלש לגמרי ונזרק על הרצפה. בזמנים כאלה הפולש נסוג בשקט, ורק כשראו את הסרט האדום זקוף בעליזות על המצח המחונן, העז מישהו לפנות אל ג'ו.
היא בכלל לא חשבה שהיא גאונה, אבל כשהתקף הכתיבה בא, היא התמסרה לו בלי שום מעצורים, וחיה חיים של אושר, בלי לדעת על מחסור, דאגה או מזג אוויר רע, כשישבה בטוחה ומאושרת בעולם דמיוני, מלא חברים אמיתיים ויקרים לה כמעט כמו חברים בשר ודם. השינה ברחה מעיניה, הארוחות עמדו בלי שנגעה בהן, היום והלילה היו קצרים מדי מכדי ליהנות מהאושר שבירך אותה רק בזמנים כאלה, ועשה את השעות האלה ראויות לחיות אותן, גם אם לא נשאו שום פרי אחר. ההשראה האלוהית נמשכה בדרך כלל שבוע או שבועיים, ואז היא יצאה מה'מערבולת' שלה, רעבה, ישנונית, רגזנית או מדוכדכת.
היא בדיוק התאוששה מאחד ההתקפים האלה, כששכנעו אותה ללוות את מיס קרוקר להרצאה, ובתמורה למעלתה זכתה ברעיון חדש. זו הייתה סדרת הרצאות לעם, וההרצאה עסקה בפירמידות. ג'ו תמהה במקצת על הבחירה בנושא כזה לקהל כזה, אבל הניחה שאיזו רעה חברתית גדולה תתוקן, או שאיזה מחסור גדול יתמלא, בזכות פריסת תהילת הפרעונים לפני קהל שמחשבותיו עסוקות במחיר הפחם והקמח, ושחייו עוברים בניסיון לפתור חידות קשות יותר מזו של הספינקס.
הן הגיעו מוקדם, ובזמן שמיס קרוקר סרגה את העקב של הגרב שלה, ג'ו שעשעה את עצמה בבחינת פניהם של האנשים שישבו איתן על הספסל. משמאלה ישבו שתי מטרוניות, עם מצחים מרשימים וכובעים בהתאם, שדנו בזכויות האישה וסרגו תחרה. מעבר להן ישבו זוג אוהבים צנועים, שהחזיקו ידיים בתמימות, רווקה קודרת שאכלה סוכריות מנטה משקית נייר, וג'נטלמן זקן שחטף את תנומת ההכנה שלו מאחורי מטפחת צהובה. מימינה, השכן היחיד שלה היה נער שנראה שקדן, שקוע בעיתון.
זה היה עיתון מאויר, וג'ו בחנה את יצירת האמנות הקרובה אליה, ותהתה בבטלה איזה צירוף מקרים מזדמן הצריך את האיור המלודרמטי של אינדיאני בלבוש מלחמה מלא, שנופל מצוק כשזאב לופת את גרונו, בזמן ששני צעירים זועמים, עם רגליים קטנות באופן לא טבעי ועיניים גדולות, דוקרים זה את זה בסמוך, ואישה פרועת שיער בורחת ברקע בפה פעור לרווחה. כשעצר כדי להפוך דף, הנער ראה שהיא מסתכלת, ובטוב לב של נער הציע לה חצי מהעיתון שלו ואמר בבוטות, "רוצה לקרוא? זה סיפור מעולה."
ג'ו קיבלה אותו בחיוך, כי מעולם לא התבגרה מחיבתה לנערים, ועד מהרה מצאה את עצמה מסובכת במבוך הרגיל של אהבה, מסתורין ורצח. הסיפור השתייך לאותו סוג של ספרות קלה שבה היצרים יוצאים לחופשה, וכשהדמיון של הסופר אוזל, אסון גדול מנקה מהבמה חצי מהדמויות, ומשאיר את החצי השני לשמוח על נפילתן.
