בזמן שכל זה נעשה, לא הזנחתי לגמרי את שאר ענייניי. כי דאגה גדולה הייתה לי לעדר העזים הקטן שלי. הן לא רק סיפקו לי מזון מוכן בכל הזדמנות, והתחילו להספיק לי בלי הוצאה של אבק שריפה וקליעים, אלא גם בלי הטורח של צייד אחר העזים הפראיות. ולא רציתי לאבד את היתרון הזה, ולגדל את כולן מחדש.
לשם כך, אחרי מחשבה ארוכה, יכולתי להעלות בדעתי רק שתי דרכים לשמור עליהן. האחת, למצוא מקום נוח אחר לחפור בו מערה תת-קרקעית, ולהכניס אותן אליה בכל לילה. והשנייה, לגדר שתיים או שלוש חלקות אדמה קטנות, רחוקות זו מזו ומוסתרות ככל האפשר, שבכל אחת מהן אוכל להחזיק כחצי תריסר עזים צעירות. כך, אם יקרה אסון לעדר כולו, אוכל לגדל אותו שוב בטורח ובזמן מועטים. ואף שזה ידרוש זמן ועמל רב, חשבתי שזו התוכנית הנבונה ביותר.
בהתאם לכך, הקדשתי זמן למצוא את החלקים המבודדים ביותר של האי, ובחרתי באחד שהיה נסתר בדיוק כפי שלבי יכול היה לבקש. זו הייתה חלקת אדמה קטנה ולחה באמצע היערות העמוקים והעבותים, שבהם, כפי שסופר, כמעט תעיתי פעם, כשניסיתי לחזור בדרך ההיא מן החלק המזרחי של האי. כאן מצאתי שטח פתוח של כשנים-עשר דונם, מוקף ביערות כך שהיה כמעט מכלאה מטבעו. לפחות, לא היה צורך בעמל רב כל כך כדי להפוך אותו לכזה, כמו בחלקה האחרת שעמלתי עליה כל כך.
מיד ניגשתי לעבודה בחלקה הזאת, ותוך פחות מחודש גידרתי אותה סביב כך שהעדר שלי, או הצאן, קראו לו כרצונכם, שלא היה פראי כל כך עכשיו כפי שאולי אפשר היה לשער בתחילה, היה מוגן בה די הצורך. וכך, בלי שום דיחוי נוסף, העברתי לחלקה הזאת עשר עזות צעירות ושני תיישים. וכשהיו שם, המשכתי לשכלל את הגדר עד שעשיתי אותה בטוחה כמו האחרת. את זה עשיתי, עם זאת, בנחת רבה יותר, וזה לקח לי זמן רב בהרבה. את כל העמל הזה השקעתי רק בגלל החששות שלי בעקבות טביעת הרגל של אדם. כי עד אז לא ראיתי אף יצור אנושי מתקרב לאי. ועכשיו כבר חייתי שנתיים באי-השקט הזה, שאכן עשה את חיי פחות נוחים בהרבה משהיו קודם, כפי שיכול לשער היטב כל מי שיודע מה פירוש לחיות במלכודת מתמדת של פחד מבני אדם. ואת זה עליי לציין, גם בצער, שהערעור ברוחי השפיע מאוד גם על הצד הדתי של מחשבותיי. כי האימה והפחד ליפול לידי פראים ואוכלי אדם רבצו כל כך על רוחי, שלעתים רחוקות מצאתי את עצמי במצב רוח מתאים לפנות אל בוראי, לפחות לא בשלווה המיושבת ובהשלמה הנפשית שנהגתי בהן. אלא התפללתי לאלוהים כמי שנתון בייסורים גדולים ובלחץ נפשי, מוקף סכנה, ומצפה בכל לילה להירצח ולהיטרף לפני הבוקר. ועליי להעיד מניסיוני שמצב רוח של שלווה, הכרת תודה, אהבה וחיבה הוא המסגרת הראויה הרבה יותר לתפילה מאשר אימה וטרדה. ושתחת אימת רעה קרובה, אדם אינו כשיר יותר לקיים את מצוות התפילה לאלוהים בדרך מנחמת מאשר לחזור בתשובה על ערש חוליו. כי הטרדות האלה פוגעות בנפש כמו שהאחרות פוגעות בגוף. וטרדת הנפש היא בהכרח מגבלה גדולה לא פחות מזו של הגוף, ואף גדולה בהרבה, שהרי התפילה לאלוהים היא במהותה מעשה של הנפש, לא של הגוף.
