ורדי יוני שמעל המרפסת התעוררו מוקדם ורעננים באותו בוקר, ושמחו בכל לבם באור השמש הצלול, כמו שכנים קטנים וידידותיים, וזה בדיוק מה שהיו. פניהם האדמדמים סמקו מהתרגשות כשהתנדנדו ברוח ולחשו זה לזה מה ראו. כמה מהם הציצו בחלונות חדר האוכל, שבו נערכה הסעודה. כמה טיפסו למעלה כדי להנהן ולחייך אל האחיות שהלבישו את הכלה. אחרים נופפו לשלום לכל מי שבא והלך בשליחויות שונות בגן, במרפסת ובמבואה. וכולם, מהפרח הפתוח והוורוד ביותר ועד הניצן הקטן והחיוור ביותר, הגישו את מנחת היופי והניחוח שלהם לגבירה העדינה שאהבה אותם וטיפלה בהם זמן רב כל כך.
מג עצמה נראתה כמו ורד, כי כל מה שהיה טוב ומתוק בלבה ובנשמתה כאילו פרח על פניה באותו יום, ועשה אותן יפות ורכות, בקסם יפה יותר מיופי. היא לא רצתה לא משי, לא תחרה ולא פרחי תפוז. "אני לא רוצה חתונה אופנתית, אלא רק את האנשים שאני אוהבת סביבי, ובשבילם אני רוצה להיראות ולהיות אני, כמו שהם מכירים אותי."
אז היא תפרה את שמלת הכלולות שלה בעצמה, ותפרה לתוכה את התקוות הרכות ואת החלומות התמימים של לב נערה. אחיותיה קלעו את שערה היפה, והקישוט היחיד שענדה היה שושני העמקים, שהיו הפרחים האהובים ביותר על 'הג'ון שלה' מכל הפרחים שבעולם.
"את נראית בדיוק כמו מג היקרה שלנו, רק מתוקה ויפה כל כך שהייתי מחבקת אותך אילו זה לא היה מקמט לך את השמלה," קראה איימי, והביטה בה בהנאה כשהכול היה מוכן.
"אז אני מרוצה. אבל בבקשה, חבקו ונשקו אותי, כולכן, ואל תדאגו לשמלה. אני רוצה שיהיו בה הרבה מאוד קמטים מהסוג הזה היום." ומג פתחה את זרועותיה אל אחיותיה, והן נצמדו אליה לרגע, בפנים של חודש אפריל, חצי דמעות וחצי חיוך, והרגישו שהאהבה החדשה לא שינתה את הישנה.
"עכשיו אני הולכת לקשור לג'ון את העניבה, ואחר כך לשבת כמה דקות בשקט עם אבא בחדר העבודה." ומג רצה למטה לקיים את הטקסים הקטנים האלה, ואחר כך הלכה בעקבות אמה לכל מקום שהלכה, כי ידעה שלמרות החיוכים על הפנים האימהיות, הסתתר בלב האימהי צער סודי על כך שהציפור הראשונה עפה מהקן.
בזמן שהבנות הצעירות עומדות יחד ומוסיפות את הנגיעות האחרונות ללבושן הפשוט, זה אולי זמן טוב לספר על כמה שינויים ששלוש שנים חוללו במראן, כי כולן נראות עכשיו במיטבן.
הזוויות החדות של ג'ו התרככו מאוד. היא למדה להתנהל בקלות, אם לא בחן. השיער הקצוץ והמתולתל התארך והפך לפקעת עבה, שהולמת יותר את הראש הקטן שבראש הגוף הגבוה. יש צבע רענן בלחייה השזופות, ברק רך בעיניה, והיום יוצאות מלשונה החדה רק מילים עדינות.
בת' נעשתה רזה, חיוורת ושקטה מתמיד. העיניים היפות והטובות גדלו, ויש בהן מבט שמעציב את המתבונן, אף שהוא עצמו אינו עצוב. זהו צל הכאב, שנוגע בפנים הצעירות בסבלנות נוגעת ללב כל כך. אבל בת' כמעט אף פעם לא מתלוננת, ותמיד מדברת בתקווה על כך שהיא 'תרגיש טוב יותר בקרוב'.
