כשהתעוררתי, כבר היה יום מלא. מזג האוויר היה בהיר, והסערה שככה, כך שהים כבר לא השתולל ולא גאה כמו קודם. אבל מה שהפתיע אותי יותר מכול היה שבמשך הלילה הרימה הגאות את הספינה מהחול שבו הייתה תקועה, והיא נסחפה כמעט עד הסלע שהזכרתי קודם, שבו נחבלתי כל כך כשהגל הטיח אותי אליו. הסלע הזה היה במרחק של כקילומטר וחצי מהחוף שבו הייתי, והספינה נראתה עדיין עומדת זקופה. ייחלתי להיות על סיפונה, כדי שלפחות אוכל להציל כמה דברים נחוצים לשימושי.
כשירדתי ממשכני שעל העץ, הסתכלתי שוב סביבי, והדבר הראשון שמצאתי היה הסירה. היא שכבה על היבשה, היכן שהרוח והים השליכו אותה, כשלושה קילומטרים מימיני. הלכתי לאורך החוף ככל שיכולתי כדי להגיע אליה, אבל מצאתי בינינו לשון מים, או מפרצון, ברוחב של כשמונה מאות מטרים. לכן חזרתי בינתיים, כי הייתי להוט יותר להגיע אל הספינה, שבה קיוויתי למצוא משהו למחייתי באותה שעה.
מעט אחרי הצהריים מצאתי שהים שקט מאוד, והשפל נסוג כל כך רחוק שיכולתי להגיע למרחק של כארבע מאות מטרים מהספינה. וכאן התחדש צערי, כי ראיתי בבירור שאילו נשארנו על הספינה, כולנו היינו בטוחים. כלומר, כולנו היינו מגיעים בשלום לחוף, ואני לא הייתי אומלל כל כך, נטוש לגמרי בלי שום נחמה ובלי שום חברה, כפי שהייתי עכשיו. זה שוב העלה דמעות בעיניי. אבל כיוון שלא הייתה בכך הקלה רבה, החלטתי להגיע לספינה אם אפשר. פשטתי את בגדיי, כי מזג האוויר היה חם עד מאוד, ונכנסתי למים. אבל כשהגעתי לספינה, הקושי שלי היה גדול עוד יותר: איך לעלות עליה? כי כיוון שהיא הייתה תקועה על הקרקע וגבוהה מעל המים, לא היה דבר בהישג ידי שאוכל לאחוז בו. שחיתי סביבה פעמיים, ובפעם השנייה הבחנתי בחתיכת חבל קטנה, ותמהתי שלא ראיתי אותה מלכתחילה. היא השתלשלה משרשראות החרטום נמוך כל כך, שבקושי רב הצלחתי לתפוס אותה, ובעזרת החבל הזה עליתי אל סיפון החרטום של הספינה. כאן מצאתי שגוף הספינה נבקע, ושיש הרבה מים בבטן הספינה. אבל היא שכבה כך על צדה של גדה של חול קשה, או ליתר דיוק אדמה, שהירכתיים שלה היו מורמים על הגדה, והחרטום שלה נמוך, כמעט עד המים. כך כל החלק האחורי שלה נשאר חופשי, וכל מה שהיה בחלק הזה היה יבש. כי אתם יכולים להיות בטוחים שהדבר הראשון שעשיתי היה לחפש ולראות מה התקלקל ומה נשאר שלם. ובראש וראשונה מצאתי שכל מזון הספינה יבש ולא נגעו בו המים. וכיוון שהייתי מוכן מאוד לאכול, הלכתי אל מחסן הלחם ומילאתי את כיסיי בלחם יבש לים, ואכלתי אותו בזמן שעסקתי בדברים אחרים, כי לא היה לי זמן לבזבז. מצאתי גם קצת רום בתא הגדול, ושתיתי ממנו לגימה גדולה, ובאמת הייתי זקוק לה מאוד כדי לעודד את רוחי לקראת מה שעמד לפניי. עכשיו לא היה חסר לי דבר מלבד סירה, כדי לצייד את עצמי בדברים רבים שצפיתי שיהיו נחוצים לי מאוד.
לא היה טעם לשבת ולייחל למה שאי אפשר להשיג, והמצוקה הקיצונית הזאת עוררה את חריצותי. היו לנו על הספינה כמה מוטות מפרש רזרביים, שתיים או שלוש קורות עץ גדולות, ותורן עליון רזרבי אחד או שניים. החלטתי לעבוד איתם, והשלכתי מעבר לדופן כמה שיכולתי מהם, לפי משקלם, וקשרתי כל אחד מהם בחבל כדי שלא ייסחפו. אחרי שעשיתי זאת, ירדתי בצד הספינה, משכתי אותם אליי, וקשרתי ארבעה מהם יחד בשני הקצוות ככל שיכולתי, בצורת רפסודה. הנחתי עליהם לרוחב שתיים או שלוש חתיכות קצרות של קרשים, ומצאתי שאני יכול ללכת עליה היטב, אבל שהיא אינה יכולה לשאת משקל גדול, כי החלקים קלים מדי. לכן ניגשתי לעבודה, ובמסור של נגר ניסרתי תורן עליון רזרבי לשלושה חלקים, והוספתי אותם לרפסודה שלי, בעמל ובטורח רב. אבל התקווה לצייד את עצמי בדברים נחוצים עודדה אותי לעשות יותר ממה שהייתי מסוגל לעשות בהזדמנות אחרת.
עכשיו הרפסודה שלי הייתה חזקה מספיק כדי לשאת כל משקל סביר. הדאגה הבאה שלי הייתה במה להעמיס אותה, ואיך לשמור על מה שאניח עליה מפני גלי הים. אבל לא חשבתי על כך זמן רב. קודם כול הנחתי עליה את כל הקרשים והלוחות שיכולתי להשיג. אחר כך, אחרי ששקלתי היטב מה אני צריך יותר מכול, לקחתי שלוש מתיבות המלחים, שפרצתי ורוקנתי, והורדתי אותן אל הרפסודה. את הראשונה מילאתי במזון, כלומר לחם, אורז, שלוש גבינות הולנדיות, חמש חתיכות של בשר עיזים מיובש (שממנו חיינו הרבה), ושארית קטנה של תבואה אירופית, שנשמרה בשביל כמה תרנגולות שלקחנו איתנו לים, אבל התרנגולות נשחטו. היו שם גם קצת שעורה וחיטה יחד, אבל לאכזבתי הגדולה גיליתי אחר כך שהעכברושים אכלו או קלקלו את כולן. ובאשר למשקאות, מצאתי כמה תיבות בקבוקים של רב החובל שלנו, ובהן כמה משקאות חריפים מתוקים, ובסך הכול כעשרים או עשרים וחמישה ליטרים של עראק. את אלה סידרתי לחוד, כי לא היה צורך לשים אותם בתיבה, וגם לא היה בה מקום בשבילם. בזמן שעשיתי זאת, מצאתי שהגאות מתחילה לעלות, אף שהים היה שקט מאוד, והיה לי הצער לראות את המעיל, את החולצה ואת הווסט שלי, שהשארתי על החול בחוף, צפים ונסחפים. ובאשר למכנסיים שלי, שהיו רק מפשתן ופתוחים בברכיים, שחיתי אל הספינה כשהם עליי, יחד עם הגרביים. אולם זה גרם לי לחפש בגדים, ומצאתי די והותר, אבל לא לקחתי יותר ממה שהייתי צריך לשימוש מיידי, כי היו דברים אחרים שעיניי היו נשואות אליהם יותר. ראשית, כלי עבודה לעבוד בהם על החוף. ורק אחרי חיפוש ארוך מצאתי את תיבת הנגר, שהייתה באמת שלל מועיל מאוד בשבילי, ויקרה הרבה יותר מכפי שהייתה ספינה מלאה זהב באותו זמן. הורדתי אותה אל הרפסודה שלי, שלמה כפי שהייתה, בלי לבזבז זמן להציץ לתוכה, כי ידעתי באופן כללי מה יש בה.
