נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק, למשפחה טובה, אף שלא הייתה ממוצא אותו מחוז. אבי היה זר, יליד ברמן, שהתיישב תחילה בהאל. הוא צבר הון נאה במסחר, ולאחר שפרש מעסקיו חי ביורק. משם נשא לאישה את אמי, שבני משפחתה נקראו רובינזון, משפחה טובה מאוד באותו מחוז. על שמם נקראתי רובינזון קרויצנר; אבל בשל השיבוש הרגיל של מילים באנגליה, אנחנו נקראים כעת - ולא רק נקראים, אלא קוראים לעצמנו וכותבים את שמנו - קרוזו. וכך קראו לי חבריי תמיד.
היו לי שני אחים גדולים ממני. האחד היה סגן-אלוף בגדוד רגלים אנגלי בפלנדריה, שבעבר פיקד עליו הקולונל המפורסם לוקהרט, והוא נהרג בקרב ליד דנקרק נגד הספרדים. מה עלה בגורלו של אחי השני לא נודע לי מעולם, כשם שאבי ואמי לא ידעו מה עלה בגורלי.
הייתי הבן השלישי במשפחה ולא הוכשרתי לשום מקצוע, ולכן כבר בגיל צעיר מאוד התמלא ראשי מחשבות נדודים. אבי, שהיה זקן מאוד, העניק לי השכלה סבירה, ככל שמגיעים בדרך כלל בלימוד בבית ובבית ספר חינמי כפרי, ויעד אותי למשפטים. אבל שום דבר לא סיפק אותי חוץ מהפלגה בים. הנטייה הזאת משכה אותי בעוצמה כזאת נגד רצונו של אבי, ואף נגד פקודותיו, ונגד כל תחנוניה ושכנועיה של אמי ושל ידידים אחרים, עד שנראה היה שיש משהו גורלי בנטייה הטבעית הזאת, שהובילה אותי היישר אל חיי הסבל שעתידים היו ליפול בחלקי.
אבי, איש נבון ורציני, נתן לי עצות רציניות ומצוינות נגד מה שחזה שהוא תוכניתי. בוקר אחד קרא לי אל חדרו, שבו היה רתוק בגלל מחלת השיגדון, והתווכח איתי בלהט רב בעניין הזה. הוא שאל אותי אילו סיבות יש לי, מלבד נטייה סתמית לנדוד, לעזוב את בית אבי ואת ארץ מולדתי, שבה אוכל להתקבל יפה ויש לי סיכוי להגדיל את הוני בשקידה ובחריצות, ולחיות חיי נוחות והנאה. הוא אמר לי שרק אנשים במצב נואש מצד אחד, או אנשים בעלי הון רב ושאפתנות גדולה מצד שני, יוצאים לחו"ל להרפתקאות, כדי להתעלות במעשים נועזים ולהתפרסם במפעלים יוצאי דופן. הוא אמר שכל הדברים האלה היו גבוהים ממני מדי או נמוכים ממני מדי. חלקי, כך אמר, הוא המעמד הבינוני, או מה שאפשר לכנות הדרגה העליונה של החיים הפשוטים. מניסיונו הארוך, זה המצב הטוב ביותר בעולם, המתאים ביותר לאושרו של האדם: הוא אינו חשוף לסבל ולמצוקות, לעמל ולייסורים של בעלי המלאכה ופועלי הכפיים, ואינו מוטרד בגאווה, במותרות, בשאפתנות ובקנאה של בני המעמד העליון. הוא אמר שאני יכול לשפוט את אושרו של המצב הזה לפי דבר אחד: זהו אורח החיים שכל שאר האנשים מקנאים בו. מלכים, אמר, קוננו לא פעם על התוצאות האומללות של הולדתם לגדולה, וייחלו שהיו ממוקמים באמצע בין שני הקצוות, בין הדלים לגדולים. והחכם העיד על כך שזהו קנה המידה של האושר, כשהתפלל: "ראש ועושר אל תתן לי".
