עכשיו הייתי כבר יותר מעשרה חודשים באי האומלל הזה. כל אפשרות להינצל מן המצב הזה נראתה לקוחה ממני לגמרי, ואני מאמין בתוקף ששום צורת אדם לא דרכה מעולם במקום ההוא. מאחר שעכשיו ביצרתי את מקום מגוריי, כפי שחשבתי, לגמרי לפי רצוני, נתקפתי רצון עז לחקור את האי ביסודיות רבה יותר, ולראות אילו עוד גידולים אוכל למצוא בו, שעדיין לא ידעתי עליהם דבר.
ב־15 ביולי התחלתי לסקור את האי עצמו ביתר פירוט. תחילה עליתי במעלה הנחל, שבו, כפי שרמזתי, הבאתי את הרפסודות שלי אל החוף. כשהגעתי כשלושה קילומטרים במעלה הנחל, מצאתי שהגאות לא עולה גבוה יותר, ושלא היה זה אלא פלג קטן של מים זורמים, מתוקים וטובים מאוד. אבל מאחר שהייתה זו העונה היבשה, כמעט לא היו בו מים בכמה מקטעיו - לפחות לא די מים כדי לזרום בזרם שאפשר להבחין בו. על גדות הפלג הזה מצאתי הרבה סוואנות, או כרי דשא, נעימים, מישוריים וחלקים ומכוסים עשב. ובחלקים המוגבהים שלהם, הסמוכים לקרקע הגבוהה, שאליהם, כפי שאפשר להניח, המים לא עלו מעולם, מצאתי הרבה מאוד טבק, ירוק, שגדל לגבעול גדול וחזק מאוד. היו שם גם צמחים שונים אחרים, שלא היה לי מושג או הבנה בהם, ושאולי היו להם סגולות משלהם, שלא יכולתי לגלות. חיפשתי את שורש הקסאווה, שממנו מכינים האינדיאנים בכל האזור ההוא את לחמם, אך לא מצאתי אף אחד. ראיתי צמחי אלוי גדולים, אך לא הבנתי בהם. ראיתי כמה קני סוכר, אבל פראיים, ובגלל שלא עובדו - לא מושלמים. הסתפקתי בתגליות האלה לעת עתה וחזרתי, כשאני מהרהר בליבי באיזו דרך אוכל לדעת את סגולתם וטיבם של הפירות או הצמחים שאגלה; אבל לא הגעתי לשום מסקנה. כי בקיצור, כשהייתי בברזיל הקדשתי תשומת לב מועטה כל כך, שידעתי מעט על צמחי השדה - לפחות מעט מאוד ממה שיכול היה להועיל לי עכשיו, במצוקתי.
למחרת, ביום השישה־עשר, עליתי שוב באותה דרך. אחרי שהלכתי מעט יותר רחוק משהלכתי ביום הקודם, מצאתי שהפלג והסוואנות נגמרים, והארץ נעשית מיוערת יותר מקודם. בחלק הזה מצאתי פירות שונים, ובמיוחד מצאתי מלונים על הקרקע, בשפע רב, וענבים על העצים. הגפנים אכן התפשטו על העצים, ואשכולות הענבים היו בדיוק בשיאם, בשלים ועסיסיים מאוד. זו הייתה תגלית מפתיעה, ושמחתי עליהם מאוד; אבל ניסיוני הזהיר אותי לאכול מהם במשורה. נזכרתי שכאשר הייתי על החוף בברבריה, אכילת ענבים הרגה כמה מאנשינו האנגלים שהיו שם עבדים, כי גרמה להם לשלשולים ולקדחות. אבל מצאתי לענבים האלה שימוש מצוין: לייבש אותם בשמש ולשמור אותם כפי ששומרים ענבים מיובשים, או צימוקים. חשבתי שהם יהיו - וכך אכן היו - בריאים ונעימים לאכילה כשלא יהיה אפשר להשיג ענבים.
