אותה השפעה רעה שהוציאה אותי לראשונה מבית אבי - שדחפה אותי אל הרעיון הפרוע והלא-מגובש להגדיל את הוני, ושהטביעה בי את המחשבות האלה בעוצמה כזאת שנעשיתי חירש לכל עצה טובה, ולתחנונים ואפילו לפקודות של אבי - אני אומר, אותה השפעה, יהיה טיבה אשר יהיה, הציגה לנגד עיניי את המיזם האומלל מכולם. עליתי על ספינה שהפליגה אל חופי אפריקה, או, כפי שקראו לזה המלחים שלנו בלשונם הפשוטה, מסע לגינאה.
היה זה מזלי הרע הגדול שבכל ההרפתקאות האלה לא התגייסתי לאוניה כמלח. אילו עשיתי זאת, אמנם הייתי עובד קצת יותר קשה מהרגיל, אבל באותו זמן הייתי לומד את חובותיו ותפקידו של מלח פשוט, ועם הזמן אולי הייתי מכשיר את עצמי להיות חובל ראשון או סגן, אם לא רב חובל. אבל כשם שתמיד היה גורלי לבחור ברע, כך עשיתי גם כאן: מכיוון שהיה לי כסף בכיס ובגדים טובים לגופי, תמיד עליתי על האוניה בלבוש של ג'נטלמן. וכך לא היה לי שום תפקיד באוניה, ולא למדתי לעשות שום דבר.
נפל בחלקי, קודם כול, להגיע לחברה טובה למדי בלונדון, דבר שלא תמיד קורה לבחורים צעירים מופקרים ותועים כמו שהייתי אז; שכן השטן בדרך כלל אינו מחמיץ להציב להם מלכודת כלשהי מוקדם מאוד. אבל איתי זה לא היה כך. תחילה התוודעתי לרב חובל של ספינה שכבר היה בחופי גינאה, ומשום שהצליח שם מאוד, החליט לנסוע לשם שוב. רב החובל הזה חיבב את שיחתי, שלא הייתה כלל לא נעימה באותה עת, וכששמע אותי אומר שאני רוצה לראות את העולם, אמר לי שאם אצא איתו למסע, לא יהיו לי שום הוצאות. אהיה שותפו לשולחן ולחברה, ואם אוכל לקחת איתי סחורה כלשהי, אקבל את כל הרווח ממנה שהמסחר יאפשר; ואולי אמצא עידוד כלשהו.
קיבלתי את ההצעה, ונקשרתי בידידות הדוקה עם רב החובל הזה, שהיה איש ישר והגון. יצאתי איתו למסע, ולקחתי איתי סחורה קטנה, שבזכות יושרו חסר האנוכיות של ידידי רב החובל הגדלתי אותה במידה ניכרת מאוד. לקחתי בערך 40 לירות שטרלינג בצעצועים ובחפצים זוטים, כפי שהורה לי רב החובל לקנות. את 40 הלירות האלה אספתי בעזרת כמה מקרוביי שהתכתבתי איתם, ואני מאמין שהם הביאו את אבי, או לפחות את אמי, לתרום את הסכום הזה למיזם הראשון שלי.
זה היה המסע היחיד מכל הרפתקאותיי שאפשר לומר שהצליח, ואני חב אותו ליושרו ולהגינותו של ידידי רב החובל. בהדרכתו גם רכשתי ידע סביר במתמטיקה ובכללי הניווט, למדתי לנהל רישום של מסלול האוניה, לבצע מדידה של מקומנו, ובקיצור, להבין כמה דברים שמלח צריך להבין. כי כשם שהוא נהנה ללמד אותי, כך אני נהניתי ללמוד. במילה אחת, המסע הזה עשה אותי גם למלח וגם לסוחר. הבאתי הביתה כשני קילוגרם וחצי של אבקת זהב תמורת הסחורה שלי, ובשובי ללונדון היא הניבה לי כמעט 300 לירות שטרלינג. וזה מילא אותי באותן מחשבות שאפתניות שהשלימו מאז את הרס חיי.
אבל גם במסע הזה היו לי אסונות. במיוחד, הייתי חולה כל הזמן, כי חטפתי קדחת עזה בגלל החום הקיצוני של האקלים; שכן עיקר המסחר שלנו היה לאורך החוף, מקו רוחב 15 מעלות צפון ועד קו המשווה עצמו.