אבל נמשיך. אחרי שהבטחתי כך חלק אחד ממלאי החיות הקטן שלי, סבבתי בכל האי וחיפשתי מקום מוסתר נוסף להפקיד בו עוד חלק. וכשנדדתי יותר מערבה, אל קצה האי, משעשיתי אי פעם, והבטתי אל הים, נדמה היה לי שראיתי סירה על הים, במרחק רב. מצאתי משקפת אחת או שתיים באחת מתיבות המלחים שהצלתי מן הספינה, אבל היא לא הייתה עליי. והסירה הייתה רחוקה כל כך שלא יכולתי להבין מה היא, אף שהבטתי בה עד שעיניי לא יכלו להמשיך להביט. אם הייתה זו סירה או לא, איני יודע. אבל כשירדתי מן הגבעה לא יכולתי לראותה עוד, ולכן ויתרתי. רק החלטתי לא לצאת עוד בלי משקפת בכיסי. כשירדתי מן הגבעה אל קצה האי, שבו, אכן, לא הייתי מעולם קודם, השתכנעתי מיד שטביעת רגל של אדם אינה דבר מוזר כל כך באי כפי שדמיינתי. ולולא הייתה זו השגחה מיוחדת שהושלכתי אל הצד של האי שאליו הפראים לא באו מעולם, הייתי יודע בקלות שאין דבר שכיח יותר מזה שסירות מן היבשה, כשהן מתרחקות מעט יותר מדי אל הים, חוצות אל הצד ההוא של האי כדי למצוא מחסה. וכן, מאחר שלעתים קרובות נפגשו ונלחמו בסירותיהם, היו המנצחים, אם לקחו שבויים, מביאים אותם אל החוף הזה, ושם, לפי מנהגיהם האיומים, שהרי כולם אוכלי אדם, היו הורגים ואוכלים אותם. ועל כך בהמשך.
כשירדתי מן הגבעה אל החוף, כפי שאמרתי, בקצה הדרום-מערבי של האי, הייתי נבוך ונדהם לגמרי. ואין ביכולתי לתאר את אימת נפשי למראה החוף זרוע גולגלות, ידיים, רגליים ועצמות אחרות של גופות אדם. ובמיוחד הבחנתי במקום שבו הודלקה מדורה, ובמעגל חפור באדמה, כמו זירה לקרבות תרנגולים, שבה, כך שיערתי, ישבו האומללים הפראים לסעודותיהם האנושיות על גופות בני מינם.
כל כך נדהמתי ממראה הדברים האלה, שלזמן רב לא עלתה בדעתי שום מחשבה על סכנה לי עצמי מכל זה. כל חששותיי נקברו במחשבות על אכזריות כה בלתי אנושית ושטנית, ובזוועת השחתת הטבע האנושי, שאף ששמעתי עליה לעתים קרובות, מעולם לא ראיתי אותה מקרוב כל כך. בקיצור, הסבתי את פניי מן המחזה הנורא. בטני התהפכה, וכמעט התעלפתי, עד שהטבע פלט את המחלה מקיבתי. ואחרי שהקאתי באלימות בלתי רגילה, הוקל לי מעט, אבל לא יכולתי לשאת להישאר במקום אף רגע. ולכן עליתי שוב על הגבעה מהר ככל שיכולתי, והמשכתי ללכת לעבר משכני.
