אבל קודם לכן הייתי צריך להכין עוד אדמה, כי עכשיו היה לי די זרע לזרוע יותר מארבעה דונם. לפני שעשיתי זאת, עבדתי לפחות שבוע כדי להכין לעצמי את חפירה, וכשסיימתי, היה זה כלי עלוב באמת, כבד מאוד, והעבודה בו דרשה מאמץ כפול. ובכל זאת עברתי גם את זה, וזרעתי את הזרע בשתי חלקות אדמה גדולות ושטוחות, קרובות לביתי ככל שמצאתי חלקות שנראו לי מתאימות. גידרתי אותן בגדר חיה טובה, שכל יתדותיה נכרתו מאותו עץ שנעצתי קודם וידעתי שהוא מכה שורשים; כך שבתוך שנה, ידעתי, תהיה לי גדר ירוקה וחיה שתצטרך מעט מאוד תיקונים. העבודה הזאת לקחה לי לא פחות משלושה חודשים, כי חלק גדול מהזמן הזה היה עונת הגשמים, שבה לא יכולתי לצאת. בתוך הבית, כלומר כשירד גשם ולא יכולתי לצאת, מצאתי לי תעסוקה בעבודות שאתאר מיד. כל הזמן שעבדתי שעשעתי את עצמי בשיחות עם התוכי שלי ובלימודו לדבר. מהר מאוד לימדתי אותו להכיר את שמו, ולבסוף גם לומר אותו בקול רם למדי: "פול". זו הייתה המילה הראשונה ששמעתי על האי מפה כלשהו מלבד פי שלי. זו, אם כן, לא הייתה העבודה שלי, אלא עזר לעבודה; כי עכשיו, כפי שאמרתי, הייתה לפניי מלאכה גדולה, וזו היא: זמן רב חשבתי איך אוכל להכין, בדרך זו או אחרת, כלי חרס. היה לי צורך עז בהם, אבל לא ידעתי מאין אשיג אותם. עם זאת, בהתחשב בחום האקלים, לא היה לי ספק שאם רק אמצא חרסית, אוכל לעשות כמה סירים שאחרי ייבוש בשמש יהיו קשים וחזקים מספיק כדי שאפשר יהיה לטלטל אותם, ולהחזיק בהם כל דבר יבש שצריך לשמור ביבש. ומכיוון שהדבר היה נחוץ להכנת התבואה, הקמח וכדומה, שבהם עסקתי אז, החלטתי לעשות כמה כלים גדולים ככל שאוכל, שיתאימו רק לעמוד כמו כדים ולהחזיק את מה שיונח בהם.
הקורא היה מרחם עליי, או ליתר דיוק צוחק עליי, אילו סיפרתי בכמה דרכים מגושמות ניסיתי לעצב את העיסה הזאת; אילו דברים מוזרים, עקומים ומכוערים עשיתי; כמה מהם קרסו פנימה וכמה התפרקו החוצה, כי החרסית לא הייתה נוקשה מספיק לשאת את משקלה; כמה נסדקו מחום השמש העז מדי, כי הוצאו אליה בחיפזון רב מדי; וכמה התפרקו לרסיסים רק מהזזתם ממקום למקום, הן לפני הייבוש והן אחריו. במילה אחת: אחרי שעמלתי קשות כדי למצוא את החרסית, לחפור אותה, ללוש אותה, להביא אותה הביתה ולעבד אותה, לא הצלחתי לעשות ביותר מחודשיים עבודה יותר משני דברי חרס גדולים ומכוערים (איני יכול לקרוא להם כדים).
ובכל זאת, מכיוון שהשמש אפתה את שני אלה ועשתה אותם יבשים וקשים מאוד, הרמתי אותם בעדינות רבה והנחתי אותם בתוך שני סלי נצרים גדולים שקלעתי במיוחד בשבילם, כדי שלא יישברו. ומכיוון שבין הסיר לסל נשאר מעט מקום פנוי, מילאתי אותו בקש של אורז ושעורה. חשבתי ששני הסירים האלה, שיעמדו תמיד ביובש, יחזיקו את התבואה היבשה שלי, ואולי גם את הקמח, אחרי שאכתוש את הגרעינים.
אף שנכשלתי כל כך בתוכניתי לעשות סירים גדולים, הצלחתי יותר בכמה דברים קטנים: סירים קטנים ועגולים, צלחות שטוחות, כדים וקדרות קטנות, וכל מה שידי פנתה אליו; וחום השמש אפה אותם עד שהתקשו לגמרי.
אבל כל זה לא השיג את מטרתי, שהייתה לקבל סיר חרס שיחזיק נוזלים ויעמוד באש, ואף אחד מהכלים האלה לא יכול היה לעשות זאת. כעבור זמן מה קרה שהדלקתי אש גדולה למדי כדי לבשל את הבשר שלי, וכשהלכתי לכבות אותה אחרי שגמרתי, מצאתי באש שבר של אחד מכלי החרס שלי, שרוף וקשה כאבן ואדום כרעף. הופתעתי לטובה לראות אותו, ואמרתי לעצמי שבוודאי אפשר לשרוף אותם שלמים, אם הם נשרפים כך שבורים.