הוא ביקש ממני לשים לב לכך, ואמר שתמיד אגלה שפורענויות החיים מתחלקות בין המעמד העליון למעמד התחתון, ואילו המעמד הבינוני סובל מהאסונות המעטים ביותר, ואינו חשוף לתהפוכות רבות כמו המעמד הגבוה או הנמוך. יותר מזה, בני המעמד הבינוני אינם סובלים ממחלות ומטרדות רבות כל כך, בגוף או בנפש, כמו אלה שמביאים מחלות על עצמם כתוצאה טבעית מאורח חייהם: מצד אחד, בחיים מושחתים, במותרות ובהפרזות; ומצד שני, בעבודה קשה, במחסור בדברים הנחוצים ובמזון דל או בלתי מספיק. הוא אמר שהמעמד הבינוני בחיים מתאים לכל סוג של מידה טובה ולכל סוג של הנאה; ששלום ושפע הם משרתותיו של ההון הבינוני; שמתינות, ריסון, שקט, בריאות, חברה טובה, כל הבילויים הנעימים וכל ההנאות הרצויות - כל אלה הן הברכות הנלוות למעמד הבינוני בחיים. בדרך זו, אמר, אנשים עוברים בעולם בשקט ובנחת, ויוצאים ממנו בנוחות. הם אינם מוטרדים בעמל הידיים או הראש, אינם נמכרים לחיי עבדות בשביל לחם יומם, אינם מוטרדים בנסיבות סבוכות הגוזלות מהנפש את שלוותה ומהגוף את מנוחתו, ואינם משתוללים מתשוקת הקנאה או מהתאווה הבוערת והנסתרת לגדולה. במקום זאת, במצב נוח, הם גולשים בעדינות דרך העולם, טועמים בתבונה את מתיקות החיים בלי המרירות, מרגישים שהם מאושרים, ולומדים מניסיון כל יום ויום להכיר בזה עוד יותר.
אחר כך הפציר בי ברצינות, ובדרך המלאה ביותר אהבה, שלא אתנהג כנער פזיז ולא אשליך את עצמי אל סבל שהטבע, והמעמד שבו נולדתי, כאילו דאגו להגן עליי מפניו. הוא אמר שאינני נאלץ לחפש את לחמי; שהוא ידאג לי היטב וישתדל להכניס אותי כראוי אל המעמד בחיים שעליו המליץ זה עתה; ושאם לא אהיה שליו ומאושר בעולם, יהיה זה רק גורלי או אשמתי שימנעו זאת. הוא אמר שלא תהיה עליו שום אחריות, משום שמילא את חובתו בכך שהזהיר אותי מפני צעדים שידע שיזיקו לי. במילה אחת: כשם שיעשה בשבילי דברים טובים מאוד אם אשאר ואתיישב בבית כפי שהורה, כך לא ירצה להיות שותף לאסונותיי בכך שיעודד אותי ללכת. ולסיום, אמר לי שיש לי דוגמה באחי הגדול, שגם אותו ניסה לשכנע באותה רצינות לבל ילך למלחמות בארצות השפלה, אבל לא הצליח; תשוקותיו הצעירות דחפו אותו להצטרף לצבא, ושם נהרג. הוא אמר שלא יחדל להתפלל בשבילי, אבל הרהיב עוז לומר לי שאם אעשה את הצעד הטיפשי הזה, אלוהים לא יברך אותי, ויהיה לי פנאי בעתיד להרהר בכך שזלזלתי בעצתו, כשאולי לא יהיה איש שיעזור לי להיחלץ.
בחלק האחרון של דבריו, שהיה נבואי באמת, אף שאני מניח שאבי עצמו לא ידע זאת - אני אומר, בחלק הזה ראיתי שהדמעות זולגות על פניו בשפע, במיוחד כשדיבר על אחי שנהרג. וכשדיבר על כך שיהיה לי פנאי להתחרט ולא יהיה מי שיעזור לי, הוא התרגש כל כך שקטע את דבריו, ואמר לי שליבו מלא כל כך שאינו יכול לומר לי עוד דבר.
