אחרי העצירה הזאת המשכנו להפליג דרומה ללא הפסקה במשך עשרה או שנים־עשר ימים. חיינו בצמצום רב על הצידה שלנו, שהלכה ואזלה, ולא ירדנו לחוף יותר מכפי שהיינו חייבים כדי להצטייד במים מתוקים. כוונתי הייתה להגיע לנהר גמביה או לנהר סנגל, כלומר לאיזשהו מקום בסביבת כף ורדה, ושם קיוויתי לפגוש ספינה אירופית כלשהי. ואם לא אפגוש, לא ידעתי איזו דרך נותרה לי מלבד לחפש את האיים, או לגווע שם בין השחורים. ידעתי שכל הספינות מאירופה, שהפליגו לחוף גינאה, לברזיל או לאיי הודו המזרחית, עוברות ליד הכף הזה או ליד האיים האלה. במילה אחת, הימרתי בכל גורלי על נקודה אחת ויחידה: או שאפגוש ספינה כלשהי, או שאגווע.
אחרי שדבקתי בהחלטה הזאת עוד כעשרה ימים, כפי שאמרתי, התחלתי לראות שהארץ מיושבת. בשניים או שלושה מקומות, כשהפלגנו לאורך החוף, ראינו אנשים עומדים על החוף ומסתכלים בנו. יכולנו גם להבחין שהם שחורים לגמרי ועירומים. פעם אחת נטיתי לרדת אליהם לחוף, אבל קסורי היה יועץ טוב ממני ואמר לי: "לא ללכת, לא ללכת." למרות זאת התקרבתי אל החוף כדי שאוכל לדבר איתם, וראיתי שהם רצים לאורך החוף לצדי מרחק רב. הבחנתי שאין בידיהם כלי נשק, מלבד אחד מהם, שהחזיק מקל ארוך ודק. קסורי אמר שזה רומח, ושהם יכולים להטיל אותו למרחק רב ובקליעה טובה. לכן שמרתי מרחק, אבל דיברתי איתם בתנועות ידיים ככל שיכולתי, ובמיוחד סימנתי שאני רוצה משהו לאכול. הם רמזו לי לעצור את הסירה ואמרו שיביאו לי בשר. על כך הורדתי את ראש המפרש ועצרתי, ושניים מהם רצו פנימה אל הארץ, ובתוך פחות מחצי שעה חזרו והביאו איתם שתי חתיכות של בשר מיובש וקצת תבואה, מן הסוג שגדל בארצם. לא ידענו מה זה האחד ומה זה השני, אבל היינו מוכנים לקבל אותם. השאלה הבאה הייתה איך להגיע אליהם, כי אני לא העזתי לרדת אליהם לחוף, והם פחדו מאיתנו לא פחות. אבל הם מצאו דרך בטוחה לכולנו: הם הביאו את האוכל אל החוף, הניחו אותו שם, והלכו ועמדו רחוק מאוד עד שלקחנו אותו לסירה, ואז שבו והתקרבו אלינו.
עשינו להם תנועות של תודה, כי לא היה לנו דבר לתת להם בתמורה. אבל באותו רגע ממש נקרתה לנו הזדמנות לגמול להם בצורה נפלאה. בזמן שעמדנו ליד החוף, הגיעו שני יצורים אדירים, האחד רודף אחרי השני (כך זה נראה לנו) בזעם רב, מן ההרים לכיוון הים. אם היה זה זכר הרודף אחרי נקבה, או אם שיחקו או השתוללו בזעם, לא יכולנו לדעת, וגם לא יכולנו לדעת אם זה דבר רגיל או מוזר. אבל אני מאמין שזה היה מוזר, כי ראשית, החיות הטורפות האלה כמעט אינן נראות אלא בלילה, ושנית, ראינו שהאנשים נבהלו נורא, במיוחד הנשים. האיש שהחזיק את הרומח או את הכידון לא ברח מפניהם, אבל כל השאר ברחו. אולם כיוון ששני היצורים רצו היישר אל המים, הם לא ניסו להתנפל על אף אחד מהשחורים, אלא צללו לתוך הים ושחו סביב, כאילו באו לשם להשתעשע. לבסוף אחד מהם התחיל להתקרב אל הסירה שלנו יותר ממה שציפיתי בתחילה. אבל הייתי מוכן לקראתו, כי טענתי את הרובה שלי במהירות האפשרית, וציוויתי על קסורי לטעון את שני הרובים האחרים. ברגע שהגיע לטווח שלי, יריתי בו ופגעתי בו היישר בראש. מיד הוא שקע במים, אבל מיד גם עלה, וטבל ועלה שוב ושוב, כאילו הוא נאבק על חייו, וכך אכן היה. הוא שחה מיד לכיוון החוף, אבל בין הפצע, שהיה פצע מוות, לבין המים שחנקו אותו, הוא מת רגע לפני שהגיע לחוף.
אי אפשר לתאר את תדהמתם של האנשים המסכנים האלה מהרעש ומהאש של הרובה שלי. חלקם כמעט מתו מפחד, ונפלו ארצה כמתים מרוב אימה. אבל כשראו שהחיה מתה ושקעה במים, ושאני מסמן להם לבוא אל החוף, אזרו אומץ ובאו, והתחילו לחפש את החיה. אני מצאתי אותה לפי הדם שצבע את המים, ובעזרת חבל שכרכתי סביבה ונתתי לשחורים למשוך, הם גררו אותה אל החוף. אז התברר שזה נמר מופלא מאוד, מנומר ויפה להפליא. השחורים הרימו את ידיהם בהשתאות, ותהו במה הרגתי אותו.