כשיצאתי מעט מן החלק ההוא של האי, עמדתי זמן מה, כמו המום. ואז, כשהתאוששתי, נשאתי עיניי למעלה בכל אהבת נפשי, ובשטף של דמעות בעיניי הודיתי לאלוהים שהטיל את גורלי הראשון בחלק של העולם שבו הובדלתי מיצורים איומים כאלה. ושאף שחשבתי את מצבי הנוכחי לאומלל מאוד, הוא בכל זאת נתן לי בו כל כך הרבה נחמות, שהיה לי עדיין יותר על מה להודות מאשר על מה להתלונן. ומעל לכול, שאפילו במצבי האומלל הזה התנחמתי בידיעתו ובתקווה לברכתו, אושר ששקול יותר מדי לכל הסבל שסבלתי או שעוד אוכל לסבול.
ברוח זו של הכרת תודה הלכתי הביתה אל המבצר שלי, והתחלתי להרגיש עכשיו רגוע הרבה יותר מאי פעם בנוגע לביטחוני. כי הבחנתי שהאומללים האלה מעולם לא באו לאי הזה בחיפוש אחר משהו שיוכלו להשיג. אולי לא חיפשו, לא נזקקו, או לא ציפו למצוא כאן דבר. ובוודאי עלו לעתים קרובות אל החלק המכוסה והמיוער שלו בלי למצוא שום דבר לצורכיהם. ידעתי שאני כאן כבר כמעט שמונה-עשרה שנה, ומעולם לא ראיתי שם קודם לכן את עקבותיו הקלושים ביותר של יצור אנושי. ואוכל להיות עוד שמונה-עשרה שנה מוסתר לגמרי כמו עכשיו, אם לא אגלה את עצמי לפניהם, ולכך לא היה לי שום צורך. שהרי כל ענייני היה להישאר מוסתר לגמרי במקומי, אלא אם כן אמצא יצורים טובים יותר מאוכלי אדם להתוודע אליהם. ובכל זאת, חשתי תיעוב כזה כלפי האומללים הפראים שדיברתי עליהם, וכלפי מנהגם האומלל והבלתי אנושי לטרוף ולאכול זה את זה, שנשארתי מהורהר ועצוב, ונשארתי בתוך התחום שלי כמעט שנתיים אחרי זה. כשאני אומר 'התחום שלי', כוונתי לשלוש החוות שלי: המבצר שלי, בית הקיץ שלי (שקראתי לו הסוכה), והמכלאה שלי ביער. ואת זו לא פקדתי לשום צורך אחר מלבד כמכלאה לעזים. כי הסלידה שהטבע נטע בי מפני האומללים השטניים האלה הייתה כזאת, שפחדתי לראות אותם כמו לראות את השטן עצמו. כל אותו זמן לא הלכתי אפילו לבדוק את סירתי, אלא התחלתי לחשוב על בניית סירה אחרת. כי לא יכולתי לחשוב על עוד ניסיון להביא את הסירה האחרת מסביב לאי אליי, פן אפגוש כמה מן היצורים האלה בים. ובמקרה כזה, אילו נפלתי לידיהם, ידעתי מה היה גורלי.
אולם הזמן, והסיפוק שהיה לי מכך שלא נשקפה לי סכנה להתגלות לאנשים האלה, התחילו לשחוק את אי-השקט שלי בגללם. והתחלתי לחיות באותה צורה מיושבת כמו קודם, רק בהבדל אחד: נהגתי ביותר זהירות, ופקחתי עיניים יותר משעשיתי קודם, פן יקרה שמישהו מהם יראה אותי. ובמיוחד הקפדתי יותר בירי ברובה, פן מישהו מהם, אם יהיה באי, ישמע אותו. לכן הייתה זו השגחה טובה מאוד בשבילי שהצטיידתי בעדר עזים מבויתות, ושלא היה לי צורך לצוד עוד ביערות או לירות בהן. ואם תפסתי מהן אחרי זה, היה זה במלכודות ובפחים, כפי שעשיתי קודם. כך שבמשך שנתיים אחרי זה, אני מאמין, לא יריתי ברובה שלי אפילו פעם אחת, אף שמעולם לא יצאתי בלעדיו. ויתרה מזו, מאחר שהצלתי מן הספינה שלושה אקדחים, תמיד נשאתי אותם איתי, או לפחות שניים מהם, תחובים בחגורת עור העז שלי. גם ליטשתי את אחת מחרבות הקרב הגדולות שהוצאתי מן הספינה, ועשיתי לעצמי חגורה לתלות אותה גם כן. כך שעכשיו הייתי בחור מאיים ביותר למראה כשיצאתי החוצה, אם תוסיפו לתיאור הקודם שלי את הפרט של שני אקדחים, וחרב רחבה תלויה לצדי בחגורה, אבל בלי נדן.