הדברים האלה נגעו לליבי באמת - ומי לא היה מתרגש מהם? - והחלטתי שלא לחשוב עוד על נסיעה לחו"ל, אלא להתיישב בבית כרצון אבי. אבל אבוי! כמה ימים הספיקו כדי שכל זה יימחק. בקיצור, כדי למנוע מאבי להמשיך ולהפציר בי, החלטתי כעבור כמה שבועות לברוח ממנו לגמרי. עם זאת, לא פעלתי בחיפזון כפי שדחף אותי להט ההחלטה הראשון. ניגשתי אל אמי ברגע שבו נדמה היה לי שהיא במצב רוח טוב מהרגיל, ואמרתי לה שמחשבותיי נתונות כל כך לראות את העולם, שלעולם לא אתמסר לשום דבר בנחישות מספקת כדי להשלים אותו, ומוטב שאבי ייתן לי את הסכמתו מאשר שיאלץ אותי ללכת בלעדיה. אמרתי שאני כבר בן שמונה-עשרה, וזה מאוחר מדי להיות שוליה של בעל מלאכה או פקיד אצל עורך דין; שאני בטוח שאם אעשה זאת לעולם לא אשלים את תקופת ההתלמדות, אלא בוודאי אברח מאדוני לפני שתסתיים ואצא לים. ואם היא תדבר עם אבי שיניח לי לצאת למסע אחד לחו"ל, ואם אחזור הביתה ולא אאהב זאת, לא אצא עוד; והבטחתי לפצות על הזמן שאיבדתי בשקידה כפולה.
הדבר הזה הרגיז מאוד את אמי. היא אמרה לי שהיא יודעת שאין טעם לדבר עם אבי בעניין כזה; שהוא יודע היטב מה טובתי, ולא ייתן את הסכמתו לדבר שיזיק לי כל כך; ושהיא תמהה איך אני יכול לחשוב על דבר כזה אחרי השיחה שהייתה לי עם אבי, ואחרי הדברים הטובים והרכים שידעה שאבי אמר לי. בקיצור, אמרה, אם אני רוצה להרוס את עצמי, אין לי עזרה; אבל אני יכול להיות בטוח שלעולם לא אקבל את הסכמתם לכך. מצידה, היא לא תהיה שותפה להרס שלי, ולעולם לא אוכל לומר שאמי הסכימה כשאבי לא הסכים.
אף שאמי סירבה להעלות את העניין בפני אבי, שמעתי לאחר מכן שסיפרה לו את כל השיחה, ושאבי, אחרי שהביע דאגה רבה, אמר לה באנחה: "הנער הזה יכול היה להיות מאושר אילו נשאר בבית; אבל אם ייצא לחו"ל, הוא יהיה האומלל הגדול ביותר שנולד אי פעם. אינני יכול לתת לכך את הסכמתי."
רק כמעט שנה לאחר מכן השתחררתי ויצאתי לדרכי. בינתיים המשכתי להיות חירש בעקשנות לכל הצעה להתמסר לעסקים, והתווכחתי לעתים קרובות עם אבי ואמי על כך שהם מתנגדים בתוקף כזה למה שידעו שנטיותיי דוחפות אותי אליו. אבל יום אחד הייתי בהאל, שאליה הגעתי במקרה, בלי שום כוונה לברוח באותה עת. אני אומר, כשהייתי שם, אחד מחבריי עמד להפליג ללונדון באוניה של אביו, והוא דחק בי לבוא איתם בפיתוי הרגיל של יורדי הים - שהנסיעה לא תעלה לי דבר. לא התייעצתי עוד לא עם אבי ולא עם אמי, ואפילו לא שלחתי להם הודעה. השארתי אותם לשמוע על כך איך שישמעו, בלי לבקש את ברכת האל או את ברכת אבי, בלי לשקול את הנסיבות או את התוצאות, ובשעה רעה, אלוהים יודע, ב-1 בספטמבר 1651, עליתי על אוניה שהפליגה ללונדון. אני מאמין שאסונותיו של שום הרפתקן צעיר לא התחילו מוקדם יותר, ולא נמשכו זמן רב יותר, משלי. האוניה רק יצאה משפך נהר ההמבר, והרוח החלה לנשוב והים לגעוש באופן מפחיד ביותר. ומכיוון שמעולם לא הייתי בים, הייתי חולה בגופי ומבועת בנפשי יותר ממה שאפשר לתאר. עכשיו התחלתי להרהר ברצינות במה שעשיתי, ובכמה בצדק השיג אותי משפט השמיים על כך שעזבתי ברשעות את בית אבי והפרתי את חובתי. כל העצות הטובות של הוריי, דמעותיו של אבי ותחנוניה של אמי, עלו עכשיו בזיכרוני בבהירות. ומצפוני, שעוד לא הגיע לשיא הקשיחות שאליו הגיע מאז, הוכיח אותי על שזלזלתי בעצה ועל שהפרתי את חובתי כלפי אלוהים וכלפי אבי.
