אינני יכול לומר שבמשך חמש השנים שאחרי זה קרה לי משהו יוצא דופן. המשכתי לחיות באותו אופן, באותו מצב ובאותו מקום כמו קודם. הדברים העיקריים שעסקתי בהם, מלבד העבודה השנתית של זריעת השעורה והאורז וייבוש הצימוקים, שמשניהם תמיד שמרתי בדיוק די מלאי לשנה אחת מראש; אני אומר, מלבד העבודה השנתית הזאת, והיציאה היומית שלי עם הרובה, הייתה לי עבודה אחת: לבנות סירה (קאנו), שלבסוף גמרתי אותה. חפרתי אליה תעלה ברוחב של כשני מטרים ובעומק של כמטר ועשרים, וכך הבאתי אותה אל המפרץ הקטן, מרחק של כמעט שמונה מאות מטרים. ואשר לראשונה, שהייתה עצומה כל כך, כי עשיתי אותה בלי לשקול מראש, כפי שהיה עליי לעשות, איך אוכל להשיק אותה; היא מעולם לא הגיעה למים, וגם לא הצלחתי להביא אליה את המים, ולכן נאלצתי להשאיר אותה במקומה, כמזכרת שתלמד אותי להיות חכם יותר בפעם הבאה. ובאמת, בפעם הבאה, אף שלא מצאתי עץ מתאים, והייתי במקום שבו לא יכולתי להביא אליו את המים ממרחק קטן יותר מכמעט שמונה מאות מטרים, כפי שאמרתי, בכל זאת, מכיוון שראיתי שהדבר אפשרי לבסוף, לא ויתרתי עליו. ואף שעבדתי עליו כמעט שנתיים, מעולם לא הצטערתי על העמל, בתקווה שלבסוף תהיה לי סירה לצאת בה לים.
אולם אף שהסירה (קאנו) הקטנה שלי נגמרה, גודלה לא התאים כלל לתוכנית שהייתה לי בראש כשבניתי את הראשונה; כלומר, להעז ולעבור אל היבשה הגדולה, שהמרחק אליה היה יותר משישים וחמישה קילומטרים. ולכן קוטנה של הסירה עזר לשים קץ לתוכנית ההיא, ולא חשבתי עליה יותר. מכיוון שהייתה לי סירה, התוכנית הבאה שלי הייתה להפליג סביב האי. כי כפי שהייתי כבר בצד השני במקום אחד, כשחציתי את היבשה כפי שכבר תיארתי, התגליות שגיליתי במסע הקטן ההוא עוררו בי רצון עז לראות חלקים אחרים של החוף. ועכשיו, כשהייתה לי סירה, לא חשבתי על שום דבר אחר מלבד הפלגה סביב האי.
לשם כך, כדי לעשות הכול בתבונה ובשיקול דעת, התקנתי תורן קטן בסירה, ועשיתי גם מפרש מכמה חתיכות של מפרשי הספינה שהיו שמורות אצלי, ומהן היה לי מלאי גדול. אחרי שהתקנתי את התורן והמפרש וניסיתי את הסירה, מצאתי שהיא מפליגה היטב מאוד. אז עשיתי ארגזים קטנים או תאים בשני קצות הסירה, כדי לשים בהם מזון, צרכים, תחמושת וכדומה, שיישמרו יבשים מפני הגשם או מרסס הים. וחצבתי בתוך הסירה חלל קטן, ארוך וחלול, שבו יכולתי להניח את הרובה שלי, ועשיתי כיסוי שנתלה מעליו כדי לשמור אותו יבש.
