גם פילוסוף סטואי היה מחייך לו ראה אותי ואת משפחתי הקטנה יושבים לסעוד. הנה הוד מלכותי, הנסיך והאדון של האי כולו. חייהם של כל נתיניי היו נתונים לפקודתי המוחלטת. יכולתי לתלות ולהוציא להורג, להעניק חירות ולשלול אותה, ואין מורד אחד בין כל נתיניי. ואיזה מראה היה לראות כיצד סעדתי כמו מלך, לבדי, ומשרתיי עומדים לשירותי! פול, כאילו היה המקורב החביב עליי, היה היחיד שהורשה לדבר אליי. כלבי, שהזקין מאוד ונחלש בדעתו, ולא מצא בת מינו כדי להרבות את זרעו, ישב תמיד לימיני. ושני חתולים ישבו אחד מכל צד של השולחן, מצפים מדי פעם לפת מידי, כאות חסד מיוחד.
אבל אלה לא היו שני החתולים שהבאתי לחוף בתחילה, כי שניהם כבר מתו, ואני עצמי קברתי אותם בידיי ליד מקום מגוריי. אחד מהם התרבה, עם איזה יצור שאינני יודע מהו, ואלה היו שניים מן הצאצאים ששמרתי מבויתים. השאר ברחו אל היערות והתפראו, ובסופו של דבר אף הטרידו אותי מאוד, כי היו נכנסים לעתים קרובות לביתי ובוזזים אותי, עד שלבסוף נאלצתי לירות בהם, והרגתי רבים מהם. לבסוף עזבו אותי במנוחה. כך חייתי, עם הפמליה הזאת ובשפע כזה, ואי אפשר היה לומר שחסר לי דבר מלבד חברת בני אדם. ומזה, זמן מה אחר כך, עמד להיות לי יותר מדי.
הייתי, כפי שכבר ציינתי, חסר סבלנות משהו להשתמש בסירתי, אף שמאוד לא רציתי להסתכן שוב. לכן לפעמים ישבתי והגיתי דרכים להביא אותה סביב האי, ובפעמים אחרות ישבתי מרוצה למדי גם בלעדיה. אבל הייתה בי אי-שקט מוזר ללכת אל קצה האי, אותו מקום שבו, כפי שסיפרתי על נדודיי האחרונים, עליתי על הגבעה כדי לראות כיצד משתרע החוף ולאן זורם הזרם, כדי שאדע מה עליי לעשות. הנטייה הזאת גברה בי מיום ליום, ולבסוף החלטתי ללכת לשם ביבשה, לאורך קו החוף. כך עשיתי. אבל אילו פגש מישהו באנגליה אדם כמוני, הוא היה מבוהל או פורץ בצחוק גדול. ומאחר שעצרתי לעתים קרובות להתבונן בעצמי, לא יכולתי שלא לחייך למחשבה שאני נוסע ברחבי יורקשייר בציוד כזה ובלבוש כזה. הואילו נא לקבל תיאור של דמותי, כדלהלן.
היה לי כובע גבוה, גדול וחסר צורה, עשוי עור עז, ודש תלוי ממנו מאחור, גם כדי להגן עליי מן השמש וגם כדי שהגשם יגלוש ממנו ולא יזרום לי לצוואר. כי אין דבר מזיק באזורי אקלים אלה כמו גשם החודר אל הגוף מתחת לבגדים.
היה לי מעיל קצר מעור עז, שכנפיו הגיעו בערך עד אמצע הירכיים, וזוג מכנסיים פתוחים בברכיים מאותו חומר. המכנסיים נעשו מעורו של תיש זקן, ששערו השתלשל משני הצדדים באורך כזה שהגיע, כמו מכנסיים ארוכים, עד אמצע שוקיי. גרביים ונעליים לא היו לי, אבל עשיתי לי זוג של משהו, שבקושי ידעתי איך לקרוא לו, דומה למגפונים, שנפרשו על שוקיי ונשרכו משני הצדדים כמו חותלות, אבל בצורה פראית ביותר, כמו כל שאר בגדיי.
