כשירדתי אל הספינה, מצאתי שהיא זזה ממקומה באופן מוזר. החרטום, שהיה קודם קבור בחול, הורם לפחות מטר ושמונים. הירכתיים, שהתנפצו והתנתקו משאר הספינה בכוח הים זמן קצר אחרי שהפסקתי לחטט בה, הוטלו כביכול למעלה ונזרקו על צדן. החול נערם כל כך גבוה בצד הסמוך לירכתיים, שבעוד שקודם היה שם מרחב מים גדול, כך שלא יכולתי להתקרב לשרידים לפחות מארבע מאות מטרים בלי לשחות, עכשיו יכולתי ללכת עד אליהם ממש בשעת השפל. בהתחלה הופתעתי מכך, אבל עד מהרה הסקתי שזה ודאי נעשה על ידי רעידת האדמה. ומכיוון שבגלל האלימות הזאת נפרצה הספינה יותר מקודם, הגיעו לחוף מדי יום דברים רבים, שהים שחרר, והרוחות והמים גלגלו אותם בהדרגה אל היבשה.
זה הסיח לגמרי את דעתי מן התוכנית להעביר את משכני. התעסקתי מאוד, במיוחד ביום ההוא, בחיפוש אחר דרך להיכנס לספינה. אבל גיליתי שאין לצפות לשום דבר מן הסוג הזה, כי כל פנים הספינה היה סתום בחול. עם זאת, מכיוון שלמדתי לא להתייאש משום דבר, החלטתי לפרק כל מה שאוכל מן הספינה, כי הסקתי שכל דבר שאוכל להשיג ממנה יועיל לי בדרך זו או אחרת.
3 במאי. — התחלתי במסור שלי, וניסרתי לרוחבה חתיכה של קורה, שלדעתי החזיקה יחד חלק מן המבנה העליון או מסיפון הירכתיים. כשסיימתי לנסר אותה, פיניתי את החול כמיטב יכולתי מן הצד שהיה גבוה יותר; אבל הגאות עלתה, ונאלצתי להפסיק לאותה פעם.
4 במאי. — יצאתי לדוג, אבל לא תפסתי אף דג שהעזתי לאכול ממנו, עד שנמאס לי מן הבילוי. ואז, ממש כשעמדתי להפסיק, תפסתי דולפין צעיר. עשיתי לי חכה ארוכה מחוטי חבל, אבל לא היו לי קרסים; ובכל זאת תפסתי לעתים קרובות די דגים, כמה שרציתי לאכול. את כולם ייבשתי בשמש ואכלתי אותם יבשים.
5 במאי. — עבדתי על השרידים. ניסרתי עוד קורה, והוצאתי מן הסיפונים שלושה קרשי אשוח גדולים, שקשרתי יחד והשטתי אל החוף כשעלתה הגאות.
6 במאי. — עבדתי על השרידים. הוצאתי מהם כמה ברגי ברזל וחלקי ברזל אחרים. עבדתי קשה מאוד, חזרתי הביתה עייף מאוד, וחשבתי להפסיק.
7 במאי. — הלכתי שוב אל השרידים, לא בכוונה לעבוד. אבל מצאתי שמשקל השרידים גרם להם לקרוס, אחרי שהקורות נוסרו; שכמה חלקים של הספינה נראו מונחים רופפים; ושפנים הבטן היה פתוח כל כך שיכולתי לראות לתוכו. אבל הוא היה כמעט מלא מים וחול.
8 במאי. — הלכתי אל השרידים, ולקחתי מוט ברזל כדי לעקור את הסיפון, שהיה עכשיו נקי לגמרי ממים ומחול. עקרתי שני קרשים, והבאתי גם אותם לחוף עם הגאות. את מוט הברזל השארתי בשרידים ליום המחרת.
9 במאי. — הלכתי אל השרידים, ובעזרת המוט פרצתי דרך אל גוף הספינה. מיששתי כמה חביות, ושחררתי אותן בעזרת המוט, אבל לא יכולתי לפרוץ אותן. מיששתי גם גליל של עופרת אנגלית, ויכולתי להזיז אותו, אבל הוא היה כבד מדי להוציא אותו.
10 עד 14 במאי. — הלכתי בכל יום אל השרידים, והשגתי הרבה מאוד חתיכות עץ, קרשים או לוחות, ומאה עד מאה וחמישים קילו ברזל.
15 במאי. — לקחתי שני קרדומים, כדי לנסות אם אוכל לחתוך חתיכה מגליל העופרת: להניח את להב הקרדום האחד ולהכות עליו בשני. אבל מכיוון שהגליל היה מונח בעומק של כארבעים וחמישה סנטימטרים במים, לא יכולתי להנחית שום מכה כדי לתקוע את הקרדום.
