הזכרתי קודם שהיה לי רצון עז לראות את האי כולו, ושעליתי במעלה הנחל וכך הלאה, עד המקום שבו בניתי את הסוכה שלי, ושם היה לי פתח עד הים, בצידו השני של האי. עכשיו החלטתי לחצות את האי עד לחוף הים בצד ההוא. לכן לקחתי את הרובה שלי, גרזן קטן ואת הכלב שלי, וכמות גדולה מהרגיל של אבק שריפה וכדורים, עם שתי עוגיות ביסקוויט ואשכול גדול של צימוקים בתרמילי לצידה, ויצאתי לדרכי. כשעברתי את העמק שבו עמדה הסוכה שלי, כאמור, הגעתי למקום שממנו נראה הים במערב. ומאחר שהיה יום בהיר מאוד, הבחנתי בבירור ביבשה - אם אי או יבשת, לא יכולתי לדעת. אבל היא הייתה גבוהה מאוד, והשתרעה מן המערב עד מערב־דרום־מערב, במרחק רב מאוד; לפי הערכתי לא פחות משבעים עד מאה קילומטרים.
לא יכולתי לדעת איזה חלק של העולם זה עשוי להיות, מלבד שידעתי שזה חייב להיות חלק מאמריקה, וכפי שהסקתי מכל תצפיותיי, חייב להיות קרוב לשטחי השלטון הספרדי, ואולי כולו מיושב בפראים. ואילו נחתתי שם, הייתי במצב גרוע יותר ממצבי עכשיו. לכן השלמתי עם הסדרי ההשגחה, שהתחלתי עכשיו להכיר בה ולהאמין שהיא מסדרת הכול לטובה. אני אומר, הרגעתי את דעתי בכך, וחדלתי לייסר את עצמי במשאלות עקרות להיות שם.
מלבד זאת, אחרי מחשבה מסוימת על העניין, שקלתי שאם היבשה הזאת היא החוף הספרדי, ודאי אראה פעם כלשהי ספינה עוברת בכיוון זה או אחר. ואם לא, הרי זה חוף הפראים שבין ארץ הספרדים לבין ברזיל, ששם נמצאים הגרועים שבפראים; כי הם אוכלי אדם, ואינם מחמיצים הזדמנות לרצוח ולטרוף כל גוף אדם שנופל לידיהם.
עם המחשבות האלה המשכתי ללכת קדימה בנחת רבה. מצאתי שהצד ההוא של האי שבו הייתי עכשיו נעים בהרבה מן הצד שלי - השדות הפתוחים, או הסוואנות, מתוקים, מעוטרים בפרחים ובעשב, ומלאים חורשות יפות מאוד. ראיתי שפע של תוכים, והייתי רוצה מאוד לתפוס אחד, אם אפשר, כדי לגדל אותו מאולף וללמד אותו לדבר אליי. ואכן, אחרי מאמץ מסוים, תפסתי תוכי צעיר: הפלתי אותו במקל, ואחרי שהתאושש הבאתי אותו הביתה. אבל עברו כמה שנים עד שהצלחתי לגרום לו לדבר; בכל אופן, בסוף לימדתי אותו לקרוא לי בשמי בחביבות רבה. אבל המקרה שקרה אחר כך, אף שהוא דבר של מה בכך, יהיה משעשע מאוד במקומו.
נהניתי מאוד מן המסע הזה. מצאתי באדמות הנמוכות ארנבות (כך חשבתי שהן) ושועלים; אבל הם היו שונים מאוד מכל הסוגים האחרים שפגשתי, ולא הצלחתי להביא את עצמי לאכול אותם, אף שהרגתי כמה מהם. אבל לא היה לי צורך להסתכן, כי לא חסר לי מזון, ומזון טוב מאוד, בייחוד שלושת הסוגים האלה: עיזים, יונים וצבים. ויחד עם הענבים שלי, שוק לידנהול בלונדון לא היה יכול לערוך שולחן טוב יותר משלי, ביחס למספר הסועדים. ואף שמצבי היה עגום למדי, הייתה לי סיבה גדולה להכרת תודה על שלא נדחקתי לשום מצוקה קשה בעניין המזון, אלא היה לי דווקא שפע, ואפילו מעדנים.