היצור השני, שנבהל מהבזק האש ומרעש הרובה, שחה אל החוף ורץ היישר אל ההרים שמהם באו. ממרחק כזה לא יכולתי לדעת מה הוא היה. מהר מאוד הבנתי שהשחורים רוצים לאכול את בשרה של החיה, ולכן שמחתי לתת להם אותה כטובה ממני. כשסימנתי להם שהם יכולים לקחת אותה, הם הודו לי מאוד. מיד ניגשו לעבודה, ואף על פי שלא היה להם סכין, בעזרת חתיכת עץ מחודדת הם הפשיטו את עורו בקלות כמו שאנחנו היינו עושים זאת בסכין, ואף בקלות רבה יותר. הם הציעו לי חלק מהבשר, ואני סירבתי והראיתי להם שאני נותן אותו להם. אבל סימנתי שאני רוצה את העור, והם נתנו לי אותו ברצון רב, והביאו לי עוד הרבה מן הצידה שלהם. לא הבנתי מה היא, אבל קיבלתי אותה. אחר כך סימנתי להם שאני רוצה מים, והושטתי אליהם אחד הכדים שלי, והפכתי אותו על פיו כדי להראות שהוא ריק ושאני רוצה שימלאו אותו. הם קראו מיד לכמה מחבריהם, ובאו שתי נשים והביאו כלי גדול עשוי חימר, שנשרף, כך שיערתי, בשמש. את הכלי הזה הניחו בשבילי, כמו קודם, ואני שלחתי את קסורי אל החוף עם הכדים שלי, ומילאנו את שלושתם. הנשים היו עירומות בדיוק כמו הגברים.
עכשיו הייתי מצויד בשורשים ובתבואה, מה שזה לא יהיה, ובמים. נפרדתי מהשחורים הידידותיים שלי והמשכתי להפליג קדימה עוד כאחד־עשר ימים, בלי לנסות להתקרב אל החוף, עד שראיתי שהיבשה נמשכת הרחק אל תוך הים, במרחק של כעשרים או עשרים וחמישה קילומטרים לפניי. הים היה שקט מאוד, ולכן התרחקתי הרבה אל הים הפתוח כדי לעקוף את הכף הזה. לבסוף, כשעקפתי את הכף במרחק של כעשרה קילומטרים מהיבשה, ראיתי בבירור יבשה בצד השני, לכיוון הים. אז הסקתי, וזה היה ודאי לגמרי, שזהו כף ורדה, ושאלה האיים הקרויים על שמו, איי כף ורדה. אבל הם היו רחוקים מאוד, ולא ידעתי היטב מה מוטב לי לעשות, כי אם תתפוס אותי רוח חזקה, אולי לא אגיע לא לכאן ולא לכאן.
בתוך המבוכה הזאת, כשהייתי שקוע מאוד במחשבות, נכנסתי לתא וישבתי, וקסורי החזיק בהגה. לפתע צעק הנער: "אדון, אדון, ספינה עם מפרש!" הנער הטיפש נבהל עד אובדן עשתונות, כי חשב שזו בוודאי אחת מספינותיו של אדונו שנשלחה לרדוף אחרינו. אבל אני ידעתי שאנחנו רחוקים מספיק מהישג ידם. קפצתי מהתא וראיתי מיד לא רק את הספינה, אלא גם שזו ספינה פורטוגזית, ולפי מה שחשבתי היא הייתה בדרכה לחוף גינאה, כדי לקנות שחורים. אבל כשהתבוננתי בכיוון שבו היא שטה, השתכנעתי מהר שהם בדרכם למקום אחר ואין בכוונתם להתקרב אל החוף. לכן יצאתי אל הים ככל שיכולתי, נחוש לדבר איתם אם רק אפשר.
אף שפרשתי את כל המפרשים שיכולתי, ראיתי שלא אצליח להגיע אל נתיבם, ושהם יעברו לפני שאוכל לתת להם סימן כלשהו. אבל אחרי שהפלגתי במלוא הכוח והתחלתי להתייאש, הם ראו, כך מסתבר, בעזרת המשקפות שלהם, שזו סירה אירופית כלשהי, והניחו שהיא שייכת לאיזו ספינה שאבדה. לכן הקטינו את המפרשים כדי לתת לי להשיג אותם. זה עודד אותי, וכיוון שהיה לי בסירה דגלו של אדוני, נופפתי בו לעברם כאות מצוקה וגם יריתי ברובה. הם ראו את שני הדברים, כי סיפרו לי אחר כך שראו את העשן, אף על פי שלא שמעו את הירייה. בעקבות האותות האלה הם עצרו באדיבות רבה וחיכו לי, ובתוך כשלוש שעות הגעתי אליהם.
הם שאלו אותי מי אני בפורטוגזית, בספרדית ובצרפתית, אבל לא הבנתי אף אחת מהשפות האלה. לבסוף קרא אליי מלח סקוטי שהיה על הספינה, ואני עניתי לו וסיפרתי לו שאני אנגלי, ושנמלטתי מעבדות אצל המורים בסאלה. אז אמרו לי לעלות לספינה, ובאדיבות רבה העלו אותי ואת כל חפציי.
זו הייתה שמחה שאין לתאר, וכל אחד יאמין לכך, שניצלתי כך, כפי שראיתי זאת, ממצב עלוב כל כך וכמעט חסר תקווה. מיד הצעתי את כל מה שהיה לי לרב החובל של הספינה, כתמורה על הצלתי. אבל הוא אמר לי בנדיבות שלא ייקח ממני דבר, ושכל מה שיש לי יימסר לי בשלום כשנגיע לברזיל. "כי," אמר, "הצלתי את חייך רק כפי שהייתי שמח שיצילו אותי. ויכול להיות שיום אחד ייפול בגורלי להימשות מהמים באותו מצב. חוץ מזה," אמר, "כשאביא אותך לברזיל, הרחק כל כך מארצך, אם אקח ממך את מה שיש לך, תגווע שם ברעב, ואז רק אקח את החיים שנתתי לך. לא, לא," אמר, "סניור אינגלזה" (מר אנגלי), "אקח אותך לשם מתוך חסד, והדברים האלה יעזרו לך לקנות שם את מחייתך, ואת הדרך חזרה הביתה."
כשם שהיה רחום בהצעתו, כך היה צודק בביצועה עד הפרט האחרון. הוא ציווה על המלחים שאיש לא ייגע בשום דבר משלי. אחר כך לקח את הכול לרשותו ונתן לי רשימה מדויקת של הכול, כדי שאקבל הכול בחזרה, עד שלושת כדי החימר שלי.