עכשיו הייתי לסוחר גינאה. ולמרבה הצער, ידידי מת זמן קצר אחרי שהגיע. החלטתי לצאת שוב לאותו מסע, והפלגתי באותה ספינה עם מי שהיה סגן רב החובל שלו במסע הקודם, וקיבל עכשיו את הפיקוד על האוניה. זה היה המסע האומלל ביותר שאדם עשה אי פעם. כי אף שלקחתי איתי פחות מ-100 לירות מהעושר החדש שלי, כך שנשארו לי 200 לירות, שהפקדתי אצל אלמנת ידידי, שהייתה הוגנת מאוד כלפיי, נפלתי לאסונות נוראים. הראשון היה זה: האוניה שלנו שטה לכיוון האיים הקנריים, או ליתר דיוק בין האיים האלה לבין חוף אפריקה, ובאפרורית של שחר הפתיעה אותנו ספינת שודדים טורקית מסאלה, שרדפה אחרינו בכל המפרשים שיכלה לפרוש. גם אנחנו פרשנו מפרשים ככל שיכלו לשאת המוטות והתרנים שלנו, כדי להימלט. אבל כשראינו שהשודד משיג אותנו, ובוודאי יגיע אלינו בתוך כמה שעות, התכוננו לקרב. באוניה שלנו היו שנים-עשר תותחים, ולנוכל שמונה-עשר. בערך בשלוש אחר הצהריים הוא השיג אותנו. בטעות הוא נעצר בדיוק לרוחב צד הירכתיים שלנו, במקום לרוחב הירכתיים עצמם כפי שהתכוון. הפנינו שמונה מתותחינו לאותו צד והמטרנו עליו מטח מלא, שגרם לו לסטות ולהתרחק שוב, אחרי שהשיב אש וגם המטיר עלינו ירי מנשק קל מכמעט מאתיים האנשים שהיו על סיפונו. אבל אף אחד מאנשינו לא נפגע, כי כולם הסתתרו היטב. הוא התכונן לתקוף אותנו שוב, ואנחנו להתגונן. אבל בפעם הבאה הוא הצמיד את ספינתו לצד השני של הירכתיים שלנו, והעלה שישים איש לסיפון שלנו, שמיד החלו לחתוך ולקצוץ את המפרשים ואת החבלים. היכינו בהם בירי מנשק קל, בחניתות קצרות, בתיבות אבק שריפה ובדברים דומים, ופינינו אותם מהסיפון שלנו פעמיים. אבל כדי לקצר את החלק העצוב הזה של סיפורנו: אחרי שהאוניה שלנו הושבתה, שלושה מאנשינו נהרגו ושמונה נפצעו, נאלצנו להיכנע, וכולנו נלקחנו בשבי לסאלה, נמל השייך למורים.
היחס שקיבלתי שם לא היה נורא כפי שחששתי בהתחלה. גם לא נלקחתי אל פנים הארץ, אל חצר הקיסר, כמו שאר אנשינו, אלא רב החובל של ספינת השודדים שמר אותי לעצמו כשלל הפרטי שלו ועשה אותי לעבדו, משום שהייתי צעיר וזריז ומתאים לעבודתו. השינוי המפתיע הזה במצבי, מסוחר לעבד אומלל, הכריע אותי לגמרי. עכשיו נזכרתי בדבריו הנבואיים של אבי, שאהיה אומלל ולא יהיה מי שיושיע אותי. חשבתי שהם התגשמו עכשיו עד כדי כך שלא יכול להיות לי גרוע יותר; כי עכשיו השיגה אותי יד השמיים, ואבדתי בלי גאולה. אבל אבוי! זו הייתה רק טעימה מהסבל שעוד נועדתי לעבור, כפי שיתברר בהמשך הסיפור הזה.
מכיוון שהפטרון החדש שלי, או האדון שלי, לקח אותי לביתו, קיוויתי שייקח אותי איתו כשיצא שוב לים. האמנתי שמתישהו יהיה גורלו להיתפס בידי ספינת מלחמה ספרדית או פורטוגזית, ושאז אשוחרר לחופשי. אבל התקווה הזאת נלקחה ממני עד מהרה. כשיצא לים, הוא השאיר אותי ביבשה לטפל בגינה הקטנה שלו ולעשות את עבודות הפרך הרגילות של העבדים בביתו. וכשחזר הביתה מהשיט שלו, ציווה עליי לישון בתא כדי לשמור על הספינה.