"משובח, נכון?" שאל הנער כשעינה ירדה לאורך הפסקה האחרונה בחלק שלה.
"אני חושבת שאתה ואני היינו יכולים לכתוב כמו זה אם היינו מנסים," השיבה ג'ו, משועשעת מהערצתו לזבל הזה.
"הייתי חושב שאני בחור די בר מזל אם הייתי יכול. אומרים שהיא מתפרנסת יפה מסיפורים כאלה." והוא הצביע על השם גברת ס.ל.א.נ.ג. נורת'ברי, מתחת לכותרת הסיפור.
"אתה מכיר אותה?" שאלה ג'ו בעניין פתאומי.
"לא, אבל אני קורא את כל היצירות שלה, ואני מכיר בחור שעובד במשרד שבו העיתון הזה מודפס."
"אתה אומר שהיא מתפרנסת יפה מסיפורים כאלה?" וג'ו הביטה ביתר כבוד בקבוצה הנסערת ובסימני הקריאה הרבים שקישטו את הדף.
"ועוד איך! היא יודעת בדיוק מה אנשים אוהבים, ומקבלת שכר טוב על הכתיבה."
כאן התחילה ההרצאה, אבל ג'ו שמעה ממנה מעט מאוד. בזמן שפרופסור סנדס דיבר באריכות משעממת על בלצוני, על כאופס, על חרפושיות ועל כתב החרטומים, היא רשמה בסתר את כתובת העיתון, והחליטה באומץ לנסות לזכות בפרס של מאה דולר שהוצע בטוריו לסיפור מרעיש. עד שההרצאה נגמרה והקהל התעורר, היא כבר בנתה לעצמה הון מפואר (לא הראשון שנבנה על נייר), וכבר הייתה עמוק ברקיחת הסיפור שלה, ולא הצליחה להחליט אם הדו־קרב צריך לבוא לפני הבריחה של האוהבים או אחרי הרצח.
היא לא אמרה דבר על תוכניתה בבית, אבל התחילה לעבוד למחרת, למורת רוחה של אמה, שתמיד נראתה מודאגת קצת כש'הגאונות התחילה לבעור'. ג'ו מעולם לא ניסתה את הסגנון הזה לפני כן, והסתפקה בסיפורי אהבה מתונים מאוד בשביל "הנשר הפרוש". הניסיון שלה וקריאתה המגוונת עזרו לה עכשיו, כי נתנו לה מושג מסוים על אפקט דרמטי, וסיפקו עלילה, שפה ותלבושות. הסיפור שלה היה מלא נואשות וייאוש ככל שהיכרותה המוגבלת עם הרגשות הלא נוחים האלה אפשרה לה, ומכיוון שמיקמה אותו בליסבון, היא סיימה ברעידת אדמה, כסוף מרשים ומתאים. כתב היד נשלח בחשאי, בצירוף פתק שאמר בצניעות שאם הסיפור לא יזכה בפרס, דבר שהכותבת בקושי העזה לצפות לו, היא תשמח מאוד לקבל כל סכום שייחשב שהוא שווה.
שישה שבועות הם זמן רב לחכות, וזמן ארוך עוד יותר לנערה לשמור סוד, אבל ג'ו עשתה את שניהם, ובדיוק התחילה לוותר על כל תקווה לראות שוב את כתב היד שלה, כשהגיע מכתב שכמעט עצר את נשימתה, כי כשפתחה אותו, נפל לחיקה צ'ק על מאה דולר. לרגע היא בהתה בו כאילו היה נחש, ואז קראה את המכתב והתחילה לבכות. אילו הג'נטלמן הנחמד שכתב את הפתק האדיב ההוא היה יודע איזה אושר עז הוא נותן לבן אדם אחר, אני חושבת שהוא היה מקדיש את שעות הפנאי שלו, אם יש לו כאלה, לשעשוע הזה. כי ג'ו העריכה את המכתב יותר מהכסף, משום שהוא היה מעודד, ואחרי שנים של מאמץ היה נעים כל כך לגלות שלמדה לעשות משהו, גם אם זה רק לכתוב סיפור מרעיש.
