לוקח לאנשים זמן רב ללמוד את ההבדל בין כישרון לגאונות, במיוחד לגברים ולנשים צעירים ושאפתנים. איימי למדה את ההבחנה הזאת דרך הרבה ייסורים, כי היא טעתה וחשבה שהתלהבות היא השראה, וניסתה כל ענף של אמנות בחוצפה של נעורים. במשך זמן רב הייתה הפוגה בעסקי 'עוגות הבוץ', והיא התמסרה לציור עדין ביותר בעט ודיו, ובו הפגינה טעם ומיומנות כאלה, שמעשה ידיה החינניים התגלו כנעימים וגם רווחיים. אבל עיניים מאומצות מדי גרמו לה להניח בצד את העט והדיו לטובת ניסיון נועז בצריבה בעץ במוט ברזל לוהט. כל עוד נמשך ההתקף הזה, חיה המשפחה בפחד מתמיד משריפה, כי ריח של עץ בוער מילא את הבית בכל שעה, עשן יצא מעליית הגג ומהמחסן בתדירות מבהילה, מוטות ברזל לוהטים היו מונחים בכל מקום, והאנה אף פעם לא הלכה לישון בלי דלי מים ופעמון ארוחת הערב ליד הדלת שלה, למקרה של שריפה. פניו של רפאל נמצאו מבוצעים באומץ על צדו התחתון של קרש הלישה, ובאכוס על מכסה של חבית בירה. כרוב קטן ושר קישט את מכסה דלי הסוכר, והניסיונות לצייר את רומיאו ויוליה סיפקו עצי הסקה במשך זמן מה.
מאש לשמן הייתה זו התקדמות טבעית לאצבעות שרופות, ואיימי התחילה לצייר בצבעי שמן בלהט שלא פחת. חבר צייר צייד אותה בפלטות, במכחולים ובצבעים שזרק, והיא מרחה ומרחה, ויצרה נופים כפריים ונופי ים שכמותם לא נראו מעולם לא ביבשה ולא בים. המפלצות שציירה בתור בקר היו זוכות בפרסים ביריד חקלאי, והטלטלה המסוכנת של ספינותיה הייתה גורמת למחלת ים אפילו לצופה הימאי ביותר, אילו ההתעלמות המוחלטת מכל הכללים הידועים של בניית ספינות ושל חיבלול לא הייתה מפילה אותו מצחוק כבר במבט הראשון. נערים שזופים ומדונות כהות עיניים, שבהו בך מפינה אחת של הסטודיו, הזכירו את מורייו. צללים שמנוניים וחומים של פנים עם פס בוהק במקום הלא נכון, פירושם רמברנדט. גבירות שמנמנות ותינוקות נפוחים, רובנס. וטרנר הופיע בסערות של רעם כחול, ברק כתום, גשם חום ועננים סגולים, עם כתם בצבע עגבנייה באמצע, שיכול היה להיות השמש או מצוף, חולצת מלח או גלימת מלך, כפי שהצופה רצה.
אחר כך באו דיוקנאות בפחם, וכל המשפחה נתלתה בשורה, ונראתה פרועה ומפויחת כאילו הוצאה זה עתה מארגז פחם. כשרוככו לרישומים בגיר צבעוני, הם הצליחו יותר, כי הדמיון היה טוב, והשיער של איימי, האף של ג'ו, הפה של מג והעיניים של לורי הוכרזו כ'נפלאים ביותר'. אחר כך חזרה לחימר ולגבס, ויציקות רפאים של מכריה רדפו את פינות הבית, או נפלו ממדפי הארונות על ראשי אנשים. ילדים פותו להיכנס כדי לשמש דוגמנים, עד שהתיאורים המבולבלים שלהם על מעשיה המסתוריים גרמו לכך שהעלמה איימי נחשבה מעין מפלצת צעירה. אבל מאמציה בתחום הזה הגיעו לסיום פתאומי בגלל תאונה מצערת, שכיבתה את להטה. כשלא היו לה דוגמנים אחרים לזמן מה, היא החליטה ליצוק את כף רגלה היפה, ויום אחד נבהלה המשפחה מחבטות ומצרחות שלא מהעולם הזה. כשרצו להציל, הם מצאו את האמנית הנלהבת מקפצת בפראות במחסן, וכף רגלה תקועה בחוזקה בתבנית מלאה גבס, שהתקשה במהירות בלתי צפויה. בקושי רב ובסכנה מסוימת היא נחפרה החוצה, כי ג'ו התפוצצה מצחוק כל כך בזמן שחפרה, שהסכין שלה הלך רחוק מדי, חתך את כף הרגל המסכנה, והשאיר מזכרת מתמשכת לפחות לניסיון אמנותי אחד.