כאן לא הגיתי בשום דבר מלבד בבריחתי, ובאיזו דרך אוכל לבצע אותה; אבל לא מצאתי שום דרך שהיה בה סיכוי ולו הקטן ביותר. שום דבר לא הופיע שיהפוך את הרעיון לסביר. לא היה לי איש לשתף בו שיצא איתי - לא עבד אחר, לא אנגלי, לא אירי ולא סקוטי מלבדי. כך שבמשך שנתיים, אף שלעתים קרובות התענגתי על הדמיון, מעולם לא היה לי סיכוי מעודד ולו הקטן ביותר לבצע אותו.
אחרי כשנתיים התרחש מקרה מוזר, שהחזיר לראשי את המחשבה הישנה לנסות להשיג את חירותי. הפטרון שלי שהה בבית זמן רב מהרגיל בלי לצייד את ספינתו, וכפי ששמעתי, זה היה בגלל מחסור בכסף. בזמן הזה נהג באופן קבוע, פעם או פעמיים בשבוע, ולפעמים יותר אם מזג האוויר היה נאה, לקחת את סירת הספינה ולצאת לדוג במעגן. ומכיוון שתמיד לקח אותי ואת מרסקו הצעיר כדי לחתור בסירה, שימחנו אותו מאוד, ואני התגליתי כזריז מאוד בדיג. עד כדי כך, שלפעמים היה שולח אותי עם מורי אחד, מקרוביו, ועם הנער - המרסקו, כפי שקראו לו - כדי לדוג לו מנת דגים.
פעם אחת קרה שיצאנו לדוג בבוקר שקט, ועלה ערפל סמיך כל כך שאף שהיינו פחות משלושה קילומטרים מהחוף, איבדנו אותו מעינינו. חתרנו בלי לדעת לאן ובאיזה כיוון, עמלנו כל היום וכל הלילה שאחריו. וכשבא הבוקר גילינו שחתרנו אל הים הפתוח במקום לכיוון החוף, ושהיינו לפחות עשרה קילומטרים מהחוף. בכל זאת הגענו בשלום בחזרה, אף שבעמל רב ובסכנה מסוימת, כי בבוקר החלה לנשוב רוח חזקה למדי. אבל כולנו היינו רעבים מאוד.
אבל הפטרון שלנו, שלמד לקח מהאסון הזה, החליט לדאוג לעצמו יותר בעתיד. הייתה ברשותו סירת ההצלה הגדולה של האוניה האנגלית שלנו, שאותה לקח בשבי, והוא החליט שלא ייצא עוד לדוג בלי מצפן ובלי מעט צידה. לכן ציווה על נגר ספינתו, שגם הוא היה עבד אנגלי, לבנות תא קטן, מעין חדרון, באמצע הסירה הגדולה, כמו בדוברה, עם מקום לעמוד מאחוריו כדי לנווט ולמשוך את חבל המפרש הראשי, ומקום מלפניו שבו אחד או שניים יעמדו ויפעילו את המפרשים. הסירה שטה במפרש משולש, מה שאנחנו קוראים "מפרש כתף כבש", והמוט שלו עבר מעל גג התא. התא היה נמוך ומוגן היטב, והיה בו מקום שהפטרון ישכב בו עם עבד או שניים, ושולחן לאכול עליו, וכמה ארוניות קטנות לשים בהן כמה בקבוקים של משקאות שרצה לשתות, ואת הלחם, האורז והקפה שלו.
יצאנו לעתים קרובות לדוג בסירה הזאת, ומכיוון שאני הייתי הזריז ביותר בדיג בשבילו, הוא מעולם לא יצא בלעדיי. קרה שהוא קבע לצאת בסירה הזאת, להנאה או לדיג, עם שניים או שלושה מורים מכובדים באותו מקום, ושבשבילם הכין הכנות מיוחדות. לכן שלח לסירה בלילה שלפני כן מלאי גדול מהרגיל של צידה, וציווה עליי להכין שלושה רובים עם אבק שריפה וכדורים, שהיו על סיפון ספינתו, כי הם תכננו גם ציד עופות וגם דיג.