את המטרייה שלי קבעתי גם היא בבסיס שבירכתיים, כמו תורן, כדי שתעמוד מעל ראשי ותרחיק ממני את חום השמש, כמו סוכך. וכך יצאתי מדי פעם להפלגה קטנה בים, אבל אף פעם לא הרחקתי, ולא התרחקתי מהמפרץ הקטן. לבסוף, בלהיטותי לראות את היקף ממלכתי הקטנה, החלטתי לצאת להפלגה שלי. לכן הצטיידתי לקראת המסע: שמתי בספינה שלי עשרים וארבע כיכרות (עוגות, צריך לקרוא להן) של לחם שעורה, סיר חרס מלא אורז קלוי (מאכל שאכלתי ממנו הרבה), בקבוק קטן של רום, חצי עז, אבק שריפה וכדורים כדי לצוד עוד, ושני מעילי משמרת גדולים, מאלה שכפי שהזכרתי קודם הצלתי מתיבות המלחים. את אלה לקחתי, אחד כדי לשכב עליו והשני כדי להתכסות בו בלילה.
ב-6 בנובמבר, בשנה השישית למלכותי, או לשביי, כרצונכם, יצאתי למסע הזה, ומצאתי אותו ארוך בהרבה משציפיתי. כי אף שהאי עצמו לא היה גדול מאוד, כשהגעתי לצדו המזרחי מצאתי שונית גדולה של סלעים שבולטת לתוך הים כעשרה קילומטרים, חלקם מעל המים וחלקם מתחתם; ומעבר לה שרטון חול שיבש לאורך עוד כשני קילומטרים וחצי, כך שנאלצתי לצאת הרחק לים כדי לעקוף את הכף.
כשגיליתי אותם לראשונה, עמדתי לוותר על המבצע שלי ולחזור, כי לא ידעתי עד כמה הרחק לים זה יכריח אותי לצאת; ובעיקר, לא ידעתי איך אחזור. לכן הטלתי עוגן; כי עשיתי מעין עוגן מחתיכה של אנקול שבור שהוצאתי מהספינה.
אחרי שאבטחתי את הסירה, לקחתי את הרובה ויצאתי לחוף. טיפסתי על גבעה שנראתה צופה על הכף ההוא, ומשם ראיתי את מלוא אורכו, והחלטתי להעז.
כשהבטתי על הים מהגבעה שעמדתי עליה, הבחנתי בזרם חזק, ולמעשה זועם ביותר, שזרם מזרחה ועבר ממש קרוב לכף. שמתי לב אליו במיוחד משום שראיתי שעלולה להיות סכנה שכשאכנס לתוכו, עוצמתו תסחוף אותי אל הים, ולא אוכל להגיע שוב לאי. ובאמת, אילו לא עליתי קודם על הגבעה הזאת, אני מאמין שכך היה קורה. כי אותו זרם היה גם בצד השני של האי, אלא שהוא התרחק ממנו במרחק גדול יותר; וראיתי שיש מערבולת חזקה סמוך לחוף. כך שכל מה שהיה עליי לעשות הוא לצאת מהזרם הראשון, ומיד אהיה במערבולת.
אבל שכבתי שם יומיים, כי הרוח נשבה חזק למדי ממזרח-דרום-מזרח, וזה היה בדיוק נגד הזרם, ויצר משברי גלים גדולים על הכף; כך שלא היה בטוח עבורי להתקרב מדי לחוף בגלל המשברים, וגם לא להתרחק מדי בגלל הזרם.
ביום השלישי, בבוקר, אחרי שהרוח שככה במשך הלילה, הים היה שקט, ויצאתי לדרך. אבל אני משמש אזהרה לכל הנווטים הפזיזים והבורים; כי ברגע שהגעתי אל הכף, כשלא הייתי אפילו במרחק אורך הסירה שלי מהחוף, מצאתי את עצמי במים עמוקים מאוד, ובזרם כמו בתעלת המים של טחנה. הוא סחף את הסירה שלי בעוצמה כזאת, שכל מה שעשיתי לא הצליח להחזיק אותה אפילו בשוליו; ומצאתי שהוא דוחף אותי הלאה והלאה מהמערבולת, שהייתה משמאלי. לא נשבה שום רוח שתעזור לי, וכל מה שעשיתי במשוטים לא הועיל כלל. ועכשיו התחלתי לראות את עצמי כאבוד; כי מכיוון שהזרם היה משני צדי האי, ידעתי שבמרחק של כמה עשרות קילומטרים הם חייבים להתאחד שוב, ואז אאבד בלי תקנה. ולא ראיתי שום אפשרות להימנע מכך, כך שלא נשקפה לפניי שום אפשרות מלבד למות; לא בים, כי הוא היה שקט למדי, אלא ברעב. אמנם מצאתי על החוף צב, גדול כמעט ככל שיכולתי להרים, וזרקתי אותו לסירה; והיה לי כד גדול של מים מתוקים, כלומר אחד מסירי החרס שלי. אבל מה היה כל זה מול היסחפות אל האוקיינוס העצום, שבו, בוודאי, לא היה שום חוף, לא יבשה ולא אי, לפחות לאורך חמשת אלפים קילומטרים?