זה גרם לי לחשוב איך לסדר את האש כך שתשרוף כמה סירים. לא היה לי מושג על כבשן, כמו זה שהקדרים שורפים בו, או על זיגוג בעופרת, אף שהייתה לי מעט עופרת לשם כך. אבל הנחתי שלוש קדרות גדולות ושניים או שלושה סירים בערימה, זה על גבי זה, וסידרתי את עצי ההסקה מסביב, עם ערימה גדולה של גחלים מתחתם. הוספתי עצים טריים לאש מסביב ומלמעלה, עד שראיתי שהסירים שבפנים לוהטים באדום מבעד ועד, ושמתי לב שהם לא נסדקים כלל. כשראיתי שהם אדומים לגמרי, השארתי אותם בחום הזה כחמש או שש שעות, עד שראיתי שאחד מהם, אף שלא נסדק, התחיל להימס ולזלוג; כי החול שהיה מעורב בחרסית נמס מעוצמת החום, והיה הופך לזכוכית אילו המשכתי. לכן הנמכתי את האש בהדרגה, עד שהסירים התחילו לאבד את צבעם האדום. שמרתי עליהם כל הלילה, כדי שהאש לא תדעך מהר מדי, ובבוקר היו לי שלוש קדרות טובות מאוד (לא אומר יפות), ועוד שני סירי חרס, שרופים וקשים ככל שאפשר לרצות, ואחד מהם מזוגג לגמרי מהחול שנמס וזלג.
אחרי הניסוי הזה, מיותר לומר שלא חסר לי שום סוג של כלי חרס לשימושי. אבל אני חייב להודות שצורתם הייתה בינונית מאוד, כפי שכל אחד יכול לשער, כשלא הייתה לי דרך לעשות אותם אלא כמו שילדים עושים עוגות בוץ, או כמו אישה שאופה פשטידות ומעולם לא למדה להרים בצק.
שום שמחה על דבר פעוט כזה לא השתוותה מעולם לשמחתי כשגיליתי שעשיתי סיר חרס שעומד באש. בקושי הייתה לי סבלנות לחכות עד שיתקררו, לפני שהעמדתי אחד מהם שוב על האש עם מעט מים כדי לבשל לי בשר, והוא עשה זאת להפליא. מנתח של גדי הכנתי מרק טוב מאוד, אף שחסרו לי גריסי שיבולת שועל ועוד כמה מרכיבים הדרושים כדי שיהיה טוב כפי שרציתי.
הדאגה הבאה שלי הייתה להשיג מכתש אבן כדי לכתוש או לחבוט בו תבואה; כי טחנה, לא היה כלל מה לחשוב להגיע לשלמות מלאכה כזאת בזוג ידיים אחד. כדי למלא את החסר הזה הייתי אובד עצות; כי מכל המלאכות שבעולם, לא הייתי מוכשר לסיתות אבן יותר מלכל מלאכה אחרת, וגם לא היו לי כלים לכך. ביליתי ימים רבים בחיפוש אחר אבן גדולה מספיק כדי לחצוב בה חלל ולהתאים אותה למכתש, ולא מצאתי שום אבן, מלבד מה שהיה בסלע המוצק, שלא הייתה לי דרך לחפור או לחצוב ממנו. גם הסלעים באי לא היו קשים מספיק; כולם היו מאבן חולית ומתפוררת, שלא הייתה עומדת במשקל של עלי כבד, וגם לא הייתה כותשת את התבואה בלי למלא אותה בחול. וכך, אחרי שבזבזתי זמן רב בחיפוש אחר אבן, ויתרתי על כך, והחלטתי לחפש גוש גדול של עץ קשה, ואותו אכן מצאתי בקלות רבה יותר. השגתי גוש גדול ככל שהיה לי כוח להזיז, עיגלתי אותו ועיצבתי את צדו החיצוני בגרזן ובקרדום, ואחר כך, בעזרת אש ובעמל אין קץ, עשיתי בו חלל, כמו שהאינדיאנים בברזיל עושים את סירותיהם. אחרי זה עשיתי עלי או מקבת גדולה וכבדה מהעץ הנקרא עץ הברזל. את כל זה הכנתי ושמתי בצד לקראת יבול התבואה הבא שלי, שהתכוונתי לטחון אותו, או ליתר דיוק לכתוש אותו לקמח כדי לאפות לחם.
הקושי הבא שלי היה לעשות נפה, כדי לנפות את הקמח ולהפריד אותו מהסובין והמוץ, שבלעדי זה לא ראיתי איך יהיה לי לחם. היה זה דבר קשה מאוד אפילו לחשוב עליו, כי בוודאי לא היה לי שום דבר שדומה לחומר הנחוץ להכנתה; כלומר, בד דק ועדין לנפות דרכו את הקמח. וכאן נתקעתי לגמרי במשך חודשים רבים, ובאמת לא ידעתי מה לעשות. פשתן לא נשאר לי כלל, מלבד סמרטוטים ממש. היה לי שיער עזים, אבל לא ידעתי לא לטוות אותו ולא לארוג אותו, וגם אילו ידעתי, לא היו כאן כלים לעבוד בהם. התרופה היחידה שמצאתי לכך הייתה שלבסוף נזכרתי שבין בגדי המלחים שהצלתי מהספינה היו כמה מטפחות צוואר מבד כותנה או מוסלין; ומכמה חתיכות מהן עשיתי שלוש נפות קטנות שהתאימו למלאכה למדי. כך הסתדרתי במשך כמה שנים; ומה עשיתי אחר כך, אראה במקומו.
הדבר הבא שהיה עליי לשקול היה האפייה: איך אכין לחם כשתהיה לי תבואה. ראשית, לא היו לי שמרים. את החסר הזה לא הייתה דרך למלא, ולכן לא הטרדתי את עצמי בו הרבה. אבל בעניין התנור הייתי באמת במצוקה גדולה. לבסוף מצאתי ניסוי גם לזה, וזה היה: עשיתי כמה כלי חרס רחבים מאוד אבל לא עמוקים, כלומר בקוטר של כשישים סנטימטרים ובעומק של לא יותר מעשרים ושלושה סנטימטרים. שרפתי אותם באש כמו את האחרים ושמתי אותם בצד. וכשרציתי לאפות, הדלקתי אש גדולה על האח שלי, שריצפתי באריחים מרובעים שגם אותם אפיתי ושרפתי בעצמי; אם כי לא כדאי שאקרא להם מרובעים.