הכנתי הכול כפי שהורה, ובבוקר למחרת חיכיתי עם הסירה רחוצה ונקייה, הדגל והנסים מונפים, וכל מה שדרוש כדי לארח את אורחיו. והנה, כעבור זמן מה, עלה הפטרון שלי לסירה לבדו ואמר לי שאורחיו דחו את היציאה בגלל עניין כלשהו שצץ. הוא ציווה עליי לצאת כרגיל עם האיש והנער בסירה ולדוג להם קצת דגים, כי ידידיו עתידים לסעוד בביתו, ופקד עליי שברגע שאתפוס דגים, אביא אותם לביתו. את כל זה התכוננתי לעשות.
באותו רגע עלו במחשבתי כברק רעיונות ההצלה הקודמים שלי, כי עכשיו מצאתי שעומדת להיות לי ספינה קטנה בפיקודי. ומכיוון שאדוני הלך, התכוננתי לצייד את עצמי, לא לדיג, אלא למסע. אף שלא ידעתי, ואפילו לא שקלתי, לאן אנווט - לכל מקום, ובלבד שאצא מהמקום ההוא, זה היה רצוני.
התחבולה הראשונה שלי הייתה למצוא תואנה לדבר עם המורי הזה, כדי להשיג משהו למחייתנו על הסירה. אמרתי לו שאסור לנו להעז לאכול מהלחם של הפטרון שלנו. הוא אמר שזה נכון, ולכן הביא לסירה סל גדול של צנימים או ביסקוויטים, ושלושה כדים של מים מתוקים. ידעתי איפה עומדת תיבת הבקבוקים של הפטרון שלי - לפי צורתם היה ברור שנלקחו מאיזו אוניה אנגלית שנשבתה - והעברתי אותם לסירה בזמן שהמורי היה על החוף, כאילו היו שם קודם בשביל אדוננו. העברתי לסירה גם גוש גדול של שעוות דבורים, ששקל בערך עשרים וחמישה קילוגרם, עם צרור של חוט או חוטים, גרזן קטן, מסור ופטיש. כל אלה הועילו לנו מאוד אחר כך, במיוחד השעווה, להכנת נרות. תכסיס נוסף ניסיתי עליו, וגם בו הוא נפל בתמימות. שמו היה ישמעאל, שאותו הם מבטאים מולי או מואלי. אז קראתי לו: "מואלי," אמרתי, "הרובים של הפטרון שלנו נמצאים על הסירה. אתה לא יכול להשיג קצת אבק שריפה וכדורים? אולי נוכל לצוד לעצמנו כמה אלקאמיס" (עוף הדומה לחרמשון שלנו), "כי אני יודע שהוא מחזיק את מחסן התותחן בספינה." "כן," אמר, "אני אביא קצת." ואכן הביא נרתיק עור גדול, שהכיל כשבע מאות גרם של אבק שריפה, ואולי יותר, ועוד אחד עם כדורי ציד, ששקל שניים-שלושה קילוגרם, עם כמה קליעים, ושם הכול בסירה. באותו זמן מצאתי קצת אבק שריפה של אדוני בתא הגדול, ובו מילאתי אחד הבקבוקים הגדולים שבתיבה, שהיה כמעט ריק, אחרי שמזגתי את מה שהיה בו לבקבוק אחר. וכך, מצוידים בכל הנחוץ, הפלגנו מהנמל לדוג. המבצר שבכניסה לנמל ידע מי אנחנו ולא שם לב אלינו. ולא היינו יותר מקילומטר וחצי מחוץ לנמל כשהורדנו את המפרש והתיישבנו לדוג. הרוח נשבה מצפון-צפון-מזרח, בניגוד לרצוני; כי אילו נשבה מדרום, הייתי בטוח שאגיע לחוף ספרד, ולפחות למפרץ קדיס. אבל החלטתי הייתה שלא משנה לאן תנשב הרוח, אסתלק מהמקום הנורא שבו הייתי, ואת השאר אשאיר לגורל.