16 במאי. — בלילה נשבה רוח חזקה, והשרידים נראו שבורים יותר מכוח המים. אבל נשארתי זמן רב כל כך ביער, כדי להשיג יונים למאכל, שהגאות מנעה ממני ללכת אל השרידים באותו יום.
17 במאי. — ראיתי כמה חלקים מן השרידים שנסחפו לחוף במרחק רב, כשלושה קילומטרים ממני. החלטתי לראות מה הם, ומצאתי שזה חלק מן החרטום, אבל כבד מדי בשבילי להביא אותו.
24 במאי. — בכל יום, עד היום הזה, עבדתי על השרידים. בעבודה קשה שחררתי כמה דברים במידה כזאת בעזרת המוט, שעם הגאות הראשונה צפו החוצה כמה חביות ושתיים מתיבות הימאים. אבל מכיוון שהרוח נשבה מן החוף, לא הגיע לחוף באותו יום דבר מלבד חתיכות עץ וחבית גדולה ובה מעט בשר חזיר מברזיל; אבל המים המלוחים והחול קלקלו אותו. המשכתי בעבודה הזאת בכל יום עד 15 ביוני, מלבד הזמן הנחוץ להשגת מזון. את הזמן הזה קבעתי תמיד, בתקופה הזאת של עבודתי, לשעת הגאות, כדי שאהיה מוכן כשהמים ייסוגו בשפל. ועד אז כבר השגתי די עץ, קרשים וחלקי ברזל כדי לבנות סירה טובה, אילו ידעתי איך. כמו כן השגתי, בכמה פעמים ובכמה חתיכות, כמעט חמישים קילו של יריעות עופרת.
16 ביוני. — כשירדתי אל שפת הים, מצאתי צב גדול, צב ים. זה היה הראשון שראיתי. כנראה היה זה רק חוסר מזל שלי, ולא פגם של המקום או מחסור. כי אילו הייתי במקרה בצד השני של האי, יכולתי לקבל מאות מהם בכל יום, כפי שגיליתי אחר כך; אבל אולי הייתי משלם עליהם מחיר יקר למדי.
17 ביוני. — ביליתי בבישול הצב. מצאתי בתוכה שישים ביצים. ובשרה היה בעיניי, באותו זמן, המשובח והנעים ביותר שטעמתי מעודי, כי לא אכלתי בשר מלבד בשר עיזים ועופות מאז שנחתתי במקום הנורא הזה.
18 ביוני. — ירד גשם כל היום ונשארתי בבית. היה נדמה לי באותו זמן שהגשם קר, והרגשתי צינה מסוימת. ידעתי שזה לא רגיל בקו הרוחב ההוא.
19 ביוני. — חולה מאוד, ורועד, כאילו מזג האוויר קר.
20 ביוני. — אין מנוחה כל הלילה; כאבי ראש עזים, וחום.
21 ביוני. — חולה מאוד. מבוהל כמעט עד מוות מן המחשבה על מצבי העצוב — להיות חולה, ואין עזרה. התפללתי לאלוהים, בפעם הראשונה מאז הסערה ליד האל, אבל בקושי ידעתי מה אני אומר, או למה, כי מחשבותיי היו מבולבלות לגמרי.
22 ביוני. — קצת יותר טוב; אבל בפחד נורא מן המחלה.
23 ביוני. — שוב רע מאוד; קור ורעד, ואחר כך כאב ראש עז.
24 ביוני. — הרבה יותר טוב.
25 ביוני. — קדחת עזה מאוד. ההתקף החזיק אותי שבע שעות: התקף של קור ושל חום, ואחריו הזעה מתישה.
26 ביוני. — יותר טוב. ומכיוון שלא היה לי מזון לאכול, לקחתי את הרובה, אבל מצאתי את עצמי חלש מאוד. בכל זאת הרגתי עז, ובקושי רב הבאתי אותה הביתה, צליתי ממנה מעט ואכלתי. הייתי רוצה מאוד לבשל אותה בתבשיל ולעשות מרק, אבל לא היה לי סיר.
