30 בספטמבר 1659. — אני, רובינזון קרוזו המסכן והאומלל, נטרפה ספינתי בסערה איומה בלב ים, והגעתי לחוף האי העגום והאומלל הזה, שקראתי לו "אי הייאוש". כל שאר אנשי הספינה טבעו, ואני עצמי הייתי כמעט מת.
את כל שארית היום ביליתי בהתייסרות על המצב העגום שאליו הגעתי. לא היו לי מזון, בית, בגדים, נשק או מקום לברוח אליו. נואש מכל עזרה, לא ראיתי לפניי דבר מלבד מוות: או שחיות פרא יטרפו אותי, או שפראים ירצחו אותי, או שאמות ברעב מחוסר מזון. עם רדת הלילה ישנתי על עץ, מפחד החיות הפראיות; אבל ישנתי שינה עמוקה, אף על פי שירד גשם כל הלילה.
1 באוקטובר. — בבוקר ראיתי, להפתעתי הגדולה, שהספינה צפה עם הגאות ונסחפה שוב אל החוף, הרבה יותר קרוב לאי. מצד אחד היה בכך מעט נחמה: כשראיתי אותה עומדת זקופה ולא מנופצת לרסיסים, קיוויתי שאם הרוח תשכך אוכל לעלות עליה ולהוציא ממנה מעט מזון ודברים נחוצים שיעזרו לי. מצד שני, הדבר חידש את צערי על אובדן חבריי. דמיינתי שאילו נשארנו כולנו על הספינה, אולי היינו מצילים אותה, או לפחות הם לא היו טובעים כולם כפי שטבעו; ושאילו ניצלו האנשים, אולי היינו בונים לנו סירה מהריסות הספינה, שתישא אותנו לחלק אחר כלשהו של העולם. חלק גדול מהיום ביליתי בהרהורים מטרידים על הדברים האלה. אבל לבסוף, כשראיתי שהספינה כמעט על היבש, הלכתי על החול קרוב ככל שיכולתי, ואז שחיתי אליה ועליתי עליה. גם ביום הזה המשיך לרדת גשם, אף שלא הייתה רוח כלל.
מ-1 באוקטובר עד 24 בו. — כל הימים האלה הוקדשו כולם למסעות רבים אל הספינה, כדי להוציא ממנה כל מה שיכולתי. את הכול הבאתי לחוף על רפסודות, עם כל גאות. ירד גם גשם רב בימים האלה, אם כי עם הפוגות של מזג אוויר נאה; כנראה הייתה זו עונת הגשמים.
20 באוקטובר. — הרפסודה שלי התהפכה, ואיתה כל הסחורה שהעמסתי עליה. אבל מכיוון שהמים היו רדודים, ורוב הדברים היו כבדים, הצלתי רבים מהם כשהמים נסוגו בשפל.
25 באוקטובר. — ירד גשם כל הלילה וכל היום, עם משבי רוח. בזמן הזה התפרקה הספינה לחתיכות, כי הרוח נשבה מעט חזק יותר מקודם, והיא לא נראתה עוד, מלבד שרידיה, וגם אלה רק בשעת השפל. את היום הזה ביליתי בכיסוי ובאבטחה של הסחורה שהצלתי, כדי שהגשם לא יקלקל אותה.
26 באוקטובר. — הסתובבתי לאורך החוף כמעט כל היום כדי למצוא מקום לקבוע בו את משכני. דאגתי מאוד להגן על עצמי מפני כל התקפה בלילה, בין של חיות פרא ובין של בני אדם. לקראת הלילה בחרתי מקום מתאים, מתחת לסלע, וסימנתי חצי עיגול למחנה שלי. החלטתי לחזק אותו בסוללה, חומה או ביצור, עשויים משתי שורות של יתדות, מרופדים מבפנים בחבלים עבים ומבחוץ ברגבי דשא.
מ-26 עד 30 בחודש עבדתי קשה מאוד בהעברת כל הסחורה שלי אל משכני החדש, אף שבחלק מהזמן ירד גשם חזק במיוחד.
ב-31 בחודש, בבוקר, יצאתי אל תוך האי עם הרובה שלי, לחפש מזון ולסייר בארץ. הרגתי עז, והגדי שלה הלך אחריי הביתה. אחר כך הרגתי גם אותו, כי הוא לא רצה לאכול.
1 בנובמבר. — הקמתי את האוהל שלי מתחת לסלע וישנתי בו בלילה הראשון. עשיתי אותו גדול ככל שיכולתי, עם יתדות תקועות באדמה כדי לתלות עליהן את הערסל שלי.