איימי נחשבת, ובצדק, ל'פרח המשפחה', כי בגיל שש־עשרה יש לה הליכות והופעה של אישה בוגרת. היא לא יפהפייה, אבל יש בה אותו קסם שאין לתארו שנקרא חן. אפשר היה לראות אותו בקווי גופה, בצורת ידיה ובתנועתן, בזרימת שמלתה, בשערה המשתפל, בלי שהיא מתכוונת לכך, ובכל זאת בהרמוניה, ורבים מצאו אותו מושך כמו היופי עצמו. האף של איימי עדיין ציער אותה, כי הוא לעולם לא נעשה יווני. גם הפה שלה ציער אותה, כי היה רחב מדי, והסנטר שלה היה נחרץ מדי. התווים המעליבים האלה העניקו אופי לכל פניה, אבל היא אף פעם לא הצליחה לראות את זה, ונחמה את עצמה בעור הבהיר להפליא שלה, בעיניה הכחולות והחדות, ובתלתלים זהובים ושופעים מתמיד.
שלושתן לבשו חליפות דקות בצבע אפור־כסוף (השמלות הטובות ביותר שלהן לקיץ), עם ורדים בצבע סומק בשיער ובחזה, ושלושתן נראו בדיוק מה שהיו: נערות רעננות ושמחות, שעוצרות לרגע בחייהן העמוסים כדי לקרוא בעיניים מלאות געגוע את הפרק המתוק ביותר בסיפור חייה של אישה.
לא היו אמורים להיות שום טקסים רשמיים. הכול היה צריך להיות טבעי וביתי ככל האפשר. לכן, כשדודה מארץ' הגיעה, היא הזדעזעה לראות את הכלה רצה לקבל את פניה ולהוביל אותה פנימה, למצוא את החתן מחבר מחדש זר פרחים שנפל, ולראות לרגע את האב, הכומר, צועד למעלה במדרגות בפנים רציניות ובקבוק יין מתחת לכל זרוע.
"נו, באמת, מה זה המצב הזה!" קראה הגברת הזקנה, כשהתיישבה במקום הכבוד שהוכן לה וסידרה את קפלי שמלת המשי הסגולה שלה ברשרוש גדול. "אסור שיראו אותך עד הרגע האחרון, ילדה."
"אני לא הצגה, דודה, ואף אחד לא בא לבהות בי, לבקר את השמלה שלי או לחשב כמה עלתה ארוחת הצהריים שלי. אני מאושרת מדי מכדי לדאוג למה שמישהו אומר או חושב, ואני הולכת לערוך את החתונה הקטנה שלי בדיוק כמו שאני רוצה. ג'ון, יקירי, הנה הפטיש שלך." ומג הלכה לעזור ל'איש ההוא' בעבודתו הבלתי הולמת בעליל.
מר ברוק אפילו לא אמר "תודה", אבל כשהתכופף אל הכלי הלא־רומנטי, הוא נישק את כלתו הקטנה מאחורי הדלת המתקפלת, במבט שגרם לדודה מארץ' לשלוף במהירות את ממחטת הכיס שלה, כי טל פתאומי עלה בעיניה הזקנות והחדות.
התרסקות, צעקה וצחוק של לורי, יחד עם הקריאה הלא מנומסת "יופיטר אמון! ג'ו שוב הפילה את העוגה!", גרמו למהומה רגעית. היא כמעט לא שככה, כשלהקה של בני דודים הגיעה, ו'המסיבה נכנסה', כמו שבת' נהגה לומר כשהייתה ילדה.
"אל תתני לענק הצעיר הזה להתקרב אליי, הוא מציק לי יותר מיתושים," לחשה הגברת הזקנה לאיימי, כשהחדרים התמלאו וראשו השחור של לורי התנשא מעל כולם.
"הוא הבטיח להתנהג טוב מאוד היום, והוא יכול להיות אלגנטי לגמרי אם הוא רוצה," השיבה איימי, וחמקה משם כדי להזהיר את הרקולס להיזהר מהדרקון. האזהרה הזאת גרמה לו לרדוף אחרי הגברת הזקנה במסירות שכמעט שיגעה אותה.
לא הייתה תהלוכת כלולות, אבל דממה פתאומית נפלה על החדר כשמר מארץ' והזוג הצעיר תפסו את מקומם מתחת לקשת הירוקה. האם והאחיות התקבצו קרוב, כאילו לא רצו לוותר על מג. קולו של האב נשבר יותר מפעם אחת, וזה רק עשה את הטקס יפה וחגיגי יותר. ידו של החתן רעדה בבירור, ואף אחד לא שמע את תשובותיו. אבל מג הביטה ישר בעיני בעלה ואמרה "כן, אני מסכימה!" באמון רך כל כך בפניה ובקולה, שלב אמה שמח, ודודה מארץ' משכה באפה בקול.