הדאגה הבאה שלי הייתה לתחמושת ולנשק. היו שני רובי ציד טובים מאוד בתא הגדול, ושני אקדחים. אותם אבטחתי ראשונים, יחד עם כמה קרני אבק שריפה, שק קטן של כדורי עופרת, ושתי חרבות ישנות וחלודות. ידעתי שיש בספינה שלוש חביות של אבק שריפה, אבל לא ידעתי היכן התותחן שלנו אחסן אותן. אחרי חיפוש רב מצאתי אותן: שתיים מהן יבשות וטובות, והשלישית נכנסו לה מים. את השתיים האלה העברתי לרפסודה שלי יחד עם הנשק. ועכשיו חשבתי שאני טעון היטב, והתחלתי לחשוב איך אגיע איתם לחוף, כשאין לי לא מפרש, לא משוט ולא הגה, ומשב הרוח הקל ביותר היה הופך את כל השיט שלי.
היו לי שלושה דברים מעודדים: ראשית, ים חלק ושקט. שנית, הגאות עלתה ונעה לכיוון החוף. שלישית, הרוח המעטה שנשבה דחפה אותי לכיוון היבשה. וכך, אחרי שמצאתי שניים או שלושה משוטים שבורים של הסירה, ונוסף על הכלים שבתיבה מצאתי גם שני מסורים, גרזן ופטיש, יצאתי לים עם המטען הזה. במשך כקילומטר וחצי הרפסודה שלי שטה טוב מאוד, אלא שמצאתי שהיא נסחפת מעט הרחק מהמקום שבו עליתי ליבשה קודם. מכך הבנתי שיש שם זרם כלשהו של מים פנימה, ולכן קיוויתי למצוא שם מפרצון או נהר כלשהו, שאוכל להשתמש בו כנמל כדי להגיע ליבשה עם המטען שלי.
וכפי שדמיינתי, כך היה. לפניי הופיע פתח קטן ביבשה, ומצאתי שזרם חזק של הגאות נכנס לתוכו. לכן הנחיתי את הרפסודה שלי ככל שיכולתי, כדי להישאר באמצע הזרם.
אבל כאן כמעט נטרפתי בפעם השנייה, ואילו זה קרה, אני חושב באמת שלבי היה נשבר. כי כיוון שלא הכרתי דבר מהחוף, הרפסודה שלי עלתה בקצה אחד שלה על שרטון, והקצה השני לא היה תקוע. חסר מעט מאוד שכל המטען שלי יחליק לכיוון הקצה שצף, וכך ייפול למים. עשיתי כמיטב יכולתי, ולחצתי בגבי על התיבות כדי להחזיק אותן במקומן, אבל לא יכולתי לדחוף את הרפסודה מהשרטון בכל כוחי. גם לא העזתי לזוז מהתנוחה שבה הייתי. אלא החזקתי את התיבות בכל כוחי, ועמדתי כך כחצי שעה. בזמן הזה עליית המים יישרה אותי מעט. וזמן קצר אחר כך, כשהמים עוד עלו, הרפסודה שלי צפה שוב, ודחפתי אותה במשוט שהיה לי אל התעלה. אחר כך נסחפתי הלאה פנימה, ולבסוף מצאתי את עצמי בשפך של נהר קטן, עם יבשה משני צדדיו, וזרם גאות חזק עולה במעלה הנהר. חיפשתי בשני הצדדים מקום מתאים לעלות לחוף, כי לא רציתי להיסחף רחוק מדי במעלה הנהר. קיוויתי לראות עם הזמן ספינות בים, ולכן החלטתי להתמקם קרוב לחוף הים ככל שיכולתי.
לבסוף הבחנתי במפרצון קטן בגדה הימנית של הנחל, ואליו הנחיתי את הרפסודה בעמל ובקושי רב. לבסוף התקרבתי כל כך עד שנגעתי בקרקע במשוט שלי, ויכולתי לדחוף אותה היישר פנימה. אבל כאן כמעט הטבלתי שוב את כל המטען שלי בים. כי החוף היה תלול למדי, כלומר משופע, ולא היה מקום לעלות עליו, אלא שאם הרפסודה תעלה על החוף, קצה אחד שלה יהיה גבוה כל כך והקצה השני ישקע נמוך, כמו קודם, ושוב יסכן את המטען שלי. כל מה שיכולתי לעשות היה לחכות עד שהגאות תגיע לשיאה, ולהחזיק את הרפסודה במשוט כמו בעוגן, כדי להצמיד את צדה אל החוף, ליד חלקת אדמה שטוחה, שציפיתי שהמים יציפו אותה. וכך אכן קרה. ברגע שמצאתי שיש מספיק מים, כי הרפסודה שלי שקעה כשלושים סנטימטרים במים, דחפתי אותה אל חלקת האדמה השטוחה, ושם קשרתי ועגנתי אותה, בכך שתקעתי את שני המשוטים השבורים שלי באדמה, אחד בצד אחד ליד קצה אחד, ואחד בצד השני ליד הקצה השני. כך שכבתי עד שהמים נסוגו בשפל, והשאירו את הרפסודה שלי ואת כל המטען בשלום על החוף.
העבודה הבאה שלי הייתה לסייר בארץ ולחפש מקום מתאים למגוריי, ומקום לאחסן את חפציי כדי לשמור עליהם מכל מה שעלול לקרות. היכן הייתי, עדיין לא ידעתי: אם ביבשת או באי, אם המקום מיושב או לא, אם יש בו סכנה מחיות פרא או לא. היה שם גבעה, לא יותר מקילומטר וחצי ממני, שהתנשאה תלולה וגבוהה מאוד, ונראתה גבוהה מכמה גבעות אחרות, שהשתרעו ממנה צפונה כמו רכס. לקחתי את אחד מרובי הציד, את אחד האקדחים וקרן אבק שריפה, וכשאני חמוש כך יצאתי לסייר עד לראש הגבעה ההיא. שם, אחרי שהגעתי לפסגה בעמל ובקושי רב, ראיתי את גורלי, לצערי הגדול: כלומר, שאני נמצא על אי מוקף ים מכל עבר. לא נראתה שום יבשה מלבד כמה סלעים, הרחק מאוד, ושני איים קטנים, קטנים מזה, כחמישה־עשר קילומטרים ממערב.