ועכשיו ראיתי כמה קל להשגחת האלוהים להפוך אפילו את מצבו האומלל ביותר של האדם לגרוע עוד יותר. עכשיו הבטתי לאחור על האי השומם והבודד שלי כעל המקום הנעים ביותר בעולם, וכל האושר שלבי יכול היה לבקש היה רק להיות שם שוב. פרשתי אליו את ידיי במשאלות נלהבות. "הו, מדבר מאושר!" אמרתי, "לעולם לא אראה אותך עוד. הו, יצור אומלל! לאן אני הולך?" אז הוכחתי את עצמי על כפיות הטובה שלי, ועל כך שרטנתי על מצבי הבודד; ומה לא הייתי נותן עכשיו כדי להיות שוב על החוף שם! כך, לעולם איננו רואים את מצבנו האמיתי עד שהוא מואר לנו בניגודו, ואיננו יודעים להעריך את מה שיש לנו אלא כשהוא חסר לנו. כמעט אי אפשר לדמיין את התדהמה שהייתי בה עכשיו, כשנסחפתי מהאי האהוב שלי (כי כך הוא נראה לי עכשיו) אל האוקיינוס הרחב, כמעט עשרה קילומטרים, בייאוש גמור שאגיע אליו אי פעם שוב. ובכל זאת עבדתי קשה, עד שבאמת כוחי כמעט אזל, והחזקתי את הסירה צפונה ככל שיכולתי, כלומר לעבר הצד של הזרם שבו הייתה המערבולת. ובסביבות הצהריים, כשהשמש עברה את קו הצהריים, חשבתי שאני מרגיש משב רוח קל על פניי, שהתחיל לנשוב מדרום-דרום-מזרח. זה עודד מעט את לבי, ובמיוחד כשכעבור כחצי שעה נוספת נשבה רוח נעימה למדי. בזמן הזה כבר הייתי במרחק מפחיד מהאי; ואילו היה מזג האוויר נעשה מעונן או מעורפל ולו במעט, הייתי אובד גם בדרך אחרת. כי לא היה לי מצפן בסירה, ולעולם לא הייתי יודע איך לנווט לעבר האי אילו איבדתי אותו מעיניי ולו פעם אחת. אבל מזג האוויר נשאר בהיר, ואני התמסרתי להקים שוב את התורן ולפרוש את המפרש, ושטתי צפונה ככל האפשר, כדי לצאת מהזרם.
בדיוק כשהקמתי את התורן והמפרש, והסירה התחילה להתקדם, ראיתי, אפילו לפי צלילות המים, שאיזה שינוי בזרם קרוב. כי במקום שבו הזרם היה חזק כל כך, המים היו עכורים; אבל כשהבחנתי שהמים צלולים, הבנתי שהזרם נחלש. ומיד מצאתי ממזרח, במרחק של כשמונה מאות מטרים, משברי גלים על כמה סלעים. גיליתי שהסלעים האלה גורמים לזרם להתפצל שוב; ובעוד עיקר כוחו זרם הלאה דרומה יותר, והשאיר את הסלעים לצפון-מזרח, הרי הזרם האחר הוחזר בגלל הדיפת הסלעים, ויצר מערבולת חזקה שזרמה חזרה לצפון-מערב בזרימה חדה מאוד.