כך נמשכו הדברים, כפי שאמרתי, זמן מה, ונראה היה שחזרתי, מלבד אמצעי הזהירות האלה, לדרך חיי השלווה והמיושבת הקודמת. כל הדברים האלה נטו להראות לי עוד ועוד עד כמה רחוק מצבי מלהיות אומלל, בהשוואה לאחרים, ואף לפרטים רבים אחרים בחיים שאלוהים יכול היה לגזור לי כגורלי. זה הביא אותי להרהר כמה מעט תלונות היו בקרב בני האדם על כל מצב בחיים, אילו העדיפו אנשים להשוות את מצבם לאלה שמצבם גרוע יותר, כדי להודות, במקום להשוותו תמיד לאלה שמצבם טוב יותר, כדי להזין את רטינותיהם ותלונותיהם.
מאחר שבמצבי הנוכחי לא היו באמת דברים רבים שחסרו לי, חשבתי אכן שהבהלות שעברתי בגלל האומללים הפראים האלה, והדאגה שהייתה לי לשמירת חיי, קהו את חוד כושר ההמצאה שלי לנוחותי. ונטשתי תוכנית טובה, שפעם הפניתי אליה את מחשבותיי, והיא לנסות אם לא אוכל להפוך חלק מן השעורה שלי ללתת, ואז לנסות לבשל לעצמי בירה. זו הייתה באמת מחשבה גחמנית, ונזפתי בעצמי לעתים קרובות על תמימותה. כי ראיתי מיד שיחסרו לי כמה דברים הדרושים להכנת הבירה, שלא יהיה ביכולתי להשיג. ראשית, חביות לשמור אותה בהן, דבר שכפי שכבר ציינתי מעולם לא הצלחתי לעשות. לא, אף שהקדשתי לנסות זאת לא רק ימים רבים, אלא שבועות ואף חודשים, ללא הועיל. ושנית, לא היה לי כשות כדי שתחזיק מעמד, לא שמרים כדי שתתסוס, לא דוד נחושת או קומקום כדי להרתיח אותה. ובכל זאת, למרות כל החסרונות האלה, אני באמת מאמין שאלמלא התערבו הבהלות והאימות מפני הפראים, הייתי ניגש לזה, ואולי גם מצליח. כי לעתים רחוקות ויתרתי על דבר בלי להשלים אותו, ברגע שנכנס לראשי להתחיל בו. אבל עכשיו כושר ההמצאה שלי פנה לכיוון אחר לגמרי. כי יומם ולילה לא יכולתי לחשוב אלא על איך להשמיד כמה מן המפלצות האלה בסעודתם האכזרית והעקובה מדם, ואם אפשר, להציל את הקורבן שיביאו הנה כדי להמיתו. יידרש כרך גדול יותר מכל החיבור הזה כדי לפרט את כל התחבולות שבקעתי, או ליתר דיוק דגרתי עליהן, במחשבותיי, להשמדת היצורים האלה, או לפחות להפחדתם כך שלא יבואו הנה עוד. אבל כל זה עלה בתוהו. שום דבר לא יכול היה להתממש, אלא אם אהיה שם לעשות זאת בעצמי. ומה יכול אדם אחד לעשות ביניהם, כשאולי יהיו עשרים או שלושים מהם יחד, עם כידוניהם, או קשתותיהם וחיציהם, שבהם יכלו לקלוע למטרה בדיוק כמו שאני ברובה?