כשעצי ההסקה נשרפו פחות או יותר והפכו לגחלים לוחשות, גררתי אותן קדימה על האח הזה, כך שכיסו אותו כולו, והשארתי אותן שם עד שהאח התלהט מאוד. אחר כך גרפתי את כל הגחלים, הנחתי את הכיכר או הכיכרות שלי, הפכתי עליהן את כלי החרס, וגרפתי את הגחלים מסביב לחלקו החיצוני של הכלי, כדי לשמור על החום ולהגביר אותו. וכך, לא פחות טוב מאשר בתנור הטוב ביותר בעולם, אפיתי את כיכרות השעורה שלי, ובתוך זמן קצר נעשיתי גם קונדיטור טוב לא פחות; כי הכנתי לעצמי כמה עוגות ופודינגים מאורז. אבל פשטידות לא הכנתי, וגם לא היה לי מה לשים בהן, אילו הכנתי, מלבד בשר עופות או עזים.
אין להתפלא אם כל הדברים האלה לקחו לי את רוב השנה השלישית לשהותי כאן; כי צריך לזכור שבין עבודה לעבודה היה עליי לטפל בקציר החדש ובעבודות השדה. קצרתי את התבואה בעונתה, נשאתי אותה הביתה כמיטב יכולתי, ואחסנתי אותה בשיבולים, בסלים הגדולים שלי, עד שיהיה לי זמן לשפשף ולהוציא את הגרעינים; כי לא היה לי גורן לדוש עליו, ולא כלי לדוש בו.
ועכשיו, כשמלאי התבואה שלי גדל, באמת נזקקתי להגדיל את האסמים שלי. הייתי צריך מקום לאחסן בו, כי התבואה הניבה לי עכשיו כל כך הרבה, שהיו לי כשבע מאות ליטרים של שעורה, ואורז באותה כמות או יותר. לכן החלטתי עכשיו להתחיל להשתמש בה בלי לחסוך, כי הלחם שלי נגמר לגמרי כבר מזמן. החלטתי גם לבדוק איזו כמות תספיק לי לשנה שלמה, ולזרוע רק פעם אחת בשנה.
בסך הכול מצאתי שאלף וארבע מאות הליטרים של שעורה ואורז היו הרבה יותר ממה שיכולתי לאכול בשנה; לכן החלטתי לזרוע בכל שנה בדיוק אותה כמות שזרעתי בשנה שעברה, בתקווה שכמות כזאת תספק לי בשפע לחם וכדומה.
כל הזמן שהדברים האלה נעשו, אתם יכולים להיות בטוחים שמחשבותיי נדדו פעמים רבות אל מראה היבשה שראיתי מהצד השני של האי. לא היו חסרות לי משאלות נסתרות להיות שם על החוף. דמיינתי שאם אראה את היבשה הגדולה, ארץ מיושבת, אולי אמצא דרך כלשהי להעביר את עצמי הלאה, ואולי לבסוף אמצא אמצעי להימלט.
אבל כל אותו זמן לא הבאתי בחשבון את הסכנות שבמבצע כזה: איך עלול אני ליפול לידי פראים, ואולי כאלה שהייתה לי סיבה לחשוב שהם גרועים בהרבה מהאריות והנמרים של אפריקה. אם אפול פעם בידיהם, הסיכוי שאיהרג, ואולי גם איאכל, היה יותר מאלף לאחד; כי שמעתי שאנשי חוף הקריביים הם אוכלי אדם, וידעתי לפי קו הרוחב שאינני יכול להיות רחוק מאותו חוף. ואפילו נניח שאינם אוכלי אדם, הם עדיין עלולים להרוג אותי, כפי שעשו לאירופים רבים שנפלו בידיהם, אפילו כשהיו עשרה או עשרים יחד; ועל אחת כמה וכמה אני, שהייתי רק אחד, ויכולתי להתגונן מעט מאוד או בכלל לא. כל הדברים האלה, אני אומר, שהיה עליי לשקול היטב, ושאכן עלו במחשבתי אחר כך, לא עוררו בי בהתחלה שום חשש, וראשי היה טרוד מאוד במחשבה לעבור אל החוף ההוא.
עכשיו התגעגעתי לנער שלי, קסורי, ולסירה הארוכה עם מפרש כתף הכבש, שבה הפלגתי יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים לאורך חוף אפריקה; אבל זה היה לשווא. אז חשבתי ללכת ולהביט בסירת הספינה שלנו, שכפי שסיפרתי, הוטלה בסערה הרחק אל החוף כשנטרפנו לראשונה. היא שכבה כמעט במקום שבו הייתה בהתחלה, אבל לא בדיוק; ועוצמת הגלים והרוחות הפכה אותה כמעט על פיה, ליד רכס גבוה של חול חוף גס, אבל בלי מים סביבה. אילו היו לי ידיים לתקן אותה ולהשיק אותה למים, הסירה הייתה משרתת אותי היטב, ויכולתי לחזור בה לברזיל בקלות למדי. אבל יכולתי לצפות מראש שלא אוכל להפוך אותה ולהעמיד אותה זקופה על תחתיתה, כמו שלא אוכל להזיז את האי. ובכל זאת הלכתי ליער, כרתי מנופים וגלילים והבאתי אותם לסירה, נחוש לנסות מה אוכל לעשות. אמרתי לעצמי שאם רק אצליח להפוך אותה, אוכל לתקן את הנזק שנגרם לה, והיא תהיה סירה טובה מאוד, ואוכל לצאת בה לים בקלות רבה.