מי שיודעים מה זה לקבל חנינה על סולם הגרדום, או להיחלץ משודדים ממש כשהם עומדים לרצוח אותם, או שהיו במצוקות קשות כאלה, יכולים לנחש מה הייתה הפתעת השמחה שלי עכשיו, ובאיזו שמחה הכנסתי את הסירה לזרם של המערבולת הזאת. וכשגם הרוח התחזקה, באיזו שמחה פרשתי לה את המפרש, ושטתי בעליזות לפני הרוח, עם זרם חזק או מערבולת מתחתיי.
המערבולת הזאת נשאה אותי כחמישה קילומטרים בדרכי חזרה, ישר לעבר האי, אבל כעשרה קילומטרים צפונה יותר מהזרם שסחף אותי בהתחלה; כך שכשהתקרבתי לאי, מצאתי את עצמי מול החוף הצפוני שלו, כלומר הקצה השני של האי, מול זה שממנו יצאתי.
כשעברתי קצת יותר מחמישה קילומטרים בעזרת הזרם או המערבולת הזאת, מצאתי שכוחה תם ושהיא לא משרתת אותי יותר. אבל מצאתי שבהיותי בין שני זרמים גדולים, כלומר זה שבצד הדרומי, שסחף אותי משם, וזה שבצפון, שהיה כחמישה קילומטרים מהצד השני; אני אומר, בין שני אלה, בשובל האי, מצאתי שהמים לפחות שקטים ואינם זורמים לשום כיוון. ומכיוון שעדיין נשבה רוח נוחה לי, המשכתי לנווט ישר אל האי, אף שלא התקדמתי במהירות כמו קודם.
בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשהייתי כבר במרחק של כחמישה קילומטרים מהאי, מצאתי שכף הסלעים שגרם לאסון הזה, שנמתח דרומה כפי שתואר קודם, ודחה את הזרם עוד דרומה, יצר כמובן מערבולת נוספת צפונה. את זו מצאתי חזקה מאוד, אבל היא לא זרמה ישר בכיוון דרכי, שהיה מערבה, אלא כמעט צפונה לגמרי. ובכל זאת, מכיוון שהייתה לי רוח רעננה, חציתי את המערבולת הזאת באלכסון לצפון-מערב, ובתוך כשעה הגעתי למרחק של כקילומטר וחצי מהחוף, ושם, מכיוון שהמים היו חלקים, הגעתי מהר ליבשה.
כשהייתי על החוף, נפלתי על ברכיי והודיתי לאלוהים על הצלתי, והחלטתי לזנוח כל מחשבה על הצלה בעזרת הסירה שלי. אחרי שהתרעננתי במה שהיה לי, קירבתי את הסירה לחוף, למפרצון קטן שגיליתי מתחת לכמה עצים, ושכבתי לישון, תשוש לגמרי מהעמל והעייפות של המסע.
עכשיו הייתי אובד עצות באיזו דרך לחזור הביתה עם הסירה! עברתי סכנה גדולה כל כך, וידעתי יותר מדי על המצב, מכדי לחשוב לנסות זאת בדרך שבה יצאתי. ומה עלול להיות בצד השני (כלומר בצד המערבי), לא ידעתי, וגם לא היה לי שום רצון להסתכן עוד. לכן החלטתי למחרת בבוקר להתקדם מערבה לאורך החוף, ולראות אם אין שם מפרץ קטן שבו אוכל להניח את הפריגטה שלי בבטחה, כדי שתהיה לי שוב אם אזדקק לה. אחרי כחמישה קילומטרים, פחות או יותר, של שיט לאורך החוף, הגעתי למפרץ טוב מאוד, ברוחב של כקילומטר וחצי, שהלך והצטמצם עד שהפך לנחל קטן מאוד או פלג, ושם מצאתי נמל נוח מאוד לסירה שלי, שבו היא שכבה כאילו הייתה במעגן קטן שנבנה במיוחד בשבילה. לשם נכנסתי, ואחרי שאחסנתי את הסירה בבטחה רבה, יצאתי לחוף להסתכל סביב ולראות איפה אני.