חגרתי חגורה רחבה מעור עז מיובש, שאותה הידקתי בשתי רצועות מאותו עור במקום אבזמים. ובמעין לולאה בכל צד שלה, במקום חרב ופגיון, היו תלויים מסור קטן וגרזן קטן, אחד מצד זה ואחד מצד זה. הייתה לי חגורה נוספת, לא רחבה כל כך, מהודקת באותה דרך, שהייתה תלויה על כתפי, ובקצה שלה, מתחת לזרועי השמאלית, היו תלויים שני נרתיקים, גם הם עשויים עור עז. באחד היה אבק השרפה שלי, ובשני הקליעים. על גבי נשאתי את הסל שלי, על כתפי את הרובה, ומעל ראשי מטרייה גדולה, מגושמת ומכוערת מעור עז, שאחרי הכול הייתה הדבר הנחוץ ביותר שהיה עליי, אחרי הרובה. ואשר לפניי, צבעם לא היה באמת כהה כל כך כפי שאפשר היה לצפות מאדם שלא שמר עליהם כלל וחי במרחק תשע או עשר מעלות מקו המשווה. את זקני הנחתי פעם לגדול עד שהגיע לאורך של כרבע מטר. אבל מאחר שהיו לי די מספריים ותערים, גזרתי אותו קצר למדי, מלבד מה שצמח על שפתי העליונה, שאותו עיצבתי לזוג גדול של שפמים מוסלמיים, כמו אלה שראיתי אצל כמה טורקים בסאלה. כי המורים לא גידלו שפמים כאלה, אבל הטורקים כן. על השפמים האלה לא אומר שהיו ארוכים די הצורך כדי לתלות עליהם את כובעי, אבל אורכם וצורתם היו מפלצתיים למדי, ובאנגליה היו נחשבים למבהילים.
אבל כל זה דרך אגב. כי באשר למראי, היו מעטים כל כך שיראו אותי, שלא הייתה לכך חשיבות כלשהי, ולכן לא אוסיף לדבר על כך. בלבוש כזה יצאתי למסעי החדש, ונעדרתי חמישה או שישה ימים. תחילה הלכתי לאורך שפת הים, ישר אל המקום שבו עגנתי לראשונה בסירתי כדי לעלות על הסלעים. ומכיוון שעכשיו לא הייתה לי סירה לדאוג לה, חציתי את היבשה בדרך קצרה יותר אל אותה פסגה שעמדתי עליה קודם. וכשהבטתי קדימה אל קצות הסלעים הבולטים לים, שנאלצתי להקיף בסירתי, כפי שסופר לעיל, הופתעתי לראות את הים חלק ושקט כולו: שום אדווה, שום תנועה, שום זרם, לא יותר מאשר במקומות אחרים. התקשיתי מאוד להבין זאת, והחלטתי להקדיש זמן לצפייה בכך, כדי לראות אם לא הגאות והשפל הם שגרמו לזה. ועד מהרה השתכנעתי מה פשר הדבר: השפל, שזרם ממערב והתחבר עם זרם המים של איזה נהר גדול שעל החוף, הוא שגרם לזרם הזה. ולפי עוצמת הרוח, אם נשבה חזק יותר ממערב או מצפון, התקרב הזרם אל החוף או התרחק ממנו. כי לאחר שהמתנתי בסביבה עד הערב, עליתי שוב אל הסלע, ואז, כשהשפל כבר היה בעיצומו, ראיתי שוב בבירור את הזרם כמו קודם. אלא שהפעם הוא זרם רחוק יותר, כשניים וחצי קילומטרים מן החוף, ואילו במקרה שלי הוא זרם צמוד לחוף, וסחף אותי ואת הקאנו שלי איתו, דבר שבזמן אחר לא היה קורה.
התצפית הזאת שכנעה אותי שאין לי אלא לעקוב אחר הגאות והשפל, ואוכל בקלות רבה להביא את סירתי שוב מסביב לאי. אבל כשהתחלתי לחשוב על ביצוע הדבר, אחזה בי אימה כזאת לזכר הסכנה שהייתי בה, שלא יכולתי לחשוב על כך שוב בשום סבלנות. להפך, קיבלתי החלטה אחרת, בטוחה יותר אף כי מייגעת יותר: לבנות, או ליתר דיוק להתקין לעצמי, סירה (קאנו) נוספת, וכך תהיה לי סירה אחת לצד אחד של האי ואחת לצד השני.