הסירה שלי הייתה טובה מאוד. הוא ראה זאת ואמר לי שהוא רוצה לקנות אותה ממני לשימוש הספינה שלו, ושאל כמה אני רוצה בעדה. אמרתי לו שהיה נדיב כל כך כלפיי בכל דבר, שאינני יכול לנקוב במחיר בעד הסירה, ושאני משאיר זאת לגמרי בידיו. על כך אמר לי שייתן לי שטר חוב לשלם לי שמונים מטבעות שמונה בעדה בברזיל, ושאם כשנגיע לשם מישהו יציע יותר, הוא ישלים את ההפרש. הוא הציע לי גם עוד שישים מטבעות שמונה בעד הנער שלי, קסורי. לא רציתי לקבל אותם. לא שלא רציתי שרב החובל יקבל אותו, אבל מאוד לא רציתי למכור את חירותו של הנער המסכן, שעזר לי בנאמנות כזאת להשיג את חירותי שלי. אולם כשהסברתי לו את הסיבה שלי, הוא הודה שהיא צודקת, והציע לי דרך ביניים: הוא ייתן לנער התחייבות לשחרר אותו בעוד עשר שנים, אם יתנצר. על סמך זה, וכיוון שקסורי אמר שהוא מוכן ללכת אליו, מסרתי אותו לרב החובל.
הייתה לנו הפלגה טובה מאוד לברזיל, ואחרי כעשרים ושניים ימים הגעתי למפרץ טודוס לוס סנטוס, או מפרץ כל הקדושים. ועכשיו ניצלתי שוב מהעלוב שבכל מצבי החיים, והייתי צריך לשקול מה לעשות עם עצמי מכאן והלאה.
את היחס הנדיב שקיבלתי מרב החובל לא אוכל לזכור די הצורך. הוא לא לקח ממני דבר בעד ההפלגה, נתן לי עשרים דוקטים בעד עור הנמר וארבעים בעד עור האריה שהיה לי בסירה, ודאג שכל מה שהיה לי בספינה יימסר לי בדייקנות. ואת מה שרציתי למכור הוא קנה ממני: את תיבת הבקבוקים, שניים מהרובים שלי וחתיכה מגוש שעוות הדבורים, כי מן השאר עשיתי נרות. במילה אחת, הרווחתי כמאתיים ועשרים מטבעות שמונה מכל המטען שלי, ועם ההון הזה ירדתי לחוף בברזיל.
לא עבר זמן רב עד שהמליצו עליי בפני ביתו של אדם טוב והגון כמוהו, שהיה לו "אינחניו", כפי שהם קוראים לזה (כלומר מטע ובית לייצור סוכר). גרתי אצלו זמן מה, וכך למדתי להכיר את דרכי הנטיעה ואת ייצור הסוכר. וכשראיתי כמה טוב חיים בעלי המטעים וכמה מהר הם מתעשרים, החלטתי שאם אוכל לקבל רישיון להתיישב שם, אהפוך גם אני לבעל מטע ביניהם. בינתיים החלטתי למצוא דרך כלשהי להעביר אליי את הכסף שהשארתי בלונדון. לשם כך השגתי מעין כתב התאזרחות, וקניתי אדמה לא מעובדת ככל שהספיק כספי, ותכננתי את המטע ואת ההתיישבות שלי, תוכנית שתתאים להון שציפיתי לקבל מאנגליה.
היה לי שכן, פורטוגזי מליסבון אבל בן להורים אנגלים, ששמו היה ולס, והוא היה במצב דומה מאוד לשלי. אני קורא לו שכני כי המטע שלו היה סמוך לשלי, והסתדרנו יחד בחברות טובה. ההון שלי היה דל, וגם שלו. במשך כשנתיים גידלנו בעיקר מזון ולא הרבה יותר מזה. אבל התחלנו להתרחב, והאדמה שלנו התחילה להסתדר, כך שבשנה השלישית נטענו קצת טבק, וכל אחד מאיתנו הכין חלקת אדמה גדולה לנטיעת קני סוכר בשנה הבאה. אבל שנינו נזקקנו לעזרה, ועכשיו הבנתי, יותר מאשר קודם, שטעיתי כשנפרדתי מהנער שלי, קסורי.
אבל אבוי, זה שאני עושה טעות, אני שמעולם לא עשיתי דבר נכון, לא היה פלא גדול. לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך. נכנסתי לעיסוק רחוק מאוד מאופיי, והפוך לגמרי לחיים שאהבתי, ושבגללם עזבתי את בית אבי והפרתי את כל עצותיו הטובות. יותר מזה, הגעתי בדיוק אל המעמד הבינוני, או אל הדרגה העליונה של החיים הפשוטים, שאבי יעץ לי לבחור בו קודם לכן. ואם החלטתי להמשיך בו, יכולתי באותה מידה להישאר בבית ולא להתייגע בעולם כפי שהתייגעתי. לעתים קרובות הייתי אומר לעצמי שיכולתי לעשות את זה באותה מידה באנגליה, בין חבריי, במקום ללכת למרחק של שמונת אלפים קילומטרים כדי לעשות זאת בין זרים ופראים, בשממה, ובמרחק כזה שלעולם לא אשמע דבר מאף מקום בעולם שבו מישהו מכיר אותי.
כך הייתי מסתכל על מצבי בצער עמוק. לא היה לי עם מי לשוחח, מלבד השכן הזה מדי פעם. לא הייתה שום עבודה שנעשית אלא בעמל ידיי. והייתי אומר שאני חי בדיוק כמו אדם שנטרף אל אי שומם כלשהו, שאין בו איש מלבדו. אבל כמה צודק זה היה! וכמה צריכים כל בני האדם להתבונן בכך, שכאשר הם משווים את מצבם הנוכחי למצבים גרועים ממנו, השמיים עלולים להכריח אותם לעשות את ההחלפה, וללמוד מניסיונם עד כמה היו מאושרים קודם לכן. אני אומר, כמה צודק היה, שהחיים הבודדים באמת שעליהם חשבתי, באי של שממה גמורה, ייפלו בגורלי, אני שהשוויתי אותם לעתים קרובות כל כך, שלא בצדק, לחיים שחייתי אז. ולו המשכתי בחיים ההם, ככל הנראה הייתי מצליח מאוד ומתעשר.