מצאתי גם שהאי שבו הייתי שומם, ולפי מה שהיה לי יסוד טוב להאמין, אין בו תושבים מלבד חיות פרא, אף שלא ראיתי אף אחת מהן. ראיתי שפע של ציפורים, אבל לא הכרתי את סוגיהן, וגם כשצדתי אותן לא יכולתי לדעת מה ראוי למאכל ומה לא. בדרכי חזרה יריתי בציפור גדולה שראיתי יושבת על עץ בשולי יער גדול. אני מאמין שזו הייתה הירייה הראשונה שנורתה שם מאז בריאת העולם. ברגע שיריתי, עלו מכל חלקי היער אינספור ציפורים מסוגים רבים, בצווחות ובקריאות מבולבלות, כל אחת לפי קולה הרגיל, אבל אף אחת מהן לא הייתה מסוג שהכרתי. ובאשר ליצור שהרגתי, חשבתי שהוא מין נץ, כי צבעו ומקורו דמו לשל נץ, אבל לא היו לו טפרים או ציפורניים יותר מהרגיל. בשרו היה כבשר נבלה, ולא היה ראוי לשום דבר.
מרוצה מהתגלית הזאת, חזרתי אל הרפסודה שלי, וניגשתי לעבודה להוריד את המטען שלי לחוף, וזה העסיק אותי כל שאר היום. מה לעשות עם עצמי בלילה לא ידעתי, וגם לא היכן לנוח, כי פחדתי לשכב על האדמה, שמא תטרוף אותי איזו חיית פרא. אבל כפי שגיליתי אחר כך, באמת לא היה צורך בפחדים האלה.
אולם, ככל שיכולתי, ביצרתי את עצמי מסביב בתיבות ובקרשים שהבאתי לחוף, ועשיתי מעין בקתה ללינת אותו לילה. ובאשר למזון, עדיין לא ראיתי איך אספק אותו לעצמי, מלבד ששמתי לב לשתיים או שלוש חיות דמויות ארנבות שרצו מתוך היער שבו יריתי בציפור.
עכשיו התחלתי לחשוב שאני עוד יכול להוציא מהספינה דברים רבים מאוד שיועילו לי, ובמיוחד חלק מחבלי התורן ומהמפרשים, ועוד דברים כאלה שאפשר להביא ליבשה. החלטתי לערוך עוד מסע אל הספינה, אם אפשר. וכיוון שידעתי שהסערה הראשונה שתנשב בוודאי תנפץ אותה לרסיסים, החלטתי להניח בצד כל דבר אחר, עד שאוציא מהספינה כל מה שאוכל להוציא. אחר כך קיימתי מועצה, כלומר במחשבותיי, אם לקחת שוב את הרפסודה, אבל זה נראה בלתי אפשרי. לכן החלטתי ללכת כמו קודם, כשהמים בשפל. וכך עשיתי, אלא שהתפשטתי לפני שיצאתי מהבקתה שלי, ולא היה עליי דבר מלבד החולצה המשובצת שלי, תחתוני פשתן, וזוג נעלי בית לרגליי.
עליתי לספינה כמו קודם והכנתי רפסודה שנייה. אחרי הניסיון שצברתי עם הראשונה, לא עשיתי אותה מגושמת כל כך ולא העמסתי אותה כבד כל כך, ובכל זאת הבאתי איתי דברים רבים שהועילו לי מאוד. ראשית, במחסן הנגר מצאתי שניים או שלושה שקים מלאים במסמרים קטנים וגדולים, מגבה בורג גדול, תריסר או שניים של גרזינים קטנים, ומעל לכול, אותו דבר מועיל ביותר שנקרא אבן משחזת. את כל אלה אבטחתי, יחד עם כמה דברים שהיו שייכים לתותחן, ובמיוחד שניים או שלושה מוטות ברזל, שתי חביות של כדורי מוסקט, שבעה מוסקטים, עוד רובה ציד, עם עוד כמות קטנה של אבק שריפה, שק גדול מלא כדורי עופרת קטנים, וגליל גדול של יריעות עופרת. אבל האחרון היה כבד כל כך שלא יכולתי להרים אותו ולהעביר אותו מעבר לדופן הספינה.
מלבד הדברים האלה, לקחתי את כל בגדי האנשים שיכולתי למצוא, ומפרש תורן קדמי רזרבי, ערסל וכמה מצעים. בכל אלה העמסתי את הרפסודה השנייה שלי, והבאתי את כולם בשלום לחוף, לנחמתי הגדולה מאוד.
בזמן שנעדרתי מהיבשה, חששתי מעט שלפחות המזון שלי ייטרף על החוף. אבל כשחזרתי לא מצאתי שום סימן לאורח כלשהו. רק ישב שם יצור דמוי חתול בר על אחת התיבות. כשהתקרבתי אליו, הוא ברח מרחק קטן ואז עמד במקום. הוא ישב רגוע מאוד ואדיש, והביט היישר בפניי, כאילו רצה להתוודע אליי. כיוונתי אליו את הרובה שלי, אבל כיוון שלא הבין מה זה, הוא נשאר אדיש לגמרי ולא ניסה לזוז. על כך זרקתי לו פירור של לחם יבש. אגב, לא הייתי נדיב בו במיוחד, כי המלאי שלי לא היה גדול. אבל בכל זאת, אני אומר, חסכתי לו פירור, והוא ניגש אליו, הריח אותו, אכל אותו, והביט (כאילו בהנאה) כדי לקבל עוד. אבל אני הודיתי לו ולא יכולתי לחסוך עוד, אז הוא הסתלק לדרכו.
אחרי שהבאתי את המטען השני שלי לחוף, אף שנאלצתי לפתוח את חביות אבק השריפה ולהביא אותן בחלקים, כי הן היו כבדות מדי, חביות גדולות, ניגשתי לעבודה לעשות לי אוהל קטן מהמפרש ומכמה מוטות שחתכתי לשם כך. לתוך האוהל הזה הכנסתי כל דבר שידעתי שיתקלקל מגשם או משמש. ואת כל התיבות והחביות הריקות ערמתי במעגל סביב האוהל, כדי לבצר אותו מפני כל התקפה פתאומית, של אדם או של חיה.
כשסיימתי, חסמתי את פתח האוהל בכמה קרשים מבפנים, ובתיבה ריקה שהעמדתי על צדה מבחוץ. פרשתי אחד המזרנים על האדמה, הנחתי את שני האקדחים שלי ממש ליד ראשי ואת הרובה שלי לאורכי לצדי, והלכתי לישון בפעם הראשונה. ישנתי בשקט רב כל הלילה, כי הייתי עייף וכבד מאוד. בלילה הקודם ישנתי מעט, וכל היום עמלתי קשה מאוד להביא את כל הדברים האלה מהספינה ולהעלות אותם לחוף.