עליכם להבין שעכשיו היו לי, אם אפשר לקרוא לזה כך, שתי חוות באי. האחת הייתה המבצר הקטן שלי, או האוהל, עם החומה סביבו, מתחת לסלע, והמערה מאחוריי, שעד אז הרחבתי אותה לכמה חדרים או מערות, אחת בתוך השנייה. אחת מהן, היבשה והגדולה ביותר, הייתה לה דלת אל מחוץ לחומה או לביצור שלי, כלומר אל מעבר למקום שבו חומתי התחברה לסלע. היא הייתה מלאה כולה בכדי החרס הגדולים שכבר סיפרתי עליהם, ובארבעה-עשר או חמישה-עשר סלים גדולים, שכל אחד מהם הכיל כמאתיים ליטר. שם אחסנתי את מלאי המזון שלי, ובייחוד את התבואה, חלקה בשיבולים, קטומה קצר מן הקש, וחלקה מפוררת ביד.
ואשר לחומתי, שהייתה עשויה כאמור מיתדות ארוכות או מכלונסאות, הכלונסאות האלה צמחו כולם כמו עצים, ועד אז גדלו כל כך ונפרשו כל כך, שלא היה שום סימן, לעיני כל אדם, לבית מגורים כלשהו מאחוריהם.
סמוך למשכן הזה, אבל מעט יותר פנימה ביבשה ובשטח נמוך יותר, היו שתי חלקות התבואה שלי, שאותן עיבדתי וזרעתי כראוי, והן הניבו לי את יבולן כראוי בעונתו. וכשהייתי צריך עוד תבואה, היה לי עוד שטח סמוך, מתאים לא פחות.
מלבד זאת היה לי בית הקיץ שלי, וגם שם הייתה לי עכשיו חווה ראויה. ראשית, הייתה לי הסוכה הקטנה שלי, כפי שקראתי לה, ששמרתי על תקינותה. כלומר, דאגתי שהגדר המקיפה אותה תישמר תמיד בגובהה הרגיל, והסולם עומד תמיד בפנים. את העצים, שבתחילה לא היו אלא יתדות אבל עכשיו גדלו והיו איתנים וגבוהים מאוד, גזמתי תמיד כדי שיתפשטו ויצמחו עבותים ופראיים ויתנו צל נעים יותר, וכך אכן היה, לשביעות רצוני המלאה. באמצע עמד תמיד האוהל שלי, שהיה פיסת מפרש פרושה על מוטות שהוצבו לשם כך, ומעולם לא נזקקה לתיקון או לחידוש. ומתחתיו התקנתי לעצמי מזרן או ספה מעורות החיות שהרגתי ומעוד דברים רכים, ועליהם פרוסה שמיכה מכלי המיטה של הספינה, שהצלתי. ומעיל שמירה גדול היה לי לכסות. וכאן, בכל פעם שנזקקתי להיעדר ממשכני הראשי, התגוררתי בביתי הכפרי.
בסמוך לזה היו המכלאות של הבהמות שלי, כלומר העזים, ועמלתי עמל שאין לתארו כדי לגדר ולסגור את השטח הזה. כל כך חששתי שתישמר שלמה, פן יפרצו העזים החוצה, שלא חדלתי עד שבעמל אין קץ נעצתי בצד החיצוני של הגדר כל כך הרבה יתדות קטנות, וכל כך צפופות זו לזו, שזו הייתה יותר משוכה מגדר, וכמעט לא היה מקום להכניס יד ביניהן. ואחר כך, כשהיתדות האלה צמחו, כפי שצמחו כולן בעונת הגשמים הבאה, נעשתה המכלאה חזקה כמו חומה, ולמעשה חזקה מכל חומה.
זה יעיד עליי שלא הייתי עצל, ושלא חסכתי מאמץ כדי להשיג כל מה שנראה נחוץ למחיה נוחה. כי חשבתי שגידול עדר של חיות מבויתות, כך בהישג ידי, יהיה בשבילי מחסן חי של בשר, חלב, חמאה וגבינה כל עוד אחיה במקום, ולו יהיו אלה ארבעים שנה. ושהחזקתם בהישג ידי תלויה כולה בשכלול מכלאותיי עד כדי כך שאהיה בטוח שאוכל להחזיקם יחד. ואכן הבטחתי זאת בשיטה הזאת ביעילות כזאת, שכאשר היתדות הקטנות התחילו לצמוח, התברר ששתלתי אותן בצפיפות כזאת שנאלצתי לעקור חלק מהן שוב.