ביליתי שם את כל אותו ערב ולא חזרתי למקום מגוריי. אגב, זה היה הלילה הראשון, אם אפשר לומר כך, שבו לנתי מחוץ לבית. בלילה נקטתי את התחבולה הראשונה שלי ועליתי על עץ, ושם ישנתי היטב. למחרת בבוקר המשכתי במסע הגילוי שלי, והלכתי כשישה קילומטרים, ככל שיכולתי להעריך לפי אורך העמק, כשאני ממשיך כל הזמן צפונה בדיוק, ושורת גבעות מדרום ומצפון לי. בסוף המסע הזה הגעתי למקום פתוח, שבו נראה היה שהארץ יורדת מערבה. מעיין קטן של מים מתוקים, שיצא מצלע הגבעה לידי, זרם לכיוון השני, כלומר מזרחה בדיוק. והארץ נראתה רעננה כל כך, ירוקה כל כך, פורחת כל כך - הכול בירק תמידי, בפריחה של אביב - שנראתה כמו גן נטוע. ירדתי מעט בצלע העמק הנפלא ההוא וסקרתי אותו בהנאה חשאית, אף שהייתה מהולה במחשבותיי המייסרות האחרות, כשחשבתי שכל זה שלי; שאני מלך ואדון על כל הארץ הזאת בלי עוררין, ושיש לי זכות חזקה עליה; ושאילו יכולתי להעביר אותה הלאה, הייתה יכולה לעבור בירושה לגמרי כמו אחוזה של כל בעל אחוזה באנגליה. ראיתי כאן שפע של עצי קקאו, עצי תפוז ולימון ואתרוג; אבל כולם פראיים, ומעטים מאוד נשאו פרי, לפחות לא באותו זמן. עם זאת, הליים הירוקים שאספתי לא רק היו נעימים לאכילה, אלא גם בריאים מאוד. אחר כך עירבבתי את מיצם במים, וזה עשה את המים בריאים מאוד, וקרים ומרעננים מאוד. מצאתי שיש לי עכשיו די עבודה לאסוף ולשאת הביתה, והחלטתי לאגור מלאי של ענבים וגם של ליים ולימונים, כדי להצטייד לעונת הגשמים, שידעתי שהיא מתקרבת. לשם כך אספתי ערמה גדולה של ענבים במקום אחד, ערמה קטנה יותר במקום אחר, וצרור גדול של ליים ולימונים במקום שלישי. לקחתי איתי מעט מכל סוג ויצאתי בדרך הביתה, בהחלטה לחזור שוב ולהביא שק או תרמיל, או מה שאוכל להכין, כדי לשאת את השאר הביתה. וכך, אחרי שלושה ימים שביליתי במסע הזה, הגעתי הביתה (כך עליי לקרוא עכשיו לאוהל ולמערה שלי). אבל לפני שהגעתי לשם, הענבים התקלקלו: עסיסיות הפרי וכובד המיץ שברו אותם וחבלו בהם, והם היו טובים למעט או לכלום. אשר לליים, הם היו טובים, אבל יכולתי להביא רק מעטים.
למחרת, ביום התשעה־עשר, חזרתי לשם, אחרי שהכנתי לעצמי שני שקים קטנים כדי להביא הביתה את יבולי. אבל הופתעתי, כשהגעתי לערמת הענבים שלי, שהייתה עשירה ויפה כל כך כשאספתי אותה, למצוא אותם מפוזרים כולם, רמוסים לרסיסים וגרורים לכל עבר, כמה כאן וכמה שם, והרבה מהם אכולים וטרופים. מכך הסקתי שיש בסביבה יצורי בר כלשהם שעשו את זה; אבל מה הם, לא ידעתי. בכל אופן, מאחר שמצאתי שאי אפשר לאגור אותם בערמות ואי אפשר לשאת אותם בשק - כי בדרך האחת יושמדו, ובדרך השנייה יימעכו תחת משקלם שלהם - נקטתי דרך אחרת. אספתי כמות גדולה של ענבים ותליתי אותם על הענפים החיצוניים של העצים, כדי שיתייבשו בשמש. ואשר לליים וללימונים, נשאתי בחזרה כמה שיכולתי לשאת בלי לקרוס תחת המשא.
כשחזרתי הביתה מן המסע הזה, הרהרתי בהנאה רבה בפוריותו של העמק ההוא ובנעימות מקומו, בביטחון מפני סערות בצד ההוא של המים, וביער. והגעתי למסקנה שבחרתי לקבוע את משכני במקום שהוא ללא ספק החלק הגרוע ביותר בארץ. בסך הכול, התחלתי לשקול להעביר את מקום מגוריי, ולחפש מקום בטוח באותה מידה כמו המקום שבו ישבתי עכשיו, אם אפשר, בחלק הנעים והפורה ההוא של האי.