במסע הזה מעולם לא הלכתי יותר מכשלושה קילומטרים ביום בקו ישר, או בערך; אבל עשיתי כל כך הרבה פניות וסיבובים כדי לראות אילו תגליות אוכל לגלות, שהגעתי עייף למדי אל המקום שבו החלטתי לשבת ללילה. ואז או שנחתי על עץ, או שהקפתי את עצמי בשורת יתדות נעוצות זקופות בקרקע, מעץ לעץ, או כך ששום יצור בר לא יוכל להגיע אליי בלי להעיר אותי.
מיד כשהגעתי לחוף הים, הופתעתי לראות שבחרתי לי את מקומי בצד הגרוע ביותר של האי. כי כאן, באמת, החוף היה מכוסה צבים לאין ספור, ואילו בצד השני מצאתי רק שלושה בשנה וחצי. היה כאן גם מספר עצום של עופות מסוגים רבים, חלקם כאלה שראיתי וחלקם כאלה שלא ראיתי קודם, ורבים מהם בשרם טוב מאוד, אבל כאלה שלא ידעתי את שמותיהם, חוץ מאלה שנקראים פינגווינים.
יכולתי לירות בכמה שרציתי, אבל חסכתי מאוד באבק השריפה ובכדורים שלי, ולכן העדפתי להרוג עז נקבה אם אוכל, שאוכל להתקיים ממנה טוב יותר. ואף שהיו כאן עיזים רבות, יותר מאשר בצד שלי של האי, היה לי קשה הרבה יותר להתקרב אליהן, כי הארץ הייתה שטוחה ומישורית, והן ראו אותי הרבה יותר מהר מאשר כשהייתי על הגבעות.
אני מודה שהצד הזה של הארץ היה נעים בהרבה משלי; ובכל זאת לא הייתה בי שום נטייה לעבור. כי מאחר שהתקבעתי במשכני, הוא נעשה טבעי לי, ונדמה לי כל הזמן שהייתי כאן כאילו אני במסע, הרחק מן הבית. עם זאת, הלכתי לאורך חוף הים מזרחה, אני משער כעשרים קילומטרים, ואז הצבתי מוט גדול על החוף לסימן, והחלטתי לחזור הביתה; ושהמסע הבא שאערוך יהיה בצד השני של האי, מזרחית למשכני, וכך מסביב עד שאגיע שוב אל המוט שלי.
חזרתי בדרך אחרת מזו שבה הלכתי, כי חשבתי שאוכל בקלות לשמור את כל האי בטווח ראייתי כך שלא אחמיץ את משכני הראשון בהתבוננות בארץ. אבל מצאתי שטעיתי. כי אחרי שהלכתי כשלושה עד חמישה קילומטרים, מצאתי את עצמי בעמק גדול מאוד, אבל מוקף גבעות כל כך, והגבעות האלה מכוסות יער, שלא יכולתי לדעת מהי דרכי לפי שום כיוון מלבד כיוון השמש, וגם זה רק אם ידעתי היטב את מקומה של השמש באותה שעה של היום. ולרוע מזלי הנוסף, מזג האוויר היה מעורפל שלושה או ארבעה ימים בזמן שהייתי בעמק. ומאחר שלא יכולתי לראות את השמש, נדדתי בחוסר נוחות רב, ולבסוף נאלצתי למצוא את שפת הים, לחפש את המוט שלי ולחזור באותה דרך שבה הלכתי. ואז, במסעות קלים, פניתי הביתה, כשמזג האוויר חם מאוד, והרובה, התחמושת, הגרזן ושאר הדברים שלי כבדים מאוד.