אחרי זה איימי נרגעה, עד ששיגעון של ציור מהטבע גרם לה לשוטט ליד הנהר, בשדה וביער, לחפש נושאים ציוריים, ולהיאנח על כך שאין חורבות להעתיק. היא הצטננה בלי סוף כשישבה על דשא לח כדי לרשום במחברת 'פיסה מענגת', שהורכבה מאבן, גדם, פטרייה אחת וגבעול שבור של בוצין, או 'גוש עננים שמימי', שנראה, כשהיה גמור, כמו תצוגה מובחרת של מזרני נוצות. היא הקריבה את עור פניה כששטה על הנהר בשמש של אמצע הקיץ כדי ללמוד אור וצל, וקיבלה קמט מעל האף כשניסתה למצוא 'נקודות מבט', או איך שלא קוראים להופעה הזאת של פזילה וחוטים.
אם 'הגאונות היא סבלנות נצחית', כמו שקובע מיכלאנג'לו, הייתה לאיימי זכות מסוימת לתכונה האלוהית הזאת, כי היא התמידה למרות כל המכשולים, הכישלונות והאכזבות, והאמינה בתוקף שבבוא הזמן היא תעשה משהו שראוי להיקרא 'אמנות עילאית'.
בינתיים היא למדה, עשתה ונהנתה גם מדברים אחרים, כי החליטה להיות אישה מושכת ומשכילה, גם אם לעולם לא תהיה אמנית גדולה. כאן הצליחה יותר, כי היא הייתה מאותם יצורים שנבראו במזל, שמוצאים חן בלי מאמץ, רוכשים חברים בכל מקום, ולוקחים את החיים בחן ובקלות כאלה, שנשמות פחות ברות מזל מתפתות להאמין שהם נולדו תחת כוכב מזל. כולם חיבבו אותה, כי בין מתנותיה הטובות הייתה טקט. הייתה לה תחושה טבעית למה נעים ולמה הולם, היא תמיד אמרה את הדבר הנכון לאדם הנכון, עשתה בדיוק מה שהתאים לזמן ולמקום, והייתה בטוחה בעצמה כל כך, שאחיותיה נהגו לומר, "אם איימי הייתה הולכת לחצר המלכות בלי שום חזרה מראש, היא הייתה יודעת בדיוק מה לעשות."
אחת מחולשותיה הייתה רצון לנוע ב'חברה הטובה ביותר שלנו', בלי להיות בטוחה לגמרי מה באמת הכי טוב. כסף, מעמד, כישורים אופנתיים ונימוסים אלגנטיים היו בעיניה הדברים הנחשקים ביותר, והיא אהבה להתרועע עם מי שהיו להם, ולעיתים קרובות טעתה וחשבה את המזויף לאמיתי, והעריצה את מה שלא היה ראוי להערצה. היא אף פעם לא שכחה שמלידה היא בת למשפחה טובה, וטיפחה את טעמיה ורגשותיה האצילים, כדי שכשתגיע ההזדמנות, תהיה מוכנה לתפוס את המקום שהעוני מנע ממנה עכשיו.
"הגבירה שלי", כמו שחברותיה קראו לה, רצתה בכנות להיות גבירה אמיתית, והייתה כזאת בלבה, אבל עוד הייתה צריכה ללמוד שכסף לא יכול לקנות עדינות נפש, שמעמד לא תמיד מעניק אצילות, ושחינוך טוב אמיתי מורגש למרות חסרונות חיצוניים.
"אני רוצה לבקש ממך טובה, אמא," אמרה איימי, כשנכנסה יום אחד באווירה חשובה.