המחשבה הזאת התרוצצה בראשי זמן רב, ובמשך זמן מה אהבתי אותה מאוד, כי נעימות המקום פיתתה אותי. אבל כשבחנתי את העניין מקרוב יותר, שקלתי שעכשיו אני על חוף הים, שם לפחות אפשרי שיקרה משהו לטובתי; ושאותו גורל רע שהביא אותי לכאן עשוי להביא לאותו מקום גם אומללים אחרים. ואף שלא היה סביר שדבר כזה יקרה אי פעם, הרי שלסגור את עצמי בין הגבעות והיערות במרכז האי פירושו להקדים את שבייתי, ולהפוך דבר כזה לא רק לבלתי סביר אלא לבלתי אפשרי; ולכן אסור לי בשום אופן לעבור. עם זאת, הייתי מאוהב כל כך במקום הזה, שביליתי בו חלק גדול מזמני במשך כל שארית חודש יולי. ואף שבמחשבה שנייה החלטתי לא לעבור, בכל זאת בניתי לעצמי שם מעין סוכה קטנה, והקפתי אותה במרחק מה בגדר חזקה: משוכה כפולה, גבוהה ככל שידי הגיעה, נעוצה היטב ביתדות ומלאה בינן בזרדים. ושם שכבתי בביטחון רב, לפעמים שניים או שלושה לילות ברציפות, כשאני תמיד עובר מעל הגדר בסולם. כך דמיינתי שעכשיו יש לי בית קיץ ובית על חוף הים; והעבודה הזאת העסיקה אותי עד תחילת אוגוסט.
רק סיימתי את הגדר שלי והתחלתי ליהנות מעמלי, כשהגיעו הגשמים ואילצו אותי להיצמד למשכני הראשון. כי אף שהקמתי לעצמי שם אוהל כמו האחר, מפיסת מפרש, ופרשתי אותו היטב, לא היה לי שם מחסה של גבעה להגן עליי מפני סערות, וגם לא מערה מאחוריי לסגת אליה כשהגשמים היו חריגים.
בערך בתחילת אוגוסט, כפי שאמרתי, סיימתי את הסוכה שלי והתחלתי ליהנות. ב־3 באוגוסט מצאתי שהענבים שתליתי התייבשו לגמרי, והיו באמת צימוקי שמש מצוינים. אז התחלתי להוריד אותם מן העצים, ומזל גדול היה שעשיתי זאת, כי הגשמים שבאו אחר כך היו מקלקלים אותם, והייתי מאבד את החלק הטוב ביותר של מזון החורף שלי - כי היו לי יותר ממאתיים אשכולות גדולים. אך הורדתי את כולם ונשאתי את רובם הביתה אל המערה שלי, והתחיל לרדת גשם. ומאז, כלומר מ־14 באוגוסט, ירד גשם, פחות או יותר, בכל יום עד אמצע אוקטובר; ולפעמים בעוז כזה, שלא יכולתי לצאת מן המערה שלי במשך כמה ימים.
בעונה הזאת הופתעתי מאוד מגידול משפחתי. דאגתי על אובדן אחד החתולים שלי, שברח ממני, או, כפי שחשבתי, מת; ולא שמעתי ממנה דבר, עד שלתדהמתי חזרה הביתה בערך בסוף אוגוסט עם שלושה גורים. זה היה מוזר לי עוד יותר, כי אף שהרגתי ברובה חתול בר, כפי שקראתי לו, חשבתי שהוא מסוג שונה לגמרי מחתולינו האירופיים. אבל הגורים היו מאותו גזע ביתי כמו האם, ומאחר ששני החתולים שלי היו נקבות, חשבתי שזה מוזר מאוד. אבל משלושת החתולים האלה נעשיתי מאוחר יותר מוצף כל כך בחתולים, שנאלצתי להרוג אותם כמו מזיקים או חיות טרף, ולגרש אותם מביתי ככל האפשר.