במקום הזה גדלו גם הענבים שלי, שעליהם סמכתי בעיקר לצימוקים, מלאי החורף שלי. מעולם לא התרשלתי בשימורם בזהירות רבה, כי היו המעדן הטוב והנעים ביותר בכל מזוני. ואכן הם לא היו רק נעימים, אלא גם מרפאים, בריאים, מזינים ומרעננים בתכלית.
מאחר שהמקום הזה היה גם בערך באמצע הדרך בין משכני האחר לבין המקום שבו השארתי את סירתי, נהגתי בדרך כלל לעצור ולישון כאן בדרכי לשם. כי נהגתי לבקר את סירתי לעתים קרובות, ושמרתי על כל הדברים שסביבה או שייכים לה בסדר טוב מאוד. לפעמים יצאתי בה להנאתי, אבל למסעות מסוכנים לא יצאתי עוד, וכמעט אף פעם לא התרחקתי מן החוף יותר ממטחווי אבן או שניים. כל כך פחדתי שהזרמים או הרוחות או תקלה אחרת יסחפו אותי שוב אל מחוץ לכל מקום שאני מכיר. אבל עכשיו אני מגיע לתמונה חדשה בחיי.
יום אחד, בסביבות הצהריים, בדרכי אל סירתי, הופתעתי מאוד למראה עקבה של כף רגל יחפה של אדם על החוף, שנראתה בבירור רב על החול. עמדתי כמו מוכה רעם, או כאילו ראיתי רוח רפאים. הקשבתי, הבטתי סביבי, אבל לא יכולתי לשמוע דבר ולא לראות דבר. עליתי על תלולית כדי להביט למרחק. הלכתי לאורך החוף לכאן ולכאן, אבל הכול היה אותו דבר: לא יכולתי לראות שום טביעה אחרת מלבד זו האחת. חזרתי אליה לראות אם יש עוד עקבות, ולבדוק שמא זה רק דמיוני. אבל לא היה מקום לספק, כי זו הייתה בדיוק טביעה של רגל: אצבעות, עקב, וכל חלק של כף רגל. איך הגיעה לשם לא ידעתי, ולא יכולתי לשער כלל. אחרי אינספור מחשבות מתרוצצות, כמו אדם מבולבל לגמרי ויוצא מדעתו, שבתי הביתה אל המבצר שלי. לא הרגשתי, כמו שאומרים, את האדמה שתחת רגליי, ופחדתי פחד מוות. הבטתי לאחור כל שניים או שלושה צעדים, טעיתי בכל שיח ועץ, ודמיינתי כל גדם רחוק לאדם. ואי אפשר לתאר באילו צורות שונות הציג לי דמיוני המבוהל את הדברים, כמה רעיונות פרועים עלו בדמיוני בכל רגע, ואילו שיגיונות מוזרים ובלתי מוסברים עלו במחשבותיי בדרך.
כשהגעתי אל המבצר שלי (כי כך, נדמה לי, קראתי לו מאז והלאה), נמלטתי לתוכו כמו נרדף. אם עברתי בסולם, כפי שתכננתי בתחילה, או נכנסתי דרך הפתח בסלע, שקראתי לו דלת, אינני זוכר. לא, וגם למחרת בבוקר לא זכרתי. כי מעולם לא ברחה ארנבת מבוהלת אל מחסה, או שועל אל מאורתו, באימה גדולה יותר מזו שבה ברחתי אני אל המקלט הזה.
לא ישנתי כלל באותו לילה. ככל שהתרחקתי ממקור הבהלה, כך גברו חששותיי, וזה במידה מסוימת הפוך מטבעם של דברים כאלה, ובייחוד מן הנוהג הרגיל של כל יצור מפוחד. אבל הייתי כל כך נבוך מן הרעיונות המבהילים שלי על הדבר, שלא העליתי בדעתי אלא דמיונות קודרים, אף על פי שהייתי עכשיו רחוק מאוד משם. לפעמים דמיינתי שזה ודאי השטן, והשכל הצטרף אליי בהשערה הזאת. כי איך יגיע למקום הזה כל דבר אחר בדמות אדם? איפה כלי השיט שהביא אותם? אילו סימנים היו לעקבות אחרים? ואיך ייתכן שאדם יגיע לשם? אבל מצד שני, לחשוב שהשטן ילבש דמות אדם במקום כזה, שבו לא היה לכך שום צורך, רק כדי להשאיר אחריו טביעת רגלו, ואף זאת ללא שום תכלית, כי לא יכול היה להיות בטוח שאראה אותה, זה הביך אותי לכיוון ההפוך. שקלתי שהשטן היה יכול למצוא דרכים רבות אחרות להפחיד אותי מלבד טביעת רגל אחת. שמאחר שגרתי בצד השני לגמרי של האי, הוא לא היה פתי כל כך להשאיר סימן במקום שבו היה סיכוי של אחד לעשרת אלפים שאראה אותו אי פעם. ועוד בחול, שגל הים הראשון, ברוח חזקה, היה מוחק אותו כליל. כל זה נראה לא מתיישב עם הדבר עצמו ועם כל המושגים המקובלים עלינו בדבר ערמומיותו של השטן.