"ובכן, ילדונת, מה העניין?" השיבה אמה, שבעיניה העלמה הצעירה והמכובדת עדיין נשארה 'התינוקת'.
"השיעור שלנו בציור מסתיים בשבוע הבא, ולפני שהבנות נפרדות לקיץ, אני רוצה להזמין אותן לכאן ליום אחד. הן משתגעות לראות את הנהר, לרשום את הגשר השבור ולהעתיק כמה מהדברים שהן מתפעלות מהם בפנקס שלי. הן היו נחמדות אליי מאוד בהרבה דרכים, ואני אסירת תודה, כי כולן עשירות ואני יודעת שאני ענייה, ובכל זאת הן אף פעם לא עשו מזה עניין."
"ולמה שיעשו?" ואמא שאלה את השאלה במה שהבנות קראו לו 'ארשת מריה תרזה' שלה.
"את יודעת כמוני שזה כן משנה כמעט לכולם, אז אל תסמרי נוצות כמו תרנגולת אימהית ויקרה כשהאפרוחים שלך מקבלים ניקורים מציפורים מהודרות יותר. ברווזון המכוער התגלה כברבור, את יודעת." ואיימי חייכה בלי מרירות, כי היה לה מזג שמח ורוח מלאת תקווה.
גברת מארץ' צחקה, והחליקה את גאוותה האימהית כששאלה, "ובכן, ברבור שלי, מה התוכנית שלך?"
"הייתי רוצה להזמין את הבנות לארוחת צהריים בשבוע הבא, לקחת אותן לנסיעה למקומות שהן רוצות לראות, אולי לשיט בסירה על הנהר, ולערוך להן חגיגה אמנותית קטנה."
"זה נראה אפשרי. מה את רוצה לארוחת הצהריים? עוגה, כריכים, פירות וקפה יספיקו, אני מניחה?"
"אוי, ממש לא! אנחנו חייבות שיהיו לשון קרה ועוף, שוקולד צרפתי וגלידה, חוץ מזה. הבנות רגילות לדברים כאלה, ואני רוצה שארוחת הצהריים שלי תהיה מכובדת ואלגנטית, אף שאני עובדת לפרנסתי."
"כמה עלמות יש?" שאלה אמה, ופניה התחילו להרצין.
"שתים־עשרה או ארבע־עשרה בכיתה, אבל אני מניחה שלא כולן יבואו."
"אלוהים ישמור, ילדה, תצטרכי לשכור אומניבוס כדי להסיע אותן."
"נו, אמא, איך את יכולה לחשוב על דבר כזה? כנראה יבואו לא יותר משש או שמונה, אז אשכור עגלת חוף ואשאל את ה'שרי־באנס' של מר לורנס." (כך האנה הגתה את המילה 'שאר־א־בנק', כרכרה פתוחה עם ספסלים.)
"כל זה יעלה ביוקר, איימי."
"לא כל כך. חישבתי את העלות, ואני אשלם עליה בעצמי."
"את לא חושבת, יקירה, שמכיוון שהבנות האלה רגילות לדברים כאלה, והטוב ביותר שנוכל לעשות לא יהיה בשבילן שום דבר חדש, תוכנית פשוטה יותר תהיה נעימה להן יותר, לפחות בתור שינוי, וגם טובה בהרבה בשבילנו מאשר לקנות או לשאול דברים שאנחנו לא צריכות, ולנסות סגנון שלא מתאים למצבנו?"
"אם אני לא יכולה לעשות את זה כמו שאני רוצה, לא אכפת לי בכלל לא לעשות את זה. אני יודעת שאני יכולה לבצע את זה מצוין, אם את והבנות תעזרו קצת, ואני לא מבינה למה אני לא יכולה, אם אני מוכנה לשלם על זה," אמרה איימי, בנחישות שהתנגדות נטתה להפוך לעקשנות.
גברת מארץ' ידעה שהניסיון הוא מורה מצוין, וכשהיה אפשר, היא הניחה לילדיה ללמוד לבד את השיעורים שהייתה שמחה להקל עליהם, אילו לא סלדו מקבלת עצות כמו שסלדו מתרופות מרות.