2 בנובמבר. — הצבתי את כל התיבות והקרשים שלי ואת קורות העץ שמהן עשיתי את הרפסודות, ובעזרתם בניתי גדר סביבי, מעט בתוך המקום שסימנתי לביצור.
3 בנובמבר. — יצאתי עם הרובה והרגתי שני עופות דמויי ברווזים, שהיו מאכל טוב מאוד. אחר הצהריים ניגשתי לעבודה כדי לעשות לי שולחן.
4 בנובמבר. — הבוקר התחלתי לסדר לעצמי זמנים קבועים: לעבודה, ליציאה עם הרובה, לשינה ולבידור. כלומר: בכל בוקר יצאתי עם הרובה לשעתיים או שלוש, אם לא ירד גשם; אחר כך עבדתי עד שעה אחת עשרה בערך; אחר כך אכלתי ממה שהיה לי; ומשתים עשרה עד שתיים שכבתי לישון, כי מזג האוויר היה חם מאוד; ואחר כך, בערב, חזרתי לעבודה. שעות העבודה של היום הזה ושל היום שאחריו הוקדשו כולן לבניית השולחן, כי עדיין הייתי בעל מלאכה גרוע מאוד. אבל הזמן והצורך הפכו אותי זמן קצר אחר כך לבעל מלאכה שלם ומחונן, כפי שאני מאמין שהיו עושים לכל אדם אחר.
5 בנובמבר. — היום יצאתי עם הרובה והכלב שלי, והרגתי חתול בר. עורו היה רך למדי, אבל בשרו לא היה טוב לכלום. מכל יצור שהרגתי פשטתי את העור ושמרתי אותו. בדרך חזרה לאורך שפת הים ראיתי מינים רבים של עופות ים שלא הכרתי. אבל הופתעתי, וכמעט נבהלתי, משניים או שלושה כלבי ים. בזמן שבהיתי בהם, בלי לדעת היטב מה הם, הם נכנסו לים ונמלטו ממני הפעם.
6 בנובמבר. — אחרי טיול הבוקר חזרתי לעבוד על השולחן וסיימתי אותו, אף שלא לשביעות רצוני. לא עבר זמן רב עד שלמדתי לתקן אותו.
7 בנובמבר. — עכשיו התחיל מזג אוויר נאה ויציב. את ה-7, ה-8, ה-9, ה-10 וחלק מה-12 בחודש (כי ה-11 היה יום ראשון) הקדשתי כולם לבניית כיסא. בעמל רב הבאתי אותו לצורה נסבלת, אבל הוא מעולם לא מצא חן בעיניי, ואפילו תוך כדי בנייתו פירקתי אותו כמה פעמים.
הערה. — עד מהרה הזנחתי את שמירת ימי הראשון. כי כשהשמטתי את הסימון שלהם על העמוד שלי, שכחתי איזה יום הוא איזה.
13 בנובמבר. — היום ירד גשם, שריענן אותי מאוד וקירר את האדמה. אבל הוא בא עם רעמים וברקים נוראים, שהפחידו אותי מאוד מחשש לאבק השריפה שלי. מיד כשזה נגמר, החלטתי לחלק את מלאי אבק השריפה שלי לחבילות קטנות רבות ככל האפשר, כדי שלא יהיה בסכנה.
14, 15, 16 בנובמבר. — את שלושת הימים האלה ביליתי בהכנת תיבות קטנות מרובעות, או קופסאות, שיכלו להכיל כחצי קילו, או קילו לכל היותר, של אבק שריפה. וכך, אחרי שמילאתי אותן, הטמנתי אותן במקומות בטוחים ורחוקים זה מזה ככל האפשר. באחד משלושת הימים האלה הרגתי ציפור גדולה שהייתה טובה לאכילה, אבל לא ידעתי איך לקרוא לה.
17 בנובמבר. — היום התחלתי לחפור לתוך הסלע מאחורי האוהל שלי, כדי לפנות מקום לנוחות נוספת.
הערה. — שלושה דברים היו חסרים לי מאוד לעבודה הזאת: מכוש, את, ומריצה או סל. לכן הפסקתי את עבודתי והתחלתי לשקול איך להשלים את החסר ולעשות לי כמה כלים. במקום מכוש השתמשתי במוטות הברזל, שהתאימו למדי, אף שהיו כבדים. אבל הדבר הבא היה את או חפירה. זה היה הכרחי לגמרי, ובלעדיו באמת לא יכולתי לעשות דבר כראוי; אבל לא ידעתי איזה מין את לעשות.