עכשיו היה לי המחסן הגדול ביותר מכל הסוגים שנאגר אי פעם, אני מאמין, בשביל אדם אחד. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. כי כל עוד הספינה עמדה זקופה בתנוחה ההיא, חשבתי שעליי להוציא ממנה כל מה שאוכל. לכן בכל יום, בשעת השפל, עליתי לספינה והבאתי משהו. במיוחד בפעם השלישית שהלכתי הבאתי כמה שיכולתי מחבלי התורן, וגם את כל החבלים הדקים וחוטי החבל שיכולתי להשיג, עם חתיכת בד מפרש רזרבית, שנועדה לתיקון המפרשים בשעת הצורך, ואת חבית אבק השריפה הרטובה. במילה אחת, הבאתי בסופו של דבר את כל המפרשים, אלא שנאלצתי לחתוך אותם לחתיכות ולהביא כמה שיכולתי בכל פעם, כי הם כבר לא היו שימושיים כמפרשים, אלא כבד בלבד.
אבל מה שניחם אותי עוד יותר היה שלבסוף, אחרי שערכתי חמישה או שישה מסעות כאלה, וחשבתי שאין לי עוד מה לצפות מהספינה שיהיה שווה את הטרחה, אני אומר, אחרי כל זה, מצאתי חבית ענקית של לחם, שלוש חביות קטנות וגדולות של רום, או משקה חריף, קופסת סוכר וחבית של קמח משובח. זה הפתיע אותי, כי כבר הפסקתי לצפות למזון נוסף, מלבד מה שהמים קלקלו. מהר מאוד רוקנתי את חבית הלחם, ועטפתי אותו חבילה אחר חבילה בחתיכות של המפרשים שחתכתי. במילה אחת, הבאתי גם את כל זה בשלום לחוף.
למחרת ערכתי עוד מסע, ועכשיו, אחרי שבזזתי מהספינה את כל מה שאפשר היה לשאת ולהוציא, התחלתי בכבלים. חתכתי את הכבל הגדול לחתיכות שיכולתי להזיז, והבאתי לחוף שני כבלים וחבל עגינה, עם כל כלי הברזל שיכולתי להשיג. אחר כך כרתתי את מוט מפרש החרטום ואת מוט מפרש התורן האחורי, וכל דבר שיכולתי, כדי לבנות רפסודה גדולה, העמסתי עליה את כל המטען הכבד הזה, ויצאתי לדרך. אבל עכשיו מזלי הטוב התחיל לעזוב אותי. הרפסודה הזאת הייתה מגושמת ועמוסה מדי, כך שאחרי שנכנסתי למפרצון הקטן שבו הורדתי את שאר חפציי, לא יכולתי לנווט אותה בקלות כמו את האחרת, והיא התהפכה והשליכה אותי ואת כל המטען שלי למים. לי עצמי לא נגרם נזק גדול, כי הייתי קרוב לחוף. אבל מן המטען חלק גדול אבד, במיוחד הברזל, שציפיתי שיועיל לי מאוד. אולם כשהמים נסוגו בשפל, הוצאתי לחוף את רוב חתיכות הכבל ומקצת הברזל, אף שבעמל אינסופי, כי נאלצתי לצלול כדי להוציא אותם מהמים, עבודה שעייפה אותי מאוד. אחרי זה עליתי לספינה בכל יום, והבאתי מה שיכולתי להשיג.
עכשיו כבר הייתי שלושה־עשר ימים על החוף, ועליתי לספינה אחת־עשרה פעמים. בזמן הזה הבאתי ממנה כל מה שאפשר לצפות שזוג ידיים אחד יוכל להביא. אף על פי כן, אני מאמין באמת שאילו נמשך מזג האוויר השקט, הייתי מביא את כל הספינה, חתיכה אחר חתיכה. אבל כשהתכוננתי לעלות אליה בפעם השתים־עשרה, מצאתי שהרוח מתחילה להתחזק. למרות זאת, בשעת השפל עליתי לספינה. ואף שחשבתי שחיפשתי בתא ביסודיות כזאת שאי אפשר למצוא בו עוד דבר, גיליתי ארון ובו מגירות. באחת מהן מצאתי שניים או שלושה תערים, זוג מספריים גדולים, ועשר או שתים־עשרה סכינים ומזלגות טובים. ובאחרת מצאתי כסף בשווי של כשלושים ושש לירות שטרלינג: קצת מטבעות אירופיים, קצת מטבעות ברזילאיים, כמה מטבעות שמונה, קצת זהב וקצת כסף.
חייכתי לעצמי למראה הכסף הזה. "הו, הבל!" אמרתי בקול רם, "למה אתה טוב? אינך שווה לי, לא, אפילו לא את הטרחה להרים אותך מהאדמה. אחת מהסכינים האלה שווה את כל הערימה הזאת. אין לי שום שימוש בך. הישאר נא במקומך, ורד לתהום כיצור שחייו אינם שווים הצלה." אבל במחשבה שנייה לקחתי אותו. עטפתי את כל זה בחתיכת בד מפרש, והתחלתי לחשוב על בניית רפסודה נוספת. אבל בזמן שהתכוננתי לכך, מצאתי שהשמיים מתכסים עננים, והרוח מתחילה להתחזק, ובתוך רבע שעה נשבה רוח חזקה מכיוון החוף. מיד עלה בדעתי שאין טעם לנסות לבנות רפסודה כשהרוח נושבת מהחוף אל הים, ושעליי להסתלק לפני שתתחיל הגאות, אחרת אולי לא אוכל להגיע לחוף בכלל. לכן הורדתי את עצמי למים ושחיתי לרוחב התעלה שבין הספינה לחולות, וגם זה בקושי רב, בחלקו בגלל משקל הדברים שנשאתי עליי, ובחלקו בגלל סערת המים. כי הרוח התחזקה מהר מאוד, ועוד לפני שהגאות הגיעה לשיאה נשבה סערה.
אבל כבר הגעתי הביתה, אל האוהל הקטן שלי, ושם שכבתי, עם כל עושרי סביבי, בבטחה גמורה. כל הלילה נשבה רוח חזקה מאוד, ובבוקר, כשהבטתי החוצה, הנה, הספינה כבר לא נראתה! הופתעתי מעט, אבל התאוששתי בזכות המחשבה המספקת שלא בזבזתי זמן ולא התרשלתי בשום דבר כדי להוציא ממנה כל מה שיכול להועיל לי. ולמעשה, נשאר בה מעט מאוד שהייתי יכול להביא, אילו היה לי יותר זמן.
עכשיו חדלתי לחשוב עוד על הספינה, או על כל דבר שבה, מלבד מה שייסחף לחוף משרידיה. וכך אכן קרה אחר כך לחלקים שונים שלה, אבל לדברים האלה היה לי שימוש מועט.
עכשיו היו מחשבותיי עסוקות כולן בשאלה איך להגן על עצמי, אם מפני פראים, אם יופיעו, ואם מפני חיות פרא, אם יש כאלה באי. חשבתי הרבה על הדרך לעשות זאת, ואיזה סוג של משכן להקים: אם לחפור לי מערה באדמה, או להקים אוהל על האדמה. ובקיצור, החלטתי על שניהם. ואולי לא יהיה זה לא במקום לתאר את האופן שבו עשיתי זאת ואת צורתם.