"טוב מאוד, איימי, אם ליבך חפץ בזה, ואת רואה איך לעשות את זה בלי הוצאה גדולה מדי של כסף, זמן ומצב רוח, לא אגיד יותר דבר. דברי על זה עם הבנות, ובכל דרך שתחליטי, אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך."
"תודה, אמא, את תמיד כל כך טובה." ואיימי הלכה להציג את תוכניתה לאחיותיה.
מג הסכימה מיד והבטיחה את עזרתה, והציעה בשמחה כל דבר שהיה לה, מהבית הקטן עצמו ועד כפיות המלח הכי טובות שלה. אבל ג'ו הזעיפה פנים על כל המיזם, ובהתחלה לא רצתה שום קשר אליו.
"למה, לכל הרוחות, את צריכה לבזבז את הכסף שלך, להדאיג את המשפחה ולהפוך את הבית בשביל חבורה של בנות שלא אכפת להן ממך אפילו פרוטה? חשבתי שיש לך יותר מדי גאווה ושכל מכדי להתרפס בפני שום אישה בת תמותה רק כי היא נועלת מגפיים צרפתיים ונוסעת בכרכרה סגורה," אמרה ג'ו. היא נקראה מהשיא הטרגי של הרומן שלה, ולא הייתה במצב הרוח הטוב ביותר למפעלים חברתיים.
"אני לא מתרפסת, ואני שונאת שמתנשאים עליי בדיוק כמוך!" השיבה איימי בכעס, כי השתיים עדיין התנגחו כשעלו שאלות כאלה. "לבנות כן אכפת ממני, ולי מהן, ויש ביניהן הרבה מאוד טוב לב ושכל וכישרון, למרות מה שאת קוראת לו שטויות אופנתיות. לך לא אכפת לגרום לאנשים לחבב אותך, להיכנס לחברה טובה ולטפח את הנימוסים ואת הטעם שלך. לי אכפת, ואני מתכוונת לנצל עד הסוף כל הזדמנות שתבוא. את יכולה לעבור בעולם עם מרפקים בחוץ ואף באוויר ולקרוא לזה עצמאות, אם את רוצה. זאת לא הדרך שלי."
כשאיימי השחיזה את לשונה ופרקה את מה שעל לבה, היא בדרך כלל ניצחה, כי כמעט תמיד השכל הישר היה בצד שלה, בעוד שג'ו לקחה את אהבת החופש שלה ואת שנאת המוסכמות שלה לקיצוניות כזאת, שבאופן טבעי מצאה את עצמה מפסידה בוויכוח. ההגדרה של איימי לרעיון העצמאות של ג'ו קלעה כל כך, ששתיהן פרצו בצחוק, והוויכוח קיבל תפנית נעימה יותר. בניגוד גמור לרצונה, ג'ו הסכימה לבסוף להקריב יום אחד לגברת גרנדי, כלומר לדעת הקהל, ולעזור לאחותה לעבור את מה שנראה לה 'עסק של שטויות'.
ההזמנות נשלחו, כמעט כולן התקבלו, ויום שני הבא נקבע לאירוע הגדול. האנה הייתה במצב רוח רע כי עבודת השבוע שלה השתבשה, וניבאה ש"אם הכביסה והגיהוץ לא נעשים כסדרם, שום דבר לא ילך טוב בשום מקום". התקלה הזאת בקפיץ הראשי של מכונת הבית השפיעה לרעה על כל העסק, אבל המוטו של איימי היה 'אל ייאוש', ואחרי שהחליטה מה לעשות, היא המשיכה לעשות את זה למרות כל המכשולים. ראשית, הבישול של האנה לא הצליח. העוף היה קשה, הלשון מלוחה מדי, והשוקולד לא הקציף כמו שצריך. אחר כך העוגה והקרח עלו יותר ממה שאיימי ציפתה, וכך גם העגלה, והוצאות שונות אחרות, שנראו פעוטות בהתחלה, הצטברו אחר כך לסכום די מבהיל. בת' הצטננה ושכבה במיטה. אצל מג היה מספר חריג של אורחים שהשאירו אותה בבית, וג'ו הייתה במצב רוח חצוי כל כך, שהשבירות, התאונות והטעויות שלה היו רבות, חמורות ומעצבנות במיוחד.