רק לעיתים רחוקות נראתה אישה צעירה גאה ממנה, כשאחרי שנרגעה, היא חשמלה את המשפחה כשהופיעה לפניהם עם המכתב ביד אחת והצ'ק ביד השנייה, והודיעה שזכתה בפרס. כמובן שהייתה חגיגה גדולה, וכשהסיפור הגיע, כולם קראו ושיבחו אותו. אבל אחרי שאביה אמר לה שהשפה טובה, שהעלילה רעננה ולבבית ושהטרגדיה מרטיטה למדי, הוא הניע בראשו ואמר בדרכו התמימה, שאינה מן העולם הזה...
"את יכולה לעשות טוב יותר מזה, ג'ו. כווני אל הגבוה ביותר, ואל תתייחסי לכסף."
"אני חושבת שהכסף הוא החלק הכי טוב בזה. מה תעשי עם הון כזה?" שאלה איימי, והביטה בפיסת הנייר הקסומה בעין מלאת יראת כבוד.
"אשלח את בת' ואת אמא לשפת הים לחודש או חודשיים," ענתה ג'ו מיד.
אחרי הרבה דיונים, הן אכן נסעו לשפת הים, ואף שבת' לא חזרה הביתה שמנמנה וורודה כפי שאפשר היה לקוות, היא הרגישה טוב הרבה יותר, וגברת מארץ' הצהירה שהיא מרגישה צעירה בעשר שנים. כך שג'ו הייתה מרוצה מההשקעה של כספי הפרס שלה, והתחילה לעבוד ברוח עליזה, נחושה להרוויח עוד מהצ'קים הנפלאים האלה. היא אכן הרוויחה כמה כאלה באותה שנה, והתחילה להרגיש שהיא כוח בבית, כי בכוח הקסם של עט, ה'זבל' שלה הפך לנוחות בשביל כולם. "בת הדוכס" שילמה את חשבון הקצב, "יד רפאים" הניחה שטיח חדש, ו"הקללה של בני קובנטרי" התגלתה כברכה לבני מארץ' בדמות מצרכי מכולת ושמלות.
עושר הוא בוודאי דבר נחשק מאוד, אבל לעוני יש צד שמשי משלו, ואחת התועלות המתוקות של מצוקה היא הסיפוק האמיתי שבא מעבודה לבבית של הראש או של הידיים. להשראה של ההכרח אנחנו חייבים חצי מהברכות החכמות, היפות והמועילות שבעולם. ג'ו טעמה מהסיפוק הזה, והפסיקה לקנא בבנות עשירות יותר, והתנחמה מאוד בידיעה שהיא יכולה לספק את צרכיה בעצמה, ולא צריכה לבקש מאף אחד אף פרוטה.
לסיפורים שלה לא הקדישו תשומת לב רבה, אבל הם מצאו שוק, ובעידוד העובדה הזאת היא החליטה לעשות מהלך נועז אל התהילה וההון. אחרי שהעתיקה את הרומן שלה בפעם הרביעית, קראה אותו לכל חבריה הנאמנים, והגישה אותו בחיל ורעדה לשלוש הוצאות לאור, היא מכרה אותו לבסוף, בתנאי שתקצר אותו בשליש ותשמיט את כל החלקים שהיא הכי אהבה.
"עכשיו אני צריכה או להחזיר אותו לתנור הפח שלי שיעלה עובש, או לשלם על ההדפסה בעצמי, או לקצוץ אותו כך שיתאים לקונים ולקבל עליו מה שאפשר. תהילה היא דבר טוב מאוד שיהיה בבית, אבל מזומנים נוחים יותר, אז אני רוצה לשמוע את דעת האספה בעניין החשוב הזה," אמרה ג'ו, וכינסה מועצה משפחתית.