במסע הזה הפתיע הכלב שלי גדי צעיר ותפס אותו; ואני, שרצתי לאחוז בו, תפסתי אותו והצלתי אותו חי מן הכלב. היה לי רצון עז להביא אותו הביתה אם אוכל, כי הרבה פעמים הרהרתי אם לא יהיה אפשר להשיג גדי או שניים, וכך לגדל עדר של עיזים מבויתות, שיוכל לספק לי מזון כשאבק השריפה והכדורים שלי ייגמרו כולם. הכנתי קולר ליצור הקטן הזה, ובחוט שהכנתי מחוטי חבל, שתמיד נשאתי איתי, הובלתי אותו, אף כי בקושי מסוים, עד שהגעתי לסוכה שלי. ושם סגרתי אותו בתוך הגדר והשארתי אותו, כי הייתי חסר סבלנות מאוד להגיע הביתה, שממנו נעדרתי יותר מחודש.
אינני יכול לתאר איזה סיפוק היה לי לבוא אל הבקתה הישנה שלי ולשכב בערסל שלי. המסע הקטן הזה של נדודים, בלי מקום מנוחה קבוע, היה לא נעים לי כל כך, שביתי שלי, כפי שקראתי לו ביני לבין עצמי, היה בעיניי משכן מושלם בהשוואה לזה. וזה עשה את כל מה שסביבי נוח כל כך, שהחלטתי לעולם לא להתרחק ממנו שוב מרחק רב, כל עוד יהיה זה גורלי להישאר על האי.
נחתי כאן שבוע, כדי לנוח ולהתענג אחרי מסעי הארוך. רוב הזמן הזה הוקדש לעניין החשוב של הכנת כלוב לפול שלי, שהתחיל עכשיו להיות בן בית של ממש ולהכיר אותי היטב. אחר כך התחלתי לחשוב על הגדי המסכן שכלאתי בתוך העיגול הקטן שלי, והחלטתי ללכת להביא אותו הביתה, או לתת לו מזון. בהתאם לכך הלכתי, ומצאתי אותו במקום שבו השארתי אותו, כי באמת לא יכול היה לצאת, אבל הוא היה כמעט גווע ברעב מחוסר מזון. הלכתי וחתכתי ענפי עצים, ובדים של שיחים ככל שמצאתי, וזרקתי לו מעבר לגדר. ואחרי שהאכלתי אותו, קשרתי אותו כמו קודם כדי להוביל אותו משם. אבל הוא היה מאולף כל כך מרוב רעב, שלא היה צורך לקשור אותו, כי הוא הלך אחריי כמו כלב. ומאחר שהאכלתי אותו כל הזמן, היצור נעשה אוהב כל כך, עדין כל כך ומסור כל כך, שמאותו זמן נעשה גם הוא אחד מבני ביתי, ולא עזב אותי לעולם אחר כך.
עונת הגשמים של נקודת השוויון הסתווית הגיעה עכשיו, וקיימתי את 30 בספטמבר באותו אופן חגיגי כמו קודם, כיום השנה לנחיתתי על האי. עכשיו הייתי שם כבר שנתיים, ולא היה לי סיכוי להינצל יותר מאשר ביום הראשון שבאתי לשם. ביליתי את כל היום בהודיה צנועה ואסירת תודה על החסדים הנפלאים הרבים שליוו את מצבי הבודד, ושבלעדיהם היה יכול להיות אומלל לאין שיעור יותר. הודיתי בענווה ומכל הלב על שהאל רצה לגלות לי שאפשר שאהיה מאושר יותר במצב הבדידות הזה ממה שהייתי בחירות של חברת בני אדם ובכל תענוגות העולם; שהוא יכול להשלים לי במלואם את החסרונות של מצבי הבודד ואת היעדר חברת בני האדם, בנוכחותו ובהשפעת חסדו על נשמתי; ולתמוך בי, לנחם אותי ולעודד אותי לסמוך על השגחתו כאן, ולקוות לנוכחותו הנצחית בעולם הבא.
עכשיו התחלתי להרגיש בבירור כמה מאושרים יותר היו החיים שחייתי עכשיו, עם כל נסיבותיהם האומללות, מן החיים הרשעים, הארורים והנתעבים שחייתי בכל ימיי שעברו. ועכשיו השתנו גם צערי וגם שמחותיי; עצם תשוקותיי השתנו, נטיות ליבי שינו את טעמן, ומקורות ההנאה שלי היו חדשים לגמרי לעומת מה שהיו בבואי לכאן לראשונה, או, למעשה, במשך השנתיים שעברו.