כבר הייתי מסודר במידה מסוימת בתוכניותיי לניהול המטע, לפני שידידי הטוב, רב החובל של הספינה שאספה אותי בים, חזר לדרכו. כי הספינה נשארה שם כמעט שלושה חודשים, בזמן שהעמיס את מטענו והתכונן להפלגה. כשסיפרתי לו על ההון הקטן שהשארתי בלונדון, הוא נתן לי את העצה הידידותית והכנה הזאת: "סניור אינגלזה," אמר (כי כך תמיד קרא לי), "אם תיתן לי מכתבים ויפוי כוח רשמי, עם הוראות לאדם שמחזיק את כספך בלונדון לשלוח את נכסיך לליסבון, לאנשים שאורה לו, בסחורות המתאימות לארץ הזאת, אביא לך את תמורתן, אם ירצה השם, כשאשוב. אבל כיוון שכל ענייני בני האדם נתונים לשינויים ולאסונות, הייתי רוצה שתיתן הוראות רק על מאה לירות שטרלינג, שהן, לדבריך, מחצית מהונך, ונסתכן בפעם הראשונה רק בהן. כך, אם יגיעו בשלום, תוכל להזמין את השאר באותה דרך, ואם יאבדו, תוכל להיעזר במחצית השנייה לצרכיך."
זו הייתה עצה בריאה כל כך, ונראתה ידידותית כל כך, שלא יכולתי שלא להשתכנע שזו הדרך הטובה ביותר שאוכל לבחור. לכן הכנתי מכתבים לגברת שאצלה השארתי את כספי, ויפוי כוח לרב החובל הפורטוגזי, כפי שביקש.
כתבתי לאלמנתו של רב החובל האנגלי דין וחשבון מלא על כל הרפתקאותיי: העבדות שלי, הבריחה, איך פגשתי את רב החובל הפורטוגזי בים, את אנושיות התנהגותו, ובאיזה מצב אני נמצא עכשיו, עם כל שאר ההוראות הנחוצות כדי לספק את צרכיי. וכשרב החובל ההגון הזה הגיע לליסבון, הוא מצא דרך, בעזרת כמה מהסוחרים האנגלים שם, לשלוח לא רק את ההוראה, אלא גם תיאור מלא של סיפורי לסוחר בלונדון, שהציג אותו בפניה בצורה משכנעת. על כך היא לא רק מסרה את הכסף, אלא גם שלחה מכיסה שלה מתנה נאה מאוד לרב החובל הפורטוגזי, על האנושיות והחסד שגילה כלפיי.
הסוחר בלונדון השקיע את מאה הלירות האלה בסחורות אנגליות, כפי שרב החובל ביקש במכתבו, ושלח אותן ישר אליו לליסבון, והוא הביא את כולן בשלום אליי לברזיל. ביניהן, בלי שהוריתי לו (כי הייתי צעיר מדי בעסקיי מכדי לחשוב עליהם), הוא דאג שיהיו כל מיני כלי עבודה, כלי ברזל וכלים נחוצים למטע שלי, והם הועילו לי מאוד.
כשהגיע המטען הזה חשבתי שהוני כבר עשוי, כל כך הופתעתי ושמחתי. ומנהל ענייניי הטוב, רב החובל, השתמש בחמש הלירות שידידתי שלחה לו כמתנה לעצמו, כדי לקנות ולהביא לי משרת, שהתחייב לעבוד שש שנים. והוא לא הסכים לקבל שום תמורה, מלבד קצת טבק שהתעקשתי שיקבל, כי היה מתוצרתי שלי.
וזה עוד לא הכול. כיוון שכל הסחורות שלי היו מתוצרת אנגליה, כמו אריגים, בדים, לבד צמר ודברים אחרים שהיו יקרי ערך ומבוקשים מאוד בארץ, מצאתי דרך למכור אותן ברווח גדול מאוד. כך שיכולתי לומר שהיה בידי יותר מפי ארבעה מערך המטען הראשון שלי, ועכשיו הקדמתי הרבה מאוד את שכני המסכן, כלומר בהתקדמות המטע שלי. כי הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לי עבד שחור, וגם משרת אירופי, כלומר עוד אחד, נוסף על זה שרב החובל הביא לי מליסבון.
אבל כשם ששגשוג שמנצלים אותו לרעה הופך פעמים רבות לאמצעי של הצרה הגדולה ביותר שלנו, כך קרה גם לי. בשנה הבאה המשכתי בהצלחה רבה במטע שלי. גידלתי חמישים גלילים גדולים של טבק על אדמתי שלי, נוסף על מה שכבר מסרתי לשכניי תמורת מצרכים. חמישים הגלילים האלה, שכל אחד מהם שקל יותר מחמישים קילוגרם, יובשו היטב ונשמרו לקראת שובו של צי הספינות מליסבון. ועכשיו, כשעסקיי ועושרי גדלו, התמלא ראשי בתוכניות ובמיזמים שהיו מעבר ליכולתי, מן הסוג שאכן מביא לעתים קרובות את חורבנם של אנשי העסקים הנבונים ביותר. לו נשארתי במעמד שבו הייתי עכשיו, היה מקום לכל הדברים הטובים שעוד יכלו לקרות לי, שבגללם המליץ לי אבי בלהט כזה על חיים שקטים ומופנמים, ושעליהם תיאר בתבונה כזאת שמעמד הביניים מלא בהם. אבל דברים אחרים ציפו לי, ועוד נגזר עליי להיות הגורם המכוון לכל אסונותיי. ובמיוחד, כדי להגדיל את אשמתי ולהכפיל את התוכחות שאטיח בעצמי, שבצרותיי העתידיות יהיה לי פנאי רב להרהר בהן, כל הכישלונות האלה נגרמו בגלל שדבקתי בעקשנות בנטייה הטיפשית שלי לנדוד בעולם, והלכתי אחרי הנטייה הזאת בניגוד לסיכויים הברורים ביותר להיטיב עם עצמי, אילו הלכתי בדרך הוגנת ופשוטה אחרי הסיכויים ודרכי החיים שהטבע וההשגחה הציעו לי יחד, ועשו אותם לחובתי.