"אל תקלקלי את הספר שלך, ילדתי, כי יש בו יותר ממה שאת יודעת, והרעיון מפותח היטב. תני לו לחכות ולהבשיל," הייתה עצת אביה. והוא נהג כפי שהטיף, כי חיכה בסבלנות שלושים שנה שהפרי שלו יבשיל, ולא מיהר לקטוף אותו אפילו עכשיו, כשהיה מתוק ובשל.
"נראה לי שג'ו תרוויח יותר מלעמוד במבחן מאשר מלחכות," אמרה גברת מארץ'. "ביקורת היא המבחן הטוב ביותר לעבודה כזאת, כי היא תראה לה גם מעלות וגם פגמים שלא חשדה בהם, ותעזור לה לעשות טוב יותר בפעם הבאה. אנחנו משוחדים מדי, אבל השבחים והגינויים של זרים יועילו, גם אם היא תקבל רק מעט כסף."
"כן," אמרה ג'ו, וקימטה את מצחה, "בדיוק. התעסקתי בדבר הזה כל כך הרבה זמן, שאני באמת לא יודעת אם הוא טוב, רע או סתם בינוני. זה יעזור מאוד שאנשים קרים ונטולי פניות יעיפו בו מבט ויגידו לי מה הם חושבים עליו."
"אני לא הייתי מוציאה ממנו אף מילה. את תקלקלי אותו אם תעשי את זה, כי העניין בסיפור נמצא יותר במחשבות של האנשים מאשר במעשים שלהם, והכול יהיה בלגן אם לא תסבירי תוך כדי," אמרה מג, שהאמינה בתוקף שהספר הזה הוא הרומן המופלא ביותר שנכתב אי פעם.
"אבל מר אלן אומר, 'תוציאי את ההסברים, תעשי אותו קצר ודרמטי, ותני לדמויות לספר את הסיפור'," קטעה אותה ג'ו, ופנתה אל הפתק של המו"ל.
"תעשי מה שהוא אומר לך. הוא יודע מה יימכר, ואנחנו לא. תכתבי ספר טוב ופופולרי, ותקבלי כמה שיותר כסף. בהמשך, כשיהיה לך שם, תוכלי להרשות לעצמך לסטות מהעניין ולשים אנשים פילוסופיים ומטפיזיים ברומנים שלך," אמרה איימי, שראתה את הנושא מנקודת מבט מעשית לחלוטין.
"טוב," אמרה ג'ו וצחקה, "אם האנשים שלי 'פילוסופיים ומטפיזיים', זו לא אשמתי, כי אני לא יודעת כלום על דברים כאלה, חוץ ממה שאני שומעת את אבא אומר לפעמים. אם כמה מהרעיונות החכמים שלו התערבבו עם הסיפור שלי, מה טוב. עכשיו, בת', מה את אומרת?"
"הייתי כל כך רוצה לראות אותו מודפס בקרוב," זה כל מה שבת' אמרה, וחייכה כשאמרה את זה. אבל היה דגש לא מכוון על המילה האחרונה, ומבט נוגה בעיניים שמעולם לא איבדו את כנותן הילדותית, שצינן לרגע את לבה של ג'ו בפחד מבשר רעות, וגרם לה להחליט לעשות את ההרפתקה הקטנה שלה 'בקרוב'.
וכך, בנחישות ספרטנית, הניחה הסופרת הצעירה את בכורה על השולחן, וקצצה אותו בלי רחמים, כמו כל מפלצת אוכלת אדם. בתקווה לרצות את כולם, היא קיבלה את העצות של כולם, וכמו הזקן והחמור שלו במשל, לא ריצתה אף אחד.