שפע של שיקולים כאלה עזרו לי לשכנע את עצמי לוותר על כל חשש שזה השטן. ומיד הסקתי שמוכרח להיות שזה יצור מסוכן יותר, כלומר שאלה בוודאי כמה מן הפראים של היבשה שממול, שיצאו לים בסירותיהם, ונסחפו בזרמים או ברוחות נגדיות עד שהגיעו אל האי, ירדו לחוף, וחזרו והפליגו לים. אולי לא רצו להישאר באי השומם הזה יותר משאני הייתי רוצה שיישארו בו.
בעוד ההרהורים האלה מתגלגלים בראשי, הודיתי בלבי על המזל שלא הייתי בסביבה באותה שעה, ושהם לא ראו את סירתי. כי ממנה היו מסיקים שיש תושבים במקום, ואולי היו מחפשים אותי הלאה. ואז מחשבות איומות עינו את דמיוני: שמא מצאו את סירתי והבינו שיש כאן אנשים. ואם כך, ודאי יחזרו במספרים גדולים יותר ויטרפו אותי. ואם יקרה שלא ימצאו אותי, הם ימצאו את המכלאה שלי, ישמידו את כל התבואה שלי, ייקחו את כל עדר העזים המבויתות שלי, ואני אגווע לבסוף ממחסור גמור.
כך גירש הפחד את כל תקוותי הדתית, את כל אותו ביטחון קודם באלוהים, שהיה מבוסס על ניסיון נפלא כל כך שהיה לי בטובו. כאילו מי שהאכיל אותי בנס עד כה לא יוכל לשמור בכוחו על המזון שהכין לי בטובו. האשמתי את עצמי בעצלות, שלא זרעתי בשנה יותר תבואה ממה שיספיק לי בדיוק עד העונה הבאה, כאילו שום תקלה לא תוכל למנוע ממני ליהנות מן היבול שעל האדמה. ונראתה לי זו תוכחה צודקת כל כך, שהחלטתי מעתה להחזיק מראש תבואה לשנתיים או שלוש, כדי שמה שלא יבוא, לא אגווע מחוסר לחם.
איזו משבצת מוזרה של ההשגחה הם חיי האדם! ובאילו מעיינות סתר שונים נדחפים הרגשות לכאן ולכאן, לפי הנסיבות המשתנות! היום אנחנו אוהבים את מה שמחר נשנא. היום אנחנו מבקשים את מה שמחר נתחמק ממנו. היום אנחנו חושקים במה שמחר נפחד ממנו, ואף נרעד מעצם החשש ממנו. זה התגלם בי באותו זמן בצורה החיה ביותר שאפשר לדמיין. כי אני, שהייתה לי רק צרה אחת: שנראה כי הוגליתי מחברת בני אדם, שהייתי לבד, מוקף באוקיינוס שאין לו גבול, מנותק מן האנושות ונידון למה שאני קורא לו חיים דוממים. שהייתי כמי שהשמיים לא מצאו אותו ראוי להימנות עם החיים, או להופיע בין שאר ברואיו. שלראות אדם אחד מבני מיני היה נדמה לי כהקמה מן המתים לחיים, וכברכה הגדולה ביותר שהשמיים עצמם יכולים להעניק, אחרי הברכה העליונה של הישועה. אני, אני אומר, רעדתי עכשיו מעצם החשש לראות אדם, והייתי מוכן לשקוע באדמה מעצם הצל, או הסימן הדומם, של אדם שדרכה רגלו באי.