לפעמים חשבתי לחפור בור מתחת למקום שבו הדליקו את המדורה שלהם, ולהניח בו שניים-שלושה קילוגרמים של אבק שריפה, שכאשר ידליקו את האש, יתלקח ויפוצץ את כל מה שקרוב אליו. אבל ראשית, לא רציתי לבזבז עליהם כמות כזאת של אבק שריפה, שהרי מלאי היה עכשיו פחות מחבית אחת. ושנית, לא יכולתי להיות בטוח שיתפוצץ בזמן מסוים שבו יפתיע אותם. ובמקרה הטוב, לא יעשה יותר מאשר לפזר את האש סביב אוזניהם ולהבהיל אותם, אבל לא די כדי שיעזבו את המקום. לכן הנחתי לזה. ואז הצעתי לעצמי להציב את עצמי במארב במקום נוח כלשהו, עם שלושת רוביי, כולם טעונים כפליים, ובאמצע הטקס העקוב מדם שלהם לירות בהם, ואז ודאי אהרוג או אפצע אולי שניים או שלושה בכל יריה. ואחר כך, בהסתערי עליהם עם שלושת אקדחיי וחרבי, לא היה לי ספק שגם אם יהיו עשרים, אהרוג את כולם. הדמיון הזה שעשע את מחשבותיי במשך כמה שבועות, והייתי כל כך מלא בו שחלמתי עליו לעתים קרובות, ולפעמים שאני עומד לירות בהם בשנתי. הרחקתי לכת בזה בדמיוני עד כדי כך שהעסקתי את עצמי כמה ימים בחיפוש מקומות מתאימים לשבת בהם במארב, כפי שאמרתי, ולארוב להם. והלכתי לעתים קרובות אל המקום עצמו, שנעשה עכשיו מוכר לי יותר. אבל בעוד מוחי מלא כך במחשבות נקמה ובהעברתם של עשרים או שלושים מהם בחרב, כפי שאפשר לקרוא לזה, האימה שחשתי מן המקום ומן הסימנים של האומללים הברברים הטורפים זה את זה ליבתה את זעמי. ובכן, לבסוף מצאתי מקום בצלע הגבעה, שבו הייתי משוכנע שאוכל לחכות בבטחה עד שאראה את סירותיהם מתקרבות. ואז, עוד לפני שיהיו מוכנים לרדת לחוף, אוכל לחמוק בלי להיראות אל סבך עצים, שבאחד מהם היה חלל גדול די הצורך להסתיר אותי לגמרי. ושם אוכל לשבת ולצפות בכל מעשיהם המדממים, ולכוון היטב אל ראשיהם, כשהם צפופים כל כך זה לזה שיהיה כמעט בלתי אפשרי שאחטיא, או שלא אצליח לפצוע שלושה או ארבעה מהם ביריה הראשונה. במקום הזה, אם כן, החלטתי להוציא לפועל את תוכניתי. ובהתאם לכך הכנתי שני מוסקטים ואת רובה הציד הרגיל שלי. את שני המוסקטים טענתי כל אחד בזוג קליעים כבדים ובארבעה או חמישה קליעים קטנים יותר, בערך בגודל קליעי אקדח. ואת רובה הציד טענתי בכמעט חופן של כדוריות לציד ברבורים, מן הגדולות ביותר. גם את אקדחיי טענתי בכארבעה קליעים כל אחד. ובמצב הזה, מצויד היטב בתחמושת לטעינה שנייה ושלישית, התכוננתי למבצע שלי.
אחרי שתכננתי כך את מזימתי, ובדמיוני גם ביצעתי אותה, עשיתי ללא הרף את סיבובי בכל בוקר אל ראש הגבעה, שהיה במרחק של כחמישה קילומטרים או יותר מן המבצר שלי, כפי שקראתי לו, כדי לראות אם אבחין בסירות כלשהן על הים, מתקרבות לאי או מפליגות לעברו. אבל התחלתי להתעייף מן החובה הקשה הזאת, אחרי שבמשך חודשיים או שלושה שמרתי על משמרתי בהתמדה, אבל תמיד חזרתי בלי שום תגלית. כי בכל אותו זמן לא נראה שום דבר כלל, לא רק על החוף או לידו, אלא בכל האוקיינוס, עד כמה שעיני או המשקפת שלי יכלו להגיע לכל כיוון.