לא חסכתי שום מאמץ בעמל העקר הזה, ובזבזתי עליו, כך נדמה לי, שלושה או ארבעה שבועות. לבסוף, כשמצאתי שאי אפשר להרים אותה בכוחי הדל, התחלתי לחפור את החול מתחתיה, כדי לחתור תחתיה וכך לגרום לה ליפול, והצבתי קורות עץ כדי לדחוף אותה ולכוון אותה נכון בנפילתה.
אבל אחרי שעשיתי את זה, לא יכולתי להזיז אותה שוב, או להיכנס מתחתיה, ועל אחת כמה וכמה לא לקדם אותה לעבר המים. כך נאלצתי לוותר. ובכל זאת, אף שוויתרתי על התקווה לסירה, תשוקתי להעז ולעבור אל היבשה הגדולה גברה ולא פחתה, דווקא כשהאמצעים לכך נראו בלתי אפשריים.
זה הביא אותי לבסוף לחשוב אם לא אוכל לעשות לעצמי סירה (קאנו), כמו אלה שילידי האזורים ההם עושים, אפילו בלי כלים, או, אם אפשר לומר כך, בלי ידיים, מגזע של עץ גדול. לא רק שחשבתי שזה אפשרי, אלא שזה קל, ומאוד נהניתי מהמחשבה לעשות אותה, ומכך שיש לי הרבה יותר נוחות לכך מאשר לכל אחד מהשחורים או האינדיאנים. אבל לא שקלתי כלל את האי-נוחות המיוחדת שבה הייתי נתון יותר מהאינדיאנים, כלומר מחסור בידיים שיזיזו אותה אל המים אחרי שתיעשה; וזה היה קושי שהיה לי קשה הרבה יותר להתגבר עליו מאשר להם כל התוצאות של מחסור בכלים. כי מה התועלת לי, אם אחרי שאבחר עץ עצום ביער ואכרות אותו בטרחה רבה, ואחרי שאצליח בכליי לסתת ולגלף את צדו החיצוני לצורה הנכונה של סירה, ולשרוף או לחצוב את פנימו כדי לעשות אותו חלול ולעשות ממנו סירה; מה התועלת, אם אחרי כל זה אצטרך להשאיר אותה בדיוק במקום שבו מצאתי אותה, ולא אוכל להשיק אותה למים?
אפשר היה לחשוב שאילו היה לי ולו שמץ של מחשבה על מצבי בזמן שבניתי את הסירה הזאת, הייתי חושב מיד איך אכניס אותה לים. אבל מחשבותיי היו נתונות כל כך להפלגה שלי בה מעבר לים, שאף פעם לא שקלתי איך אוציא אותה מהיבשה. ובאמת, מטבע הדברים, היה לי קל יותר לנווט אותה על פני כשבעים קילומטרים של ים מאשר להעביר אותה כשמונים מטרים של יבשה, מהמקום שבו שכבה, כדי להשיט אותה במים.
ניגשתי לעבודה על הסירה הזאת כמו הטיפש הגדול ביותר שהיה אי פעם, מבין האנשים שמשהו מחושיהם היה ער. נהניתי מהתוכנית בלי לברר אם אוכל אי פעם לבצע אותה. לא שהקושי בהשקת הסירה לא עלה לעיתים קרובות בראשי, אבל הפסקתי את הבירורים שלי בעניין בתשובה המטופשת הזאת שנתתי לעצמי: "קודם אבנה אותה. אני מבטיח שאמצא דרך זו או אחרת להזיז אותה כשתהיה גמורה."
זו הייתה שיטה אבסורדית לגמרי; אבל להט דמיוני גבר, וניגשתי לעבודה. כרתי עץ ארז, ואני בספק רב אם לשלמה המלך היה אי פעם עץ כזה לבניית בית המקדש בירושלים. קוטרו היה כמטר ושמונים בחלקו התחתון, ליד הגדם, וכמטר וחצי בגובה של כשבעה מטרים; אחרי זה הלך והצטמצם לזמן מה, ואז התפצל לענפים. רק בעמל אין קץ כרתי את העץ הזה. עשרים יום חטבתי וקיצצתי בו בתחתיתו; עוד ארבעה עשר יום עבדתי על כריתת הענפים והבדים והצמרת העצומה המתפשטת, שאותם חטבתי וקיצצתי בגרזן ובקרדום, בעמל שאין לתארו. אחרי זה לקח לי חודש לעצב אותו ולסתת אותו לפרופורציה הנכונה, למשהו דומה לתחתית של סירה, כדי שתצוף זקופה כראוי. עוד כמעט שלושה חודשים לקח לי לפנות את פנימו ולעבד אותו כך שייעשה ממנו סירה של ממש. את זה עשיתי, באמת, בלי אש, רק במקבת ובאזמל ובכוח עבודה קשה, עד שהפכתי אותו לסירה (קאנו) נאה מאוד, וגדולה מספיק לשאת עשרים ושישה אנשים, ולכן בוודאי גדולה מספיק לשאת אותי ואת כל המטען שלי.