כזה הוא מצבם המשתנה של חיי האדם. והוא סיפק לי הרבה מאוד הרהורים מעניינים אחר כך, כשהתאוששתי מעט מן ההפתעה הראשונה. שקלתי שזה מצב החיים שקבעה לי השגחתו של אלוהים, החכמה והטובה עד אין קץ. שכשם שלא יכולתי לחזות מה הן מטרות החכמה האלוהית בכל זה, כך אין לי לערער על ריבונותו. כי מאחר שאני ברייתו, יש לו זכות ודאית, מכוח הבריאה, למשול בי ולעשות בי כרצונו באופן מוחלט. ומאחר שאני ברייה שחטאה לו, יש לו גם זכות של שופט לגזור עליי כל עונש שימצא לנכון. ושחובתי להיכנע ולשאת את זעמו, כי חטאתי לו. אחר כך הרהרתי שכשם שאלוהים, שאינו רק צדיק אלא גם כול יכול, מצא לנכון להעניש אותי ולייסר אותי כך, כך הוא גם יכול להושיע אותי. ושאם לא ימצא לנכון לעשות זאת, חובתי שאין עליה עוררין היא להשלים את עצמי לגמרי ובאופן מוחלט עם רצונו. ומצד שני, חובתי גם לקוות אליו, להתפלל אליו, ולהקשיב בשקט לצווי השגחתו ולהכוונתה מיום ליום.
המחשבות האלה העסיקו אותי שעות רבות, ימים, ואף, אוכל לומר, שבועות וחודשים. ותוצאה מיוחדת אחת של הגיגיי באותה הזדמנות איני יכול להשמיט. בוקר אחד, השכם, בשכבי במיטתי, מלא מחשבות על הסכנה הנשקפת לי מהופעת הפראים, מצאתי שהדבר מערער אותי מאוד. ואז עלו במחשבתי מילים אלה מכתבי הקודש: "וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני." על כך קמתי בשמחה ממיטתי, ולבי לא רק התנחם, אלא הודרכתי ועודדתי להתפלל בכל לבי לאלוהים שיושיעני. כשסיימתי להתפלל לקחתי את ספר הקודש שלי, ופתחתי אותו לקרוא, והמילים הראשונות שהופיעו לפניי היו: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'." אי אפשר לתאר את הנחמה שזה נתן לי. בתשובה הנחתי את הספר בהכרת תודה, ולא הייתי עצוב עוד, לפחות באותה הזדמנות.
בתוך כל ההגיגים, החששות וההרהורים האלה, עלה בדעתי יום אחד שכל זה אולי אינו אלא תעתוע שלי, ושהעקבה הזאת היא אולי טביעת רגלי שלי, מאז שירדתי לחוף מסירתי. גם זה עודד אותי קצת, והתחלתי לשכנע את עצמי שהכול אשליה, שזו לא אלא רגלי שלי. ולמה לא ייתכן שבאתי בדרך הזאת מן הסירה, כשם שהלכתי בה אל הסירה? ועוד שקלתי שאינני יכול לדעת בוודאות היכן דרכתי והיכן לא. ושאם בסופו של דבר זו רק טביעת רגלי שלי, הרי שיחקתי את תפקידם של אותם שוטים הבודים סיפורים על רוחות ושדים, ואחר כך נבהלים מהם יותר מכל אדם אחר.