כל עוד המשכתי בסיבובי היומי אל הגבעה לצפות, כך גם שמרתי על להט תוכניתי, ונראה שרוחי הייתה כל הזמן במצב המתאים למעשה מחריד כמו הריגת עשרים או שלושים פראים עירומים. וזאת על עבירה שכלל לא דנתי בה במחשבותיי, מעבר לכך שתשוקותיי הוצתו בתחילה מן האימה שחשתי מפני המנהג המנוגד לטבע של אנשי הארץ ההיא. אנשים שכנראה ההשגחה, בסידור החכם שלה את העולם, הניחה להם שלא יהיה להם מורה דרך אחר מלבד תשוקותיהם הנתעבות והמושחתות. ולכן הם הושארו, ואולי כך היה במשך דורות רבים, לעשות דברים מחרידים כאלה ולקבל מנהגים איומים כאלה, שרק טבע שננטש לגמרי על ידי השמיים, ומונע בידי איזו השחתה שטנית, יכול היה להביא אותם אליהם. אבל עכשיו, כשהתחלתי, כפי שאמרתי, להתעייף מן היציאה העקרה שעשיתי זמן רב כל כך, ולמרחק רב כל כך, בכל בוקר לשווא, התחילה גם דעתי על המעשה עצמו להשתנות. והתחלתי לשקול, במחשבות קרירות ושקטות יותר, למה אני עומד להיכנס. איזו סמכות או שליחות יש לי להתיימר להיות שופט ותליין של האנשים האלה כפושעים, שהשמיים מצאו לנכון במשך דורות רבים כל כך להניח להם להמשיך בלי עונש, ולהיות כביכול מוציאי משפטיו זה על זה. עד כמה האנשים האלה חוטאים כלפיי, ואיזו זכות יש לי להתערב בריב על הדם הזה, שהם שופכים זה של זה ללא הבחנה. התווכחתי עם עצמי על כך לעתים קרובות מאוד, כך: "איך אני יודע מה אלוהים עצמו שופט במקרה המסוים הזה? ודאי הוא שהאנשים האלה אינם עושים זאת כפשע. אין זה נגד מצפונם המוכיח אותם, או נגד האור שבהם המוכיח אותם. הם אינם יודעים שזו עבירה ואז עושים אותה בהתרסה נגד הצדק האלוהי, כמו שאנחנו עושים כמעט בכל החטאים שאנו חוטאים. הם אינם חושבים שהריגת שבוי שנלקח במלחמה היא פשע, יותר משאנו חושבים כך על שחיטת שור; או שאכילת בשר אדם היא פשע, יותר משאנו חושבים כך על אכילת בשר כבש."
כששקלתי זאת מעט, נבע מכך בהכרח שאני בוודאי טועה. שהאנשים האלה אינם רוצחים, במובן שבו הרשעתי אותם קודם במחשבותיי, יותר משרוצחים הם אותם נוצרים שלעתים קרובות ממיתים את השבויים שנלקחו בקרב, או, לעתים קרובות עוד יותר, בהזדמנויות רבות, מעבירים בחרב גדודים שלמים של אנשים בלי לתת להם חנינה, אף שהשליכו את נשקם ונכנעו. ושנית, עלה בדעתי שאף שהיחס שהם נותנים זה לזה הוא כה בהמי ובלתי אנושי, באמת אין לי שום עניין בו. האנשים האלה לא עשו לי שום רע. שאילו ניסו לפגוע בי, או אילו ראיתי צורך להתנפל עליהם לשם שמירת חיי המיידית, היה אפשר לומר משהו בזכות זה. אבל עדיין לא הייתי בכוחם, והם באמת לא ידעו עליי דבר, ולכן לא זממו נגדי דבר. ולכן לא יכול להיות צודק שאתנפל עליהם. שהדבר הזה היה מצדיק את התנהגות הספרדים בכל הזוועות שעשו באמריקה, שם השמידו מיליונים מן האנשים האלה. אנשים שאף שהיו עובדי אלילים וברברים, והיו במנהגיהם כמה טקסים עקובים מדם וברבריים, כמו הקרבת בני אדם לאליליהם, היו בכל זאת, כלפי הספרדים, אנשים חפים מפשע לגמרי. ושעל עקירתם מארצם מדברים בשאט נפש ובתיעוב עמוקים ביותר אפילו הספרדים עצמם כיום, וכל שאר האומות הנוצריות של אירופה, כעל טבח גרידא, מעשה אכזריות עקוב מדם ומנוגד לטבע, שאין לו הצדקה לא בעיני אלוהים ולא בעיני אדם. ובגללו עצם השם 'ספרדי' נחשב מבהיל ומאיים בעיני כל בעלי רגש אנושי או חמלה נוצרית. כאילו ממלכת ספרד מצטיינת במיוחד בהוצאת גזע של אנשים שאין בהם עקרונות של רוך, או רחמים פשוטים על האומללים, שנחשבים לסימן של נפש נדיבה.