מהר מאוד מצאתי שהמקום שבו הייתי אינו מתאים להתיישבות שלי. הוא היה על אדמה נמוכה וביצתית, קרוב לים, והאמנתי שהוא לא יהיה בריא, ובמיוחד לא היו לידו מים מתוקים. לכן החלטתי למצוא חלקת אדמה בריאה ונוחה יותר.
שקלתי כמה דברים שמצאתי שיהיו מתאימים לי במצבי. ראשית, בריאות ומים מתוקים, כפי שהזכרתי זה עתה. שנית, מחסה מחום השמש. שלישית, ביטחון מפני יצורים טורפים, אם אדם ואם חיה. רביעית, מראה אל הים, כדי שאם ישלח האל ספינה כלשהי לטווח הראייה, לא אחמיץ שום הזדמנות להצלתי, כי עדיין לא רציתי לוותר על כל תקוותי לכך.
בחיפוש אחר מקום מתאים לכך, מצאתי מישור קטן בצלע של גבעה עולה. החזית של הגבעה שפנתה אל המישור הקטן הזה הייתה תלולה כמו קיר של בית, כך ששום דבר לא יכול היה לרדת עליי מלמעלה. בצד אחד של הסלע היה שקע, שנחצב מעט פנימה, כמו כניסה או פתח של מערה, אבל לא הייתה שם באמת שום מערה או דרך לתוך הסלע.
על המישור הירוק, ממש מול השקע הזה, החלטתי להקים את האוהל שלי. המישור הזה לא היה רחב יותר מכתשעים מטרים, ואורכו היה פי שניים בערך, והוא השתרע כמו מדשאה לפני הפתח שלי. בקצהו הוא ירד בצורה לא סדירה לכל הכיוונים אל האדמה הנמוכה שליד הים. הוא היה בצד הצפון־צפון־מערבי של הגבעה, כך שבכל יום הוא היה מוגן מהחום עד שהשמש עמדה במערב לדרום־מערב בערך, ובארצות ההן זה קרוב לשעת השקיעה.
לפני שהקמתי את האוהל, סימנתי חצי מעגל לפני השקע. רדיוס חצי המעגל היה כתשעה מטרים מהסלע, וקוטרו, מתחילתו ועד סופו, כשמונה־עשר מטרים.
בחצי המעגל הזה נעצתי שתי שורות של יתדות חזקות. תקעתי אותן באדמה עד שעמדו יציב מאוד כמו עמודים, כשהקצה העבה יותר בולט מעל האדמה יותר ממטר ושבעים, ומחודד בראשו. שתי השורות לא עמדו במרחק של יותר מחמישה־עשר סנטימטרים זו מזו.
אחר כך לקחתי את חתיכות הכבל שחתכתי בספינה, והנחתי אותן בשורות, זו על גבי זו, בתוך המעגל, בין שתי שורות היתדות, עד למעלה. מבפנים העמדתי יתדות אחרות, בגובה של כשבעים וחמישה סנטימטרים, נשענות עליהן כמו תמוכה לעמוד. הגדר הזאת הייתה חזקה כל כך שלא אדם ולא חיה יכלו להיכנס דרכה או לעבור מעליה. זה עלה לי זמן ועמל רבים מאוד, במיוחד לחתוך את העמודים ביערות, להביא אותם למקום ולתקוע אותם באדמה.
את הכניסה למקום הזה עשיתי לא בדלת, אלא בסולם קצר שעולים בו מעל לראש הגדר. כשהייתי בפנים, הרמתי את הסולם אחריי. וכך הייתי מגודר ומבוצר לגמרי, כך חשבתי, מפני כל העולם, ולכן ישנתי בבטחה בלילה, מה שאחרת לא הייתי יכול לעשות. אף שכפי שהתברר אחר כך, לא היה צורך בכל הזהירות הזאת מפני האויבים שמהם חששתי.
לתוך הגדר, או המבצר הזה, נשאתי בעמל אינסופי את כל עושרי, את כל המזון, התחמושת והציוד שלי, שעליהם סיפרתי למעלה. והקמתי אוהל גדול, וכדי להגן עליי מפני הגשמים, שבתקופה אחת של השנה הם עזים מאוד שם, עשיתי אותו כפול: אוהל קטן אחד בפנים, ואוהל גדול אחד מעליו. את העליון כיסיתי ביריעת ברזנט גדולה, ששמרתי בין המפרשים.
ועכשיו לא שכבתי עוד לזמן מה במיטה שהבאתי לחוף, אלא בערסל, שהיה באמת טוב מאוד, והיה שייך לסגן רב החובל של הספינה.
לתוך האוהל הזה הכנסתי את כל המזון שלי, וכל דבר שעלול להתקלקל מרטיבות. ואחרי שסגרתי כך על כל חפציי, אטמתי את הכניסה, שעד עכשיו השארתי פתוחה, ומאז נכנסתי ויצאתי, כפי שאמרתי, בסולם קצר.
כשסיימתי את זה, התחלתי לחפור את דרכי לתוך הסלע. את כל העפר והאבנים שחפרתי הוצאתי דרך האוהל, וערמתי אותם בתוך הגדר שלי כמין מרפסת, כך שהקרקע בפנים התרוממה בכארבעים וחמישה סנטימטרים. וכך עשיתי לי מערה, ממש מאחורי האוהל שלי, ששימשה לי כמו מרתף לביתי.
כל הדברים האלה עלו לי עמל רב וימים רבים עד שהושלמו. לכן עליי לחזור לכמה דברים אחרים שהעסיקו חלק ממחשבותיי. באותו זמן קרה, אחרי ששרטטתי את תוכניתי להקמת האוהל ולחפירת המערה, שירד מטר גשם מענן עבה וכהה, ופתאום הבזיק ברק, ואחריו רעם גדול, כפי שקורה מטבע הדברים. לא הופתעתי כל כך מהברק, כמו מהמחשבה שחלפה בראשי מהר כמו הברק עצמו: הו, אבק השריפה שלי! לבי ממש צנח בקרבי כשחשבתי שבפיצוץ אחד עלול כל אבק השריפה שלי להיהרס, ובו, כך חשבתי, היו תלויים לגמרי לא רק ההגנה שלי, אלא גם השגת המזון שלי. לא דאגתי כלל באותה מידה לסכנה שלי עצמי, אף שאילו נדלק אבק השריפה, לעולם לא הייתי יודע מי פגע בי.
הדבר עשה עליי רושם כזה, שאחרי שהסערה חלפה הנחתי בצד את כל עבודותיי, את הבנייה ואת הביצור, והתמסרתי לעשיית שקים וקופסאות, כדי לחלק את אבק השריפה ולשמור אותו מעט מעט בכל חבילה, בתקווה שמה שלא יקרה, לא יידלק כולו בבת אחת. ושמרתי את החבילות כל כך רחוק זו מזו, שלא יהיה אפשר שחלק אחד יצית את חברו. את העבודה הזאת סיימתי בתוך כשבועיים, ואני חושב שאבק השריפה שלי, שבסך הכול שקל כמאה ועשרה קילוגרמים, חולק ללא פחות ממאה חבילות. ובאשר לחבית שנרטבה, לא חששתי ממנה לשום סכנה, ולכן הנחתי אותה במערה החדשה שלי, שבדמיוני קראתי לה המטבח שלי. ואת השאר החבאתי פה ושם בחורים בין הסלעים, כך שלא תגיע אליו שום רטיבות, וסימנתי בזהירות רבה היכן הנחתי אותו.