אחרי שדגנו זמן מה ולא תפסנו דבר - כי כשהיה דג על הקרס שלי, לא משכתי אותו למעלה, כדי שהמורי לא יראה - אמרתי לו: "זה לא יילך. לא כך משרתים את אדוננו. עלינו להתרחק עוד." הוא, בלי לחשוד ברע, הסכים. הוא עמד בחרטום הסירה ופרש את המפרשים, ומכיוון שההגה היה בידי, הובלתי את הסירה עוד כחמישה קילומטרים הלאה, ואז עצרתי אותה כאילו אני רוצה לדוג. נתתי לנער את ההגה, צעדתי קדימה אל המקום שבו עמד המורי, ועשיתי כאילו אני מתכופף להרים משהו מאחוריו. אז תפסתי אותו בהפתעה, זרועי מתחת למותניו, והשלכתי אותו מעבר לדופן אל הים. הוא עלה מיד, כי שחה כמו פקק, וקרא אליי, התחנן שאעלה אותו לסירה ואמר שילך איתי לכל קצות העולם. הוא שחה אחרי הסירה בכוח כזה שהיה מגיע אליי מהר מאוד, כי הרוח הייתה חלשה. על כך נכנסתי לתא, הבאתי את אחד מרובי הציד, כיוונתי אותו אליו ואמרתי לו שלא עשיתי לו שום רע, ואם יהיה שקט, לא אעשה לו רע. "אבל," אמרתי, "אתה שוחה מספיק טוב כדי להגיע לחוף, והים שקט. שחה אל החוף כמיטב יכולתך, ולא אפגע בך. אבל אם תתקרב לסירה, אירה לך בראש, כי החלטתי להשיג את חירותי." אז הוא הסתובב ושחה לכיוון החוף, ואין לי ספק שהגיע אליו בקלות, כי היה שחיין מצוין.
הייתי מוכן לקחת את המורי הזה איתי ולהטביע את הנער, אבל לא יכולתי להסתכן ולסמוך עליו. כשהוא הלך, פניתי אל הנער, שקראו לו קסורי, ואמרתי לו: "קסורי, אם תהיה נאמן לי, אעשה אותך לאדם גדול. אבל אם לא תלטף את פניך שתהיה נאמן לי" - כלומר, תישבע במוחמד ובזקן אביו - "אצטרך לזרוק גם אותך לים." הנער חייך אליי ודיבר בתמימות כזאת שלא יכולתי שלא להאמין לו. הוא נשבע להיות נאמן לי וללכת איתי לכל קצות העולם.
כל זמן שהמורי השוחה יכול היה לראות אותי, הפלגתי ישר אל הים הפתוח, ואף נטיתי מעט נגד הרוח, כדי שיחשבו שהלכתי לכיוון פתח המצר (כפי שבאמת היו מניחים שיעשה כל מי שדעתו צלולה). כי מי היה מעלה בדעתו שהפלגנו דרומה, אל החוף הברברי באמת, שבו עמים שלמים של שחורים בוודאי יקיפו אותנו בסירותיהם וישמידו אותנו; שבו לא נוכל לרדת לחוף בלי שיטרפו אותנו חיות פרא, או פראים מבני האדם, שהם חסרי רחמים עוד יותר.
אבל ברגע שהחשיך בערב, שיניתי כיוון וניווטתי היישר דרומה ומעט מזרחה, כשאני מטה את מסלולי קצת מזרחה כדי להישאר קרוב לחוף. הייתה לי רוח טובה ורעננה, והים היה חלק ושקט, ולכן הפלגתי במהירות כזאת שאני מאמין שלמחרת, בשלוש אחר הצהריים, כשראיתי יבשה לראשונה, לא הייתי פחות מכמאתיים וארבעים קילומטרים דרומית לסאלה; הרבה מעבר לתחומי שלטונו של קיסר מרוקו, ולמעשה מעבר לתחומיו של כל מלך אחר שם, כי לא ראינו שום אנשים.