אם יום שני לא יהיה נאה, העלמות יבואו ביום שלישי. ההסדר הזה הרגיז את ג'ו ואת האנה עד הקצה. ביום שני בבוקר היה מזג האוויר באותו מצב הססני שמרגיז יותר משטף גשם קבוע. הוא טפטף קצת, האיר קצת, נשב קצת, ולא החליט עד שהיה מאוחר מדי שמישהו אחר יחליט. איימי קמה עם שחר, והאיצה באנשים לצאת מהמיטות ולגמור את ארוחת הבוקר, כדי שאפשר יהיה לסדר את הבית. הסלון נראה לה עלוב במיוחד, אבל בלי לעצור ולהיאנח על מה שלא היה לה, היא ניצלה במיומנות את מה שהיה לה. היא סידרה כיסאות מעל המקומות השחוקים בשטיח, וכיסתה כתמים על הקירות בפסלים תוצרת בית, שהעניקו לחדר אווירה אמנותית, וכך גם אגרטלי הפרחים היפים שג'ו פיזרה בכל מקום.
ארוחת הצהריים נראתה מקסימה, וכשאיימי סקרה אותה, היא קיוותה בכנות שגם הטעם יהיה טוב, ושהכלים מזכוכית, החרסינה והכסף השאולים יחזרו בשלום לבעליהם. הכרכרות הובטחו, מג ואמא היו מוכנות לארח, בת' יכלה לעזור להאנה מאחורי הקלעים, וג'ו התחייבה להיות עליזה ונחמדה ככל שיאפשרו לה מחשבות מפוזרות, כאב ראש והסתייגות נחרצת מאוד מכולם ומכל דבר. וכשאיימי התלבשה בעייפות, היא עודדה את עצמה בציפייה לרגע המאושר שבו, אחרי שארוחת הצהריים תסתיים בשלום, היא תיסע עם חברותיה לאחר צהריים של תענוגות אמנותיים, כי ה'שרי־באנס' והגשר השבור היו נקודות החוזק שלה.
אז באו שעות של מתח, שבהן היא נדדה הלוך ושוב מהסלון למרפסת, בזמן שדעת הקהל השתנתה כמו שבשבת. ממטר חזק באחת־עשרה כנראה כיבה את התלהבותן של העלמות שהיו אמורות להגיע בשתים־עשרה, כי אף אחת לא באה, ובשתיים התיישבה המשפחה המותשת בשטף של אור שמש כדי לאכול את החלקים המתקלקלים של הסעודה, כדי ששום דבר לא יתבזבז.
"אין ספק לגבי מזג האוויר היום, הן בטוח יבואו, אז אנחנו צריכות להזדרז ולהיות מוכנות בשבילן," אמרה איימי כשהשמש העירה אותה למחרת בבוקר. היא דיברה בזריזות, אבל בסתר נפשה הצטערה שבכלל אמרה משהו על יום שלישי, כי ההתעניינות שלה, כמו העוגה שלה, התחילה להתיישן קצת.
"לא הצלחתי להשיג לובסטרים, אז תצטרכי להסתדר היום בלי סלט," אמר מר מארץ', שנכנס חצי שעה אחר כך בהבעה של ייאוש שליו.
"אז תשתמשו בעוף, הקשיחות לא תשנה בסלט," יעצה אשתו.
"האנה השאירה אותו על שולחן המטבח לרגע, והחתלתולים הגיעו אליו. אני מאוד מצטערת, איימי," הוסיפה בת', שעדיין הייתה פטרונית החתולים.
"אז אני חייבת לובסטר, כי לשון לבד לא תספיק," אמרה איימי בנחרצות.
"שאמהר לעיר ואדרוש אחד?" שאלה ג'ו, בנדיבות של קדושה מעונה.
"את תבואי ותביאי אותו הביתה מתחת לזרוע בלי שום נייר, רק כדי לנסות אותי. אלך בעצמי," ענתה איימי, שמזגה התחיל לבגוד בה.