השיקולים האלה באמת עצרו אותי, עד כדי עצירה מוחלטת. והתחלתי לאט לאט לסגת מתוכניתי, ולהסיק שנקטתי צעדים שגויים בהחלטתי לתקוף את הפראים. שאין זה מענייני להתערב בעניינם, אלא אם כן יתקפו אותי קודם. ואת זה, עליי למנוע אם אפשר. אבל שאם אתגלה ויתקפו אותי, אדע מה חובתי. מצד שני, טענתי בפני עצמי שזו באמת הדרך לא להציל את עצמי אלא להרוס ולהשמיד את עצמי לגמרי. כי אלא אם כן אהיה בטוח שאהרוג כל אחד, לא רק מאלה שיהיו על החוף באותו זמן, אלא גם מאלה שיבואו אי פעם לחוף אחר כך, הרי אם רק אחד מהם יימלט ויספר לבני עמו מה קרה, הם יחזרו באלפיהם לנקום את מות חבריהם. ואני רק אביא על עצמי השמדה ודאית, שכרגע לא היה לי שום צורך בה. בסך הכול הגעתי למסקנה שאין לי, לא מבחינת עיקרון ולא מבחינת תבונה, להתערב בעניין הזה בשום צורה. שענייני הוא להסתתר מהם בכל האמצעים האפשריים, ולא להשאיר להם שום סימן שממנו ינחשו שיש באי יצורים חיים, כלומר בדמות אדם. הדת הצטרפה להחלטה הנבונה הזאת. והשתכנעתי עכשיו, בדרכים רבות, שסטיתי לגמרי מחובתי כאשר רקמתי את כל מזימותיי העקובות מדם להשמדת יצורים חפים מפשע, כלומר חפים מפשע כלפיי. ואשר לפשעים שהם אשמים בהם זה כלפי זה, אין לי עניין בהם. הם פשעים של אומה, ועליי להשאיר אותם לצדקו של אלוהים, שהוא מושל האומות, ויודע איך להעניש עונשים לאומיים כגמול צודק על חטאים לאומיים, ולהביא משפטים פומביים על החוטאים בפומבי, בדרכים הטובות בעיניו. זה נראה לי עכשיו ברור כל כך, ששום דבר לא סיפק אותי יותר מכך שלא הניחו לי לעשות מעשה, שעכשיו ראיתי סיבה כה רבה להאמין שהיה חטא לא פחות מרצח בזדון, אילו עשיתי אותו. והודיתי לאלוהים בענווה רבה על ברכיי, על שהציל אותי כך מאשמת דמים. והתחננתי לפניו שיעניק לי את חסות השגחתו, כדי שלא אפול לידי הברברים, או שלא אשלח בהם יד, אלא אם כן תהיה לי קריאה ברורה יותר מן השמיים לעשות זאת, להגנת חיי.