27 ביוני. — הקדחת שוב עזה כל כך ששכבתי במיטה כל היום, ולא אכלתי ולא שתיתי. כמעט גוועתי מצמא, אבל הייתי חלש כל כך שלא היה בי כוח לקום או להביא לעצמי מים לשתות. התפללתי שוב לאלוהים, אבל הייתי מבולבל מן החום; וכשלא הייתי, הייתי בור כל כך שלא ידעתי מה לומר. רק שכבתי וקראתי: "אלוהים, הבט אליי! אלוהים, חוס עליי! אלוהים, רחם עליי!" אני משער שלא עשיתי דבר אחר במשך שעתיים או שלוש, עד שההתקף חלף ונרדמתי, ולא התעוררתי עד מאוחר בלילה. כשהתעוררתי, הרגשתי רענן הרבה יותר, אבל חלש וצמא מאוד. עם זאת, מכיוון שלא היו מים במשכני, נאלצתי לשכב עד הבוקר, ונרדמתי שוב. בשינה השנייה הזאת חלמתי חלום נורא: חלמתי שאני יושב על הקרקע, מחוץ לחומה שלי, במקום שבו ישבתי כשהסערה נשבה אחרי רעידת האדמה. וראיתי איש יורד מענן שחור גדול, בלהבת אש בוהקת, ונוחת על הקרקע. הוא כולו זהר כמו להבה, כך שבקושי יכולתי לשאת את המבט אליו. פניו היו איומות מעבר לכל תיאור, אין מילים שיכולות לתאר אותן. כשדרך ברגליו על הקרקע, נדמה לי שהאדמה רעדה, בדיוק כפי שרעדה קודם ברעידת האדמה, וכל האוויר נראה בעיניי כאילו התמלא הבזקי אש. רק נחת על האדמה, והתקדם לעברי, עם חנית ארוכה או כלי נשק בידו, כדי להרוג אותי. וכשהגיע לגבעה, במרחק מה, הוא דיבר אליי — או ששמעתי קול נורא כל כך שאי אפשר לתאר את האימה שבו. כל מה שאני יכול לומר שהבנתי היה זה: "הואיל וכל הדברים האלה לא הביאו אותך לידי תשובה, עתה תמות!" ולשמע המילים האלה, נדמה לי שהרים את החנית שבידו כדי להרוג אותי.
איש מאלה שיקראו אי פעם את הסיפור הזה לא יצפה שאוכל לתאר את אימת נפשי מול החזיון הנורא הזה. כוונתי היא שאפילו בעודו חלום, חלמתי ממש את האימה הזאת. וגם אי אפשר לתאר את הרושם שנשאר בנפשי כשהתעוררתי וגיליתי שזה היה רק חלום.
אבוי, לא הייתה בי שום ידיעה של דברי אלוהים. מה שקיבלתי מן ההדרכה הטובה של אבי נשחק עד אז בשמונה שנים רצופות של רשעות ימאית, ושל חברה מתמדת רק עם אנשים שהיו, כמוני, רשעים וכופרים עד הקצה. אינני זוכר שהייתה לי, בכל הזמן הזה, מחשבה אחת שנטתה ולו במעט להביט למעלה אל אלוהים, או פנימה, להרהר בדרכיי שלי. רק מין טמטום נפש, בלי רצון בטוב ובלי מודעות לרע, השתלט עליי לגמרי. הייתי כל מה שאפשר לדמיין ביצור הקשוח, חסר המחשבה והרשע ביותר בין המלחים הפשוטים שלנו. לא הייתה בי ולו מעט תחושה של יראת אלוהים בשעת סכנה, או של הכרת תודה לאלוהים בשעת הצלה.
בסיפור מה שכבר עבר בקורותיי, יהיה קל יותר להאמין בכך כשאוסיף, שבכל מגוון האסונות שפקדו אותי עד היום הזה, לא הייתה לי ולו מחשבה אחת שזו יד אלוהים, או שזה עונש צודק על חטאי — על התנהגותי המרדנית כלפי אבי — או על חטאיי הנוכחיים, שהיו גדולים — או אפילו עונש על כל מהלך חיי הרשעים. כשהייתי במסע הנואש לאורך חופיה השוממים של אפריקה, לא הייתה לי ולו מחשבה אחת על מה יעלה בגורלי, ולו משאלה אחת אל אלוהים שיכוון אותי לאן ללכת, או ישמור עליי מן הסכנה שהקיפה אותי בבירור, הן מצד חיות טורפות והן מצד פראים אכזריים. לא חשבתי כלל על אלוהים או על השגחה. התנהגתי כמו בהמה גמורה, לפי עקרונות הטבע ולפי מצוות השכל הישר בלבד, ולמען האמת, בקושי גם לפי זה. כשניצלתי ונאספתי מן הים על ידי רב החובל הפורטוגזי, שנהג בי היטב, בצדק, ביושר ואף בנדיבות, לא הייתה בלבי ולו מעט הכרת תודה. וכשנטרפה ספינתי שוב, נהרסתי ועמדתי בסכנת טביעה באי הזה, הייתי רחוק באותה מידה מחרטה, או מלראות בכך משפט. רק אמרתי לעצמי לעתים קרובות שאני כלב אומלל, שנולד להיות תמיד מסכן.