מהר מאוד גיליתי שעברתי רק במעט את המקום שבו הייתי קודם, כשהלכתי ברגל אל החוף ההוא. לכן לא לקחתי מהסירה דבר מלבד הרובה והמטרייה, כי היה חם מאוד, ויצאתי לדרכי. הדרך הייתה נוחה למדי אחרי מסע כמו זה שעברתי, והגעתי בערב לסוכה הישנה שלי, ושם מצאתי הכול עומד כפי שהשארתי אותו; כי תמיד שמרתי עליה בסדר טוב, שהרי היא הייתה, כפי שאמרתי קודם, בית הקיץ שלי.
טיפסתי מעל הגדר ושכבתי בצל להניח לאבריי, כי הייתי עייף מאוד, ונרדמתי. אבל שפטו אתם, אם תוכלו, אתם שקוראים את סיפורי, איזו הפתעה הייתה זו בשבילי כשהתעוררתי משנתי לקול שקרא בשמי כמה פעמים: "רובין, רובין, רובין קרוזו! רובין קרוזו המסכן! איפה אתה, רובין קרוזו? איפה אתה? איפה היית?"
בהתחלה ישנתי שינה עמוקה כל כך, אחרי שהתעייפתי מהחתירה, או מהמשוט, כפי שקוראים לזה, בחלקו הראשון של היום, ומההליכה בחלקו האחרון, שלא התעוררתי לגמרי. בחצי שינה חשבתי שאני חולם שמישהו מדבר אליי. אבל כשהקול המשיך לחזור: "רובין קרוזו, רובין קרוזו", לבסוף התחלתי להתעורר יותר, ובהתחלה נבהלתי נורא, וקפצתי על רגליי בתדהמה גמורה. אבל ברגע שפקחתי את עיניי, ראיתי את פול שלי יושב על ראש הגדר, ומיד ידעתי שהוא זה שדיבר אליי. כי בדיוק בלשון קינה כזאת נהגתי לדבר אליו וללמד אותו; והוא למד את זה בשלמות כזאת, שהיה יושב על אצבעי, מצמיד את מקורו לפניי וקורא: "רובין קרוזו המסכן! איפה אתה? איפה היית? איך הגעת הנה?" ודברים כאלה שלימדתי אותו.
ובכל זאת, אף שידעתי שזה התוכי, ושבאמת לא יכול היה להיות זה אף אחד אחר, עבר זמן רב עד שהצלחתי להירגע. ראשית, תמהתי איך הגיע היצור הזה לשם; ואחר כך, איך זה שהוא נשאר דווקא במקום הזה ולא בשום מקום אחר. אבל מכיוון שהייתי משוכנע לגמרי שזה לא יכול להיות אלא פול הטוב, התגברתי על כך. הושטתי את ידי וקראתי לו בשמו, "פול", והיצור החברותי בא אליי וישב על האגודל שלי, כמו שנהג לעשות, והמשיך לדבר אליי: "רובין קרוזו המסכן! ואיך הגעתי הנה? ואיפה הייתי?" ממש כאילו שמח מאוד לראות אותי שוב. וכך לקחתי אותו איתי הביתה.
עכשיו היה לי די משוטטות בים לזמן מה, והיה לי די מה לעשות במשך ימים רבים בישיבה בשקט ובהרהור על הסכנה שהייתי בה. הייתי שמח מאוד שהסירה שלי תהיה שוב בצד שלי של האי, אבל לא ידעתי איך אפשר להביא אותה לשם. אשר לצד המזרחי של האי, שאותו עקפתי, ידעתי היטב שאין להעז ללכת בדרך ההיא; לבי ממש התכווץ ודמי ממש קפא רק מלחשוב על כך. ואשר לצד השני של האי, לא ידעתי מה מצב הדברים שם. אבל בהנחה שהזרם זורם באותה עוצמה נגד החוף במזרח כפי שהוא עובר לידו בצד השני, הייתי עלול להסתכן באותה מידה להיסחף במורד הזרם ולהינשא אל מעבר לאי, כפי שקודם נסחפתי הרחק ממנו. לכן, עם המחשבות האלה, הסתפקתי בכך שאהיה בלי סירה, אף שהייתה פרי של חודשים רבים כל כך של עבודה כדי לבנות אותה, ושל עוד חודשים רבים כדי להכניס אותה לים.