קודם לכן, כשהסתובבתי, אם לצוד ואם לסקור את הארץ, ייסורי נפשי על מצבי היו פורצים בי לפתע, וליבי ממש היה מת בקרבי כשחשבתי על היערות, ההרים והשממות שבהם אני נמצא, ועל כך שאני אסיר, נעול בבריחים ובמנעולים הנצחיים של האוקיינוס, בישימון לא מיושב, בלי גאולה. בעיצומה של השלווה הגדולה ביותר של רוחי, זה היה פורץ בי כמו סערה, וגורם לי לסחוט את ידיי ולבכות כמו ילד. לפעמים זה היה תוקף אותי באמצע עבודתי, ומיד הייתי מתיישב ונאנח, ומביט בקרקע שעה או שעתיים ברציפות. וזה היה גרוע לי עוד יותר; כי אילו יכולתי לפרוץ בבכי, או לפרוק את רגשותיי במילים, זה היה חולף, והצער, אחרי שהיה מתמצה, היה שוכך.
אבל עכשיו התחלתי להרגיל את עצמי במחשבות חדשות: קראתי מדי יום בדבר האל, והחלתי את כל נחמותיו על מצבי הנוכחי. בוקר אחד, כשהייתי עצוב מאוד, פתחתי את ספר הקודש על המילים האלה: "לא ארפך ולא אעזבך, לעולם לא." מיד עלה בדעתי שהמילים האלה נועדו לי; שאם לא כן, מדוע הופנו אליי בדרך כזאת, בדיוק ברגע שבו התאבלתי על מצבי, כמי שנעזב על ידי האל והאדם? "ובכן," אמרתי, "אם האל אינו עוזב אותי, איזו תוצאה רעה יכולה להיות לכך, או מה זה משנה, אף אם כל העולם יעזוב אותי? הרי מן הצד השני, אילו היה לי כל העולם, ואיבדתי את חסדו וברכתו של האל, לא היה שום ערך להשוות לאבדה."
מן הרגע הזה התחלתי להגיע למסקנה בליבי שאפשרי שאהיה מאושר יותר במצב הזה, העזוב והבודד, משסביר היה שאהיה אי פעם בכל מצב אחר בעולם. ועם המחשבה הזאת עמדתי להודות לאל על שהביא אותי למקום הזה. אינני יודע מה זה היה, אבל משהו זעזע את רוחי במחשבה הזאת, ולא העזתי לומר את המילים. "איך אתה יכול להיות צבוע כזה," אמרתי, אפילו בקול, "להעמיד פנים שאתה אסיר תודה על מצב שאף שתשתדל להשלים איתו, היית מעדיף להתפלל בכל ליבך להינצל ממנו?" אז עצרתי שם. אבל אף שלא יכולתי לומר שאני מודה לאל על היותי שם, הודיתי לאל בכנות על שפקח את עיניי, באמצעות הסדרי השגחה מייסרים ככל שיהיו, לראות את מצב חיי הקודמים, ולהתאבל על רשעותי ולחזור בתשובה. מעולם לא פתחתי את ספר הקודש או סגרתי אותו בלי שנשמתי בקרבי תברך את האל על שהנחה את ידידי באנגליה, בלי שום הוראה ממני, לארוז אותו בין חפציי, ועל שעזר לי אחר כך להציל אותו מן הספינה הטרופה.