כפי שעשיתי פעם כשברחתי מהוריי, כך גם עכשיו לא יכולתי להסתפק במה שיש לי. הייתי חייב ללכת ולעזוב את הסיכוי המאושר להיות אדם עשיר ומצליח במטע החדש שלי, רק כדי לרדוף אחרי תשוקה פזיזה ומופרזת להתקדם מהר יותר ממה שטבע הדברים מאפשר. וכך השלכתי את עצמי שוב אל התהום העמוקה ביותר של סבל אנושי שאדם נפל אליה אי פעם, או אולי שאדם יכול לשרוד בה בחיים ובבריאות.
ובכן, אגיע עכשיו, לפי הסדר הנכון, לפרטים של החלק הזה בסיפורי. אתם יכולים לשער שאחרי שחייתי כמעט ארבע שנים בברזיל, והתחלתי לשגשג ולהצליח היטב במטע שלי, לא רק שלמדתי את השפה, אלא גם קשרתי היכרויות וחברויות בין בעלי המטעים האחרים, וגם בין הסוחרים בסן סלבדור, שהייתה הנמל שלנו. ובשיחותיי איתם סיפרתי להם לעתים קרובות על שתי ההפלגות שלי לחוף גינאה: על דרך המסחר עם השחורים שם, וכמה קל לקנות בחוף תמורת דברים פעוטים, כמו חרוזים, צעצועים, סכינים, מספריים, גרזינים קטנים, שברי זכוכית וכדומה, לא רק אבקת זהב, גרגרי גינאה, שנהב וכו', אלא גם שחורים, לעבודה בברזיל, במספרים גדולים.
הם תמיד הקשיבו בתשומת לב רבה לדבריי בנושאים האלה, אבל במיוחד לחלק שעסק בקניית שחורים. זה היה מסחר שבאותה תקופה עוד כמעט לא התפתח, ובמידה שהתנהל, הוא התנהל בזיכיונות, כלומר ברשות מלכי ספרד ופורטוגל, והיה מרוכז בידי החברה הציבורית. כך שנקנו מעט עבדים, והם היו יקרים מאוד.
קרה שהייתי בחברת כמה סוחרים ובעלי מטעים ממכריי, ודיברנו על הדברים האלה ברצינות רבה. למחרת בבוקר באו אליי שלושה מהם ואמרו לי שהרהרו הרבה במה ששוחחתי איתם בערב הקודם, ושהם באו להציע לי הצעה סודית. אחרי שהשביעו אותי לשמור סוד, אמרו לי שהם רוצים לצייד ספינה שתפליג לגינאה. לכולם יש מטעים כמו לי, ואין דבר שחסר להם יותר מאשר ידיים עובדות. כיוון שזה מסחר שאי אפשר לנהל, כי אי אפשר למכור את העבדים בגלוי כשהם מגיעים, הם רוצים לערוך רק הפלגה אחת, להוריד את העבדים לחוף בחשאי ולחלק אותם בין המטעים שלהם. במילה אחת, השאלה הייתה אם אסכים לשמש ממונה המטען שלהם בספינה, ולנהל את החלק של המסחר בחוף גינאה. והם הציעו לי שאקבל חלק שווה מהעבדים, בלי שאשקיע שום חלק מההון.
יש להודות שזו הייתה הצעה הוגנת, לו הוצעה למישהו שאין לו התיישבות ומטע משלו לטפל בהם, מטע שהיה בדרך טובה להפוך לחשוב מאוד, ושהיה בו הון טוב. אבל בשבילי, שכבר הייתי מבוסס ומיושב כך, ולא היה לי אלא להמשיך כפי שהתחלתי עוד שלוש או ארבע שנים, ולהזמין את מאה הלירות האחרות מאנגליה, ושבזמן הזה, ועם התוספת הקטנה הזאת, כמעט בוודאות הייתי שווה שלושת או ארבעת אלפים לירות שטרלינג, והולך וגדל, בשבילי לחשוב על הפלגה כזאת היה הדבר המגוחך ביותר שאדם במצב כזה יכול היה לעשות.
אבל אני, שנולדתי להיות המשחית של עצמי, לא יכולתי לעמוד בפני ההצעה, כשם שלא יכולתי לרסן את תוכניות הנדודים הראשונות שלי, כשעצתו הטובה של אבי הלכה לאיבוד אצלי. במילה אחת, אמרתי להם שאלך בכל לבי, אם יתחייבו לטפל במטע שלי בהיעדרי, ולמסור אותו למי שאורה, אם לא אצליח. כולם התחייבו לעשות זאת, וחתמו על מסמכים או הסכמים לשם כך. ואני ערכתי צוואה רשמית, שבה קבעתי מה ייעשה במטע ובנכסים שלי במקרה של מותי. מיניתי את רב החובל של הספינה שהציל את חיי, שהוזכר קודם, ליורש הכללי שלי, אבל חייבתי אותו לנהוג בנכסיי כפי שהוריתי בצוואה: מחצית התמורה תהיה שלו, והמחצית השנייה תישלח לאנגליה.
בקיצור, נקטתי כל אמצעי זהירות אפשרי כדי לשמור על נכסיי ולהחזיק את המטע. לו השתמשתי בחצי מהתבונה הזאת כדי לבחון את טובתי שלי, ולשפוט מה עליי לעשות ומה לא, בוודאי לא הייתי עוזב מפעל משגשג כל כך, ומשאיר מאחוריי את כל הסיכויים למצב פורח, כדי לצאת להפלגה בים, עם כל הסכנות הרגילות שלה, שלא לדבר על הסיבות שהיו לי לצפות לאסונות מיוחדים לי עצמי.