ג'ו לא בכתה, אף שפעם אחת הייתה קרובה לכך מאוד. רק הידיעה שלורי נועץ בה מבט הצילה אותה מלהתפרץ, כי בעיניו השחורות והשובבות הייתה תערובת קומית של עליזות והתרגשות. בת' הסתירה את פניה על כתף אמה, אבל איימי עמדה כמו פסל חינני, וקרן שמש הולמת במיוחד נגעה במצחה הלבן ובפרח שבשערה.
זה בכלל לא היה כמקובל, אני חוששת, אבל ברגע שנישאה סופית, מג קראה, "הנשיקה הראשונה למרמי!" ופנתה ונתנה אותה, עם כל לבה על שפתיה. במשך חמש־עשרה הדקות הבאות היא נראתה יותר מתמיד כמו ורד, כי כולם ניצלו את זכויותיהם עד הסוף, ממר לורנס ועד האנה הזקנה. האנה, מקושטת בכיסוי ראש מפחיד ומופלא, התנפלה עליה במבואה וקראה בין יבבה לצחקוק, "שתהיי מבורכת, יקירה, מאה פעמים! לעוגה לא קרה כלום, והכול נראה נהדר."
אחרי זה כולם התעודדו ואמרו משהו מבריק, או ניסו, וזה היה טוב באותה מידה, כי הצחוק מוכן תמיד כשהלב קל. לא הייתה תצוגת מתנות, כי הן כבר היו בבית הקטן, וגם לא ארוחת בוקר מפוארת, אלא ארוחת צהריים שופעת של עוגה ופירות, מקושטת בפרחים. מר לורנס ודודה מארץ' משכו בכתפיים וחייכו זה לזה כשהתברר שמים, לימונדה וקפה הם סוגי הצוף היחידים ששלוש מוזגות האלים הגישו. אף אחד לא אמר דבר, עד שלורי, שהתעקש לשרת את הכלה, הופיע לפניה עם מגש עמוס בידו והבעה תמהה על פניו.
"ג'ו ניפצה את כל הבקבוקים בטעות?" הוא לחש. "או שאני סתם הוזה שראיתי כמה כאלה מונחים כאן הבוקר?"
"לא, סבא שלך הציע לנו בטובו את הטוב ביותר שלו, ודודה מארץ' אפילו שלחה קצת, אבל אבא שמר מעט בשביל בת', ושלח את השאר לבית החיילים. אתה יודע שהוא חושב שיין צריך לשמש רק בזמן מחלה, ואמא אומרת שלא היא ולא בנותיה יגישו אותו לעולם לשום בחור צעיר תחת קורת הגג שלה."
מג דיברה ברצינות וציפתה לראות את לורי מזעיף פנים או צוחק, אבל הוא לא עשה אף אחד מהשניים. אחרי מבט מהיר בה, הוא אמר בדרכו הנלהבת, "זה מוצא חן בעיניי! כי ראיתי מספיק נזק כדי לייחל שנשים אחרות יחשבו כמוך."
"אני מקווה שלא למדת את זה מניסיון?" ונימה מודאגת נשמעה בקולה של מג.
"לא. אני נותן לך את המילה שלי. ואל תחשבי עליי טובות מדי, גם כן. זה לא אחד הפיתויים שלי. מכיוון שגדלתי במקום שבו יין נפוץ כמו מים וכמעט לא מזיק כמותם, לא אכפת לי ממנו. אבל כשבחורה יפה מציעה אותו, לא נעים לסרב, את מבינה."
"אבל אתה תסרב, למען אחרים, אם לא למען עצמך. בוא, לורי, תבטיח, ותן לי עוד סיבה לקרוא ליום הזה היום המאושר בחיי."
דרישה פתאומית ורצינית כל כך גרמה לבחור הצעיר להסס לרגע, כי לעג קשה לשאת לעיתים קרובות יותר מאשר ויתור עצמי. מג ידעה שאם יבטיח, הוא יקיים את ההבטחה בכל מחיר, והיא הרגישה את כוחה והשתמשה בו כמו שאישה יכולה להשתמש בו לטובת חברה. היא לא דיברה, אבל הרימה אליו את עיניה בפנים שהאושר עשה אותן רהוטות מאוד, ובחיוך שאמר, "אף אחד לא יכול לסרב לי לשום דבר היום."
לורי בוודאי לא יכול היה, ובחיוך של תשובה הוא נתן לה את ידו ואמר בלב שלם, "אני מבטיח, גברת ברוק!"
"אני מודה לך, מאוד, מאוד."