כך, ובמצב רוח כזה, התחלתי את שנתי השלישית. ואף שלא הטרחתי את הקורא בתיאור מפורט כל כך של מעשיי בשנה הזאת כמו בשנה הראשונה, באופן כללי אפשר לומר שרק לעיתים רחוקות מאוד הייתי בטל. חילקתי את זמני באופן קבוע לפי העיסוקים היומיים השונים שעמדו לפניי, כגון: ראשית, חובתי לאל וקריאה בכתבי הקודש, שהקדשתי להם בקביעות זמן מה שלוש פעמים בכל יום; שנית, היציאה החוצה עם הרובה שלי להשיג מזון, שהעסיקה אותי בדרך כלל שלוש שעות בכל בוקר, כשלא ירד גשם; שלישית, הסידור, החיתוך, השימור והבישול של מה שהרגתי או תפסתי למחייתי - ואלה תפסו חלק גדול מן היום. כמו כן יש להביא בחשבון שבאמצע היום, כשהשמש הייתה בשיא גובהה, עוצמת החום הייתה גדולה מדי מכדי לצאת; כך שבערך ארבע שעות אחר הצהריים והערב היו כל הזמן שאפשר להניח שיכולתי לעבוד בו - חוץ מזה שלפעמים החלפתי את שעות הציד והעבודה, ועבדתי בבוקר ויצאתי עם הרובה שלי אחר הצהריים.
לזמן הקצר הזה שהוקצב לעבודה, אני מבקש שיתווסף גם הקושי העצום של עבודתי: השעות הרבות שכל דבר שעשיתי לקח מזמני, מחוסר כלים, מחוסר עזרה ומחוסר מיומנות. למשל, עבדתי ארבעים ושניים ימים שלמים בהכנת קרש למדף ארוך שהייתי צריך במערה שלי; ואילו שני מנסרים, עם הכלים שלהם ובור ניסור, היו חותכים שישה כאלה מאותו עץ בחצי יום.
כך היה העניין שלי: היה צריך לכרות עץ גדול, כי הקרש שלי היה צריך להיות רחב. שלושה ימים כרתתי את העץ הזה, ועוד יומיים קיצצתי את ענפיו והפכתי אותו לבול עץ, או לקורה. בקיצוץ ובחציבה שאין לתארם הפכתי את שני צדדיו לשבבים, עד שהתחיל להיות קל דיו להזיז אותו. אז הפכתי אותו, ועשיתי צד אחד שלו חלק ושטוח כמו קרש מקצה לקצה. אחר כך הפכתי את הצד הזה כלפי מטה וחתכתי את הצד השני, עד שהבאתי את הקרש לעובי של כשמונה סנטימטרים, חלק משני צדדיו. כל אחד יכול לשפוט את עמל ידיי במלאכה כזאת; אבל העבודה והסבלנות העבירו אותי דרך זה ודרך דברים רבים אחרים. אני מציין זאת במיוחד רק כדי להראות את הסיבה שבגללה הלך כל כך הרבה מזמני על עבודה מועטה כל כך - כלומר, שמה שהיה אולי מעט לעשות בעזרה ובכלים, היה עבודה עצומה ודרש זמן אדיר כשעושים אותו לבד וביד. אבל למרות זאת, בסבלנות ובעבודה עברתי את כל מה שנסיבותיי חייבו אותי לעשות, כפי שיתברר ממה שיבוא.
עכשיו, בחודשים נובמבר ודצמבר, ציפיתי ליבול השעורה והאורז שלי. האדמה שזיבלתי וחפרתי בשבילם לא הייתה גדולה; כי, כפי שציינתי, הזרע שלי מכל סוג לא עלה על כארבעה ליטרים, שכן איבדתי יבול שלם אחד בזריעה בעונה היבשה. אבל עכשיו היבול שלי הבטיח טוב מאוד, כשלפתע מצאתי שאני בסכנה לאבד את כולו שוב בגלל אויבים מסוגים שונים, שכמעט לא היה אפשר להרחיק ממנו. ראשית, העיזים, ויצורי הבר שקראתי להם ארנבות, שטעמו את מתיקות העלים, רבצו בתוכו יום ולילה מיד כשנבט, ואכלו אותו קרוב כל כך לקרקע, שלא היה לו זמן לצמוח לגבעול.