במצב הנפשי המרוסן הזה נשארתי כמעט שנה, וחייתי חיים שלווים ומבודדים מאוד, כפי שאתם יכולים לשער. מחשבותיי היו שלוות מאוד לגבי מצבי, והתנחמתי לגמרי בהשלמה עם גזירות ההשגחה, ולכן חשבתי שאני חי באמת באושר רב בכל הדברים, מלבד בעניין החברה.
בזמן הזה השתפרתי בכל המלאכות המעשיות שצרכיי הכריחו אותי לעסוק בהן. ואני מאמין שבמקרה הצורך הייתי יכול להיות נגר טוב מאוד, במיוחד אם מתחשבים במעט הכלים שהיו לי.
חוץ מזה, הגעתי לשלמות בלתי צפויה בכלי החרס שלי, והצלחתי למדי לעשות אותם בעזרת אובניים, ומצאתי שזה קל וטוב לאין שיעור; כי עכשיו עשיתי דברים עגולים ומעוצבים, שקודם היו באמת דברים מכוערים למראה. אבל אני חושב שמעולם לא הייתי גאה יותר במעשה ידיי, או שמח יותר על שום דבר שהמצאתי, מאשר על כך שהצלחתי לעשות מקטרת טבק. ואף שהייתה דבר מכוער ומגושם מאוד כשנגמרה, ורק נשרפה עד אודם, כמו כלי חרס אחרים, בכל זאת, מכיוון שהייתה קשה ויציבה ויכולתי לשאוף דרכה את העשן, התנחמתי בה מאוד; כי תמיד הייתי רגיל לעשן. במקרה היו מקטרות בספינה, אבל שכחתי אותן בהתחלה, כי לא חשבתי שיש טבק באי; ואחר כך, כשחיפשתי שוב בספינה, לא מצאתי שום מקטרות.
גם בקליעת הנצרים השתפרתי מאוד, ועשיתי שפע של סלים נחוצים, כפי שכושר ההמצאה שלי הראה לי. אף שלא היו יפים במיוחד, הם היו שימושיים ונוחים מאוד לאחסון דברים או להבאת דברים הביתה. למשל, אם הרגתי עז בחוץ, יכולתי לתלות אותה על עץ, לפשוט את עורה, להכין אותה ולחתוך אותה לחתיכות, ולהביא אותה הביתה בסל. וכך גם צב: יכולתי לחתוך אותו, להוציא את הביצים וחתיכה או שתיים של הבשר, שהספיקו לי, להביא אותם הביתה בסל ולהשאיר את השאר מאחוריי. גם סלים גדולים ועמוקים שימשו לקבלת התבואה שלי, שתמיד שפשפתי והוצאתי ממנה את הגרעינים ברגע שהתייבשה, ושמרתי אותה בסלים גדולים.
עכשיו התחלתי להבחין שאבק השריפה שלי פחת במידה ניכרת. זה היה מחסור שלא הייתה לי שום אפשרות למלא, והתחלתי לחשוב ברצינות מה אעשה כשלא יהיה לי עוד אבק שריפה; כלומר, איך אהרוג עזים. כפי שסיפרתי, בשנה השלישית לשהותי כאן שמרתי גדיה צעירה וגידלתי אותה מאולפת, וקיוויתי להשיג תיש; אבל בשום אופן לא הצלחתי לעשות זאת, עד שהגדיה שלי הפכה לעז זקנה. ומכיוון שלא מצאתי בלבי להרוג אותה, היא מתה לבסוף מזקנה.