18 בנובמבר. — למחרת, כשחיפשתי ביער, מצאתי עץ מן המין ההוא, או דומה לו, שבברזיל קוראים לו "עץ הברזל" בגלל קשיותו הרבה. מן העץ הזה, בעמל רב ותוך שכמעט הרסתי את הגרזן שלי, כרתתי חתיכה, והבאתי אותה הביתה, גם זאת בקושי רב, כי הייתה כבדה מאוד. קשיותו העצומה של העץ, וזה שלא הייתה לי דרך אחרת, גרמו לי לעבוד זמן רב על המתקן הזה. עיבדתי אותו מעט מעט, ביסודיות, עד שקיבל צורה של את או חפירה. הידית עוצבה בדיוק כמו אצלנו באנגליה, אלא שלחלק השטוח לא היה ציפוי ברזל בתחתיתו, ולכן הוא לא החזיק אצלי זמן רב כל כך. ובכל זאת, הוא שירת אותי היטב בשימושים שנזקקתי להם. אבל אני מאמין שמעולם לא נעשה את בצורה כזאת, או שנמשכה הכנתו זמן רב כל כך.
עדיין היה לי חסר משהו, כי נזקקתי לסל או למריצה. סל לא יכולתי לעשות בשום אופן, כי לא היו לי ענפים דקים וגמישים שאפשר לקלוע מהם — לפחות לא מצאתי כאלה עדיין. ובאשר למריצה, חשבתי שאוכל לעשות את כולה מלבד הגלגל; אבל בגלגל לא היה לי שום מושג, וגם לא ידעתי איך לגשת לזה. מלבד זאת, לא הייתה לי שום דרך לעשות את תושבות הברזל שבהן יסתובב הציר של הגלגל. לכן ויתרתי על כך. כדי לפנות את העפר שחפרתי מן המערה, עשיתי לי מתקן דומה לשוקת הנשיאה שבה הפועלים סוחבים טיח כשהם משרתים את הבנאים. זה לא היה קשה לי כמו הכנת האת. ובכל זאת, זה והאת, והניסיון שעשיתי לשווא לבנות מריצה, לקחו ממני לא פחות מארבעה ימים — כמובן, תמיד מלבד טיול הבוקר שלי עם הרובה, שכמעט לא החמצתי אף פעם, ורק לעתים רחוקות מאוד לא הבאתי ממנו הביתה משהו ראוי לאכילה.
23 בנובמבר. — עבודתי האחרת עמדה עכשיו מלכת בגלל הכנת הכלים האלה. כשסיימתי אותם, המשכתי. עבדתי בכל יום, כפי שכוחי וזמני הרשו, והקדשתי שמונה עשר ימים שלמים להרחבת המערה ולהעמקתה, כדי שתוכל להכיל את הסחורה שלי בנוחות.
הערה. — כל הזמן הזה עבדתי כדי להפוך את החדר הזה, או המערה, למרווח מספיק כדי שישמש לי מחסן או אוצר, מטבח, חדר אוכל ומרתף. באשר ללינה, נשארתי באוהל. אלא שלפעמים, בעונה הגשומה של השנה, ירד גשם חזק כל כך שלא יכולתי להישאר יבש. זה גרם לי אחר כך לכסות את כל השטח שבתוך הגדר שלי במוטות ארוכים, בצורת קורות גג הנשענות על הסלע, ולהעמיס עליהם קני סוף ועלים גדולים של עצים, כמו גג קש.
10 בדצמבר. — התחלתי לחשוב שהמערה, או המרתף, שלי גמורה, כשלפתע (כנראה עשיתי אותה גדולה מדי) נפלה מן התקרה כמות גדולה של עפר בצד אחד. בקיצור, היה זה כל כך הרבה שזה הבהיל אותי, ולא בלי סיבה. כי אילו הייתי מתחתיו, לא הייתי צריך עוד קברן. עכשיו היה לי הרבה עבודה לעשות מחדש: היה עליי להוציא את העפר המפורר, ומה שחשוב יותר, היה עליי לתמוך את התקרה, כדי שאהיה בטוח שלא ייפול ממנה עוד.
11 בדצמבר. — היום ניגשתי בהתאם לעבודה הזאת. העמדתי שתי תמוכות, או עמודים, זקופים עד התקרה, עם שני קרשים לרוחב מעל כל עמוד. את זה סיימתי למחרת. ובהצבת עוד עמודים עם קרשים, תוך כשבוע נוסף אבטחתי את התקרה. העמודים, שעמדו בשורות, שימשו לי כמחיצות לחלק את הבית.