כל אותו זמן הסערה התגברה, והים התרומם מאוד, אף שזה לא היה דומה למה שראיתי פעמים רבות מאז, ואפילו לא למה שראיתי כמה ימים אחר כך. אבל זה הספיק כדי להשפיע עליי אז, כשהייתי רק מלח צעיר שמעולם לא ידע דבר על העניין. ציפיתי שכל גל יבלע אותנו, ושבכל פעם שהאוניה נופלת, כפי שחשבתי, אל השקע שבין הגלים, לא נעלה עוד לעולם. בייסורי הנפש האלה נדרתי נדרים רבים והחלטתי החלטות רבות: שאם ירצה האל לחוס על חיי במסע האחד הזה, אם רק אדרוך שוב על יבשה, אלך ישר הביתה אל אבי ולא אעלה עוד על אוניה כל ימי חיי; שאקבל את עצתו ולעולם לא אכניס את עצמי עוד לסבל כזה. עכשיו ראיתי בבירור כמה צדקו הערותיו על המעמד הבינוני בחיים, כמה בנחת ובנוחות חי הוא עצמו כל ימיו, בלי שנחשף אי פעם לסערות בים או לצרות ביבשה. והחלטתי שאחזור הביתה אל אבי, כמו הבן האובד שחזר בתשובה באמת.
המחשבות הנבונות והמפוכחות האלה נמשכו כל זמן שנמשכה הסערה, ולמעשה גם זמן מה אחריה. אבל למחרת שככה הרוח, הים נרגע, והתחלתי להתרגל אליו קצת. ובכל זאת הייתי רציני מאוד כל אותו היום, גם משום שעוד סבלתי קצת ממחלת ים. אבל לקראת הלילה התבהר מזג האוויר, הרוח חדלה לגמרי, ובא ערב יפה ומקסים. השמש שקעה בשמיים בהירים לגמרי, וכך גם זרחה למחרת בבוקר. כמעט לא הייתה רוח, הים היה חלק והשמש זרחה עליו, והמראה היה, כך חשבתי, המענג ביותר שראיתי אי פעם.
ישנתי היטב בלילה, וכבר לא סבלתי ממחלת ים, אלא הייתי עליז מאוד. הבטתי בפליאה בים, שהיה כה סוער ונורא יום קודם, ויכול היה להיות כה רגוע ונעים זמן קצר כל כך אחר כך. ועכשיו, כדי שהחלטותיי הטובות לא יימשכו, בא אליי חברי שפיתה אותי לצאת. "נו, בוב," אמר וטפח לי על הכתף, "איך אתה מרגיש אחרי זה? אני בטוח שנבהלת אתמול בלילה, לא? כשנשבה רק משב רוח קטן?" "משב קטן אתה קורא לזה?" אמרתי. "זו הייתה סערה איומה." "סערה, טיפש שכמוך," השיב. "לזה אתה קורא סערה? זה היה כלום! תן לנו רק אוניה טובה ומרחב ים, ואנחנו לא חושבים בכלל על משב רוח כזה. אבל אתה רק מלח של מים מתוקים, בוב. בוא, נכין קערת פונץ' ונשכח את כל זה. אתה רואה איזה מזג אוויר מקסים יש עכשיו?" כדי לקצר את החלק העצוב הזה של סיפורי: הלכנו בדרכם של כל המלחים. הפונץ' הוכן, ואני השתכרתי ממנו למחצה. ובלילה אחד של רשעות הטבעתי את כל חרטתי, את כל הרהוריי על התנהגותי בעבר ואת כל החלטותיי לעתיד. במילה אחת: כשם שהים שב אל פניו החלקים ואל שלוותו היציבה כשהסערה שככה, כך גם סערת מחשבותיי חלפה. פחדיי וחששותיי שהים יבלע אותי נשכחו, זרם תשוקותיי הקודמות חזר, ושכחתי לגמרי את הנדרים וההבטחות שנדרתי במצוקתי. אמנם היו לי לפעמים רגעים של הרהור, והמחשבות הרציניות כאילו ניסו לחזור מדי פעם; אבל ניערתי אותן מעליי והתעוררתי מהן כמו ממחלה. התמסרתי לשתייה ולחברה, ועד מהרה התגברתי על חזרת ההתקפים האלה - כך קראתי להם. ובתוך חמישה או שישה ימים השגתי ניצחון שלם על המצפון, ככל שיכול לרצות כל בחור צעיר שהחליט שלא להיות מוטרד ממנו. אבל עוד היה צפוי לי מבחן נוסף. וההשגחה, כפי שהיא נוהגת בדרך כלל במקרים כאלה, החליטה להשאיר אותי בלי שום תירוץ. כי אם לא ארצה לראות בזה הצלה, ההצלה הבאה תהיה כזאת שאפילו הגרוע והקשוח שבינינו יודה הן בסכנה והן ברחמים שבה.