ובכל זאת, הפחד שתקף אותי מהמורים, והחשש הנורא שלי ליפול לידיהם, היו כאלה שלא רציתי לעצור, או לרדת לחוף, או להטיל עוגן. הרוח המשיכה להיות טובה עד שהפלגתי כך חמישה ימים. ואז הרוח פנתה מדרום, והסקתי גם שאם רדפה אחריי ספינה כלשהי שלהם, גם היא בוודאי תוותר עכשיו. לכן הסתכנתי והתקרבתי לחוף, והטלתי עוגן בשפך של נהר קטן. לא ידעתי איזה נהר, ולא איפה, ולא באיזה קו רוחב, באיזו ארץ, איזה עם או איזה נהר. לא ראיתי אנשים ולא רציתי לראות. הדבר העיקרי שהייתי זקוק לו היה מים מתוקים. נכנסנו לפרץ הזה בערב, והחלטנו לשחות אל החוף ברגע שיחשיך ולחקור את הארץ. אבל ברגע שהחשיך לגמרי, שמענו קולות נוראים כאלה של נביחות, שאגות ויללות של חיות פרא, מסוגים שלא ידענו מה הם, שהנער המסכן כמעט מת מפחד, והתחנן לפניי שלא ארד לחוף עד היום. "טוב, קסורי," אמרתי, "אז לא ארד. אבל אולי ביום נראה בני אדם, שיהיו רעים אלינו כמו האריות האלה." "אז אנחנו נותנים להם רובה-יורה," אמר קסורי וצחק, "עושים אותם לברוח." אנגלית כזאת דיבר קסורי, ממה שלמד בשיחות בינינו, העבדים. בכל אופן, שמחתי לראות את הנער עליז כל כך, ונתתי לו לגימה (מתיבת הבקבוקים של הפטרון שלנו) כדי לעודד אותו. אחרי הכול, העצה של קסורי הייתה טובה, וקיבלתי אותה. הטלנו את העוגן הקטן שלנו ושכבנו בשקט כל הלילה. אני אומר בשקט, כי לא ישנו כלל. כעבור שעתיים או שלוש ראינו יצורים ענקיים (לא ידענו איך לקרוא להם) מסוגים רבים, יורדים אל חוף הים ונכנסים למים, מתפלשים ורוחצים בהנאה כדי להתקרר. והם השמיעו יללות וצווחות מזוויעות כאלה, שבאמת מעולם לא שמעתי כמותן.
קסורי נבהל נורא, ולמען האמת גם אני. אבל שנינו נבהלנו עוד יותר כששמענו אחד מהיצורים העצומים האלה שוחה לעבר הסירה שלנו. לא יכולנו לראות אותו, אבל יכולנו לשמוע לפי נשיפותיו שהוא חיה ענקית, מפלצתית וזועמת. קסורי אמר שזה אריה, ואולי זה באמת היה כך, ככל שאני יודע. אבל קסורי המסכן צעק אליי שארים את העוגן ונחתור משם. "לא," אמרתי, "קסורי. אנחנו יכולים לשחרר את חבל העוגן, עם המצוף הקשור אליו, ולצאת לים. הם לא יכולים לעקוב אחרינו רחוק." רק אמרתי זאת, והבחנתי ביצור (מה שלא היה) במרחק שני אורכי משוט מאיתנו, וזה הפתיע אותי במקצת. אבל מיד צעדתי אל פתח התא, לקחתי את הרובה שלי ויריתי בו. על כך הוא מיד הסתובב ושחה בחזרה לכיוון החוף.
אבל אי אפשר לתאר את הרעשים הנוראים, את הצעקות והיללות המזוויעות שהתעוררו, הן על שפת החוף והן הרחק יותר בפנים הארץ, למשמע קול הירייה - דבר שיש לי סיבה להאמין שהיצורים האלה מעולם לא שמעו קודם. זה שכנע אותי שאין לנו מה לרדת לחוף הזה בלילה. ואיך להסתכן לרדת לחוף ביום, זו הייתה שאלה אחרת. כי ליפול לידי אחד מהפראים היה גרוע כמו ליפול לידי האריות והנמרים; לפחות חששנו מהסכנה הזאת באותה מידה.
יהיה אשר יהיה, נאלצנו לרדת לחוף איפשהו כדי להשיג מים, כי לא נשאר בסירה אפילו חצי ליטר. השאלה הייתה מתי ואיפה להגיע אליהם. קסורי אמר שאם ארשה לו לרדת לחוף עם אחד הכדים, הוא יבדוק אם יש מים ויביא לי קצת. שאלתי אותו למה שהוא ילך? למה שלא אלך אני, והוא יישאר בסירה? הנער ענה בחיבה כזאת שגרמה לי לאהוב אותו מאז ואילך. הוא אמר: "אם אנשים פראים באים, הם אוכלים אני, אתה בורח." "טוב, קסורי," אמרתי, "נלך שנינו, ואם האנשים הפראים יבואו, נהרוג אותם, והם לא יאכלו אף אחד מאיתנו." אז נתתי לקסורי חתיכת צנים לאכול, ולגימה מתיבת הבקבוקים של הפטרון שלנו שהזכרתי קודם. משכנו את הסירה קרוב לחוף ככל שחשבנו שראוי, ובוססנו במים אל החוף, בלי לשאת דבר מלבד נשקנו ושני כדים למים.