17 בדצמבר. — מהיום הזה עד ה-20 בחודש התקנתי מדפים ותקעתי מסמרים בעמודים, כדי לתלות כל דבר שאפשר לתלות. ועכשיו התחיל להיות בביתי מעט סדר.
20 בדצמבר. — עכשיו העברתי הכול אל המערה והתחלתי לרהט את ביתי. התקנתי כמה קרשים כמו מזנון, כדי לסדר עליהם את המזון שלי. אבל הקרשים התחילו להיות נדירים מאוד אצלי. כמו כן עשיתי לי שולחן נוסף.
24 בדצמבר. — הרבה גשם כל הלילה וכל היום. אין יציאה.
25 בדצמבר. — גשם כל היום.
26 בדצמבר. — אין גשם, והאדמה קרירה ונעימה הרבה יותר מקודם.
27 בדצמבר. — הרגתי גדי צעיר, ופצעתי גדי אחר ברגלו, כך שתפסתי אותו והובלתי אותו הביתה בחבל. כשהבאתי אותו הביתה, חבשתי את רגלו, שהייתה שבורה, וקיבעתי אותה בקרשים.
הערה. — טיפלתי בו בזהירות כזאת שהוא חי, והרגל החלימה והייתה חזקה כמו תמיד. אבל מכיוון שטיפלתי בו זמן רב כל כך, הוא התביית, ואכל מן העשב המעט שליד הפתח שלי, ולא רצה ללכת. זו הייתה הפעם הראשונה שעלתה בי המחשבה לגדל כמה בעלי חיים מבויתים, כדי שיהיה לי מזון כשייגמרו אבק השריפה והקליעים שלי.
28, 29, 30 בדצמבר. — חום גדול ואין משב רוח, כך שלא היה אפשר לצאת מלבד בערב, כדי להשיג מזון. את הזמן הזה ביליתי בסידור כל חפציי בתוך הבית.
1 בינואר. — עדיין חם מאוד. אבל יצאתי מוקדם בבוקר ומאוחר בערב עם הרובה, ונחתי באמצע היום. בערב הזה, כשהרחקתי לכת אל העמקים שהשתרעו לכיוון מרכז האי, גיליתי שיש שם עיזים בשפע, אם כי ביישניות מאוד וקשה להתקרב אליהן. בכל זאת החלטתי לנסות אם אוכל ללמד את הכלב שלי לצוד אותן.
2 בינואר. — בהתאם לכך, למחרת יצאתי עם הכלב ושיסיתי אותו בעיזים. אבל טעיתי: כולן הסתובבו מול הכלב, והוא הבין היטב את הסכנה, כי לא הסכים להתקרב אליהן.
3 בינואר. — התחלתי בגדר, או בחומה, שלי. מכיוון שעדיין חששתי שמישהו יתקוף אותי, החלטתי לעשות אותה עבה וחזקה מאוד.
הערה. — מכיוון שהחומה הזאת כבר תוארה קודם, אני משמיט בכוונה את מה שנכתב עליה ביומן. די לציין שעבדתי לא פחות מ-2 בינואר עד 14 באפריל בבנייתה, בהשלמתה ובשכלולה, אף שאורכה לא עלה על כעשרים ושניים מטרים. היא הייתה חצי עיגול ממקום אחד בסלע עד מקום אחר, כשבעה מטרים ממנו, ופתח המערה היה במרכז, מאחוריה.
כל הזמן הזה עבדתי קשה מאוד. הגשמים עיכבו אותי ימים רבים, ולפעמים אף שבועות שלמים. אבל חשבתי שלעולם לא אהיה בטוח לגמרי עד שהחומה הזאת תושלם. קשה להאמין באיזה עמל שאין לתארו נעשה כל דבר, ובמיוחד הבאת היתדות מן היער ותקיעתן באדמה; כי עשיתי אותן הרבה יותר גדולות ממה שהיה צריך.
כשהחומה הזאת הושלמה, והצד החיצוני גודר בגדר כפולה, עם חומת רגבי דשא שהוקמה צמוד אליה, הבנתי בעצמי שאם יבואו אנשים כלשהם לחוף שם, הם לא יבחינו בשום דבר שדומה למקום מגורים. וטוב מאוד שעשיתי כך, כפי שיתברר בהמשך, במקרה מיוחד מאוד.