ביום השישי להיותנו בים הגענו למעגן של יארמות'. הרוח הייתה נגדית ומזג האוויר שקט, ולכן התקדמנו מעט מאוד מאז הסערה. כאן נאלצנו להטיל עוגן, וכאן שכבנו כשהרוח ממשיכה לנשוב נגדנו - כלומר מדרום-מערב - במשך שבעה או שמונה ימים. במשך הזמן הזה נכנסו לאותו מעגן אוניות רבות מאוד מניוקאסל, שכן זה היה הנמל הרגיל שבו אוניות יכלו לחכות לרוח מתאימה כדי להיכנס לנהר.
לא היינו צריכים לשהות שם זמן רב כל כך, כי יכולנו לעלות במעלה הנהר עם הגאות, אלא שהרוח נשבה חזק מדי, ואחרי שעגנו ארבעה או חמישה ימים היא נשבה בעוצמה רבה מאוד. ובכל זאת, מכיוון שהמעגן נחשב טוב כמו נמל, קרקעית העגינה הייתה טובה וציוד העגינה שלנו חזק מאוד, אנשינו לא היו מודאגים ולא חששו כלל מסכנה, אלא בילו את הזמן במנוחה ובשמחה, כדרך יורדי הים. אבל ביום השמיני בבוקר הרוח התגברה, וכל הידיים עבדו כדי להוריד את התרנים העליונים ולהדק ולסגור הכול, כדי שהאוניה תעמוד בנוחות ככל האפשר. בצהריים הים התרומם מאוד מאוד, חרטום האוניה צלל אל הגלים והיא שאבה לתוכה כמה גלים, ופעם או פעמיים חשבנו שהעוגן שלנו נעקר. על כך ציווה רב החובל שלנו להטיל את עוגן החירום, כך שעמדנו על שני עוגנים בחזית, והחבלים שוחררו עד קצה קצם.
בשלב זה נשבה כבר סערה איומה באמת, ועכשיו התחלתי לראות אימה ותדהמה אפילו על פני המלחים עצמם. רב החובל, אף שהיה ערני במלאכת הצלת האוניה, כשנכנס ויצא מתאו לידי, שמעתי אותו אומר לעצמו בשקט כמה פעמים: "אלוהים, רחם עלינו! כולנו אבודים! כולנו הולכים לאבדון!" וכדומה. בבהלה הראשונה הזאת הייתי המום וקהה, שכבתי בלי לזוז בתאי שבחלק האחורי של האוניה, ואינני יכול לתאר את מצב רוחי. בקושי יכולתי לחזור לחרטה הראשונה, שרמסתי בגלוי והקשיתי את עצמי נגדה. חשבתי שמרירות המוות כבר חלפה, ושזה לא יהיה דומה כלל לפעם הראשונה. אבל כשרב החובל עצמו עבר לידי, כפי שאמרתי זה עתה, ואמר שכולנו אבודים, נבהלתי נורא. קמתי מתאי והצצתי החוצה; אבל מראה עגום כזה לא ראיתי מעולם. הים התנשא כהרים ונשבר עלינו כל שלוש או ארבע דקות. כשיכולתי להביט סביב, לא ראיתי דבר מלבד מצוקה מסביבנו. גילינו ששתי אוניות שעגנו לידנו כרתו את תורניהן עד הסיפון, משום שהיו עמוסות מאוד. ואנשינו צעקו שאוניה שעגנה כקילומטר וחצי לפנינו טבעה. שתי אוניות נוספות נעקרו מעוגניהן ונסחפו מהמעגן אל הים הפתוח, למזלן הטוב או הרע, בלי שאף תורן אחד נשאר עומד. האוניות הקלות הסתדרו הכי טוב, משום שלא נאבקו כל כך בים; אבל שתיים או שלוש מהן נסחפו ועברו קרוב אלינו, כשהן בורחות לפני הרוח עם מפרש החרטום הקטן בלבד.