לזה לא ראיתי שום תרופה מלבד להקים סביבו מתחם עם משוכה. עשיתי זאת בעמל רב, ועוד יותר מכיוון שהדבר דרש מהירות. עם זאת, מאחר שאדמת העיבוד שלי הייתה קטנה, מתאימה ליבולי, גידרתי אותה כולה היטב תוך כשלושה שבועות. יריתי בכמה מן היצורים בשעות היום, ובלילה הצבתי את הכלב שלי לשמור עליה, קשור ליתד בשער, שם היה עומד ונובח כל הלילה. כך תוך זמן קצר עזבו האויבים את המקום, והתבואה צמחה חזקה וטובה מאוד, והתחילה להבשיל במהירות.
אבל כמו שהחיות הרסו אותי קודם, כשהתבואה שלי הייתה בעלה, כך עכשיו היו הציפורים עלולות להרוס אותי, כשהיא הייתה בשיבולת. כי כשעברתי ליד המקום לראות איך היא משגשגת, ראיתי את יבולי הקטן מוקף עופות, מאינני יודע כמה סוגים, שעמדו כאילו מחכים עד שאלך. מיד יריתי ביניהם, כי תמיד היה הרובה שלי איתי. אך יריתי, ומתוך התבואה עצמה התרומם ענן קטן של עופות, שכלל לא ראיתי קודם.
זה נגע בי עמוקות, כי צפיתי מראש שתוך ימים ספורים הם יטרפו את כל תקוותיי; שאגווע ברעב ולעולם לא אוכל לגדל יבול כלל. ומה לעשות, לא ידעתי. עם זאת, החלטתי לא לאבד את התבואה שלי, אם אפשר, אף אם אצטרך לשמור עליה יום ולילה. קודם כול נכנסתי לתוכה לראות איזה נזק כבר נגרם, ומצאתי שקלקלו חלק ניכר ממנה; אבל מאחר שעדיין הייתה ירוקה מדי בשבילם, ההפסד לא היה גדול כל כך, והשאר עתיד היה להיות יבול טוב אם רק אפשר יהיה להציל אותו.
נשארתי לידה כדי לטעון את הרובה שלי, ואז, כשהתרחקתי, יכולתי לראות בקלות את הגנבים יושבים על כל העצים סביבי, כאילו רק מחכים עד שאלך. והמאורעות הוכיחו שכך היה: כי כשהלכתי משם, כאילו הסתלקתי, אך יצאתי משדה ראייתם, הם צנחו אחד אחד שוב אל התבואה. כל כך התרגזתי, שלא הייתה לי סבלנות לחכות עד שיבואו עוד, כי ידעתי שכל גרעין שהם אוכלים עכשיו הוא, כביכול, כיכר לחם שלמה בשבילי בסופו של דבר. אבל כשהגעתי אל המשוכה, יריתי שוב והרגתי שלושה מהם. זה מה שרציתי; אז הרמתי אותם ועשיתי בהם כפי שאנו עושים בגנבים ידועים באנגליה - תליתי אותם בשרשראות, לאות אזהרה לאחרים. אי אפשר לתאר שלדבר הזה תהיה השפעה כפי שהייתה לו: כי העופות לא רק שלא התקרבו לתבואה, אלא, בקיצור, עזבו את כל החלק ההוא של האי, ומעולם לא ראיתי ציפור ליד המקום כל עוד דחלילי היו תלויים שם. על כך שמחתי מאוד, אתם יכולים להיות בטוחים. ובערך בסוף דצמבר, שהיה הקציר השני שלנו בשנה, קצרתי את התבואה שלי.
הייתי במצוקה קשה בגלל היעדר חרמש או מגל לקצור בו, וכל מה שיכולתי לעשות היה להכין אחד, ככל שיכולתי, מאחת החרבות הרחבות, או הקורדות, שהצלתי עם כלי הנשק מן הספינה. עם זאת, מאחר שיבולי הראשון היה קטן בלבד, לא היה לי קושי רב לקצור אותו. בקיצור, קצרתי אותו בדרכי שלי: חתכתי רק את השיבולים, נשאתי אותן בסל גדול שהכנתי, ושפשפתי אותן בידיי כדי להוציא את הגרעינים. ובסוף כל הקציר שלי מצאתי שמכארבעה ליטרים של זרע היו לי כשבעים ליטרים של אורז, וכתשעים ליטרים של שעורה - כלומר, לפי הערכתי, כי לא היה לי כלי מידה באותו זמן.