בזמן שעסקתי בזה, יצאתי לפחות פעם אחת בכל יום עם הרובה שלי, גם כדי להשתעשע, גם כדי לראות אם אוכל לצוד משהו ראוי למאכל, וגם כדי להכיר, ככל שיכולתי, את מה שהאי מצמיח. בפעם הראשונה שיצאתי גיליתי מיד שיש באי עיזים, וזה סיפק אותי מאוד. אבל לכך נלווה הצער הזה: הן היו ביישניות כל כך, ערמומיות כל כך ומהירות רגליים כל כך, שהיה זה הדבר הקשה ביותר בעולם להגיע אליהן. אבל לא נרתעתי מכך, ולא פקפקתי שאוכל לירות באחת מדי פעם, וכך אכן קרה מהר מאוד. כי אחרי שגיליתי מעט את המקומות שבהן נהגו לשהות, ארבתי להן בדרך הזאת: שמתי לב שאם הן ראו אותי בעמקים, אף שהן עצמן היו על הסלעים, הן ברחו כאילו נבהלו נורא. אבל אם הן רעו בעמקים ואני הייתי על הסלעים, הן לא שמו לב אליי כלל. מכך הסקתי שבגלל מיקום עיניהן, מבטן מכוון כל כך כלפי מטה שהן אינן רואות בקלות דברים שנמצאים מעליהן. לכן נקטתי אחר כך בשיטה הזאת: תמיד טיפסתי קודם על הסלעים כדי להיות מעליהן, ואז היה לי לעתים קרובות מטרה נוחה.
בירייה הראשונה שיריתי בין החיות האלה הרגתי עז, שהיה לצדה גדי קטן שהיא היניקה, וזה ציער אותי מאוד. כי כשהאם נפלה, הגדי עמד לצדה ללא תנועה עד שבאתי והרמתי אותה. ולא רק זה, אלא כשנשאתי את האם איתי על כתפיי, הגדי הלך אחריי כל הדרך עד המתחם שלי. על כך הנחתי את האם, לקחתי את הגדי בזרועותיי ונשאתי אותו מעבר לגדר שלי, בתקווה לגדל אותו ולביית אותו. אבל הוא לא רצה לאכול, ולכן נאלצתי להרוג אותו ולאכול אותו בעצמי. שני אלה סיפקו לי בשר זמן רב, כי אכלתי במשורה, וחסכתי את המזון שלי, ובמיוחד את הלחם, ככל שיכולתי.
עכשיו, משקבעתי את משכני, מצאתי שאני חייב בהחלט להכין מקום להדליק בו אש, ודלק לשרוף. ואת מה שעשיתי לשם כך, וגם איך הגדלתי את המערה שלי ואילו נוחיות התקנתי, אתאר במלואו במקומו. אבל עכשיו עליי לספר מעט על עצמי, ועל מחשבותיי על החיים, שאפשר בהחלט לשער שלא היו מעטות.
ראיתי את מצבי בעין קודרת. כי כיוון שלא הושלכתי אל האי ההוא אלא אחרי שסערה עזה, כפי שסיפרתי, סחפה אותנו הרחק מנתיב ההפלגה שתכננו, ומרחק רב, כלומר מאות רבות של קילומטרים, מנתיבי המסחר הרגילים של בני האדם, היה לי יסוד רב לראות בכך גזרה משמיים, שבמקום השומם הזה ובדרך השוממה הזאת אסיים את חיי. הדמעות זלגו בשפע על פניי כשהרהרתי בדברים האלה. ולפעמים הייתי מתווכח עם עצמי מדוע תהרוס ההשגחה כך לגמרי את ברואיה, ותעשה אותם אומללים כל כך, חסרי עזרה כל כך, נטושים, מדוכאים לגמרי, עד שכמעט לא יהיה זה הגיוני להודות על חיים כאלה.
אבל תמיד חזר אליי מהר משהו שעצר את המחשבות האלה ונזף בי. ובמיוחד יום אחד, כשהלכתי עם הרובה בידי לאורך שפת הים, הייתי שקוע מאוד במחשבות על מצבי הנוכחי, והשכל, כביכול, התווכח איתי מן הצד השני, כך: "נו, אתה במצב שומם, זה נכון. אבל זכור נא, איפה כל השאר? הלא באתם, אחד־עשר מכם, בסירה? איפה העשרה? מדוע הם לא ניצלו ואתה אבדת? מדוע דווקא אתה נבחרת? האם טוב יותר להיות כאן או שם?" ואז הצבעתי על הים. את כל הרעות יש לשקול יחד עם הטוב שיש בהן, ועם מה שגרוע מהן.
ואז שוב עלה בדעתי כמה טוב אני מצויד למחייתי, ומה היה מצבי אילו לא קרה (והסיכוי לכך היה אחד למאה אלף) שהספינה צפה מהמקום שבו עלתה על השרטון לראשונה, ונסחפה קרוב כל כך לחוף, שהיה לי זמן להוציא ממנה את כל הדברים האלה. מה היה מצבי, אילו נאלצתי לחיות במצב שבו הגעתי לחוף בתחילה, בלי צורכי החיים, ובלי האמצעים לספק ולהשיג אותם? "במיוחד," אמרתי בקול רם (אף שלעצמי), "מה הייתי עושה בלי רובה, בלי תחמושת, בלי שום כלים לעשות דבר או לעבוד בהם, בלי בגדים, מצעים, אוהל או כל סוג של מחסה?" ועכשיו היה לי כל זה בכמות מספקת, והייתי בדרך טובה לצייד את עצמי כך שאוכל לחיות בלי הרובה כשתיגמר התחמושת. כך שהיה לי סיכוי סביר להתקיים בלי מחסור כל ימי חיי. כי חשבתי מההתחלה איך אתכונן לתקלות שעלולות לקרות, ולזמן שיבוא, ולא רק אחרי שתיגמר התחמושת שלי, אלא אפילו אחרי שבריאותי וכוחי ייחלשו.
אני מודה שלא עלה בדעתי כלל שהתחמושת שלי עלולה להיהרס בפיצוץ אחד, כלומר שאבק השריפה שלי יתפוצץ מברק. ולכן המחשבה על כך הפתיעה אותי כל כך כשהבריק ורעם, כפי שסיפרתי זה עתה.
ועכשיו, כשאני עומד להתחיל בתיאור עגום של חיים שקטים, כאלה שאולי לא נשמע עליהם מעולם בעולם, אתחיל אותו מתחילתו ואמשיך בו לפי הסדר. לפי חשבוני זה היה ב־30 בספטמבר, כשבדרך שתיארתי למעלה דרכה רגלי לראשונה על האי הנורא הזה. השמש, שהייתה אז בשוויון יום ולילה של הסתיו, עמדה כמעט מעל ראשי, כי לפי מדידתי חישבתי שאני נמצא בקו רוחב תשע מעלות ועשרים ושתיים דקות צפונית לקו המשווה.