כשסיימתי את העבודה הזאת, שמחתי בה מאוד. הסירה הייתה באמת גדולה בהרבה מכל קאנו או סירה מגזע עץ אחד שראיתי אי פעם בחיי. היא עלתה לי במכות מייגעות רבות, אתם יכולים להיות בטוחים; ואילו הכנסתי אותה למים, אין לי ספק שהייתי מתחיל את ההפלגה המטורפת ביותר, והבלתי סבירה ביותר להצליח, שמישהו יצא אליה אי פעם.
אבל כל התחבולות שלי להכניס אותה למים נכשלו, אף שגם הן עלו לי בעמל אין קץ. היא שכבה כתשעים מטרים מהמים, לא יותר; אבל האי-נוחות הראשונה הייתה שהדרך אל המפרץ הקטן עלתה במעלה. ובכן, כדי לסלק את המכשול הזה, החלטתי לחפור בפני הקרקע וכך לעשות מדרון. התחלתי בזה, וזה עלה לי בטרחה עצומה (אבל מי חוסך בטרחה כשהגאולה שלו לנגד עיניו?). אבל כשזה נגמר, והקושי הזה טופל, המצב היה עדיין פחות או יותר אותו דבר, כי לא יכולתי להזיז את הקאנו יותר משיכולתי להזיז את הסירה האחרת. אז מדדתי את המרחק על הקרקע והחלטתי לחפור מעגן או תעלה, כדי להביא את המים אל הקאנו, מכיוון שלא יכולתי להביא את הקאנו אל המים. ובכן, התחלתי בעבודה הזאת; וכשהתחלתי לגשת אליה ולחשב כמה עמוק צריך לחפור, כמה רחב, ואיך לזרוק את העפר החוצה, מצאתי שלפי מספר הידיים שהיו לי, שלא היו אלא שתי ידיי שלי, היו עוברות עשר או שתים עשרה שנים לפני שאוכל לגמור אותה. כי החוף היה גבוה כל כך, שבקצה העליון הייתה התעלה צריכה להיות בעומק של שישה מטרים לפחות. וכך לבסוף, אף שבחוסר רצון רב, ויתרתי גם על הניסיון הזה.
זה ציער אותי מאוד; ועכשיו ראיתי, אף שמאוחר מדי, את האיוולת שבהתחלת עבודה לפני שמחשבים את מחירה, ולפני ששופטים נכונה את כוחנו לגמור אותה.
באמצע העבודה הזאת השלמתי את שנתי הרביעית במקום הזה, וציינתי את יום השנה באותה דבקות, ובנחמה לא פחותה מבעבר. כי בזכות לימוד מתמיד ועיון רציני בדבר האלוהים, ובעזרת חסדו, קניתי לי ידיעה שונה מזו שהייתה לי קודם. היו לי השקפות אחרות על הדברים. עכשיו הבטתי על העולם כעל דבר רחוק, שאין לי שום עסק איתו, שום ציפיות ממנו, ולמעשה גם שום משאלות לגביו. במילה אחת, באמת לא היה לי שום עסק איתו, וגם לא נראה שיהיה לי אי פעם; ולכן הוא נראה לי כפי שאולי נראה אותו בעתיד, כלומר כמקום שחייתי בו פעם, אבל יצאתי ממנו. ובצדק יכולתי לומר, כמו שאמר אברהם אבינו לעשיר: "תהום גדולה קבועה ביני ובינך."
ראשית, הייתי כאן מרוחק מכל רשעות העולם. לא הייתה בי לא תאוות הבשר, לא תאוות העיניים ולא גאוות החיים. לא היה לי דבר לחמוד, כי היה לי כל מה שיכולתי ליהנות ממנו עכשיו. הייתי אדון האחוזה כולה; או, אם רציתי, יכולתי לקרוא לעצמי מלך או קיסר על כל הארץ שהייתה ברשותי. לא היו יריבים; לא היה לי מתחרה, איש שיערער על שלטוני או על פיקודי. יכולתי לגדל תבואה כדי מטען של ספינות, אבל לא היה לי בה צורך; לכן הנחתי לצמוח רק כמה שחשבתי שמספיק לצרכיי. היו לי צבים די והותר, אבל רק לפעמים יכולתי להשתמש באחד מהם. היו לי עצים די לבנות צי שלם של ספינות; והיו לי ענבים די לעשות מהם יין, או לייבש אותם לצימוקים, כדי להעמיס את הצי הזה אחרי שייבנה.
אבל רק מה שיכולתי להשתמש בו היה בעל ערך. היה לי די לאכול ולספק את צרכיי, ומה היה לי כל השאר? אילו הרגתי יותר בשר משיכולתי לאכול, היה הכלב צריך לאכול אותו, או מזיקים; אילו זרעתי יותר תבואה משיכולתי לאכול, היא הייתה מתקלקלת. העצים שכרתי שכבו ונרקבו על האדמה; לא יכולתי להשתמש בהם אלא להסקה, ולזה לא נזקקתי אלא כדי לבשל את מזוני.