מ־14 באוגוסט עד ה־26 - גשם בלי הפסקה, כך שלא יכולתי לצאת, ועכשיו נזהרתי מאוד לא להירטב הרבה. בכליאה הזאת התחיל המזון שלי להצטמצם; אבל יצאתי פעמיים, וביום אחד הרגתי עז, וביום האחרון, ה־26, מצאתי צב גדול מאוד, שהיה לי למעדן. והמזון שלי היה מסודר כך: אשכול צימוקים לארוחת הבוקר; נתח מבשר העז או מבשר הצב לארוחת הצהריים, צלוי על האש - כי לרוע מזלי הגדול לא היה לי כלי לבשל או לתבשל בו דבר; ושתיים או שלוש מביצי הצב לארוחת הערב.
במשך הכליאה הזאת במחבואי בגלל הגשם, עבדתי מדי יום שעתיים או שלוש בהרחבת המערה שלי. לאט לאט חפרתי אותה לכיוון צד אחד, עד שהגעתי אל צידה החיצוני של הגבעה, ועשיתי פתח, או דרך יציאה, שיצאה אל מעבר לגדר או לחומה שלי. וכך נכנסתי ויצאתי בדרך הזאת. אבל לא הרגשתי נוח לגמרי לשכב כך חשוף; כי כפי שסידרתי את עצמי קודם, הייתי במתחם סגור לגמרי, ואילו עכשיו חשבתי שאני שוכב חשוף ופתוח לכל דבר שיבוא עליי. ובכל זאת, לא יכולתי להבחין בשום יצור חי שיש לפחד ממנו, שהרי היצור הגדול ביותר שראיתי עד אז על האי היה עז.
30 בספטמבר. - עכשיו הגעתי ליום השנה האומלל לנחיתתי. ספרתי את החריצים על העמוד שלי ומצאתי שהייתי על החוף שלוש מאות שישים וחמישה ימים. קיימתי את היום הזה כיום צום חגיגי, והקדשתי אותו לעבודת הקודש: השתטחתי על הקרקע בהכנעה הרצינית ביותר, התוודיתי על חטאיי לפני האל, הודיתי במשפטיו הצודקים עליי, והתפללתי אליו שירחם עליי בזכות ישוע המשיח. ואחרי שלא טעמתי דבר במשך שתים־עשרה שעות, עד שקיעת השמש, אכלתי עוגיית ביסקוויט ואשכול ענבים, והלכתי לישון, וסיימתי את היום כפי שהתחלתי אותו. כל הזמן הזה לא שמרתי על יום השבת. כי מאחר שבתחילה לא היה בליבי שום רגש דתי, הפסקתי אחרי זמן מה להבדיל בין השבועות על ידי חריץ ארוך מהרגיל ליום השבת, וכך לא ידעתי באמת איזה יום הוא כל יום. אבל עכשיו, אחרי שספרתי את הימים כאמור, מצאתי שאני כאן כבר שנה; אז חילקתי אותה לשבועות, והקדשתי כל יום שביעי לשבת - אף שמצאתי בסוף החשבון שלי שאיבדתי יום או יומיים בספירה. זמן קצר אחרי זה התחילה הדיו שלי לאזול, ולכן הסתפקתי בשימוש חסכוני יותר בה, וכתבתי רק את המאורעות הבולטים ביותר בחיי, בלי להמשיך ברישום יומי של דברים אחרים.
עונת הגשמים והעונה היבשה התחילו עכשיו להיראות לי סדירות, ולמדתי לחלק ביניהן כדי להתכונן לכל אחת מהן בהתאם. אבל את כל ניסיוני קניתי במחיר יקר לפני שרכשתי אותו, ומה שאני עומד לספר עכשיו היה אחד הניסויים המייאשים ביותר שעשיתי.