עם זאת, זה היה עידוד גדול בשבילי, וצפיתי מראש שבבוא הזמן ירצה האל לספק לי לחם. ובכל זאת כאן שוב הייתי נבוך, כי לא ידעתי איך לטחון את התבואה שלי או להפוך אותה לקמח, ואף לא איך לנקות אותה ולהפריד אותה; וגם אם תהפוך לקמח, איך לעשות ממנה לחם; וגם אם אדע איך לעשות אותו, לא ידעתי איך לאפות אותו. מאחר שהדברים האלה נוספו לרצוני שתהיה לי כמות טובה במלאי, ולהבטיח אספקה קבועה, החלטתי לא לטעום דבר מן היבול הזה, אלא לשמור את כולו לזרע לקראת העונה הבאה; ובינתיים להקדיש את כל עיוני ושעות עבודתי להשלמת המפעל הגדול הזה: לספק לעצמי תבואה ולחם.
אפשר היה לומר בצדק שעכשיו עבדתי למען לחמי. אני מאמין שאנשים מעטים חשבו הרבה על ההמון המוזר של דברים קטנים הנחוצים בהשגה, בגידול, בייבוש, בהכנה, בעשייה ובהשלמה של הפריט האחד הזה - לחם.
אני, שירדתי למצב של טבע גמור, הרגשתי זאת לייאושי היומיומי, ונעשיתי מודע לכך יותר בכל שעה, אפילו אחרי שהיה לי החופן הראשון של גרעיני זרע, שכפי שאמרתי, נבט במפתיע, ולמעשה להפתעתי הגמורה.
ראשית, לא הייתה לי מחרשה להפוך את האדמה - לא את ולא יעה לחפור אותה. ובכן, על זה התגברתי בכך שהכנתי לעצמי את עץ, כפי שציינתי קודם; אבל זה עשה את עבודתי באופן עצי בלבד. ואף שהכנתו עלתה לי ימים רבים, מחוסר ברזל הוא לא רק התבלה מהר, אלא גם הקשה את עבודתי וגרם לה להיעשות גרוע הרבה יותר. עם זאת, נשאתי את זה, והסתפקתי בעבודה בסבלנות ובהשלמה עם האיכות הירודה של הביצוע. כשהתבואה נזרעה, לא הייתה לי משדדה, ונאלצתי לעבור עליה בעצמי ולגרור עליה ענף עץ גדול וכבד, כדי לשרוט אותה, אם אפשר לקרוא לזה כך, ולא לגרף או לשדד אותה. כשצמחה, וכשגדלה, כבר ציינתי כמה דברים היו חסרים לי כדי לגדר אותה, לאבטח אותה, לקצור אותה, לייבש אותה ולשאת אותה הביתה, לדוש אותה, להפריד אותה מן המוץ ולשמור אותה. אחר כך היו חסרים לי ריחיים לטחון אותה, נפות לנפות אותה, שמרים ומלח לעשות ממנה לחם, ותנור לאפות אותו. אבל בלי כל הדברים האלה הסתדרתי, כפי שיתואר; ובכל זאת התבואה הייתה לי גם נחמה ויתרון שאין להעריך. כל זה, כפי שאמרתי, הפך כל דבר למייגע ולמשעמם בשבילי; אבל לזה לא הייתה תקנה. גם זמני לא היה הפסד גדול כל כך בשבילי, כי, כפי שחילקתי אותו, חלק מסוים ממנו יועד בכל יום לעבודות האלה. ומאחר שהחלטתי לא להשתמש בשום תבואה ללחם עד שתהיה לי כמות גדולה יותר, היו לי ששת החודשים הבאים להקדיש את עצמי כולי, בעמל ובהמצאה, להצטייד בכלים המתאימים לביצוע כל הפעולות הנחוצות כדי להפוך את התבואה, כשתהיה לי, ראויה לשימושי.