במילה אחת, טבע הדברים והניסיון לימדו אותי, אחרי מחשבה נכונה, שכל הדברים הטובים שבעולם הזה טובים לנו רק במידה שאנו משתמשים בהם; ושכמה שלא נצבור כדי לתת לאחרים, אנו נהנים רק ממה שאנו יכולים להשתמש בו, ולא יותר. הקמצן החמדן והאוחז ביותר בעולם היה נרפא ממידת החמדנות אילו היה במצבי; כי היה ברשותי הרבה לאין שיעור יותר ממה שידעתי מה לעשות בו. לא היה בי מקום לתשוקה, אלא לדברים שלא היו לי, וגם הם היו רק זוטות, אף שבאמת היו מועילים לי מאוד. היה לי, כפי שרמזתי קודם, צרור של כסף, זהב וכסף כאחד, כשלושים ושש לירות שטרלינג. אבוי! שם שכב לו הדבר העלוב וחסר התועלת הזה; לא היה לי בו שום עניין, ולעיתים קרובות חשבתי שהייתי נותן חופן ממנו תמורת תריסר תריסרים של מקטרות טבק, או תמורת ריחיים ידניים לטחון את התבואה שלי. מה אומר, הייתי נותן את כולו תמורת זרעי לפת וגזר מאנגליה בשווי שישה פני, או תמורת חופן אפונה ושעועית ובקבוק דיו. כפי שהיו הדברים, לא הייתה לי ממנו שום תועלת ושום הנאה; הוא פשוט שכב שם במגירה, והעלה עובש מהלחות של המערה בעונות הגשמים. ואילו הייתה לי מגירה מלאה יהלומים, היה המצב אותו דבר: לא היה להם בשבילי שום ערך, כי לא הייתה בהם שום תועלת.
עכשיו הבאתי את חיי למצב קל הרבה יותר מכפי שהיו בהתחלה, קל הרבה יותר לנפשי, וגם לגופי. לעיתים קרובות ישבתי לארוחה בהכרת תודה, והתפעלתי מיד ההשגחה של האלוהים, שערכה כך את שולחני במדבר. למדתי להביט יותר על הצד המואר של מצבי ופחות על הצד האפל, ולחשוב על מה שיש לי ולא על מה שחסר לי. וזה נתן לי לפעמים נחמות נסתרות כאלה, שאינני יכול לבטא אותן. אני מציין זאת כאן כדי להזכיר זאת לאותם אנשים ממורמרים, שאינם יכולים ליהנות בנחת ממה שהאלוהים נתן להם, משום שהם רואים וחומדים משהו שלא נתן להם. נראה לי שכל אי-שביעות הרצון שלנו ממה שחסר לנו נובעת מחוסר הכרת תודה על מה שיש לנו.
מחשבה אחרת הועילה לי מאוד, ובוודאי תועיל לכל מי שייקלע למצוקה כמו שלי: להשוות את מצבי הנוכחי עם מה שציפיתי בהתחלה שיהיה; ויותר מזה, עם מה שבוודאי היה, אילו ההשגחה הטובה של האלוהים לא סידרה בדרך נפלאה שהספינה תיזרק קרוב יותר לחוף, במקום שבו לא רק יכולתי להגיע אליה, אלא גם להביא את מה שהוצאתי ממנה אל החוף, לעזרתי ולנחמתי. בלי זה היו חסרים לי כלים לעבודה, נשק להגנה, ואבק שריפה וכדורים להשגת מזון.
ביליתי שעות שלמות, אפשר לומר ימים שלמים, בציור לעצמי, בצבעים החיים ביותר, איך הייתי צריך לנהוג אילו לא הוצאתי דבר מהספינה. איך לא הייתי יכול להשיג אפילו מזון, מלבד דגים וצבים; ומכיוון שעבר זמן רב עד שמצאתי מהם, הייתי מת קודם לכן. ושאילו לא מתי, הייתי חי כמו פרא גמור. שאילו הרגתי עז או עוף בתחבולה כלשהי, לא הייתה לי שום דרך לפשוט את עורם או לפתוח אותם, או להפריד את הבשר מהעור ומהמעיים, או לחתוך אותו; אלא הייתי צריך לכרסם אותו בשיניי ולמשוך אותו בציפורניי, כמו חיה.
המחשבות האלה גרמו לי להרגיש מאוד את טובה של ההשגחה כלפיי, ולהיות אסיר תודה מאוד על מצבי הנוכחי, עם כל הקשיים והצרות שבו. וגם את החלק הזה אינני יכול שלא להמליץ לשיקולם של אלה הנוטים לומר בסבלם: "היש מכאוב כמכאובי?" שישקלו כמה גרוע יותר מצבם של אנשים מסוימים, וכמה גרוע יותר יכול היה להיות מצבם שלהם, אילו מצאה זאת ההשגחה לנכון.
הייתה לי מחשבה נוספת, שעזרה לי גם היא לנחם את נפשי בתקווה; וזו הייתה השוואת מצבי הנוכחי עם מה שהגיע לי, ולכן היה לי יסוד לצפות לו מיד ההשגחה. חייתי חיים נוראים, נטולים לגמרי ידיעת האלוהים ויראתו. אבי ואמי חינכו אותי היטב; והם לא התרשלו במאמציהם המוקדמים להחדיר לנפשי יראת אלוהים, הכרה בחובתי, ובמה שטבע קיומי ותכליתו דורשים ממני. אבל אבוי! נפלתי מוקדם לחיי הים, שמכל החיים הם הנטולים ביותר יראת אלוהים, אף שאימותיו תמיד לנגד עיניהם. אני אומר, נפלתי מוקדם לחיי הים ולחברת יורדי ים, וכל מעט התחושה הדתית שהייתה בי נלעגה ונעקרה ממני על ידי חבריי לשולחן; על ידי בוז קשוח לסכנות ולמראות המוות, שנעשה לי להרגל, ועל ידי היעדרותי הארוכה מכל הזדמנות לשוחח עם מישהו שאינו דומה לי, או לשמוע משהו טוב או משהו שנוטה אל הטוב.