לקראת ערב התחננו סגן רב החובל ורב המלחים לפני רב החובל שירשה להם לכרות את התורן הקדמי. הוא לא רצה בכך כלל, אבל רב המלחים הבטיח לו שאם לא יעשה זאת, האוניה תטבע, והוא הסכים. וכשכרתו את התורן הקדמי, התורן הראשי עמד רופף כל כך והרעיד את האוניה כל כך, שנאלצו לכרות גם אותו ולפנות את הסיפון.
כל אחד יכול לשפוט באיזה מצב הייתי בוודאי בכל זה, אני שהייתי רק מלח צעיר, ושנבהלתי כל כך קודם מדבר קטן בהרבה. אבל אם אני יכול לבטא, ממרחק הזמן הזה, את המחשבות שהיו לי אז, הייתה בנפשי אימה גדולה פי עשרה בגלל ההכרה הקודמת שלי, ובגלל שחזרתי ממנה אל ההחלטות שקיבלתי ברשעות בהתחלה, מאשר מפני המוות עצמו. ואלה, יחד עם אימת הסערה, הביאו אותי למצב שאין מילים שיכולות לתאר אותו. אבל הגרוע מכול עוד לא בא. הסערה נמשכה בזעם כזה, שהמלחים עצמם הודו שלא ראו מעולם סערה גרועה ממנה. הייתה לנו אוניה טובה, אבל היא הייתה עמוסה מאוד ומתגוללת בים, כך שהמלחים צעקו מדי פעם שהיא עומדת לטבוע. מבחינה אחת היה זה יתרון בשבילי שלא ידעתי מה פירוש "לטבוע" עד ששאלתי. בכל אופן, הסערה הייתה עזה כל כך שראיתי דבר שלא רואים לעתים קרובות: רב החובל, רב המלחים וכמה אחרים, נבונים יותר משאר האנשים, מתפללים ומצפים בכל רגע שהאוניה תשקע לקרקעית. באמצע הלילה, ובנוסף לכל שאר צרותינו, אחד האנשים שירד לבדוק צעק שנפרצה דליפה. אחר אמר שיש כבר מטר ומשהו של מים בבטן האוניה. אז נקראו כל הידיים אל המשאבה. למשמע המילה הזאת, כך חשבתי, מת ליבי בקרבי, ונפלתי לאחור על דופן המיטה שישבתי עליה, אל תוך התא. אבל האנשים העירו אותי ואמרו לי שאני, שלא יכולתי לעשות דבר קודם, מסוגל לשאוב כמו כל אחד אחר. על כך התעוררתי, הלכתי אל המשאבה ועבדתי בכל ליבי. בזמן שזה נעשה, ראה רב החובל כמה אוניות פחם קלות, שלא יכלו לעמוד בסערה בעגינה ונאלצו להתיר את עוגניהן ולברוח לים, ושעתידות לעבור קרוב אלינו. הוא ציווה לירות בתותח כאות מצוקה. אני, שלא ידעתי כלל מה פירוש הדבר, חשבתי שהאוניה נשברה, או שקרה דבר נורא כלשהו. במילה אחת, נדהמתי כל כך שנפלתי והתעלפתי. מכיוון שזו הייתה שעה שבה כל אחד היה צריך לחשוב על חייו שלו, איש לא שם לב אליי או למה שקרה לי. אדם אחר ניגש אל המשאבה, דחף אותי הצידה ברגלו והניח לי לשכב, בחושבו שמתתי. ועבר זמן רב מאוד עד שחזרתי להכרה.