בזמן הזה יצאתי מדי יום לסיבוב ביער כדי לצוד, כשהגשם הרשה לי, ובסיורים האלה גיליתי לעתים קרובות דבר זה או אחר שהועיל לי. במיוחד מצאתי מין יונת בר, שאינה מקננת על עצים כמו יוני היער, אלא דווקא כמו יוני הבית, בחורים שבסלעים. לקחתי כמה גוזלים וניסיתי לגדל אותם מבויתים, והצלחתי; אבל כשגדלו הם עפו להם. אולי זה קרה בהתחלה משום שלא האכלתי אותם, כי לא היה לי מה לתת להם. בכל זאת, מצאתי לעתים קרובות את הקינים שלהם ולקחתי את הגוזלים, שהיו בשר טוב מאוד.
ועכשיו, בניהול משק הבית שלי, גיליתי שחסרים לי דברים רבים, שבהתחלה חשבתי שאין שום אפשרות שאעשה אותם בעצמי; וכך באמת היה עם חלק מהם. למשל, מעולם לא הצלחתי לעשות חבית עם חישוקים. היו לי חבית קטנה או שתיים, כפי שציינתי קודם, אבל מעולם לא הגעתי ליכולת לעשות חבית לפי הדוגמה שלהן, אף שביליתי על כך שבועות רבים. לא הצלחתי להכניס את הדפנות העליונה והתחתונה, וגם לא לחבר את הלוחות זה לזה בדיוק רב כל כך שיחזיקו מים. לכן ויתרתי גם על זה.
נוסף על כך, היו חסרים לי מאוד נרות. כך שמיד כשהחשיך, וזה קרה בדרך כלל בשעה שבע, נאלצתי ללכת לישון. נזכרתי בגוש שעוות הדבורים שממנו עשיתי נרות בהרפתקה שלי באפריקה; אבל עכשיו לא היה לי ממנו. התרופה היחידה שהייתה לי: כשהרגתי עז, שמרתי את החלב שלה (השומן), ובעזרת קערית קטנה עשויה חימר, שאפיתי בשמש, והוספתי לה פתילה מחוטי חבל ישנים, עשיתי לי מנורה. היא נתנה לי אור, אף שלא אור צלול ויציב כמו של נר.
בעיצומו של כל עמלי קרה שבחיטוט בחפציי מצאתי שקית קטנה, שכפי שרמזתי קודם, הייתה מלאה דגן להאכלת העופות — לא במסע הזה, אלא קודם לכן, כך אני משער, כשהספינה הגיעה מליסבון. את שארית הדגן המעטה שהייתה בשקית טרפו כולה העכברושים, ולא ראיתי בשקית דבר מלבד קליפות ואבק. ומכיוון שרציתי להשתמש בשקית למטרה אחרת (אני חושב שהיה זה כדי לשים בה אבק שריפה, כשחילקתי אותו מפחד הברקים, או לשימוש כזה), ניערתי את קליפות הדגן ממנה בצד אחד של הביצור שלי, מתחת לסלע.
זרקתי את הדברים האלה מעט לפני הגשמים הגדולים שהזכרתי זה עתה, בלי לשים לב, ובלי לזכור אפילו שזרקתי שם משהו. ואז, כעבור כחודש בערך, ראיתי כמה גבעולים ירוקים של משהו מבצבצים מן האדמה. חשבתי שאולי זה צמח כלשהו שלא ראיתי קודם. אבל הופתעתי והשתוממתי לגמרי כשאחרי זמן מה ראיתי כעשר או שתים עשרה שיבולים יוצאות, שהיו שיבולי שעורה ירוקה מושלמת, מאותו מין כמו השעורה האירופית שלנו — ואפילו כמו השעורה האנגלית שלנו.
אי אפשר לתאר את התדהמה ואת הבלבול שבמחשבותיי באותה שעה. עד אז לא פעלתי כלל מתוך יסוד דתי כלשהו. האמת היא שהיו בראשי מעט מאוד מושגים של דת, ולא ראיתי בשום דבר שקרה לי אלא מקרה, או, כפי שאנחנו אומרים בקלות דעת, "מה שמוצא חן בעיני אלוהים". מעולם לא שאלתי מה תכליתה של ההשגחה בדברים האלה, או מה הסדר שבו הוא מנהל את מאורעות העולם. אבל אחרי שראיתי שעורה צומחת שם, באקלים שידעתי שאינו מתאים לדגן, ובמיוחד כשלא ידעתי איך הגיעה לשם, זה הדהים אותי מאוד. התחלתי לחשוב שאלוהים גרם בדרך נס לתבואתו לצמוח בלי שום עזרה של זרעים שנזרעו, ושהדבר כוון כולו רק כדי לכלכל אותי במקום הפראי והאומלל הזה.