עטופה בהינומה עבה וחמושה בסל נסיעות מהוגן, היא יצאה לדרך, בהרגשה שנסיעה קרירה תרגיע את רוחה הסוערת ותכין אותה לעבודות היום. אחרי עיכוב מסוים, מושא תשוקתה הושג, וגם בקבוק רוטב לסלט, כדי למנוע בזבוז זמן נוסף בבית, והיא נסעה שוב, מרוצה מאוד מהמחשבה המוקדמת שלה.
מכיוון שבאומניבוס היה רק נוסע אחד נוסף, גברת זקנה ומנומנמת, איימי הכניסה את ההינומה לכיס והעבירה את שעמום הדרך בניסיון לגלות לאן הלך כל הכסף שלה. היא הייתה עסוקה כל כך בכרטיס שלה, המלא במספרים סוררים, שלא הבחינה בנוסע חדש שעלה בלי לעצור את הרכב, עד שקול גברי אמר, "בוקר טוב, מיס מארץ'." וכשהרימה את עיניה, היא ראתה את אחד מחבריו האלגנטיים ביותר של לורי מהקולג'. איימי קיוותה בלהט שהוא ירד לפניה, התעלמה לגמרי מהסל שלרגליה, ובירכה את עצמה על שלבשה את שמלת הנסיעות החדשה שלה, והשיבה לברכתו של הצעיר בנועם וברוח הרגילים שלה.
הם הסתדרו מצוין, כי הדאגה העיקרית של איימי נרגעה מהר כשנודע לה שהג'נטלמן ירד ראשון, והיא פטפטה בסגנון נעלה במיוחד, כשהגברת הזקנה ירדה. כשמעדה לעבר הדלת, היא הפילה את הסל, ואז, הו, אימה! הלובסטר, בכל גודלו הוולגרי ובכל ברקו, נחשף לעיניו האצילות של טיודור!
"וואו, היא שכחה את ארוחת הערב שלה!" קרא הצעיר שלא ידע דבר, ודחף בעזרת מקל ההליכה שלו את המפלצת הארגמנית בחזרה למקומה, והתכונן להושיט את הסל אחרי הגברת הזקנה.
"בבקשה אל... זה... זה שלי," מלמלה איימי, בפנים אדומות כמעט כמו הדג שלה.
"אה, באמת, סליחה. זה לובסטר משובח במיוחד, לא?" אמר טיודור בתושייה רבה, ובארשת של עניין רציני שהעידה על חינוכו הטוב.
איימי התאוששה בנשימה אחת, הניחה את הסל שלה באומץ על המושב, ואמרה בצחוק, "אתה לא היית רוצה לקבל קצת מהסלט שהוא עומד להפוך אליו, ולראות את העלמות המקסימות שיאכלו אותו?"
זה היה טקט, כי נגעו כאן בשתיים מהחולשות השולטות של המוח הגברי. הלובסטר הוקף מיד בהילה של זיכרונות נעימים, והסקרנות לגבי 'העלמות המקסימות' הסיחה את דעתו מהתקלה הקומית.
"אני מניחה שהוא יצחק ויתבדח על זה עם לורי, אבל אני לא אראה אותם, וזאת נחמה," חשבה איימי כשטיודור קד והלך.
היא לא הזכירה את הפגישה הזאת בבית (אף שגילתה שבגלל הנפילה, השמלה החדשה שלה ניזוקה מאוד מפלגי רוטב שהתפתלו לאורך החצאית), אלא המשיכה בהכנות, שנראו עכשיו מייגעות יותר מקודם, ובשתים־עשרה הכול היה מוכן שוב. היא הרגישה שהשכנים מתעניינים בצעדיה, ורצתה למחוק את זיכרון הכישלון של אתמול בהצלחה גדולה היום, אז הזמינה את ה'שרי־באנס', ונסעה בהדר לפגוש את אורחותיה וללוות אותן לסעודה.
"הנה הרעש, הן מגיעות! אני אצא למרפסת לקבל את פניהן. זה נראה מכניס אורחים, ואני רוצה שלילדה המסכנה יהיה זמן טוב אחרי כל הטרחה שלה," אמרה גברת מארץ', ועשתה כדבריה. אבל אחרי מבט אחד היא נסוגה, בהבעה שאין לתארה, כי בכרכרה הגדולה, אבודות לגמרי, ישבו איימי ועלמה צעירה אחת.