עכשיו התחלתי לאזור אומץ ולהציץ שוב החוצה, כי לא יצאתי מן המבצר שלי שלושה ימים ולילות, כך שהתחלתי לרעוב למזון. כי בבית היה לי מעט מאוד או כלום, מלבד כמה עוגות שעורה ומים. וידעתי גם שהעזים שלי צריכות חליבה, שהייתה בדרך כלל הבילוי שלי בערבים. והיצורים המסכנים סבלו כאבים ואי-נוחות גדולים מחוסרה, ואכן זה כמעט קלקל כמה מהן, וכמעט ייבש את החלב שלהן. לכן, בעודדי את עצמי באמונה שזו לא אלא טביעה של אחת מרגליי שלי, ושבאמת אפשר לומר עליי שאני נבהל מצילי, התחלתי לצאת שוב, והלכתי אל בית הקיץ שלי לחלוב את עדרי. אבל אילו ראה מישהו באיזה פחד צעדתי קדימה, כמה פעמים הבטתי לאחור, איך הייתי מוכן מדי פעם להניח את סלי ולנוס על נפשי, היה חושב שמצפון רע רודף אותי, או שנבהלתי לאחרונה בהלה נוראה. וכך, אכן, היה. עם זאת, הלכתי כך שניים או שלושה ימים, ומשלא ראיתי דבר, התחלתי להיות נועז קצת יותר, ולחשוב שבאמת אין בזה דבר מלבד דמיוני. אבל לא יכולתי לשכנע את עצמי בכך עד הסוף, עד שאלך שוב אל החוף, אראה את טביעת הרגל הזאת, אמדוד אותה לפי רגלי שלי, ואראה אם יש ביניהן דמיון או התאמה, כדי שאהיה בטוח שזו רגלי. אבל כשהגעתי למקום, ראשית, התברר לי בבירור שכאשר השארתי את הסירה לא ייתכן שהייתי על החוף בשום מקום בסביבה. ושנית, כשמדדתי את הסימן ברגלי, מצאתי שרגלי קטנה ממנו בהרבה. שני הדברים האלה מילאו את ראשי בדמיונות חדשים, והחזירו אליי את המרה השחורה במלוא עוזה, כך שרעדתי מקור כמו חולה קדחת. וחזרתי הביתה מלא אמונה שאדם או אנשים היו שם על החוף. או בקיצור, שהאי מיושב, ושעלולים להפתיע אותי לפני שאדע. ואיזו דרך לנקוט לביטחוני, לא ידעתי.
הו, אילו החלטות מגוחכות מקבלים בני אדם כשהפחד אוחז בהם! הוא שולל מהם את השימוש באמצעים שהשכל מציע להם לישועתם. הדבר הראשון שהצעתי לעצמי היה להרוס את המכלאות שלי ולשלח את כל בהמותיי המבויתות אל היערות כחיות בר, פן ימצא אותן האויב, ואז יפקוד את האי בתקווה לשלל דומה. אחר כך, הדבר הפשוט של חפירת שני שדות התבואה שלי, פן ימצאו שם דגן כזה וימשיכו להתפתות לפקוד את האי. ואז להרוס את הסוכה ואת האוהל שלי, כדי שלא יראו שום שרידים של מגורים, ויתפתו לחפש הלאה כדי למצוא את האנשים הגרים כאן.
אלה היו נושאי הגיגיי בלילה הראשון אחרי ששבתי הביתה, בעוד החששות שהציפו את מוחי טריים בי וראשי מלא אדים קודרים. כך, הפחד מפני הסכנה מבהיל פי עשרת אלפים מן הסכנה עצמה כשהיא גלויה לעיניים. ואנחנו מוצאים שמשא הדאגה כבד בהרבה מן הרעה שאנו דואגים מפניה. וגרוע מכל זה, לא היה לי בצרה הזאת אותו מרגוע שקיוויתי לו מן ההשלמה שנהגתי לתרגל. נראיתי, כך חשבתי, כמו שאול, שהתלונן לא רק שפלשתים נלחמים בו, אלא שאלוהים סר מעליו. כי עכשיו לא נקטתי את הדרכים הראויות להרגיע את רוחי, בזעקה לאלוהים בצרתי ובהישענות על השגחתו להגנתי ולישועתי, כפי שעשיתי קודם. ואילו עשיתי כן, הייתי לפחות נתמך בעליזות רבה יותר תחת ההפתעה החדשה הזאת, ואולי עובר אותה בנחישות רבה יותר.
הבלבול הזה במחשבותיי החזיק אותי ער כל הלילה. אבל לפנות בוקר נרדמתי. ומאחר שמרוב טרדת רוחי הייתי כמו עייף, וכוחותיי אזלו, ישנתי שינה עמוקה מאוד, והתעוררתי רגוע הרבה יותר משהייתי אי פעם קודם. ועכשיו התחלתי לחשוב בשיקול דעת, ואחרי שהתווכחתי עם עצמי הגעתי למסקנה שהאי הזה (שהיה נעים ופורה כל כך, ולא רחוק מן היבשה יותר ממה שראיתי) אינו נטוש לגמרי כפי שאולי דמיינתי. שאף שאין בו תושבי קבע שחיים במקום, ייתכן שלפעמים יוצאות מן החוף סירות, שבכוונה, או אולי רק כשרוחות צד דוחפות אותן, מגיעות למקום הזה. שחייתי כאן כבר חמש-עשרה שנה ועוד לא נתקלתי בצל או בדמות קלושה של שום אדם. ושאם אי פעם נסחפו לכאן, סביר שהלכו שוב מהר ככל שיכלו, שהרי מעולם לא מצאו לנכון להתיישב כאן בשום הזדמנות. שהסכנה הגדולה ביותר שיכולתי להעלות על דעתי היא מנחיתה מקרית של נודדים מן היבשה, שאם נסחפו הנה, כפי שסביר, הם כאן בעל כורחם, ולכן אינם מתעכבים כאן אלא מסתלקים שוב במהירות האפשרית. ושהם רק לעתים רחוקות נשארים לילה אחד על החוף, פן לא יעמדו לרשותם הגאות ואור היום בדרכם חזרה. ולכן אין לי אלא לחשוב על איזה מקלט בטוח, למקרה שאראה פראים נוחתים במקום.