"ואני שותה 'לחיי ההחלטה שלך', טדי," קראה ג'ו, והטבילה אותו בהתזה של לימונדה כשנופפה בכוסה וקרנה אליו בהסכמה.
וכך שתו לחיים, וההבטחה ניתנה ונשמרה בנאמנות למרות פיתויים רבים, כי בתבונה טבעית תפסו הבנות רגע מאושר כדי לעשות לחברן טובה, ועל כך הוא הודה להן כל חייו.
אחרי ארוחת הצהריים טיילו האנשים, בזוגות ובשלשות, ברחבי הבית והגן, ונהנו מהשמש שבחוץ ומזו שבפנים. מג וג'ון עמדו במקרה יחד באמצע מדשאת הדשא, כשללורי הייתה השראה שהוסיפה את הנגיעה האחרונה לחתונה הלא־אופנתית הזאת.
"כל הנשואים יאחזו ידיים וירקדו סביב הבעל והאישה הטריים, כמו שעושים הגרמנים, ואנחנו, הרווקים והרווקות, נקפץ בזוגות מבחוץ!" קרא לורי, וצעד בשביל עם איימי בהתלהבות ובמיומנות מדבקות כל כך, שכל השאר הלכו בעקבותיהם בלי לומר מילה. מר וגברת מארץ', דודה ודוד קרול התחילו, אחרים הצטרפו מהר, ואפילו סאלי מופט, אחרי היסוס של רגע, הניחה את שובל שמלתה על זרועה ומשכה את נד למעגל. אבל שיא הבדיחה היו מר לורנס ודודה מארץ'. כשהג'נטלמן הזקן והמכובד ניגש בצעדי ריקוד חגיגיים אל הגברת הזקנה, היא פשוט תחבה את מקל ההליכה שלה מתחת לזרועה, וקיפצה בזריזות להצטרף לאחרים ולרקוד סביב הזוג הנשוי, בעוד הצעירים ממלאים את הגן כמו פרפרים ביום של אמצע הקיץ.
חוסר נשימה הביא את הנשף המאולתר לסיומו, ואז אנשים התחילו ללכת.
"אני מאחלת לך טוב, יקירתי, אני מאחלת לך טוב בכל לבי, אבל אני חושבת שעוד תצטערי על זה," אמרה דודה מארץ' למג, והוסיפה לחתן, כשהוביל אותה לכרכרה, "קיבלת אוצר, בחור צעיר, תדאג להיות ראוי לו."
"זאת החתונה הכי יפה שהייתי בה מזה עידן ועידנים, נד, ואני לא מבינה למה, כי לא היה בה שמץ של סטייל," העירה גברת מופט לבעלה כשנסעו משם.
"לורי, בחור שלי, אם אי פעם תרצה להתמסר לעניין מהסוג הזה, קח לעזרתך אחת מהבנות הקטנות האלה, ואני אהיה מרוצה לגמרי," אמר מר לורנס, כשהתיישב בכורסה שלו לנוח אחרי התרגשות הבוקר.
"אעשה כמיטב יכולתי כדי לשמח אותך, אדוני," הייתה תשובתו הצייתנית במיוחד של לורי, כשהסיר בזהירות את הזר הקטן שג'ו הצמידה לדש בגדו.
הבית הקטן לא היה רחוק, והמסע היחיד אחרי החתונה שהיה למג היה ההליכה השקטה עם ג'ון מהבית הישן אל הבית החדש. כשירדה למטה, ונראתה כמו קוויקרית קטנה ויפה בחליפה בצבע יונה ובכובע קש קשור בסרט לבן, כולם התקבצו סביבה כדי להיפרד ממנה, ברוך כזה כאילו היא יוצאת למסע הגדול באירופה.
"אל תרגישי שנפרדתי ממך, מרמי יקירה, או שאני אוהבת אותך פחות כי אני אוהבת את ג'ון כל כך," היא אמרה, ונצמדה לאמה לרגע, בעיניים מלאות דמעות. "אני אבוא כל יום, אבא, ואני מצפה לשמור על המקום הישן שלי בלבבות של כולכם, אף שאני נשואה. בת' תהיה אצלי הרבה, והבנות האחרות יקפצו מדי פעם כדי לצחוק על המאבקים שלי בניהול משק הבית. תודה לכולכם על יום החתונה המאושר שלי. שלום, שלום!"
הם עמדו והביטו בה, בפנים מלאות אהבה ותקווה וגאווה רכה, כשהלכה משם, נשענת על זרוע בעלה, עם ידיים מלאות פרחים ושמש יוני מאירה את פניה המאושרות. וכך התחילו חיי הנישואים של מג.