הזכרתי שהצלתי את מעט שיבולי השעורה והאורז, שמצאתי באופן מפתיע כל כך צומחים, כפי שחשבתי, מעצמם. אני מאמין שהיו כשלושים גבעולי אורז וכעשרים גבעולי שעורה. ועכשיו חשבתי שזה הזמן המתאים לזרוע אותם, אחרי הגשמים, כשהשמש במקומה הדרומי ומתרחקת ממני. בהתאם לכך, חפרתי חלקת אדמה ככל שיכולתי באת העץ שלי, חילקתי אותה לשני חלקים וזרעתי את הגרעינים שלי. אבל בזמן שזרעתי, עלה במחשבתי במקרה שלא כדאי לזרוע את הכול בפעם הראשונה, כי לא ידעתי מתי הזמן המתאים לכך. לכן זרעתי כשני שלישים מן הזרעים, והשארתי בערך חופן מכל סוג. אחר כך הייתה לי נחמה גדולה בכך שעשיתי זאת, כי אף גרעין אחד ממה שזרעתי הפעם לא הצמיח דבר. בחודשים היבשים שבאו אחר כך לא ירד גשם על האדמה אחרי הזריעה, ולא הייתה לה לחות שתעזור לצמיחה, והזרע לא נבט כלל עד שחזרה עונת הגשמים, ואז צמח כאילו נזרע זה עתה. כשמצאתי שהזרע הראשון שלי לא צומח, ושיערתי בקלות שזה בגלל הבצורת, חיפשתי חלקת אדמה לחה יותר לעשות בה ניסיון נוסף. חפרתי חלקת אדמה ליד הסוכה החדשה שלי, וזרעתי את שארית הזרע שלי בפברואר, מעט לפני נקודת השוויון האביבית. והזרע הזה, שחודשי הגשמים מרץ ואפריל השקו אותו, נבט יפה מאוד ונתן יבול טוב מאוד. אבל מאחר שנשאר לי רק חלק מן הזרע, ולא העזתי לזרוע את כל מה שהיה לי, היה לי בסוף רק כמות קטנה: כל היבול שלי לא עלה על כארבעה ליטרים מכל סוג. אבל בניסוי הזה נעשיתי אדון למלאכתי, וידעתי בדיוק מתי העונה המתאימה לזריעה, ושאני יכול לצפות לשתי עונות זריעה ולשני קצירים בכל שנה.
בזמן שהתבואה הזאת צמחה, עשיתי תגלית קטנה, שהועילה לי אחר כך. מיד כשנגמרו הגשמים ומזג האוויר התחיל להתייצב, בערך בחודש נובמבר, ערכתי ביקור בפנים הארץ, בסוכה שלי. אף שלא הייתי שם כמה חודשים, מצאתי הכול בדיוק כפי שהשארתי. העיגול, או המשוכה הכפולה שעשיתי, לא רק עמד יציב ושלם, אלא היתדות, שחתכתי מכמה עצים שגדלו בסביבה, הצמיחו כולן ענפים ארוכים, כמו שעץ ערבה מצמיח בדרך כלל בשנה הראשונה אחרי שגוזמים את צמרתו. לא יכולתי לדעת איך לקרוא לעץ שממנו נחתכו היתדות האלה. הופתעתי, ובכל זאת שמחתי מאוד, לראות את העצים הצעירים צומחים. גזמתי אותם והנחיתי אותם לצמוח דומים זה לזה ככל שיכולתי. וקשה להאמין לאיזו צורה יפה הם צמחו בתוך שלוש שנים: אף שהמשוכה יצרה עיגול שקוטרו כעשרים ושלושה מטרים, העצים - כי עכשיו יכולתי לקרוא להם כך - כיסו אותו במהרה, והוא היה צל שלם, שאפשר לשכון תחתיו במשך כל העונה היבשה. זה גרם לי להחליט לחתוך עוד יתדות, ולעשות לעצמי משוכה כזאת בחצי עיגול מסביב לחומה שלי (כלומר החומה של משכני הראשון). וכך עשיתי: נעצתי את העצים, או היתדות, בשורה כפולה, במרחק של כשבעה מטרים מן הגדר הראשונה שלי. הם צמחו מיד, ובתחילה היו מחסה נאה למשכני, ואחר כך שימשו גם להגנה, כפי שאספר במקומו.
מצאתי עכשיו שאפשר לחלק את עונות השנה באופן כללי לא לקיץ ולחורף, כמו באירופה, אלא לעונות גשמים ולעונות יבשות, שהיו בדרך כלל כך: מחצית פברואר, כל מרץ ומחצית אפריל - גשומים, כשהשמש אז על נקודת השוויון או קרוב אליה.
מחצית אפריל, כל מאי, יוני ויולי, ומחצית אוגוסט - יבשים, כשהשמש אז מצפון לקו המשווה.
מחצית אוגוסט, כל ספטמבר ומחצית אוקטובר - גשומים, כשהשמש אז חזרה.