נכון שכאשר עליתי לראשונה לחוף כאן, ומצאתי שכל אנשי הצוות טבעו ורק אני ניצלתי, אחזה בי מין התלהבות ושמחה גדולה בנפש. אילו סייע לכך חסד אלוהים, אולי היו אלה מגיעים לכדי הכרת תודה אמיתית. אבל זה נגמר במקום שהתחיל: בפרץ שמחה רגיל, או, אם אפשר לומר כך, בשמחה על כך שאני חי, בלי שום הרהור על טובתה המיוחדת של היד ששמרה עליי ובחרה בי להינצל כשכל השאר נספו, ובלי לשאול מדוע ההשגחה ריחמה עליי כך. זו הייתה בדיוק אותה שמחה רגילה שיש לימאים בדרך כלל אחרי שהגיעו בשלום לחוף מספינה טרופה, שהם מטביעים אותה כולה בקערת הפונץ' הבאה, ושוכחים אותה כמעט מיד כשזה נגמר. וכל שאר חיי היו כאלה. אפילו כשהבנתי אחר כך, אחרי מחשבה ראויה, את מצבי — איך הושלכתי אל המקום הנורא הזה, הרחק מהישג ידם של בני אדם, בלי כל תקווה לעזרה או סיכוי לגאולה — מיד כשראיתי סיכוי לחיות ושלא אגווע ברעב, חלפה כל תחושת הסבל שלי. התחלתי להרגיש בנוח מאוד, התמסרתי לעבודות שנדרשו לקיומי ולאספקתי, והייתי רחוק מאוד מלהצטער על מצבי כמשפט מן השמיים, או כיד אלוהים נגדי. אלה היו מחשבות שרק לעתים רחוקות מאוד עלו בראשי.
צמיחת הדגן, כפי שרמזתי ביומני, השפיעה עליי בהתחלה מעט, והתחילה לעורר בי רצינות, כל עוד חשבתי שיש בה משהו של נס. אבל מיד כשהחלק הזה של המחשבה הוסר, חלף גם כל הרושם שעורר בי, כפי שכבר ציינתי. אפילו רעידת האדמה, אף ששום דבר לא יכול להיות נורא ממנה מטבעו, או להפנות ישירות יותר אל הכוח הבלתי נראה שהוא לבדו מכוון דברים כאלה — אפילו היא, מיד כשחלפה הבהלה הראשונה, חלף גם הרושם שעשתה. לא הייתה בי תחושה של אלוהים או של משפטיו — ועל אחת כמה וכמה לא של כך שמצוקתי הנוכחית באה מידו — יותר משהייתה בי אילו הייתי במצב המשגשג ביותר בחיים. אבל עכשיו, כשהתחלתי להיות חולה, ומראה אסונות המוות התייצב לפניי בנחת; כשרוחי התחילה לשקוע תחת נטל מחלה קשה, והגוף היה מותש מעוצמת הקדחת — המצפון, שישן זמן רב כל כך, התחיל להתעורר. התחלתי להוכיח את עצמי על חיי הקודמים, שבהם, ברשעות לא רגילה, הרגזתי בבירור כל כך את צדקת אלוהים, עד שהיכה בי מכות לא רגילות ונהג בי בדרך נוקמת כל כך. ההרהורים האלה העיקו עליי ביום השני או השלישי של מחלתי. ובעוצמת הקדחת, כמו גם בעוצמת תוכחות מצפוני הנוראות, נסחטו ממני כמה מילים כמו תפילה לאלוהים, אף שאינני יכול לומר שהייתה זו תפילה מלווה ברצונות או בתקוות. זה היה יותר קולו של פחד ומצוקה גרידא. מחשבותיי היו מבולבלות, ההכרה באשמתי כבדה על נפשי, והאימה מפני מוות במצב אומלל כל כך העלתה אדים לראשי, מעצם הפחד. ובסערות הנפש האלה לא ידעתי מה לשוני עלולה לומר. אבל זו הייתה יותר קריאה, כגון: "אלוהים, איזה יצור אומלל אני! אם אחלה, בוודאי אמות מחוסר עזרה; ומה יהיה עליי!" ואז פרצו הדמעות מעיניי, ולא יכולתי לומר עוד דבר זמן רב.