אבל נסחפתי הלאה, וצייתי בעיוורון לצווי הדמיון שלי ולא לשכלי. וכך, אחרי שהספינה צוידה, המטען הוכן, והכול נעשה בידי שותפיי להפלגה כפי שסוכם, עליתי לספינה בשעה רעה, ב־1 בספטמבר 1659, בדיוק שמונה שנים מהיום שבו עזבתי את אבי ואת אמי בהאל, כדי למרוד בסמכותם ולנהוג כטיפש כלפי טובתי שלי.
הספינה שלנו הייתה בקיבולת של כמאה ועשרים טון, נשאה שישה תותחים וארבעה־עשר אנשים, מלבד רב החובל, הנער שלו ואותי. לא היה עלינו מטען גדול של סחורות, מלבד דברים פעוטים המתאימים למסחר שלנו עם השחורים, כמו חרוזים, שברי זכוכית, צדפים ושאר זוטות, ובמיוחד מראות קטנות, סכינים, מספריים, גרזינים קטנים וכדומה.
באותו יום שבו עליתי לספינה הפלגנו, והחזקנו צפונה לאורך החוף שלנו, בכוונה לחצות לכיוון החוף האפריקאי כשנגיע לקו רוחב של כעשר או שתים־עשרה מעלות צפון, כי כך, כנראה, היה נהוג לשוט באותם ימים. היה לנו מזג אוויר טוב מאוד, רק חם מאוד, כל הדרך לאורך החוף שלנו, עד שהגענו לגובה כף סנט אוגוסטינו. משם התרחקנו יותר אל הים, איבדנו את היבשה מעינינו, ושטנו כאילו מטרתנו האי פרננדו די נורוניה, בכיוון צפון־מזרח לצפון, והשארנו את האיים האלה ממזרח. בנתיב הזה חצינו את קו המשווה בתוך כשנים־עשר יום, ולפי המדידה האחרונה שלנו היינו בקו רוחב שבע מעלות ועשרים ושתיים דקות צפון, כאשר טורנדו, או הוריקן, אלים תפס אותנו והוציא אותנו לגמרי מכל מקום שהכרנו. הוא התחיל מדרום־מזרח, הסתובב לצפון־מערב, ואז התייצב בצפון־מזרח. משם נשב בעוצמה נוראה כל כך, שבמשך שנים־עשר יום רצופים לא יכולנו לעשות דבר מלבד להיסחף, ולהימלט לפני הרוח ולתת לה לשאת אותנו לאן שהגורל וזעם הרוחות הובילו. ובמשך שנים־עשר הימים האלה, אין צורך לומר שציפיתי בכל יום להיבלע, ולמען האמת איש בספינה לא ציפה להציל את חייו.
במצוקה הזאת, נוסף על אימת הסערה, אחד מאנשינו מת מקדחת הים, ואדם אחד והנער נסחפו מהסיפון אל הים. בערך ביום השנים־עשר, כשמזג האוויר נרגע מעט, ערך רב החובל מדידה ככל שיכול, ומצא שהוא בקו רוחב של כאחת־עשרה מעלות צפון, אבל במרחק של עשרים ושתיים מעלות אורך מערבה מכף סנט אוגוסטינו. כך מצא שהוא ליד חוף גיאנה, או החלק הצפוני של ברזיל, מעבר לנהר האמזונס, לכיוון נהר אורינוקו, שנקרא בדרך כלל הנהר הגדול. הוא התחיל להתייעץ איתי איזה כיוון לקחת, כי הספינה דלפה ונפגעה קשה, והוא רצה לחזור ישר לחוף ברזיל.
אני התנגדתי לכך בתוקף. עיינו יחד במפות של חוף אמריקה, והגענו למסקנה שאין שום ארץ מיושבת שנוכל לפנות אליה עד שנגיע אל חוג האיים הקריביים. לכן החלטנו לשוט לברבדוס. קיווינו שנוכל לעשות זאת בקלות בתוך כחמישה־עשר יום של הפלגה, אם נתרחק אל הים כדי להימנע מהזרם הנמשך אל מפרץ מקסיקו. ואילו להפליג לחוף אפריקה לא יכולנו בשום אופן בלי עזרה כלשהי, גם לספינה וגם לנו עצמנו.
בכוונה הזאת שינינו את כיווננו ושטנו לצפון־מערב למערב, כדי להגיע לאחד האיים האנגליים שלנו, שם קיוויתי לקבל עזרה. אבל להפלגה שלנו נקבע גורל אחר. כשהיינו בקו רוחב שתים־עשרה מעלות ושמונה־עשרה דקות, תקפה אותנו סערה שנייה, שסחפה אותנו באותה עוצמה מערבה, והרחיקה אותנו כל כך מכל נתיבי המסחר האנושי, שגם אילו ניצלו כל חיינו מן הים, היינו בסכנה גדולה יותר להיטרף בידי פראים מאשר סיכוי לשוב אי פעם לארצנו.
במצוקה הזאת, כשהרוח עוד נשבה בחוזקה, צעק אחד מאנשינו מוקדם בבוקר: "יבשה!" ועוד לפני שהספקנו לרוץ מהתא החוצה כדי להסתכל, בתקווה לראות איפה בעולם אנחנו נמצאים, עלתה הספינה על שרטון חול. ברגע אחד נעצרה תנועתה, והים התנפץ עליה בצורה כזאת שציפינו שכולנו נאבד מיד. מיד נדחקנו אל המחסות הסגורים שלנו, כדי להגן על עצמנו מהקצף ומהרסס של הים.
לא קל למי שלא היה במצב דומה לתאר או לדמיין את התדהמה של אנשים בנסיבות כאלה. לא ידענו איפה אנחנו, או אל איזו ארץ נסחפנו, אם זה אי או יבשת, אם היא מיושבת או לא. כיוון שזעם הרוח היה עדיין גדול, אף שמעט פחות מבתחילה, לא יכולנו אפילו לקוות שהספינה תחזיק מעמד דקות רבות בלי להתנפץ לרסיסים, אלא אם כן הרוחות, כמעין נס, יתהפכו מיד. במילה אחת, ישבנו והסתכלנו זה בזה, וציפינו למוות בכל רגע, וכל אחד, בהתאם, התכונן לעולם הבא, כי כמעט לא נותר לנו דבר לעשות בעולם הזה. הנחמה שהייתה לנו באותו רגע, והנחמה היחידה, הייתה שבניגוד לציפייתנו הספינה עוד לא התנפצה, ושרב החובל אמר שהרוח מתחילה להיחלש.