זה נגע מעט ללבי והעלה דמעות בעיניי, והתחלתי לברך את עצמי על שפלא טבע כזה התרחש למעני. וזה היה מוזר לי עוד יותר, משום שראיתי לידו, לאורך כל צד הסלע, עוד כמה גבעולים פזורים, שהתבררו כגבעולי אורז. הכרתי אותם, כי ראיתי אורז צומח באפריקה כשהייתי על החוף שם.
לא רק שחשבתי שאלה יצירות טהורות של ההשגחה למחייתי, אלא שלא הטלתי ספק שיש עוד מהם במקום. לכן הלכתי לאורך כל אותו חלק של האי שבו הייתי קודם, והצצתי בכל פינה ומתחת לכל סלע, כדי לחפש עוד, אבל לא מצאתי. לבסוף עלה בדעתי שניערתי במקום ההוא שקית של מזון תרנגולות. ואז התחילה הפליאה לפוג; ואני חייב להודות שגם הכרת התודה הדתית שלי להשגחת האל התחילה לשכוך, כשגיליתי שכל זה לא היה אלא דבר רגיל. אף שהייתי צריך להיות אסיר תודה על השגחה מוזרה ובלתי צפויה כזאת כאילו הייתה נס. כי באמת היה זה מעשה ההשגחה כלפיי: שעשרה או שנים עשר גרעיני דגן יישארו בלי פגע, כשהעכברושים השמידו את כל השאר, כאילו נפלו מן השמיים; וגם שאזרוק אותם דווקא במקום המסוים ההוא, שבו, מכיוון שהיה בצל של סלע גבוה, הם נבטו מיד. ואילו זרקתי אותם בכל מקום אחר באותו זמן, הם היו נשרפים ומושמדים בחום.
אתם יכולים להיות בטוחים ששמרתי בקפידה את שיבולי הדגן הזה בעונתן, שהייתה בערך בסוף יוני. אספתי כל גרעין, והחלטתי לזרוע את כולם שוב, בתקווה שעם הזמן תהיה לי כמות שתספיק לספק לי לחם. אבל רק בשנה הרביעית הרשיתי לעצמי לאכול ולו גרעין אחד מן הדגן הזה, וגם אז במשורה, כפי שאספר בהמשך, בסדר הדברים. כי איבדתי את כל מה שזרעתי בעונה הראשונה, משום שלא הקפדתי על הזמן הנכון: זרעתי אותו ממש לפני העונה היבשה, כך שהוא לא צמח כלל, לפחות לא כפי שהיה צומח. על כך אספר במקומו.
מלבד השעורה הזאת היו, כאמור, עשרים או שלושים גבעולי אורז, ששמרתי אותם באותה קפידה ולאותו שימוש, או לאותה מטרה — לעשות לי לחם, או ליתר דיוק מזון. כי מצאתי דרכים לבשל אותו בלי אפייה, אף שאחרי זמן מה גם אפיתי.
אבל אחזור ליומן שלי.
עבדתי קשה מאוד בשלושה או ארבעה החודשים האלה כדי להשלים את החומה שלי. ב-14 באפריל סגרתי אותה. דאגתי להיכנס פנימה לא דרך דלת, אלא מעל החומה, בעזרת סולם, כדי שלא יהיה מבחוץ שום סימן למשכני.
16 באפריל. — סיימתי את הסולם. כך עליתי בסולם עד הקצה העליון, ואז משכתי אותו אחריי והורדתי אותו בצד הפנימי. זה היה מתחם סגור לגמרי בשבילי: בפנים היה לי מקום די והותר, ושום דבר לא יכול היה להגיע אליי מבחוץ, אלא אם כן היה מטפס קודם על החומה שלי.