בהפוגה הזאת עלתה בדעתי עצתו הטובה של אבי, ומיד גם נבואתו, שהזכרתי בתחילת הסיפור הזה: שאם אעשה את הצעד הטיפשי הזה, אלוהים לא יברך אותי, ויהיה לי פנאי אחר כך להרהר על כך שהזנחתי את עצתו, כשאולי לא יהיה איש שיעזור לי להיחלץ. "עכשיו", אמרתי בקול רם, "דברי אבי היקר התגשמו. צדק אלוהים השיג אותי, ואין לי איש שיעזור לי או ישמע אותי. דחיתי את קול ההשגחה, שברחמיה העמידה אותי במצב ובמעמד בחיים שבהם יכולתי להיות מאושר ושליו; אבל לא רציתי לראות זאת בעצמי, וגם לא ללמוד מהוריי להכיר בברכה שבו. עזבתי אותם להתאבל על איוולתי, ועכשיו נותרתי אני להתאבל תחת תוצאותיה. התעלמתי מעזרתם ומסיועם, הם שהיו מקדמים אותי בעולם ועושים לי הכול קל; ועכשיו יש לי קשיים להיאבק בהם, גדולים מכדי שהטבע עצמו יוכל לשאת, ואין סיוע, אין עזרה, אין נחמה, אין עצה." ואז קראתי: "אלוהים, היה בעזרי, כי בצרה גדולה אני." זו הייתה התפילה הראשונה, אם אפשר לקרוא לה כך, שהתפללתי מזה שנים רבות.
אבל אחזור ליומן שלי.
28 ביוני. — מכיוון שהשינה שישנתי ריעננה אותי במידת מה, וההתקף חלף לגמרי, קמתי. ואף שהבהלה והאימה מן החלום היו גדולות מאוד, שקלתי שהתקף הקדחת יחזור למחרת, ועכשיו הוא הזמן שלי להשיג משהו שירענן ויחזק אותי כשאהיה חולה. הדבר הראשון שעשיתי: מילאתי בקבוק מרובע גדול במים, והעמדתי אותו על השולחן, בהישג יד מן המיטה. וכדי להפיג את הצינה מן המים, שעלולה להביא קדחת, הוספתי להם כמאה וארבעים מיליליטר רום וערבבתי. אחר כך לקחתי לי חתיכה מבשר העז וצליתי אותה על הגחלים, אבל יכולתי לאכול רק מעט מאוד. הסתובבתי מעט, אבל הייתי חלש מאוד, ועם זאת עצוב ומדוכא מאוד מן התחושה של מצבי האומלל, וחששתי מחזרת המחלה למחרת. בלילה אכלתי לארוחת ערב שלוש מביצי הצבה, שצליתי באפר ואכלתי, כמו שאומרים, בקליפתן. וזו הייתה פיסת המזון הראשונה שביקשתי עליה את ברכת אלוהים, ככל שאני זוכר, בכל ימי חיי. אחרי שאכלתי ניסיתי ללכת, אבל מצאתי את עצמי חלש כל כך שבקושי יכולתי לשאת רובה, כי מעולם לא יצאתי בלעדיו. לכן הלכתי רק מרחק קצר, והתיישבתי על הקרקע, משקיף על הים, שהיה ממש לפניי, שקט וחלק מאוד. בעודי יושב כאן עלו בי מחשבות כגון אלה: מה היא האדמה הזאת והים הזה, שראיתי מהם כל כך הרבה? מאין הם באו? ומה אני, וכל שאר היצורים, פראיים ומבויתים, בני אדם ובהמות? מאין אנחנו? ודאי שכולנו נבראנו בידי כוח נסתר כלשהו, שיצר את האדמה והים, את האוויר והשמיים. ומי הוא? ואז נבע מכך באופן הטבעי ביותר: אלוהים הוא שברא הכול. טוב, אבל אז הגיעה המחשבה בדרך מופלאה: אם אלוהים ברא את כל הדברים האלה, הוא מנחה ומנהל את כולם, ואת כל מה שנוגע להם. כי הכוח שיכול היה לברוא את כל הדברים ודאי יש בו כוח להנחות ולכוון אותם. ואם כך, שום דבר אינו יכול לקרות במעגל הגדול של מעשיו בלי ידיעתו או בלי שהוא קבע זאת.