המשכנו לעבוד; אבל המים בבטן האוניה הלכו ורבו, והיה ברור שהאוניה תטבע. ואף שהסערה החלה לשכוך קצת, לא היה אפשרי שהאוניה תצוף עד שנוכל להגיע לנמל כלשהו. לכן המשיך רב החובל לירות בתותחים כדי לקרוא לעזרה. אוניה קלה, שעמדה בסערה ממש לפנינו, הסתכנה ושלחה סירה לעזור לנו. רק בסכנה גדולה ביותר הצליחה הסירה להתקרב אלינו; אבל לא היה אפשרי שנעלה עליה, או שהסירה תעמוד ליד דופן האוניה. לבסוף, כשהאנשים חתרו בכל כוחם וסיכנו את חייהם כדי להציל את חיינו, השליכו אנשינו אליהם חבל מעל הירכתיים עם מצוף קשור אליו, ושחררו אותו לאורך רב. אחרי עמל וסכנה רבים הם תפסו בו, ואנחנו משכנו אותם צמוד אל ירכתי האוניה שלנו, ועברנו כולנו אל הסירה שלהם. לא היה טעם, לא להם ולא לנו, אחרי שהיינו בסירה, לחשוב על הגעה אל האוניה שלהם. לכן הסכמנו כולנו להניח לסירה להיסחף, ורק לחתור אותה ככל שנוכל לכיוון החוף. רב החובל שלנו הבטיח להם שאם הסירה תתנפץ על החוף, הוא יפצה עליה את רב החובל שלהם. וכך, חלקית בחתירה וחלקית בסחיפה, נעה סירתנו צפונה, באלכסון לכיוון החוף, כמעט עד כף וינטרטון.
לא עברו הרבה יותר מרבע שעה מאז שעזבנו את האוניה שלנו, וראינו אותה שוקעת. אז הבנתי בפעם הראשונה מה פירוש שאוניה טובעת בים. עליי להודות שבקושי היו לי עיניים להרים את מבטי כשהמלחים אמרו לי שהיא שוקעת. כי מהרגע שבו הכניסו אותי לסירה - יותר משאפשר לומר שאני נכנסתי אליה - ליבי היה כמו מת בקרבי, חלקית מפחד, חלקית מאימה בנפשי ומהמחשבות על מה שעוד מצפה לי.
בזמן שהיינו במצב הזה - האנשים עדיין עמלים על המשוטים כדי לקרב את הסירה אל החוף - יכולנו לראות (כשהסירה שלנו עלתה על הגלים ויכולנו לראות את החוף) אנשים רבים מאוד רצים לאורך החוף כדי לעזור לנו כשנתקרב. אבל התקדמנו לאט מאוד לעבר החוף, ולא הצלחנו להגיע אליו עד שעברנו את המגדלור של וינטרטון. שם קו החוף נסוג מערבה לכיוון קרומר, וכך היבשה שברה מעט את עוצמת הרוח. כאן נכנסנו, ואף שלא בלי קושי רב, הגענו כולנו בשלום אל החוף. אחר כך הלכנו ברגל ליארמות', ושם, כאנשים אומללים, קיבלו אותנו באנושיות רבה - הן ראשי העיר, שהקצו לנו מקומות לינה טובים, והן סוחרים ובעלי אוניות פרטיים. נתנו לנו כסף שהספיק כדי להגיע ללונדון או לחזור להאל, כרצוננו.
אילו היה לי אז השכל לחזור להאל ולשוב הביתה, הייתי מאושר, ואבי, כמו במשל של מושיענו המבורך, היה אף שוחט בשבילי את העגל המפוטם. כי כששמע שהאוניה שבה הפלגתי נטרפה במעגן של יארמות', עבר זמן רב מאוד עד שקיבל ודאות שלא טבעתי.
אבל גורלי הרע דחף אותי עכשיו הלאה בעקשנות ששום דבר לא יכול היה לעמוד בפניה. ואף שכמה פעמים קראו לי בקול רם שכלי ושיקול דעתי המיושב יותר לחזור הביתה, לא היה בי כוח לעשות זאת. אינני יודע איך לקרוא לזה, ולא אטען שזו גזירה נסתרת ושולטת, הדוחפת אותנו להיות הכלים של הרס עצמנו, אף שהוא עומד לנגד עינינו ואנחנו מסתערים עליו בעיניים פקוחות. ודאי ששום דבר מלבד סבל גזור ובלתי נמנע כזה, שלא הייתה לי שום אפשרות להימלט ממנו, לא יכול היה לדחוף אותי קדימה נגד הנימוקים השקטים והשכנועים של מחשבותיי הכמוסות ביותר, ונגד שתי אזהרות גלויות כאלה שפגשתי בניסיוני הראשון.