ובכן, אף שחשבנו שהרוח נחלשה מעט, הספינה עלתה על החול ונתקעה בו חזק מכדי שנוכל לצפות שתשתחרר. היינו באמת במצב נורא, ולא נותר לנו אלא לחשוב איך להציל את חיינו ככל שנוכל. הייתה לנו סירה קשורה בירכתיים ממש לפני הסערה, אבל קודם היא התרסקה כשנחבטה בהגה של הספינה, ואחר כך נקרעה ממקומה, ואו שטבעה או שנסחפה אל הים. כך שלא הייתה ממנה שום תקווה. הייתה לנו סירה נוספת על הסיפון, אבל לא היה ברור איך להוריד אותה אל הים. אולם לא היה זמן להתווכח, כי דמיינו שהספינה תתנפץ לרסיסים בכל דקה, וכמה אנשים אמרו לנו שהיא כבר נשברה.
במצוקה הזאת תפס סגן רב החובל של הספינה שלנו את הסירה, ובעזרת שאר האנשים הורידו אותה מעבר לדופן הספינה. כולנו נכנסנו לתוכה, שחררנו אותה, והפקדנו את עצמנו, אחד־עשר במספר, בידי רחמי האל והים הפראי. כי אף שהסערה שככה במידה ניכרת, הגלים התנשאו לגובה מפחיד על החוף, ובצדק אפשר היה לקרוא לים "דן וילד זה", הים הפראי, כפי שההולנדים קוראים לים בסערה.
ועכשיו מצבנו היה עגום באמת, כי כולנו ראינו בבירור שהגלים גבוהים כל כך שהסירה לא תשרוד, ושאנחנו בוודאי נטבע. מפרש לא היה לנו, וגם אילו היה, לא יכולנו לעשות בו דבר. לכן חתרנו במשוטים לכיוון היבשה, אבל בלב כבד, כמו אנשים שהולכים להורג, כי כולנו ידענו שכשהסירה תתקרב לחוף, משברי הים ינפצו אותה לאלף רסיסים. למרות זאת הפקדנו את נשמותינו בידי האל בכל הלהט, והרוח דחפה אותנו לכיוון החוף, וכך זירזנו את אובדננו בידינו שלנו, כשחתרנו ככל יכולתנו לכיוון היבשה.
מה טיבו של החוף, אם הוא סלעי או חולי, אם הוא תלול או רדוד, לא ידענו. התקווה היחידה שיכלה לתת לנו, בהיגיון, צל קלוש של ציפייה, הייתה שאולי נמצא מפרץ כלשהו, או שפך של נהר כלשהו, שאליו נוכל, במזל גדול, להכניס את הסירה, או להגיע אל מחסה מן הרוח מאחורי היבשה, ואולי למצוא מים שקטים. אבל לא נראה שום דבר כזה. ככל שהתקרבנו לחוף, היבשה נראתה מפחידה יותר מהים.
אחרי שחתרנו, או ליתר דיוק נסחפנו, כשבעה קילומטרים, לפי חישובנו, הגיע מאחורינו גל זועם כמו הר, וכאילו אמר לנו במפורש לצפות למכת החסד. הוא תפס אותנו בזעם כזה שהפך את הסירה בבת אחת, והפריד אותנו גם מהסירה וגם זה מזה, ולא נתן לנו אפילו זמן לומר "הו, אלוהים!" כי כולנו נבלענו ברגע אחד.
שום דבר לא יכול לתאר את בלבול המחשבות שחשתי כששקעתי במים. כי אף שידעתי לשחות היטב, לא יכולתי לחלץ את עצמי מהגלים כדי לנשום, עד שהגל ההוא דחף אותי, או ליתר דיוק נשא אותי, מרחק רב לכיוון החוף, ואחרי שכוחו תש, נסוג והשאיר אותי על היבשה כמעט יבש, אבל חצי מת מהמים שבלעתי. עוד נותרו בי די צלילות דעת ודי נשימה, וכשראיתי שאני קרוב יותר ליבשה ממה שציפיתי, קמתי על רגליי וניסיתי להתקדם אל היבשה מהר ככל שיכולתי, לפני שגל אחר יחזור ויישא אותי שוב. אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להימלט ממנו, כי ראיתי את הים בא אחריי, גבוה כמו גבעה גדולה וזועם כמו אויב, ולא היו לי שום אמצעי או כוח להיאבק בו. מה שהיה עליי לעשות היה לעצור את נשימתי ולהרים את עצמי מעל המים אם אוכל, וכך, בשחייה, לשמור על נשימתי ולנווט את עצמי לכיוון החוף אם אפשר. הדאגה הגדולה ביותר שלי עכשיו הייתה שהים, שיישא אותי מרחק רב לכיוון החוף כשיתקדם, לא יסחוף אותי איתו בחזרה כשייסוג אל הים.
הגל שבא עליי שוב קבר אותי בבת אחת בעומק שישה או תשעה מטרים בתוך גופו, ויכולתי להרגיש שאני נישא בכוח ובמהירות אדירים לכיוון החוף, מרחק רב מאוד. אבל עצרתי את נשימתי ועזרתי לעצמי לשחות עוד קדימה בכל כוחי. כמעט התפקעתי מרוב שעצרתי את נשימתי, כאשר, כשהרגשתי שאני עולה, לרווחתי המיידית מצאתי שראשי וידיי פורצים מעל פני המים. ואף שלא יכולתי להחזיק את עצמי כך אפילו שתי שניות, זה הקל עליי מאוד, נתן לי נשימה ואומץ חדש. שוב כיסו אותי המים זמן לא מועט, אבל לא כל כך הרבה שלא יכולתי לעמוד בזה. וכשמצאתי שכוח המים תש והם התחילו לחזור, נאבקתי קדימה נגד הגלים החוזרים, והרגשתי שוב קרקע מתחת לרגליי. עמדתי במקום כמה רגעים כדי להסדיר את נשימתי, עד שהמים נסוגו ממני, ואז נשאתי רגליים ורצתי בכל הכוח שנותר לי הלאה לכיוון החוף. אבל גם זה לא הציל אותי מזעם הים, שבא ושטף אחריי שוב. ועוד פעמיים הורמתי בידי הגלים ונישאתי קדימה כמו קודם, כי החוף היה שטוח מאוד.