לא רציתי להתרחק עד שלא אראה את הסירה, מחשש שיבואו בסירות פראים במורד הנהר. אבל הנער ראה מקום נמוך כקילומטר וחצי בפנים הארץ, ושוטט אליו. כעבור זמן מה ראיתי אותו בא בריצה לעברי. חשבתי שרודף אחריו פרא כלשהו, או שהבהילה אותו חיית פרא, ורצתי לקראתו כדי לעזור לו. אבל כשהתקרבתי אליו, ראיתי משהו תלוי על כתפיו. זה היה יצור שהוא ירה בו, דומה לארנבת, אבל שונה בצבעו ובעל רגליים ארוכות יותר. בכל אופן, שמחנו בו מאוד, והבשר שלו היה טוב מאוד. אבל השמחה הגדולה שקסורי המסכן בא איתה, הייתה לספר לי שמצא מים טובים ולא ראה שום אנשים פראים.
אבל אחר כך גילינו שלא היינו צריכים לטרוח כל כך בשביל מים. כי מעט יותר במעלה הפרץ שבו היינו, מצאנו שהמים מתוקים בזמן השפל, כי הגאות עלתה רק מרחק קטן במעלה הנהר. אז מילאנו את הכדים שלנו, התענגנו על הארנבת שהוא הרג, והתכוננו להמשיך בדרכנו, משום שלא ראינו שום עקבות של בן אדם באותו חלק של הארץ.
מכיוון שכבר הייתי במסע אחד לחוף הזה, ידעתי היטב שהאיים הקנריים, וגם איי כף ורדה, נמצאים לא רחוק מהחוף. אבל מכיוון שלא היו לי מכשירים למדוד את מיקומנו ולדעת באיזה קו רוחב אנחנו נמצאים, ולא ידעתי בדיוק, או לפחות לא זכרתי, באיזה קו רוחב נמצאים האיים, לא ידעתי איפה לחפש אותם, או מתי להפליג לכיוונם אל הים הפתוח. אחרת, יכולתי עכשיו למצוא בקלות כמה מהאיים האלה. אבל תקוותי הייתה שאם אפליג לאורך החוף הזה עד שאגיע לאזור שבו סחרו האנגלים, אמצא כמה מספינותיהם במסעות המסחר הרגילים שלהן, שיעזרו לנו ויאספו אותנו.
לפי מיטב חישוביי, המקום שבו הייתי עכשיו היה בוודאי הארץ השוכנת בין תחומי שלטונו של קיסר מרוקו לבין ארצות השחורים. היא שוממה ואין בה יושבים מלבד חיות פרא. השחורים נטשו אותה ועברו דרומה יותר מפחד המורים, והמורים לא חשבו שכדאי להתיישב בה בגלל עקרותה. ולמעשה, שניהם נטשו אותה בגלל המספר העצום של נמרים, אריות, ברדלסים ויצורים אכזריים אחרים שחיים בה. כך שהמורים משתמשים בה רק לציד, ויוצאים אליה כמו צבא, אלפיים או שלושת אלפים איש בבת אחת. ואכן, לאורך כמעט מאה ושישים קילומטרים ברצף על החוף הזה לא ראינו דבר מלבד ארץ שוממה ולא מיושבת ביום, ולא שמענו דבר מלבד יללות ושאגות של חיות פרא בלילה.
פעם או פעמיים בשעות היום חשבתי שראיתי את פיקו דה טנריף, הפסגה הגבוהה של הר טנריף שבאיים הקנריים, והיה לי רצון עז להסתכן ולצאת לים בתקווה להגיע לשם. אבל אחרי שניסיתי פעמיים, נאלצתי לחזור בגלל רוחות נגדיות, וגם הים היה סוער מדי בשביל כלי השיט הקטן שלי. לכן החלטתי להמשיך בתוכניתי הראשונה ולהפליג לאורך החוף.