ממש ביום שאחרי שהחומה הושלמה, כמעט נהרס כל עמלי בבת אחת, ואני עצמי כמעט נהרגתי. כך היה הדבר: בזמן שהייתי עסוק בפנים, מאחורי האוהל, ממש בכניסה למערה, נבהלתי נורא מדבר מפחיד ומפתיע ביותר. כי לפתע ראיתי את האדמה מתפוררת ונופלת מתקרת המערה ומשפת הגבעה שמעל ראשי, ושניים מן העמודים שהצבתי במערה נסדקו בקול מפחיד. נבהלתי מאוד, אבל לא חשבתי כלל על הסיבה האמיתית. חשבתי רק שתקרת המערה התמוטטה, כפי שחלק ממנה התמוטט קודם. מפחד שאיקבר מתחתיה רצתי קדימה אל הסולם, ומכיוון שלא הרגשתי בטוח גם שם, טיפסתי אל מעבר לחומה, מפחד שגושי הגבעה יתגלגלו עליי. רק דרכתי על הקרקע המוצקה, וראיתי בבירור שזו רעידת אדמה נוראה. כי האדמה שעליה עמדתי רעדה שלוש פעמים, במרווחים של כשמונה דקות, בשלוש טלטלות כאלה שהיו מפילות את הבניין החזק ביותר שאפשר לדמיין על פני האדמה. וגוש גדול מראשו של סלע שעמד כשמונה מאות מטרים ממני, ליד הים, נפל ברעש נורא כזה שלא שמעתי כמוהו כל ימי חיי. הבחנתי גם שהים עצמו נכנס בגללה לתנועה סוערת, ואני מאמין שהטלטלות היו חזקות יותר מתחת למים מאשר על האי.
הייתי המום כל כך מן הדבר עצמו, כי מעולם לא חשתי דבר כזה וגם לא שוחחתי עם מי שחש, שהייתי כמו מת או מטומטם. תנועת האדמה גרמה לי בחילה, כמו לאדם המיטלטל בים. אבל רעש נפילת הסלע העיר אותי, כביכול, ומשהקים אותי מן ההלם שהייתי שרוי בו, מילא אותי אימה. לא חשבתי אז על שום דבר מלבד הגבעה הנופלת על האוהל שלי ועל כל חפצי הבית שלי וקוברת את הכול בבת אחת. וזה הצניח את נפשי בקרבי בפעם השנייה.
אחרי שהטלטלה השלישית חלפה, ולא הרגשתי עוד דבר זמן מה, התחלתי להתעודד. ובכל זאת לא היה לי די אומץ לעבור שוב את החומה, מפחד שאיקבר חי. ישבתי בלי לזוז על הקרקע, מדוכא ועצוב מאוד, ולא ידעתי מה לעשות. כל הזמן הזה לא הייתה לי ולו מחשבה דתית רצינית אחת; שום דבר מלבד ה"אלוהים, רחם עליי!" הרגיל. וכשזה נגמר, גם זה חלף.
בעודי יושב כך, ראיתי שהשמיים מתקדרים ומתעננים, כאילו עומד לרדת גשם. זמן קצר אחר כך התחילה הרוח להתגבר מעט מעט, כך שתוך פחות מחצי שעה נשבה סופה איומה ביותר. הים התכסה לפתע כולו קצף ורסיסים; החוף הוצף במשברי הגלים; העצים נעקרו משורשיהם; וסערה נוראה הייתה זו. היא נמשכה כשלוש שעות, ואז התחילה לשכוך; ותוך שעתיים נוספות היה שקט גמור, והתחיל לרדת גשם חזק מאוד. כל הזמן הזה ישבתי על הקרקע מבוהל ומדוכא מאוד. ואז לפתע עלה בדעתי שהרוחות והגשם האלה הם תוצאה של רעידת האדמה, ולכן רעידת האדמה עצמה כבר מוצתה ונגמרה, ואוכל להסתכן ולחזור למערה. עם המחשבה הזאת התחילה רוחי להתחדש. גם הגשם עזר לשכנע אותי, ונכנסתי והתיישבתי באוהל. אבל הגשם היה עז כל כך שהאוהל שלי עמד להתמוטט ממנו, ונאלצתי להיכנס למערה, אף שהייתי מפוחד ולא שקט, מחשש שתיפול על ראשי.
הגשם העז הזה אילץ אותי לעבודה חדשה: לחצוב חור דרך הביצור החדש שלי, כמו תעלת ניקוז, כדי לתת למים לצאת, שאחרת היו מציפים את המערה. אחרי שהייתי במערה זמן מה ועדיין לא באו עוד רעידות, התחלתי להירגע. ועכשיו, כדי לחזק את רוחי, שבאמת הייתה זקוקה לכך מאוד, הלכתי אל המלאי הקטן שלי ולגמתי לגימה קטנה של רום. את זה עשיתי, אז ותמיד, במשורה רבה, כי ידעתי שלא יהיה לי עוד כשייגמר. הגשם נמשך כל אותו לילה וחלק גדול מן היום שלמחרת, כך שלא יכולתי לצאת. אבל מכיוון שדעתי נרגעה, התחלתי לחשוב מה כדאי לי לעשות. הגעתי למסקנה שאם האי נתון לרעידות אדמה כאלה, לא אוכל לחיות במערה. עליי לשקול לבנות צריף קטן במקום פתוח, שאוכל להקיף אותו בחומה, כפי שעשיתי כאן, וכך להגן על עצמי מחיות פרא או מבני אדם. כי הסקתי שאם אשאר במקומי, בוודאי איקבר חי בפעם זו או אחרת.