אבל עכשיו, כשהייתי בשנה האחת עשרה לשהותי, וכפי שאמרתי התחמושת שלי הלכה ואזלה, התחלתי לחשוב על שיטה ללכוד את העזים במלכודות ובפחים, כדי לראות אם אוכל לתפוס כמה מהן חיות; ובמיוחד רציתי עז הרה. לשם כך עשיתי פחים כדי ללכוד אותן, ואני באמת מאמין שהן נלכדו בהם יותר מפעם אחת; אבל הציוד שלי לא היה טוב, כי לא היה לי חוט מתכת, ותמיד מצאתי אותם קרועים ואת הפיתיון אכול. לבסוף החלטתי לנסות בור מלכודת. חפרתי כמה בורות גדולים באדמה, במקומות שבהם הבחנתי שהעזים נוהגות לרעות, ומעל הבורות האלה הנחתי סבכות נצרים, שגם אותן קלעתי בעצמי, עם משקולת גדולה עליהן. כמה פעמים שמתי שם שיבולי שעורה ואורז יבש בלי לדרוך את המלכודת, ויכולתי לראות בקלות שהעזים נכנסו ואכלו את התבואה, כי ראיתי את סימני רגליהן. לבסוף דרכתי שלוש מלכודות בלילה אחד, וכשהלכתי למחרת בבוקר מצאתי את כולן עומדות, ובכל זאת הפיתיון אכול ונעלם. זה היה מייאש מאוד. אבל שיניתי את המלכודות שלי; ובלי להטריח אתכם בפרטים, כשהלכתי בוקר אחד לראות את המלכודות, מצאתי באחת מהן תיש זקן וגדול, ובאחרת שלושה גדיים, זכר ושתי נקבות.
אשר לזקן, לא ידעתי מה לעשות בו. הוא היה פרוע כל כך שלא העזתי לרדת אליו לבור; כלומר, כדי להוציא אותו חי, וזה מה שרציתי. יכולתי להרוג אותו, אבל זה לא היה ענייני, וגם לא היה משיג את מטרתי. לכן פשוט שחררתי אותו, והוא ברח כאילו יצא מדעתו מרוב פחד. אבל אז עוד לא ידעתי מה שלמדתי מאוחר יותר, שרעב מאלף גם אריה. אילו הנחתי לו להישאר שלושה או ארבעה ימים בלי מזון, ואחר כך הבאתי לו מעט מים לשתות ואחר כך מעט תבואה, הוא היה נעשה מאולף כמו אחד הגדיים; כי הן יצורים נבונים וצייתנים מאוד, כשמתייחסים אליהן היטב.
אבל לעת עתה שחררתי אותו, כי לא ידעתי טוב יותר באותו זמן. אחר כך ניגשתי לשלושת הגדיים, לקחתי אותם אחד אחד, קשרתי אותם יחד בחבלים, ובקושי מה הבאתי את כולם הביתה.
עבר זמן רב עד שהסכימו לאכול; אבל כשזרקתי להם תבואה מתוקה, היא פיתתה אותם, והם התחילו להתאלף. ועכשיו מצאתי שאם אני מצפה לספק לעצמי בשר עזים כשלא יישארו לי אבק שריפה וכדורים, גידול עזים מאולפות הוא הדרך היחידה שלי; ואז אולי יהיו לי סביב ביתי כמו עדר כבשים. אבל אז עלה בדעתי שעליי להפריד את המאולפות מהפראיות, אחרת הן תמיד יתפראו כשיגדלו. והדרך היחידה לכך הייתה שיהיה לי שטח אדמה סגור, מגודר היטב בגדר חיה או בגדר יתדות, כדי להחזיק אותן בפנים ביעילות כזאת, שאלה שבפנים לא יפרצו החוצה, ואלה שבחוץ לא יפרצו פנימה.
זה היה מבצע גדול לזוג ידיים אחד. ובכל זאת, מכיוון שראיתי שיש הכרח מוחלט לעשות אותו, עבודתי הראשונה הייתה למצוא חלקת אדמה מתאימה, שבה סביר שיהיו עשב לאכול, מים לשתות, ומחסה להגן עליהן מהשמש.