כל כך הייתי ריק מכל דבר טוב, ומכל הכרה ולו הקלה ביותר במה שאני או במה שעתיד אני להיות, שבהצלות הגדולות ביותר שזכיתי להן (כמו בריחתי מסאלה; כשרב החובל הפורטוגזי אסף אותי; כשהתבססתי כל כך טוב בברזיל; כשקיבלתי את המטען מאנגליה, וכדומה) לא עלו בי אף פעם המילים "תודה לאל!" לא במחשבתי ולא בפי. וגם במצוקה הגדולה ביותר לא עלתה בי אפילו המחשבה להתפלל אליו, או אפילו לומר "אלוהים, רחם עליי!" לא, ואפילו לא להזכיר את שם האלוהים, אלא כדי להישבע בו ולחלל אותו.
במשך חודשים רבים היו לי מחשבות נוראות, כפי שכבר ציינתי, בגלל חיי הרשעים והקשוחים שעברו. וכשהבטתי סביבי ושקלתי אילו השגחות מיוחדות ליוו אותי מאז שהגעתי למקום הזה, ואיך נהג בי האלוהים בנדיבות; שלא רק העניש אותי פחות ממה שהגיע לי על עוונותיי, אלא גם דאג לי בשפע כזה; זה נתן לי תקווה גדולה שתשובתי התקבלה, ושלאלוהים עוד יש רחמים שמורים בשבילי.
במחשבות האלה הבאתי את נפשי לא רק להשלמה עם רצון האלוהים בסידור הנוכחי של נסיבותיי, אלא אפילו להכרת תודה כנה על מצבי. הבנתי שאני, שעדיין אדם חי, אינני צריך להתלונן, מכיוון שלא קיבלתי את העונש הראוי על חטאיי; שאני נהנה מחסדים רבים כל כך שלא הייתה לי שום סיבה לצפות להם במקום הזה; שאסור לי לעולם עוד לרטון על מצבי, אלא לשמוח ולהודות בכל יום על הלחם היומי, שרק שורה של פלאים יכלה להביא. הבנתי שעליי לזכור שניזונתי ממש בנס, נס גדול לא פחות מהאכלת אליהו על ידי העורבים, ואף יותר מזה, בשורה ארוכה של נסים. ושבקושי יכולתי לנקוב במקום בחלק הבלתי מיושב של העולם שבו יכולתי להיזרק לתועלתי יותר מכאן: מקום שבו, אמנם אין לי חברה, וזו הייתה צרתי מצד אחד, אבל מצד שני לא מצאתי חיות טרף, לא זאבים או נמרים זועמים שיאיימו על חיי; לא יצורים ארסיים, או רעלים שאוכל לאכול ולהזיק לעצמי; לא פראים שירצחו ויטרפו אותי. במילה אחת, כשם שחיי היו חיי צער מצד אחד, כך היו חיי חסד מצד אחר; ולא היה חסר לי דבר כדי שיהיו חיי נחמה, מלבד היכולת לעשות את ההכרה בטוב האלוהים אליי ובהשגחתו עליי במצב הזה לנחמתי היומיומית. ואחרי שהפקתי מהדברים האלה את הלקח הנכון, הלכתי משם ולא הייתי עוד עצוב. כבר הייתי כאן זמן רב כל כך, שדברים רבים שהבאתי לחוף לעזרתי נגמרו לגמרי, או התבלו מאוד וכמעט אזלו.
הדיו שלי, כפי שציינתי, אזל כבר לפני זמן מה, מלבד מעט מאוד, שאותו מתחתי במים, מעט מעט, עד שהיה חיוור כל כך שבקושי השאיר מראה של שחור על הנייר. כל עוד הספיק השתמשתי בו כדי לרשום את ימי החודש שבהם קרה לי משהו ראוי לציון. ותחילה, כשחישבתי לאחור את הזמנים שעברו, נזכרתי שהייתה צירוף מוזר של תאריכים בהשגחות השונות שפקדו אותי; ואילו נטיתי לאמונות טפלות ולראות בימים מסוימים ימי מזל או ימי פורענות, הייתה לי סיבה להתבונן בהם בסקרנות רבה.
ראשית, שמתי לב שבאותו יום שבו נמלטתי מאבי ומחבריי וברחתי להאל כדי לצאת לים, באותו יום ממש, מאוחר יותר, נלקחתי בשבי על ידי ספינת המלחמה מסאלה ונעשיתי עבד. באותו יום בשנה שבו נמלטתי מהספינה שנטרפה במעגן יארמות', באותו יום ממש כעבור שנים נמלטתי מסאלה בסירה. ובאותו יום בשנה שבו נולדתי, כלומר ה-30 בספטמבר, באותו יום ממש ניצלו חיי בדרך נסית כל כך, עשרים ושש שנים אחר כך, כשנזרקתי לחוף האי הזה. כך שחיי הרשעים וחיי הבדידות שלי התחילו שניהם באותו יום.
הדבר הבא שאזל אחרי הדיו היה הלחם שלי, כלומר הביסקוויטים שהבאתי מהספינה. את אלה חסכתי עד הקצה, והרשיתי לעצמי רק עוגת לחם אחת ביום במשך יותר משנה. ובכל זאת נשארתי בלי לחם כלל כמעט שנה לפני שהייתה לי תבואה משלי; והייתה לי סיבה גדולה להודות על כך שהייתה לי בכלל, כי השגתה הייתה, כפי שכבר ציינתי, כמעט נס.