אחרי שהייתי שם כעשרה או שנים־עשר ימים, עלה בדעתי שאאבד את חשבון הזמן מחוסר ספרים, עט ודיו, ואפילו אשכח את ימי השבת. כדי למנוע זאת, חרטתי בסכין שלי על עמוד גדול, באותיות גדולות, ועשיתי ממנו צלב גדול והצבתי אותו על החוף שבו עליתי לראשונה ליבשה: "כאן עליתי לחוף ב־30 בספטמבר 1659."
על דפנות העמוד המרובע הזה חרטתי בכל יום חריץ בסכין שלי. כל חריץ שביעי היה ארוך פי שניים מהשאר, וכל יום ראשון בחודש היה ארוך פי שניים מהחריץ הארוך ההוא. וכך ניהלתי את לוח השנה שלי, כלומר את חשבון הזמן השבועי, החודשי והשנתי.
בנוסף, יש לציין שבין הדברים הרבים שהוצאתי מהספינה, במסעות השונים שערכתי אליה כפי שהוזכר למעלה, השגתי כמה דברים פחות יקרי ערך, אבל לא פחות מועילים לי כלל, שלא רשמתי קודם. במיוחד עטים, דיו ונייר, כמה חבילות שהיו בידי רב החובל, סגנו, התותחן והנגר. שלושה או ארבעה מצפנים, כמה מכשירים מתמטיים, שעוני שמש, משקפות, מפות וספרי ניווט, ואת כולם צררתי יחד, בין שאזדקק להם ובין שלא. מצאתי גם שלושה ספרי קודש טובים מאוד, שהגיעו אליי במטען שלי מאנגליה, וארזתי אותם בין חפציי. גם כמה ספרים פורטוגזיים, וביניהם שניים או שלושה ספרי תפילה קתוליים, וכמה ספרים אחרים, ואת כולם שמרתי בקפידה. ואסור לי לשכוח שהיו לנו בספינה כלב ושני חתולים, שעל תולדותיהם המפוארות אולי תהיה לי הזדמנות לספר משהו במקומו. כי את שני החתולים לקחתי איתי, ואילו הכלב קפץ מהספינה מעצמו ושחה אליי לחוף ביום שאחרי שירדתי לחוף עם המטען הראשון שלי, והיה לי משרת נאמן שנים רבות. לא היה חסר לי שום דבר שהוא יכול היה להביא לי, ולא שום חברה שהוא יכול היה לתת לי. רק רציתי שידבר איתי, אבל את זה הוא לא יכול היה לעשות. כפי שציינתי קודם, מצאתי עטים, דיו ונייר, וחסכתי בהם עד הקצה. ואראה שכל עוד הדיו שלי החזיק מעמד, רשמתי את הדברים בדיוק רב, אבל אחרי שנגמר לא יכולתי, כי לא יכולתי להכין דיו בשום דרך שהצלחתי להמציא.
וזה הזכיר לי שחסרו לי דברים רבים, למרות כל מה שאספתי. אחד מהם היה דיו. וגם את, מכוש ויעה, כדי לחפור או להזיז אדמה. מחטים, סיכות וחוט. ובאשר לבגדי פשתן, מהר מאוד למדתי להסתדר בלעדיהם בלי קושי רב.
המחסור הזה בכלים גרם לכל עבודה שעשיתי להתקדם בכבדות. כמעט שנה שלמה עברה עד שסיימתי לגמרי את הגדר הקטנה שלי, או את הקפת משכני. העמודים, או היתדות, שהיו כבדים ככל שיכולתי להרים, לקחו זמן רב לחתוך ולהכין ביערות, ועוד הרבה יותר זמן להביא הביתה. כך שלפעמים ביליתי יומיים בחיתוך ובהבאת אחד העמודים האלה הביתה, ויום שלישי בתקיעתו באדמה. לשם כך השגתי בתחילה חתיכת עץ כבדה, אבל לבסוף נזכרתי באחד ממוטות הברזל. אבל גם איתו, אף שמצאתי אותו, תקיעת העמודים או היתדות האלה הייתה עבודה מייגעת ומשעממת מאוד.
אבל מדוע הייתי צריך לדאוג למשעממות של כל דבר שהיה עליי לעשות, כשהיה לי די זמן לעשות אותו? וגם לא היה לי שום עיסוק אחר אחרי שאסיים, לפחות לא שיכולתי לצפות, מלבד לשוטט באי ולחפש מזון, ואת זה עשיתי, פחות או יותר, בכל יום.
עכשיו התחלתי לחשוב ברצינות על מצבי ועל הנסיבות שאליהן נקלעתי. ערכתי בכתב את מצב ענייניי, לא כל כך כדי להשאיר אותם למי שיבוא אחריי, כי סביר היה שיהיו לי מעט יורשים, אלא כדי לשחרר את מחשבותיי מלהתעמק בהם יום יום ולייסר את נפשי. וכיוון שהשכל שלי התחיל עכשיו לגבור על הייאוש, התחלתי לנחם את עצמי ככל שיכולתי, ולהעמיד את הטוב מול הרע, כדי שיהיה לי משהו שיבדיל את מצבי ממצבים גרועים ממנו. ורשמתי בלי משוא פנים, כמו חובה וזכות בספר חשבונות, את הנחמות שנהניתי מהן מול הצרות שסבלתי, כך:
רע.
טוב.
הושלכתי על אי נורא ושומם, בלי שום תקווה להיחלץ.
אבל אני חי, ולא טבעתי כמו כל אנשי הספינה שלי.
נבחרתי והופרדתי, כביכול, מכל העולם, כדי להיות אומלל.
אבל גם נבחרתי מכל צוות הספינה כדי להינצל מהמוות. ומי שהציל אותי מהמוות בנס יכול להוציא אותי גם מהמצב הזה.
אני מופרד מבני האדם, בודד, מגורש מחברת בני האדם.
אבל אינני גווע ברעב ומת במקום שומם שאין בו מחיה.
אין לי בגדים לכסות את עצמי.
אבל אני באקלים חם, שבו גם אילו היו לי בגדים, כמעט לא הייתי יכול ללבוש אותם.
אין לי שום הגנה, ולא שום אמצעי לעמוד בפני אלימות של אדם או של חיה.
אבל הושלכתי על אי שבו אינני רואה חיות פרא שיפגעו בי, כמו שראיתי בחוף אפריקה. ומה היה קורה אילו נטרפה ספינתי שם?
אין לי נפש חיה לדבר איתה או שתעזור לי.
אבל האל שלח בדרך נפלאה את הספינה קרוב מספיק לחוף, כך שהוצאתי ממנה די דברים נחוצים כדי לספק את צרכיי, או לאפשר לי לספק אותם לעצמי, כל ימי חיי.
בסך הכול, הייתה כאן עדות ודאית שכמעט אין מצב בעולם אומלל כל כך שאין בו משהו, שלילי או חיובי, להודות עליו. ותהא זו הוראה מניסיונו של האומלל שבכל המצבים בעולם הזה: שתמיד אפשר למצוא בו משהו להתנחם בו, ולרשום אותו, בחשבון הטוב והרע, בצד הזכות.