ואם שום דבר אינו קורה בלי ידיעתו, הוא יודע שאני כאן, ושאני במצב הנורא הזה. ואם שום דבר אינו קורה בלי שהוא קבע זאת, הוא קבע שכל זה יקרה לי. לא עלה בדעתי שום דבר שיסתור אף אחת מן המסקנות האלה, ולכן היא נחה עליי בכוח רב יותר: שבהכרח אלוהים קבע שכל זה יקרה לי; שהובאתי למצב האומלל הזה בהכוונתו, כי לו לבדו יש שליטה, לא רק עליי, אלא על כל דבר שקורה בעולם. מיד אחר כך עלתה השאלה: למה עשה לי אלוהים את זה? מה עשיתי שנוהגים בי כך? מצפוני עצר אותי מיד בשאלה הזאת, כאילו חיללתי את השם, ונדמה לי שהוא דיבר אליי כמו קול: "עלוב שכמותך! אתה שואל מה עשית? הבט לאחור על חיים נוראים שבוזבזו לריק, ושאל את עצמך מה לא עשית! שאל: מדוע לא הושמדת מזמן? מדוע לא טבעת במעגן יארמות'? מדוע לא נהרגת בקרב כשהספינה נלכדה בידי ספינת המלחמה מסאלה? מדוע לא טרפו אותך חיות הפרא על חוף אפריקה? מדוע לא טבעת כאן, כשכל הצוות נספה מלבדך? ואתה שואל: מה עשיתי?" נאלמתי מן ההרהורים האלה, כאדם המום, ולא היה לי מה לומר — לא, אף לא לענות לעצמי. קמתי מהורהר ועצוב, הלכתי בחזרה אל מקום מחסי, וטיפסתי מעל החומה, כאילו אני הולך לישון. אבל מחשבותיי היו נסערות מאוד, ולא היה לי חשק לישון. לכן התיישבתי בכיסא שלי והדלקתי את המנורה, כי התחיל להחשיך. עכשיו, מכיוון שהחשש מחזרת המחלה הפחיד אותי מאוד, עלה בדעתי שתושבי ברזיל אינם לוקחים שום תרופה מלבד הטבק שלהם, כמעט לכל המחלות. ובאחת התיבות הייתה לי חתיכה מגליל טבק, מיובש לגמרי, וגם מעט טבק ירוק, שלא יובש לגמרי.
הלכתי, בהכוונת השמיים ללא ספק; כי בתיבה הזאת מצאתי מרפא גם לנפש וגם לגוף. פתחתי את התיבה ומצאתי את מה שחיפשתי, את הטבק. ומכיוון שגם הספרים המעטים שהצלתי היו מונחים שם, הוצאתי אחד מספרי הקודש שהזכרתי קודם, שעד אז לא מצאתי פנאי או רצון לעיין בו. אני אומר, הוצאתי אותו, והבאתי גם אותו וגם את הטבק איתי אל השולחן. לא ידעתי איזה שימוש לעשות בטבק במחלתי, או אם הוא טוב לה או לא. אבל ערכתי בו כמה ניסויים, כאילו החלטתי שבדרך זו או אחרת הוא יפגע במטרה. קודם לקחתי חתיכת עלה ולעסתי אותה בפי. בהתחלה זה כמעט המם את מוחי, כי הטבק היה ירוק וחזק, ולא הייתי רגיל לו הרבה. אחר כך לקחתי מעט והשריתי אותו שעה או שעתיים ברום, והחלטתי לשתות מנה ממנו כשאשכב לישון. ולבסוף שרפתי מעט על מחבת גחלים, והחזקתי את אפי קרוב מעל העשן כל עוד יכולתי לשאת זאת, הן בגלל החום והן כמעט מחנק. בהפסקה של הפעולה הזאת לקחתי את ספר הקודש והתחלתי לקרוא. אבל ראשי היה מבולבל מדי מן הטבק כדי לשאת קריאה, לפחות באותו זמן. רק פתחתי את הספר באקראי, והמילים הראשונות שנגלו לי היו אלה: "וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני." המילים האלה התאימו מאוד למצבי, ועשו רושם מסוים על מחשבותיי בשעת קריאתן, אם כי לא כמו שעשו אחר כך. כי באשר להיחלצות, למילה לא היה, אם אפשר לומר כך, שום צליל באוזניי. הדבר היה רחוק כל כך, בלתי אפשרי כל כך בתפיסת הדברים שלי, שהתחלתי לומר כמו שאמרו בני ישראל כשהובטח להם בשר לאכול: "היוכל אל לערוך שולחן במדבר?" כך התחלתי לומר: "היוכל אלוהים עצמו לחלץ אותי מן המקום הזה?" ומכיוון שעברו שנים רבות עד שהופיעה תקווה כלשהי, המחשבה הזאת גברה לעתים קרובות מאוד במחשבותיי. אבל בכל זאת, המילים עשו עליי רושם גדול, והרהרתי בהן לעתים קרובות מאוד.