אביה אהב את הגוון המטפיזי שהשתרבב לתוכו בלי שהתכוונה, אז הוא הורשה להישאר, אף שהיו לה ספקות לגביו. אמה חשבה שיש בו קצת יותר מדי תיאורים. לכן הם הוצאו, ואיתם הרבה חוליות הכרחיות בסיפור. מג העריצה את הטרגדיה, אז ג'ו הערימה עוד ייסורים כדי לרצות אותה, ואילו איימי התנגדה לקטעים המשעשעים, וג'ו, מתוך הכוונות הטובות ביותר בעולם, כיבתה את הסצנות העליזות שהקלו על האופי הקודר של הסיפור. אחר כך, כדי להשלים את ההרס, היא קיצרה אותו בשליש, ושלחה בביטחון את הרומן הקטן והמסכן, כמו אדום־חזה מרוט נוצות, אל העולם הגדול והעסוק, לנסות את מזלו.
ובכן, הוא הודפס, והיא קיבלה עליו שלוש מאות דולר, וגם הרבה שבחים וגינויים, ושניהם היו גדולים כל כך ממה שציפתה, שהיא נקלעה למצב של מבוכה שלקח לה זמן מה להתאושש ממנו.
"אמרת, אמא, שהביקורת תעזור לי. אבל איך היא יכולה, כשהיא סותרת את עצמה כל כך שאני לא יודעת אם כתבתי ספר מבטיח או שהפרתי את כל עשרת הדיברות?" קראה ג'ו המסכנה, ודפדפה בערימת ביקורות, שקריאתן מילאה אותה רגע אחד גאווה ושמחה, ורגע אחר כך זעם ואימה. "האיש הזה אומר, 'ספר מעודן, מלא אמת, יופי ורצינות'. 'הכול מתוק, טהור ובריא'," המשיכה הסופרת הנבוכה. "הבא, 'התאוריה של הספר גרועה, מלאה דמיונות חולניים, רעיונות ספיריטואליסטיים ודמויות לא טבעיות'. עכשיו, מכיוון שלא הייתה לי שום תאוריה, אני לא מאמינה בספיריטואליזם, והעתקתי את הדמויות שלי מהחיים, אני לא מבינה איך המבקר הזה יכול להיות צודק. עוד אחד אומר, 'זה אחד הרומנים האמריקאיים הטובים ביותר שהופיעו מזה שנים'. (אני יודעת שזה לא נכון.) והבא טוען ש'אף שהוא מקורי, ונכתב בעוצמה וברגש רב, זה ספר מסוכן'. הוא לא! יש שלועגים לו, יש שמשבחים אותו יותר מדי, וכמעט כולם מתעקשים שהייתה לי תאוריה עמוקה להסביר, כשבסך הכול כתבתי אותו בשביל ההנאה והכסף. הלוואי שהייתי מדפיסה את כולו או בכלל לא, כי אני ממש שונאת שישפטו אותי לא נכון כל כך."
משפחתה וחבריה העניקו לה נחמה ושבחים בנדיבות. ובכל זאת זו הייתה תקופה קשה לג'ו הרגישה והנלהבת, שהתכוונה כל כך לטוב, וכנראה עשתה כל כך רע. אבל זה עשה לה טוב, כי אלה שלדעתם היה ערך אמיתי נתנו לה את הביקורת שהיא החינוך הטוב ביותר של סופר. וכשהכאב הראשון חלף, היא יכלה לצחוק על הספר הקטן והמסכן שלה, ועדיין להאמין בו, ולהרגיש חכמה וחזקה יותר בזכות המהלומות שספגה.
"מכיוון שאני לא גאון כמו קיטס, זה לא יהרוג אותי," אמרה בתקיפות, "והבדיחה בסוף בצד שלי, כי החלקים שנלקחו ישר מהחיים האמיתיים מוקעים כבלתי אפשריים ומגוחכים, והסצנות שהמצאתי מהראש הטיפשי שלי מוכרזות 'טבעיות, עדינות ואמיתיות להפליא'. אז אתנחם בזה, וכשאהיה מוכנה, אקום שוב ואנסה עוד פעם."