עכשיו, משהבאתי את נפשי מעט להשלים עם מצבי, והפסקתי להשקיף על הים כדי לראות אם אבחין בספינה, אני אומר, משהפסקתי עם הדברים האלה, התחלתי להתמסר לסידור אורח חיי, ולעשות את הדברים נוחים לי ככל שיכולתי.
כבר תיארתי את משכני, שהיה אוהל מתחת לצלע של סלע, מוקף גדר חזקה של עמודים וכבלים. אבל עכשיו אפשר היה לקרוא לו יותר חומה, כי הקמתי צמוד אליו מעין חומה של רגבי דשא, בעובי של כשישים סנטימטרים מבחוץ. ואחרי זמן מה (אני חושב שזה היה שנה וחצי) הנחתי עליה קורות, נשענות אל הסלע, וקירתי וכיסיתי אותן בענפי עצים ובדברים כאלה שיכולתי להשיג, כדי לעצור את הגשם, שמצאתי שבעונות מסוימות של השנה הוא עז מאוד.
כבר ציינתי איך הבאתי את כל חפציי לתוך הגדר הזאת, ולתוך המערה שעשיתי מאחוריי. אבל עליי לציין גם שבתחילה הייתה זו ערימה מבולבלת של חפצים, וכיוון שלא היו מסודרים, הם תפסו את כל המקום שלי, ולא היה לי מקום להסתובב. לכן התחלתי להגדיל את המערה שלי ולחפור עמוק יותר לתוך האדמה. כי זה היה סלע חולי ורך, שנכנע בקלות לעבודה שהשקעתי בו. וכשמצאתי שאני בטוח למדי מפני חיות טרף, חפרתי הצידה, ימינה, לתוך הסלע, ואחר כך פניתי שוב ימינה וחפרתי עד החוץ, ועשיתי לי פתח לצאת דרכו אל מחוץ לגדר או לביצור שלי. זה נתן לי לא רק דרך יציאה וכניסה, כדרך אחורית לאוהל ולמחסן שלי, אלא גם מקום לאחסן את חפציי.
ועכשיו התחלתי להתמסר לעשיית הדברים הנחוצים שמצאתי שהם חסרים לי ביותר, במיוחד כיסא ושולחן. כי בלעדיהם לא יכולתי ליהנות מהנוחיות המעטות שהיו לי בעולם. לא יכולתי לכתוב או לאכול, או לעשות כמה דברים, בהנאה כזאת בלי שולחן. לכן ניגשתי לעבודה. וכאן עליי לציין שכשם שהשכל הוא המהות והמקור של המתמטיקה, כך כל אדם, אם יבחן וימדוד כל דבר בשכל וישפוט את הדברים בתבונה רבה ככל האפשר, יכול עם הזמן לשלוט בכל מלאכת כפיים. מעולם בחיי לא החזקתי כלי עבודה. ובכל זאת, עם הזמן, בעבודה, בהתמדה ובתושייה, מצאתי לבסוף שאין דבר שחסר לי שלא יכולתי לעשות אותו, במיוחד אילו היו לי כלים. אבל עשיתי שפע של דברים אפילו בלי כלים, וכמה מהם בלי כלים אחרים מלבד קרדום וגרזן קטן, דברים שאולי מעולם לא נעשו כך קודם, ובעמל אינסופי. למשל, אם הייתי צריך קרש, לא הייתה לי דרך אחרת אלא לכרות עץ, להעמיד אותו על צדו לפניי, ולסתת אותו שטוח משני הצדדים בגרזן שלי, עד שהיה דק כמו קרש, ואז להחליק אותו בקרדום. נכון, בשיטה הזאת יכולתי להפיק רק קרש אחד מעץ שלם. אבל לכך לא הייתה לי תרופה מלבד סבלנות, כשם שלא הייתה לי תרופה לכמות העצומה של זמן ועמל שנדרשה לי כדי לעשות קרש או לוח. אבל הזמן והעמל שלי היו שווים מעט, ולכן היה זה ניצול טוב שלהם בדרך זו כמו בכל דרך אחרת.
אולם, כפי שציינתי למעלה, קודם כול עשיתי לי שולחן וכיסא, ואת זה עשיתי מחתיכות הקרשים הקצרות שהבאתי על הרפסודה שלי מהספינה. אבל אחרי שעיבדתי כמה קרשים כפי שתיארתי, עשיתי מדפים גדולים, ברוחב של כארבעים וחמישה סנטימטרים, זה מעל זה לאורך כל צד אחד של המערה שלי, כדי להניח עליהם את כל כלי העבודה, המסמרים וכלי הברזל שלי. ובמילה אחת, כדי לסדר כל דבר במקומו, כך שאוכל להגיע אליו בקלות. תקעתי חתיכות עץ בקיר הסלע כדי לתלות עליהן את הרובים שלי וכל דבר שאפשר לתלות. כך שאילו מישהו היה רואה את המערה שלי, היא נראתה כמו מחסן כללי של כל הדברים הנחוצים. והיה לי כל דבר מוכן כל כך תחת ידי, שהיה לי עונג גדול לראות את כל חפציי מסודרים כך, ובמיוחד לגלות שמלאי כל הדברים הנחוצים שלי גדול כל כך.
ועכשיו התחלתי לנהל יומן של עיסוקי בכל יום. כי באמת, בתחילה הייתי ממהר מדי, ולא רק ממהר מבחינת העבודה, אלא גם נסער מדי בנפשי, והיומן שלי היה מלא בדברים משעממים רבים. למשל, הייתי צריך לכתוב כך: "30 בספטמבר. אחרי שהגעתי לחוף וניצלתי מטביעה, במקום להודות לאלוהים על הצלתי, הקאתי תחילה את הכמות הגדולה של מי מלח שנכנסו לקיבתי, ואחרי שהתאוששתי מעט, התרוצצתי על החוף, סחטתי את ידיי והכיתי בראשי ובפניי, קובל על אומללותי וצועק: 'אבדתי, אבדתי!' עד שעייף ותשוש נאלצתי לשכב על האדמה לנוח, אבל לא העזתי לישון מפחד שאיטרף."
כמה ימים אחרי זה, ואחרי שעליתי לספינה והוצאתי ממנה כל מה שיכולתי, עדיין לא יכולתי להתאפק מלעלות לראש הר קטן ולהשקיף על הים, בתקווה לראות ספינה. אז הייתי מדמיין שאני רואה מפרש במרחק עצום, משמח את עצמי בתקווה, ואחר כך, אחרי שהבטתי בעיון עד שכמעט התעוורתי, מאבד אותו לגמרי, ומתיישב ובוכה כמו ילד, וכך מגדיל את אומללותי בטיפשותי.
אבל אחרי שהתגברתי במידה מסוימת על הדברים האלה, וסידרתי את משק ביתי ואת משכני, עשיתי לי שולחן וכיסא, וסידרתי הכול סביבי יפה ככל שיכולתי, התחלתי לנהל את היומן שלי. את העתקו אביא כאן (אף שיסופרו בו שוב כל הפרטים האלה) כל עוד החזיק מעמד. כי כשלא נשאר לי עוד דיו, נאלצתי להפסיק לכתוב אותו.