עכשיו התחלתי להתחרט מאוד על שחפרתי את המערה שלי גדולה כל כך עד שפתחתי בה דלת החוצה, דלת שיוצאת, כפי שאמרתי, מעבר למקום שבו הביצור שלי מתחבר לסלע. לכן, אחרי שיקול מעמיק, החלטתי לבנות לעצמי ביצור שני, בצורת חצי עיגול, במרחק מן החומה שלי, בדיוק במקום שבו שתלתי שורה כפולה של עצים כשתים-עשרה שנה קודם לכן, כפי שהזכרתי. העצים האלה נשתלו צפופים כל כך, שהיה צורך לנעוץ ביניהם רק כלונסאות מעטים כדי שיהיו צפופים וחזקים יותר, והחומה שלי תושלם במהרה. כך הייתה לי עכשיו חומה כפולה. ואת החומה החיצונית עיביתי בפיסות עץ, בחבלי עוגן ישנים ובכל דבר שעלה בדעתי, כדי לחזק אותה. היו בה שבעה חורים קטנים, בגודל שאוכל להוציא דרכם את זרועי. מבפנים עיביתי את החומה עד לעובי של כשלושה מטרים, בכך שהוצאתי ללא הרף עפר מן המערה, הנחתי אותו לרגלי החומה ודרכתי עליו. ודרך שבעת החורים התקנתי את המוסקטים, שכזכור הבאתי שבעה מהם לחוף מן הספינה. הצבתי אותם כמו תותחים, והתאמתי אותם למסגרות שהחזיקו אותם כמו מרכבת תותח, כך שיכולתי לירות בכל שבעת הרובים תוך שתי דקות. חודשים רבים ומייגעים עמלתי להשלים את החומה הזאת, ובכל זאת לא חשתי בטוח עד שהושלמה.
כשזה נעשה, נעצתי בכל השטח שמחוץ לחומה, למרחק רב לכל כיוון, יתדות או מקלות מן העץ דמוי הערבה, שמצאתי שהוא נקלט ומצמיח כל כך בקלות, צפופים ככל שיכלו לעמוד. עד כדי כך שאני מאמין שנעצתי קרוב לעשרים אלף מהם. השארתי רווח גדול למדי בינם לבין החומה שלי, כדי שיהיה לי מקום לראות אויב, ושלא יהיה להם מחסה בין העצים הצעירים אם ינסו להתקרב לחומה החיצונית.
כך, בתוך שנתיים, היה לי חורש עבות, ובתוך חמש או שש שנים היה לפני משכני יער, שצמח עבות וחזק כל כך עד שהיה בלתי עביר לחלוטין. ושום אדם, מאיזה סוג שיהיה, לא יכול היה לדמיין שיש משהו מאחוריו, ובוודאי לא בית מגורים. ואשר לדרך שקבעתי לעצמי להיכנס ולצאת (כי לא השארתי שום שביל), היא הייתה בהצבת שני סולמות: אחד אל חלק של הסלע שהיה נמוך, ושם הסלע נסוג פנימה והשאיר מקום להציב עליו סולם נוסף. כך שכאשר שני הסולמות הורדו, שום אדם חי לא יכול היה לרדת אליי בלי לפגוע בעצמו. ואם היו יורדים, עדיין היו מחוץ לחומה החיצונית שלי.
כך נקטתי את כל האמצעים שתבונת אדם יכלה להציע לשמירת חיי. ויתברר לבסוף שלא היו לגמרי בלי סיבה מוצדקת, אף שבאותו זמן לא צפיתי דבר מעבר למה שהפחד לבדו הציע לי.