עם המחשבות האלה החלטתי להעביר את האוהל שלי מן המקום שבו עמד, שהיה ממש מתחת למצוק התלוי של הגבעה, שאם יזדעזע שוב, בוודאי ייפול על האוהל. את היומיים הבאים, ה-19 וה-20 באפריל, ביליתי בתכנון לאן ואיך להעביר את משכני. הפחד שאיבלע חי גרם לכך שמעולם לא ישנתי בשקט. ובכל זאת, החשש לשכב בחוץ בלי שום גדר היה כמעט שקול לו. אבל עדיין, כשהבטתי סביבי וראיתי איך כל דבר מסודר, כמה נעים הייתי מוסתר וכמה בטוח מסכנה, לא רציתי כלל לעבור. בינתיים עלה בדעתי שהדבר ידרוש ממני זמן רב מאוד, ושעליי להסתפק בכך שאסתכן ואשאר במקומי עד שאקים לי מחנה ואבצר אותו כך שאוכל לעבור אליו. בהחלטה הזאת נרגעתי לזמן מה. החלטתי שאתחיל לעבוד במהירות האפשרית לבנות לי חומה מיתדות וחבלים וכולי, במעגל, כמו קודם, ואקים בתוכה את האוהל כשתושלם; אבל שאסתכן ואשאר במקומי עד שתושלם ותהיה מוכנה למעבר. זה היה ב-21 בחודש.
22 באפריל. — למחרת בבוקר התחלתי לשקול אמצעים לביצוע ההחלטה הזאת, אבל הייתי במבוכה גדולה בעניין הכלים שלי. היו לי שלושה גרזנים גדולים והמון קרדומים (כי לקחנו את הקרדומים כדי לסחור בהם עם האינדיאנים). אבל מרוב חטיבה וכריתה של עץ קשה ומסוקס, כולם היו מלאי פגימות וקהים. ואף שהייתה לי אבן משחזת, לא יכולתי לסובב אותה ולהשחיז את הכלים בעת ובעונה אחת. זה עלה לי במחשבה רבה כמו שמדינאי היה משקיע בשאלה פוליטית חשובה, או שופט בשאלת חייו ומותו של אדם. לבסוף המצאתי גלגל עם חבל, כדי לסובב אותה ברגלי, כך ששתי ידיי יהיו חופשיות. הערה. — מעולם לא ראיתי דבר כזה באנגליה, או לפחות לא שמתי לב איך הוא נעשה, אף שמאז ראיתי שהוא נפוץ מאוד שם. מלבד זאת, אבן המשחזת שלי הייתה גדולה וכבדה מאוד. המתקן הזה עלה לי בשבוע שלם של עבודה עד שהבאתי אותו לשלמות.
28, 29 באפריל. — את שני הימים השלמים האלה הקדשתי להשחזת הכלים שלי. המתקן לסיבוב אבן המשחזת פעל היטב מאוד.
30 באפריל. — כבר זמן רב הבחנתי שמלאי הלחם שלי הולך ומתמעט. עכשיו ערכתי בו בדיקה, והגבלתי את עצמי לרקיק ביסקוויט אחד ליום, וזה הכביד מאוד על לבי.
1 במאי. — בבוקר, כשהבטתי לעבר שפת הים, בשעת שפל, ראיתי משהו מונח על החוף, גדול מן הרגיל, שנראה כמו חבית. כשהגעתי אליו, מצאתי חבית קטנה, ושתיים או שלוש חתיכות משרידי הספינה, שנסחפו לחוף בסופה האחרונה. וכשהבטתי לעבר השרידים עצמם, נדמה היה לי שהם מתנשאים מעל המים גבוה יותר מבעבר. בדקתי את החבית שנסחפה לחוף, ועד מהרה גיליתי שזו חבית של אבק שריפה; אבל מים חדרו אליה, ואבק השריפה התגבש והתקשה כמו אבן. בכל זאת גלגלתי אותה בינתיים הלאה אל החוף, והמשכתי ללכת על החול, קרוב ככל שיכולתי אל שרידי הספינה, כדי לחפש עוד.