עכשיו כבר היה מאוחר, והטבק, כפי שאמרתי, ערפל את ראשי כל כך שנטיתי לישון. לכן השארתי את המנורה דולקת במערה, למקרה שאצטרך משהו בלילה, והלכתי למיטה. אבל לפני ששכבתי, עשיתי מה שלא עשיתי מעולם בכל ימי חיי: כרעתי ברך והתפללתי לאלוהים שיקיים בי את ההבטחה, שאם אקרא אליו ביום צרה, יחלץ אותי. אחרי שתפילתי השבורה והפגומה נגמרה, שתיתי את הרום שבו השריתי את הטבק. הוא היה חזק כל כך ומסריח מטבק, שבקושי הצלחתי לבלוע אותו. מיד אחר כך הלכתי למיטה. מיד הרגשתי שהוא עולה לי לראש בעוצמה, אבל נפלתי לשינה עמוקה, ולא התעוררתי עד שלפי השמש ודאי הייתה השעה קרוב לשלוש אחר הצהריים של היום שלמחרת. ואפילו עד היום הזה אני נוטה לחשוב שישנתי את כל היום והלילה שלמחרת, ועד קרוב לשלוש ביום שאחריו. כי אחרת אינני יודע איך יכולתי לאבד יום אחד בספירת ימי השבוע שלי, כפי שהתברר כמה שנים אחר כך. אילו איבדתי אותו בגלל חציית קו המשווה הלוך ושוב, הייתי מאבד יותר מיום אחד. אבל בוודאות איבדתי יום אחד בחשבון שלי, ומעולם לא ידעתי איך. מכל מקום, כך או כך, כשהתעוררתי הרגשתי רענן מאוד, ורוחי עליזה וטובה. כשקמתי הייתי חזק יותר מאשר ביום הקודם, והקיבה שלי טובה יותר, כי הייתי רעב. ובקיצור, לא היה לי התקף ביום שלמחרת, ומצבי המשיך להשתפר מאוד. זה היה ה-29 בחודש.
ה-30 היה, כמובן, היום הבריא שלי, ויצאתי עם הרובה, אבל לא רציתי להרחיק לכת יותר מדי. הרגתי עוף ים או שניים, דומים במקצת לאווז בר, והבאתי אותם הביתה, אבל לא מיהרתי לאכול אותם. לכן אכלתי עוד מביצי הצבה, שהיו טובות מאוד. בערב הזה חזרתי על התרופה, שהנחתי שהועילה לי ביום הקודם — הטבק המושרה ברום. רק לא לקחתי ממנו כמו קודם, וגם לא לעסתי מן העלה ולא החזקתי את ראשי מעל העשן. עם זאת, ביום שלמחרת, שהיה הראשון ביולי, לא הרגשתי טוב כפי שקיוויתי, כי היה לי קורטוב של התקף הקור, אבל לא הרבה.
2 ביולי. — חזרתי על התרופה בכל שלוש הדרכים, ונתתי לעצמי מנה ממנה כמו בפעם הראשונה, והכפלתי את הכמות ששתיתי.
3 ביולי. — ההתקף לא חזר עוד, סופית, אף שלא חזר אליי מלוא כוחי עד כמה שבועות אחר כך. בעודי צובר כוח כך, מחשבותיי עסקו הרבה מאוד בפסוק הזה מן הכתובים: "אחלצך". חוסר האפשרות של הצלתי העיק מאוד על נפשי, ומנע ממני לצפות לה אי פעם. אבל בעודי מייאש את עצמי במחשבות כאלה, עלה בדעתי שאני מתעמק כל כך בהצלה מן המצוקה העיקרית, עד שאני מתעלם מן ההצלה שכבר זכיתי לה. וכאילו הוכרחתי לשאול את עצמי שאלות כגון אלה: האם לא ניצלתי, ובדרך נפלאה, מן המחלה — מן המצב הקשה ביותר שיכול להיות, שהיה מפחיד אותי כל כך? ואיזו תשומת לב הקדשתי לכך? האם עשיתי את חלקי? אלוהים חילץ אותי, אבל אני לא כיבדתי אותו — כלומר, לא הכרתי בכך כהצלה ולא הודיתי עליה. ואיך יכולתי לצפות להצלה גדולה יותר? זה נגע מאוד ללבי, ומיד כרעתי ברך והודיתי לאלוהים בקול רם על החלמתי ממחלתי.