מחצית אוקטובר, כל נובמבר, דצמבר וינואר, ומחצית פברואר - יבשים, כשהשמש אז מדרום לקו המשווה.
עונות הגשמים נמשכו לפעמים זמן ארוך יותר או קצר יותר, לפי הרוחות שנשבו, אבל זו הייתה ההבחנה הכללית שעשיתי. אחרי שלמדתי מניסיון את התוצאות הרעות של שהייה בחוץ בגשם, דאגתי להצטייד במזון מראש, כדי שלא אצטרך לצאת, וישבתי בבית ככל האפשר בחודשים הגשומים. בזמן הזה מצאתי הרבה עיסוק, ומתאים מאוד לזמן, כי היה לי צורך גדול בדברים רבים שלא הייתה לי דרך להשיג אלא בעבודה קשה ובהתמדה. בייחוד ניסיתי בדרכים רבות להכין לעצמי סל, אבל כל הזרדים שיכולתי להשיג לשם כך היו שבירים כל כך, שלא הועילו בכלום. עכשיו התברר כיתרון מצוין בשבילי, שכשהייתי ילד נהניתי מאוד לעמוד ליד חנותו של קלוע סלים בעיר שבה גר אבי, ולראות אותם מכינים את כלי הנצרים שלהם. ומאחר שהייתי, כמו שילדים בדרך כלל, להוט מאוד לעזור, ומתבונן גדול בדרך שבה עשו את הדברים האלה, ולפעמים גם נתתי יד, היה לי כך ידע מלא בשיטות המלאכה, ולא חסרו לי אלא החומרים. ואז עלה בדעתי שהזרדים של העץ שממנו חתכתי את היתדות שצמחו אולי חזקים כמו הערבות, הערבות הלבנות ונצרי הקליעה שבאנגליה, והחלטתי לנסות. למחרת הלכתי לבית הקיץ שלי, כפי שקראתי לו, וחתכתי כמה מן הזרדים הקטנים יותר, ומצאתי שהם מתאימים למטרתי ככל שיכולתי לרצות. לכן באתי בפעם הבאה מצויד בגרזן קטן כדי לכרות כמות מהם, ומצאתי אותם מיד, כי היה שם שפע גדול שלהם. את אלה העמדתי לייבוש בתוך העיגול, או המשוכה שלי, וכשהיו מוכנים לשימוש נשאתי אותם אל המערה שלי. וכאן, בעונה הבאה, עסקתי בהכנת סלים רבים מאוד, ככל שיכולתי, הן כדי לשאת עפר והן כדי לשאת או לאחסן כל דבר, לפי הצורך. ואף שלא גימרתי אותם ביופי רב, עשיתי אותם שימושיים דיים למטרתי. כך, מאז דאגתי שלא להיות לעולם בלעדיהם; וכשכלי הנצרים שלי התבלו, הכנתי עוד, ובייחוד סלים חזקים ועמוקים לשים בהם את התבואה שלי במקום שקים, כשתהיה לי כמות כלשהי ממנה.
אחרי שהתגברתי על הקושי הזה, והשקעתי בו עולם ומלואו של זמן, התאמצתי לראות, אם אפשר, איך לספק שני מחסורים. לא היו לי כלים להחזיק בהם שום נוזל, מלבד שתי חביות קטנות שהיו מלאות כמעט ברום, וכמה בקבוקי זכוכית - חלקם בגודל הרגיל, ואחרים בקבוקי ארגז, מרובעים, להחזקת מים, משקאות חריפים וכדומה. לא היה לי אפילו סיר לבשל בו דבר, מלבד דוד גדול שהצלתי מן הספינה, והוא היה גדול מדי למה שרציתי - כלומר להכין מרק ולתבשל נתח בשר לבדו. הדבר השני שהייתי רוצה מאוד שיהיה לי היה מקטרת טבק; אבל היה בלתי אפשרי בשבילי להכין אחת. עם זאת, מצאתי גם לזה תחבולה בסוף. עסקתי בנטיעת השורות השניות של היתדות או הכלונסאות שלי, ובקליעת הנצרים הזאת, במשך כל הקיץ, או העונה היבשה, כשעיסוק אחר תפס ממני יותר זמן משאפשר היה לדמיין שאוכל להקדיש.