מי שמבינים בגדרות כאלה יחשבו שהיה לי מעט מאוד תושייה כשבחרתי מקום שהתאים מאוד לכל הדברים האלה (אחו פתוח ומישורי, או סוואנה, כפי שאנשינו קוראים לזה במושבות המערביות), שהיו בו שניים או שלושה פלגים קטנים של מים מתוקים, ובקצהו האחד היה מיוער מאוד. אני אומר, הם יחייכו על ראיית הנולד שלי, כשאספר להם שהתחלתי לגדר את חלקת האדמה הזאת בצורה כזאת, שהגדר החיה או גדר היתדות שלי הייתה צריכה להקיף לפחות כשלושה קילומטרים. וגם לא בהיקף היה עיקר הטירוף, כי אפילו אם היה שישה עשר קילומטרים, היה לי כנראה די זמן לעשות זאת. אבל לא שקלתי שהעזים שלי יהיו פראיות בשטח גדול כזה כאילו היה להן האי כולו, ושיהיה לי כל כך הרבה מקום לרדוף אחריהן בו, שלעולם לא אתפוס אותן.
הגדר שלי התחילה והתקדמה, אני מאמין, כארבעים וחמישה מטרים כשהמחשבה הזאת עלתה בדעתי. לכן עצרתי מיד, והחלטתי לגדר בהתחלה חלקה של כמאה ארבעים מטרים אורך ותשעים מטרים רוחב. היא תספיק לפרנס כמה שיהיו לי בכל זמן סביר, וכשהמלאי שלי יגדל, אוכל להוסיף אדמה למכלאה שלי.
זה היה מעשה של זהירות מסוימת, וניגשתי לעבודה באומץ. גידרתי את החלקה הראשונה כשלושה חודשים, ועד שגמרתי, קשרתי את שלושת הגדיים בחבל בחלק הטוב ביותר שלה, והרגלתי אותם לאכול קרוב אליי ככל האפשר, כדי שיתרגלו אליי. לעיתים קרובות מאוד הייתי הולך ומביא להם כמה שיבולי שעורה, או חופן אורז, ומאכיל אותם מידי; כך שאחרי שהמכלאה נגמרה ושחררתי אותם, הם הלכו אחריי לכל מקום ופעו אחריי בשביל חופן תבואה.
זה השיג את מטרתי, ובתוך כשנה וחצי היה לי עדר של כשתים עשרה עזים, כולל הגדיים; ובתוך שנתיים נוספות היו לי ארבעים ושלוש, מלבד כמה שלקחתי ושחטתי למזוני. אחרי זה גידרתי חמש חלקות אדמה נפרדות כדי להאכיל אותן בהן, עם דירים קטנים שאליהם יכולתי להוביל אותן כדי לתפוס אותן כשרציתי, ושערים מחלקה אחת לאחרת.
אבל זה לא היה הכול; כי עכשיו לא רק היה לי בשר עזים לאכול כשרציתי, אלא גם חלב. זה היה דבר שבהתחלה אפילו לא חשבתי עליו, וכשעלה בדעתי, היה באמת הפתעה נעימה; כי עכשיו הקמתי לי מחלבה, והיו לי לפעמים ארבעה עד שמונה ליטרים של חלב ביום. וכשם שהטבע, הנותן מזון לכל יצור, מלמד באופן טבעי גם איך להשתמש בו, כך אני, שמעולם לא חלבתי פרה, ועל אחת כמה וכמה לא עז, ולא ראיתי איך עושים חמאה או גבינה אלא כשהייתי ילד, אחרי ניסיונות וכישלונות רבים, עשיתי לבסוף גם חמאה וגם גבינה, וגם מלח (אף שמצאתי אותו מוכן לי בחלקו על ידי חום השמש על כמה מסלעי הים), ומאז לא חסר לי. כמה ברחמים יכול בוראנו לנהוג בברואיו, אפילו במצבים שבהם נראה שהם שקועים בהרס! כמה הוא יכול להמתיק את הגזירות המרות ביותר, ולתת לנו סיבה להלל אותו על צינוקים ובתי כלא! איזה שולחן נערך לי כאן במדבר, במקום שבו בהתחלה לא ראיתי לפניי אלא מוות ברעב!