חברי, שעזר להקשיח אותי קודם ושהיה בנו של רב החובל, היה עכשיו נלהב פחות ממני. בפעם הראשונה שדיבר איתי אחרי שהגענו ליארמות' - וזה קרה רק אחרי יומיים או שלושה, כי פוצלנו בעיר למקומות לינה שונים - אני אומר, בפעם הראשונה שראה אותי, נראה שהטון שלו השתנה. הוא נראה מדוכדך מאוד, הניד בראשו ושאל אותי מה שלומי. הוא סיפר לאביו מי אני, ושיצאתי למסע הזה רק כניסיון, כדי להמשיך לנסוע רחוק יותר. אביו פנה אליי בטון רציני ומודאג מאוד: "בחור צעיר," אמר, "אסור לך לצאת לים לעולם עוד. עליך לראות בזה סימן ברור וגלוי שאינך אמור להיות יורד ים." "מדוע, אדוני," אמרתי, "האם אתה לא תצא עוד לים?" "זה עניין אחר," אמר. "זה המקצוע שלי, ולכן זו חובתי. אבל מכיוון שאתה יצאת למסע הזה כניסיון, אתה רואה איזו טעימה נתנו לך השמיים ממה שמצפה לך אם תתעקש. אולי כל זה קרה לנו בגללך, כמו יונה באוניית תרשיש. בבקשה," המשיך, "מי אתה, ומדוע יצאת לים?" על כך סיפרתי לו חלק מסיפורי. בסופו הוא פרץ בהתפרצות רגשית מוזרה: "מה עשיתי," אמר, "שאומלל כזה יבוא לאוניה שלי? לא הייתי דורך שוב באותה אוניה איתך אפילו בשביל אלף לירות שטרלינג!" זו הייתה באמת, כפי שאמרתי, התפרצות של רוחו, שעוד הייתה נסערת מתחושת האובדן שלו, והוא הרחיק לכת יותר ממה שהייתה לו סמכות לכך. בכל אופן, אחר כך דיבר איתי ברצינות רבה, הפציר בי לחזור לאבי ולא לנסות את ההשגחה לאבדני, ואמר לי שאני יכול לראות יד גלויה של השמיים נגדי. "ובחור צעיר," אמר, "תהיה בטוח שאם לא תחזור, לאן שלא תלך, לא תפגוש דבר מלבד אסונות ואכזבות, עד שדברי אביך יתקיימו בך."
נפרדנו זמן קצר אחר כך, כי עניתי לו מעט, ולא ראיתי אותו עוד; לאן הלך לא ידעתי. ואשר לי, היה לי קצת כסף בכיס, ונסעתי ללונדון בדרך היבשה. שם, וגם בדרך, נאבקתי רבות עם עצמי באיזה אורח חיים לבחור, והאם לחזור הביתה או לצאת לים.
לחזרה הביתה התנגדה הבושה למחשבות הטובות ביותר שעלו בי. מיד עלה בדעתי איך ילעגו לי השכנים, ושאתבייש לראות לא רק את אבי ואת אמי, אלא את כל האחרים. מכאן הבחנתי מאז פעמים רבות עד כמה המזג הרגיל של בני האדם, ובמיוחד של הצעירים, אינו תואם ואינו הגיוני ביחס לתבונה שצריכה להדריך אותם במקרים כאלה: הם אינם מתביישים לחטוא, אבל מתביישים לחזור בתשובה; אינם מתביישים במעשה שבגללו בצדק ייחשבו לטיפשים, אבל מתביישים בחזרה, שרק היא יכולה לגרום שייחשבו לחכמים.
אולם במצב הזה נשארתי זמן מה, בלי לדעת אילו צעדים לנקוט ואיזה אורח חיים לנהל. הסלידה מחזרה הביתה, שלא יכולתי להתגבר עליה, נמשכה. וככל שהתרחקתי זמן רב יותר, הזיכרון של המצוקה שהייתי בה הלך ודהה. וכשהוא דהה, דהה איתו גם הדחף הקטן שהיה בי לחזור, עד שלבסוף זנחתי לגמרי את המחשבה הזאת וחיפשתי לי מסע ימי.