4 ביולי. — בבוקר לקחתי את ספר הקודש, והתחלתי מן הברית החדשה לקרוא בו ברצינות. קבעתי לעצמי לקרוא זמן מה בכל בוקר ובכל ערב, בלי לקשור את עצמי למספר מסוים של פרקים, אלא כל עוד מחשבותיי יהיו שקועות בכך. לא עבר זמן רב מאז שניגשתי ברצינות למלאכה הזאת, עד שמצאתי שלבי נוגע עמוק יותר ובכנות רבה יותר ברשעות חיי הקודמים. רושם החלום שלי התעורר מחדש, והמילים "כל הדברים האלה לא הביאו אותך לידי תשובה" חלפו ברצינות במחשבותיי. התחננתי ברצינות לאלוהים שיעניק לי תשובה, וקרה בהשגחה עליונה, באותו יום עצמו, שבקריאה בכתבי הקודש הגעתי למילים האלה: "אותו רומם לשר ולמושיע, לתת תשובה ולתת סליחה." השלכתי את הספר, ובלב ובידיים מורמים אל השמיים, במין התלהבות של שמחה, קראתי בקול רם: "ישוע, בן דוד! ישוע, השר והמושיע המרומם! תן לי תשובה!" זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לומר, במובן האמיתי של המילים, שהתפללתי בכל ימי חיי. כי עכשיו התפללתי מתוך הכרה במצבי, ומתוך מבט אמיתי של תקווה לפי הכתובים, שנשען על העידוד שבדבר אלוהים. ומן הזמן הזה, אפשר לומר, התחלתי לקוות שאלוהים ישמע אותי.
עכשיו התחלתי לפרש את המילים שהוזכרו למעלה, "קראני ואחלצך", במובן אחר מכפי שפירשתי אותן אי פעם קודם. כי אז לא היה לי שום מושג שמשהו נקרא "הצלה", מלבד שחרורי מן השבי שבו הייתי נתון. כי אף שהייתי אמנם חופשי לנוע במקום, האי היה בוודאי בית כלא בשבילי, ובמובן הגרוע ביותר בעולם. אבל עכשיו למדתי להבין זאת במובן אחר: עכשיו הבטתי לאחור על חיי הקודמים באימה כזאת, וחטאיי נראו לי נוראים כל כך, שנפשי לא ביקשה מאלוהים דבר מלבד הצלה מנטל האשמה שמחץ את כל נחמתי. באשר לחיי הבדידות שלי, הם לא היו כלום. אפילו לא התפללתי להינצל מהם או חשבתי עליהם; כל זה לא היה שווה דבר לעומת זה. ואני מוסיף את החלק הזה כאן, כדי לרמוז לכל מי שיקרא אותו, שבכל פעם שיגיעו להבנה אמיתית של הדברים, הם ימצאו שההצלה מן החטא היא ברכה גדולה הרבה יותר מן ההצלה מן הצרה.
אבל, אם אניח לחלק הזה, אחזור ליומן שלי.
מצבי התחיל עכשיו להיות, אף שלא פחות אומלל מבחינת אורח חיי, הרבה יותר קל לנפשי. ומכיוון שמחשבותיי הופנו, בקריאה מתמדת בכתבי הקודש ובתפילה לאלוהים, אל דברים נעלים יותר, הייתה לי נחמה רבה בפנים, שעד אז לא ידעתי עליה דבר. כמו כן, בריאותי וכוחי שבו אליי, ואני התאמצתי לצייד את עצמי בכל מה שהיה חסר לי, ולעשות את אורח חיי סדיר ככל שיכולתי.
מה-4 ביולי עד ה-14 עסקתי בעיקר בהליכות עם הרובה בידי, מעט מעט בכל פעם, כמו אדם שאוסף את כוחותיו אחרי התקף של מחלה. כי קשה לדמיין עד כמה הייתי חלש, ולאיזו תשישות הגעתי. התרופה שבה השתמשתי הייתה חדשה לגמרי, ואולי מעולם לא ריפאה קדחת קודם לכן. ואינני יכול להמליץ לאיש לנסות אותה, על סמך הניסוי הזה. כי אף שהיא אכן סילקה את ההתקף, היא דווקא תרמה להחלשתי, כי היו לי פרכוסים תכופים בעצביי ובאיבריי במשך זמן מה. למדתי ממנה גם את זה במיוחד: ששהייה בחוץ בעונת הגשמים היא הדבר המזיק ביותר לבריאותי שיכול להיות, במיוחד בגשמים שבאו מלווים בסערות ובסופות רוח. כי מכיוון שהגשם שירד בעונה היבשה כמעט תמיד בא עם סערות כאלה, מצאתי שהגשם הזה מסוכן הרבה יותר מן הגשם שירד בספטמבר ובאוקטובר.