כמה פעמים נאלצתי לרדת לחוף כדי להשיג מים מתוקים, אחרי שעזבנו את המקום הזה. ופעם אחת במיוחד, מוקדם בבוקר, הטלנו עוגן מתחת ללשון יבשה קטנה וגבוהה למדי. הגאות התחילה לעלות, ושכבנו בשקט כדי להיכנס פנימה יותר. קסורי, שעיניו היו פקוחות יותר משלי, כך נראה, קרא אליי בשקט ואמר שמוטב שנתרחק מהחוף. "כי," אמר, "תסתכל, שם שוכבת מפלצת נוראה על צלע הגבעה ההיא, ישנה עמוק." הבטתי לאן שהצביע, וראיתי באמת מפלצת נוראה. זה היה אריה ענק ואיום, ששכב על צלע החוף, בצל של חלק מהגבעה שהיה תלוי כאילו מעט מעליו. "קסורי," אמרתי, "אתה תרד לחוף ותהרוג אותו." קסורי נראה מבוהל ואמר: "אני להרוג! הוא אוכל אני בפה אחד!" - בנגיסה אחת, הוא התכוון. אבל לא אמרתי עוד דבר לנער, אלא ציוויתי עליו לשכב בשקט. לקחתי את הרובה הגדול ביותר שלנו, שקוטרו היה כמעט כמו של מוסקט, טענתי אותו במנה טובה של אבק שריפה ובשני קליעי עופרת גסים, והנחתי אותו. אחר כך טענתי רובה אחר בשני כדורים, ואת השלישי (כי היו לנו שלושה כלי ירייה) טענתי בחמישה כדורים קטנים יותר. כיוונתי כמיטב יכולתי ברובה הראשון כדי לירות בראשו, אבל הוא שכב כשרגלו מורמת מעט מעל אפו, כך שהקליעים פגעו ברגלו בערך בברך ושברו את העצם. הוא קפץ ממקומו, נוהם בתחילה, אבל כשגילה שרגלו שבורה, נפל שוב; ואז קם על שלוש רגליים והשמיע את השאגה המזוויעה ביותר ששמעתי אי פעם. הופתעתי קצת שלא פגעתי בראשו; אבל מיד לקחתי את הרובה השני, ואף שהוא התחיל להתרחק, יריתי שוב ופגעתי בראשו. היה לי העונג לראות אותו נופל ומשמיע רק מעט רעש, אבל שוכב ונאבק על חייו. אז התאושש קסורי, ורצה שארשה לו לרדת לחוף. "טוב, לך," אמרתי. אז הנער קפץ למים, ובעודו אוחז רובה קטן ביד אחת, שחה אל החוף ביד השנייה. הוא התקרב אל היצור, הצמיד את פי הרובה לאוזנו וירה בראשו שוב, וזה גמר אותו לגמרי.
זה היה ציד של ממש בשבילנו, אבל זה לא היה אוכל. הצטערתי מאוד על שבזבזתי שלוש מנות של אבק שריפה וכדורים על יצור שלא היה בו שום תועלת בשבילנו. אבל קסורי אמר שהוא רוצה לקחת ממנו משהו. אז הוא עלה לסירה וביקש ממני לתת לו את הגרזן. "בשביל מה, קסורי?" אמרתי. "אני חותך הראש שלו," אמר. אבל קסורי לא הצליח לחתוך את ראשו. הוא חתך כף רגל והביא אותה איתו, והיא הייתה ענקית ומפלצתית.
אבל אז עלה בדעתי שאולי לעורו יהיה, בדרך זו או אחרת, ערך כלשהו בשבילנו, והחלטתי לפשוט את עורו אם אוכל. אז קסורי ואני ניגשנו לעבודה; אבל קסורי היה פועל טוב ממני בהרבה, כי אני ידעתי רע מאוד איך לעשות זאת. האמת היא שזה לקח לשנינו את כל היום, אבל לבסוף פשטנו ממנו את העור. פרשנו אותו על גג התא שלנו, והשמש ייבשה אותו היטב בתוך יומיים. אחר כך הוא שימש לי מצע לשכב עליו.