"רוצי, בת', ותעזרי להאנה לפנות חצי מהדברים מהשולחן. זה יהיה מגוחך מדי להגיש ארוחת צהריים לשתים־עשרה לבחורה אחת," קראה ג'ו, ומיהרה למטה, נרגשת מכדי לעצור אפילו כדי לצחוק.
איימי נכנסה, רגועה לגמרי ולבבית להפליא כלפי האורחת היחידה שקיימה את הבטחתה. שאר בני המשפחה, שהיה להם חוש דרמטי, שיחקו את תפקידיהם היטב באותה מידה, ומיס אליוט מצאה אותם חבורה עליזה ביותר, כי אי אפשר היה לשלוט לגמרי בצחוק שאחז בהם. אחרי שאכלו בעליזות את ארוחת הצהריים המחודשת, ביקרו בסטודיו ובגן, ודנו באמנות בהתלהבות, איימי הזמינה כרכרה קטנה (אבוי לשרי־באנס האלגנטי), וסיעה את חברתה בשקט ברחבי השכונה עד השקיעה, ואז 'המסיבה יצאה'.
כשנכנסה ברגל, עייפה מאוד אבל שלווה כתמיד, היא הבחינה שכל זכר לחגיגה האומללה נעלם, חוץ מעיקום חשוד בזוויות הפה של ג'ו.
"היה לך אחר צהריים נהדר לנסיעה, יקירה," אמרה אמה, בכבוד כזה כאילו כל השתים־עשרה באו.
"מיס אליוט היא בחורה מתוקה מאוד, ונראה לי שהיא נהנתה," העירה בת', בחום יוצא דופן.
"תוכלי לתת לי קצת מהעוגה שלך? אני באמת צריכה, יש לי כל כך הרבה אורחים, ואני לא יודעת להכין דברים טעימים כמו שלך," ביקשה מג ברצינות.
"קחי את כולה. אני היחידה כאן שאוהבת מתוקים, והיא תעלה עובש לפני שאספיק לגמור אותה," ענתה איימי, וחשבה באנחה על המלאי הנדיב שהכינה לסוף כזה.
"חבל שלורי לא כאן לעזור לנו," התחילה ג'ו, כשהתיישבו לגלידה ולסלט בפעם השנייה ביומיים.
מבט מזהיר מאמה עצר כל הערה נוספת, וכל המשפחה אכלה בשתיקה הרואית, עד שמר מארץ' העיר בעדינות, "סלט היה אחד המאכלים האהובים על הקדמונים, ואוולין..." כאן קטע פרץ צחוק כללי את 'תולדות הסלטים', להפתעתו הגדולה של הג'נטלמן המלומד.
"תארזו הכול בסל ותשלחו להומלים. גרמנים אוהבים תבשילים. נמאס לי לראות את זה, ואין סיבה שכולכם תמותו מאכילת יתר בגלל שהייתי טיפשה," קראה איימי, ומחתה את עיניה.
"חשבתי שאמות כשראיתי את שתיכן מקרקשות בתוך האיך־שקוראים־לזה, כמו שני גרעינים קטנים בתוך קליפת אגוז ענקית, ואמא מחכה בהדר לקבל את ההמון," נאנחה ג'ו, מותשת לגמרי מצחוק.
"אני מצטערת מאוד שהתאכזבת, יקירה, אבל כולנו עשינו כמיטב יכולתנו לרצות אותך," אמרה גברת מארץ' בטון מלא צער אימהי.
"אני מרוצה. עשיתי את מה שלקחתי על עצמי, וזו לא אשמתי שזה נכשל. בזה אני מתנחמת," אמרה איימי ברעד קל בקולה. "אני מודה לכולכם מאוד שעזרתם לי, ואודה לכם עוד יותר אם לא תזכירו את זה לפחות חודש."
אף אחד לא הזכיר את זה במשך כמה חודשים, אבל המילה 'חגיגה' תמיד עוררה חיוך כללי, ומתנת יום ההולדת של לורי לאיימי הייתה לובסטר זעיר מאלמוג, בצורת קמע לשרשרת השעון שלה.