האחרונה מבין שתי הפעמים האלה כמעט הייתה קטלנית בשבילי. כי הים, שסחף אותי כמו קודם, הנחית אותי, או ליתר דיוק הטיח אותי, אל סלע, ובכוח כזה שהשאיר אותי חסר הכרה, ולמעשה חסר אונים להציל את עצמי. המכה פגעה בצדי ובחזי והוציאה, כביכול, את כל האוויר מגופי. אילו חזר הגל מיד, הייתי נחנק במים. אבל התאוששתי מעט לפני שהגלים חזרו, וכשראיתי שהמים עומדים לכסות אותי שוב, החלטתי להיאחז חזק בסלע ולעצור את נשימתי, אם אפשר, עד שהגל ייסוג. עכשיו, כיוון שהגלים לא היו גבוהים כמו בהתחלה, כי הייתי קרוב יותר ליבשה, נאחזתי עד שהגל שכך, ואז רצתי עוד פעם, וזה הביא אותי קרוב כל כך לחוף, שהגל הבא, אף שעבר מעליי, לא בלע אותי באופן שיסחוף אותי איתו. ובריצה הבאה הגעתי ליבשה, ושם, לנחמתי הגדולה, טיפסתי על הצוקים שבחוף והתיישבתי על הדשא, חופשי מסכנה ומחוץ להישג ידם של המים.
עכשיו נחתי ועמדתי בשלום על החוף, והתחלתי להרים את עיניי ולהודות לאלוהים על שחיי ניצלו, במצב שבו רק כמה דקות קודם כמעט לא היה מקום לתקווה. אני מאמין שאי אפשר לתאר נאמנה את האושר וההתלהבות של הנפש כשהיא ניצלת כך, אם אפשר לומר, מתוך הקבר עצמו. ועכשיו אינני מתפלא על המנהג, שכאשר פושע, שהחבל כבר כרוך סביב צווארו, קשור ועומד להיתלות, ומביאים לו חנינה, אני אומר, אינני מתפלא שמביאים איתה רופא מנתח, כדי להקיז את דמו באותו רגע שבו מבשרים לו, כדי שההפתעה לא תגרש את רוחות החיים מלבו ותכריע אותו.
"כי שמחות פתאומיות, כמו צער, מבלבלות בתחילה."
הסתובבתי על החוף ונשאתי את ידיי, וכל הווייתי, אם אפשר לומר, הייתה שקועה בהרהור על הצלתי. עשיתי אלף תנועות ומחוות שאינני יכול לתאר, וחשבתי על כל חבריי שטבעו, ועל כך שאף נפש לא ניצלה מלבדי. כי אותם לא ראיתי שוב לעולם, ולא שום סימן מהם, מלבד שלושה מהכובעים שלהם, כומתה אחת ושתי נעליים שלא היו זוג.
הפניתי את מבטי אל הספינה התקועה, אבל המשברים והקצף של הים היו גדולים כל כך שבקושי יכולתי לראות אותה, כל כך רחוק היא הייתה. וחשבתי: אלוהים! איך ייתכן שהצלחתי להגיע לחוף?
אחרי שהרגעתי את נפשי בצד המנחם של מצבי, התחלתי להסתכל סביבי, לראות באיזה מקום אני נמצא ומה צריך לעשות עכשיו. ומהר מאוד מצאתי שהנחמה שלי הולכת ופוחתת, ושבמילה אחת, ההצלה שלי הייתה נוראה. כי הייתי רטוב, לא היו לי בגדים להחליף, ולא שום דבר לאכול או לשתות כדי להתחזק. ולא ראיתי לפניי שום סיכוי מלבד למות ברעב או להיטרף בידי חיות פרא. ומה שציער אותי במיוחד היה שלא היה לי שום נשק, לא כדי לצוד ולהרוג חיה כלשהי למחייתי, ולא כדי להגן על עצמי מפני יצור אחר שאולי ירצה להרוג אותי למחייתו. במילה אחת, לא היה עליי דבר מלבד סכין, מקטרת וקצת טבק בקופסה. זו הייתה כל הצידה שלי, וזה הכניס אותי לייסורי נפש נוראים כל כך, שלזמן מה התרוצצתי כמו משוגע. כשהלילה ירד עליי, התחלתי לחשוב בלב כבד מה יהיה גורלי אם יש בארץ הזאת חיות טורפות, כי בלילה הן תמיד יוצאות לטרוף.
הפתרון היחיד שעלה במחשבתי אז היה לטפס על עץ עבות וסבוך, דומה לאשוח אבל קוצני, שגדל קרוב אליי. החלטתי לשבת עליו כל הלילה, ולחשוב למחרת באיזה מוות אמות, כי עדיין לא ראיתי שום סיכוי לחיים. הלכתי כמאתיים מטרים מהחוף, לראות אם אמצא מים מתוקים לשתות, ומצאתי, לשמחתי הגדולה. אחרי ששתיתי ושמתי מעט טבק בפי כדי להשקיט את הרעב, הלכתי אל העץ, טיפסתי עליו, וניסיתי למקם את עצמי כך שאם אירדם לא אפול. חתכתי לי מקל קצר, כמו אלה, להגנתי, ותפסתי את מקום לינתי. וכיוון שהייתי עייף מאוד, נרדמתי שינה עמוקה, וישנתי בנוחות כפי שמעטים, אני מאמין, היו יכולים לישון במצבי, וקמתי רענן יותר מכפי שהייתי אי פעם, כך נדמה לי, בנסיבות כאלה.