גם בגדיי התחילו להתבלות. כותנות פשתן לא היו לי כבר זמן רב, מלבד כמה חולצות משובצות שמצאתי בתיבות של המלחים האחרים, ושמרתי עליהן בקפידה; כי פעמים רבות לא יכולתי לשאת שום בגד אחר מלבד חולצה. והיה זה עזר גדול מאוד שהיו לי, בין כל בגדי אנשי הספינה, כמעט שלושה תריסרים של חולצות. היו גם, אמנם, כמה מעילי משמרת עבים של המלחים שנשארו, אבל הם היו חמים מדי ללבישה. ואף שנכון שמזג האוויר היה חם כל כך עד שלא היה צורך בבגדים, בכל זאת לא יכולתי ללכת עירום לגמרי; לא, גם אילו הייתי נוטה לכך, ולא הייתי; ולא יכולתי לסבול את המחשבה הזאת, אף שהייתי לבד. הסיבה שלא יכולתי ללכת עירום הייתה שלא יכולתי לשאת את חום השמש כשהייתי עירום לגמרי כפי שיכולתי בבגדים; ויותר מזה, החום עצמו גרם לעיתים קרובות לשלפוחיות בעורי. ואילו עם חולצה, האוויר עצמו נע מעט, ובשרקו מתחת לחולצה, היה קריר פי שניים מבלעדיה. וגם לא יכולתי אף פעם להביא את עצמי לצאת בחום השמש בלי כובע או מצנפת. חום השמש, המכה בעוצמה כזאת כמו במקום ההוא, היה גורם לי מיד לכאב ראש, כשהוא יורה ישר על ראשי בלי כובע או מצנפת, עד שלא יכולתי לשאת אותו; ואילו כשחבשתי את הכובע, הכאב חלף מיד.
בעקבות השיקולים האלה התחלתי לחשוב על סידור הסמרטוטים המעטים שהיו לי, שקראתי להם בגדים. בליתי את כל האפודות שהיו לי, ועכשיו היה עליי לנסות אם לא אוכל לעשות מקטורנים ממעילי המשמרת הגדולים שהיו ברשותי, ומחומרים אחרים שהיו לי. וכך ניגשתי לעבודה, לחייטות, או ליתר דיוק לטלאות, כי עשיתי עבודה עלובה ביותר. ובכל זאת הצלחתי איכשהו לעשות שתיים או שלוש אפודות חדשות, שקיוויתי שישרתו אותי זמן רב. ואשר למכנסיים או לתחתונים, הסתדרתי באופן עלוב מאוד עד מאוחר יותר.
הזכרתי ששמרתי את העורות של כל היצורים שהרגתי, כלומר של בעלי ארבע הרגליים, ותליתי אותם מתוחים על מקלות בשמש. בגלל זה חלק מהם היו יבשים וקשים כל כך שכמעט לא היו טובים לשום דבר, אבל אחרים היו שימושיים מאוד. הדבר הראשון שעשיתי מהם היה כובע גדול לראשי, עם השיער כלפי חוץ, כדי שהגשם יחליק ממנו. את זה עשיתי היטב כל כך, שאחר כך עשיתי לי חליפה שלמה מהעורות האלה בלבד, כלומר אפודה ומכנסיים פתוחים בברכיים, שניהם רחבים, כי הם נועדו יותר לשמור עליי קריר מאשר חם. אינני יכול שלא להודות שהם היו עשויים באופן אומלל; כי אם הייתי נגר גרוע, הייתי חייט גרוע עוד יותר. ובכל זאת הסתדרתי בהם טוב מאוד, וכשהייתי בחוץ, אם במקרה ירד גשם, השיער של האפודה והכובע שלי היה כלפי חוץ, ונשארתי יבש מאוד.
אחרי זה השקעתי זמן ומאמץ רבים בהכנת מטרייה. באמת היה לי צורך גדול בה, ומאוד רציתי לעשות אחת. ראיתי איך עושים אותן בברזיל, שם הן שימושיות מאוד בחום הגדול. והחום כאן היה לא פחות גדול, ואף גדול יותר, כי היינו קרובים יותר לקו המשווה. חוץ מזה, מכיוון שנאלצתי להיות הרבה בחוץ, הייתה זו בשבילי דבר שימושי ביותר, הן לגשמים והן לחום. טרחתי עליה הרבה מאוד, ועבר זמן רב עד שהצלחתי לעשות משהו שנראה שיחזיק. ואפילו אחרי שחשבתי שמצאתי את הדרך, קלקלתי שתיים או שלוש לפני שעשיתי אחת לטעמי. אבל לבסוף עשיתי אחת שענתה על הצורך באופן סביר. הקושי העיקרי שמצאתי היה לגרום לה להיסגר. יכולתי לגרום לה להיפתח, אבל אם לא הייתה גם נסגרת ומתקפלת, לא יכולתי לשאת אותה בשום דרך אלא מעל ראשי, וזה לא היה מועיל. בכל זאת, לבסוף, כפי שאמרתי, עשיתי אחת שענתה על הצורך, וכיסיתי אותה בעורות, עם השיער כלפי מעלה, כך שהיא הדפה את הגשם כמו גגון, והרחיקה את השמש ביעילות כזאת, שיכולתי לצאת לטייל בשעות החמות ביותר בנוחות רבה יותר משיכולתי קודם בשעות הקרירות ביותר. וכשלא נזקקתי לה, יכולתי לסגור אותה ולשאת אותה מתחת לזרועי.
כך חייתי בנוחות רבה, ונפשי הייתה שלווה לגמרי, כי השלמתי עם רצון האלוהים והפקדתי את עצמי לגמרי בידי השגחתו. זה עשה את חיי טובים יותר מחיי חברה; כי כשהתחלתי להצטער על היעדר שיחה, הייתי שואל את עצמי אם השיחה הזאת עם מחשבותיי שלי, ו(כפי שאני מקווה שמותר לי לומר) אפילו עם האלוהים עצמו, בתפילות קצרות מן הלב, לא הייתה טובה יותר מההנאה הגדולה ביותר מחברת בני אדם בעולם?