במצב רוח זה נשארתי כמעט שנה אחרי זה. וכל כך רחוק הייתי מלבקש הזדמנות להתנפל על האומללים האלה, שבכל אותו זמן לא עליתי אפילו פעם אחת על הגבעה לראות אם יש מישהו מהם בטווח הראייה, או לדעת אם מישהו מהם היה על החוף שם או לא. וזאת כדי שלא אתפתה לחדש איזו מתחבולותיי נגדם, או שלא יגרה אותי יתרון כלשהו שיזדמן לי להתנפל עליהם. רק את זה עשיתי: הלכתי והעברתי את הסירה שלי, שהייתה בצד השני של האי, והורדתי אותה אל הקצה המזרחי של האי כולו. שם הכנסתי אותה למפרצון קטן שמצאתי מתחת לכמה סלעים גבוהים, שידעתי שבגלל הזרמים הפראים לא יעזו, או לפחות לא ירצו, לבוא אליו בסירותיהם בשום אופן. עם הסירה לקחתי משם כל מה שהשארתי שם ששייך לה, אף שלא היה נחוץ רק כדי להגיע לשם: תורן ומפרש שעשיתי לה, ודבר מה דמוי עוגן, שלמעשה אי אפשר היה לקרוא לו לא עוגן ולא אנקול, אבל זה היה הטוב ביותר מסוגו שיכולתי לעשות. את כל אלה העברתי, כדי שלא יהיה שום רמז לגילוי, או שום סימן של סירה או של מגורי אדם באי. מלבד זאת, החזקתי את עצמי, כפי שאמרתי, מבודד יותר מאי פעם, ולעתים רחוקות יצאתי מתאי, מלבד לעיסוקי הקבוע: לחלוב את עזותיי ולטפל בעדרי הקטן ביער, שמאחר שהיה בחלק האחר לגמרי של האי, היה מחוץ לסכנה. כי ודאי הוא שהאנשים הפראים האלה, שפקדו לפעמים את האי, מעולם לא באו במחשבה למצוא כאן משהו, ולכן מעולם לא נדדו הרחק מן החוף. ואין לי ספק שייתכן שהיו כמה פעמים על החוף אחרי שחששותיי מהם עשו אותי זהיר, וגם קודם לכן. ואכן, הבטתי לאחור באימה מסוימת כשחשבתי מה היה מצבי אילו נתקלתי בהם ונתגליתי לפני כן. כשהלכתי לכל מקום, עירום ובלי נשק מלבד רובה אחד, ולעתים קרובות טעון רק בכדוריות קטנות, מציץ ומשוטט ברחבי האי לראות מה אוכל להשיג. איזו הפתעה הייתה נופלת עליי אילו, כשגיליתי את טביעת רגל האדם, הייתי רואה במקומה חמישה-עשר או עשרים פראים, ומוצא אותם רודפים אחריי, ובמהירות ריצתם אין לי שום אפשרות להימלט מהם! המחשבה על כך שקעה לפעמים בעמקי נפשי, והעיקה על רוחי כל כך שלא יכולתי להתאושש ממנה במהרה, בחשבי מה הייתי עושה, ואיך לא רק שלא הייתי יכול לעמוד בפניהם, אלא אפילו לא הייתה לי די צלילות דעת לעשות את מה שהייתי יכול לעשות. ועל אחת כמה וכמה לא את מה שעכשיו, אחרי שיקול והכנה רבים כל כך, אולי אוכל לעשות. ואכן, אחרי מחשבה רצינית על הדברים האלה הייתי נעשה מלנכולי, ולפעמים זה נמשך זמן רב. אבל לבסוף הפכתי את הכול להכרת תודה לאותה השגחה שהצילה אותי מסכנות רבות כל כך שלא נראו, ושמרה עליי מפני אותן רעות שבשום אופן לא יכולתי להיות אני הגורם שיציל את עצמי מהן, כי לא היה לי שום מושג שדבר כזה תלוי ועומד, ולא שום השערה שהוא אפשרי.
זה חידש בי הרהור שעלה במחשבותיי לעתים קרובות בעבר, כשהתחלתי לראשונה לראות את דרכי החסד של השמיים בסכנות שאנו עוברים בחיים האלה. כמה נפלאות אנו ניצלים כשאיננו יודעים דבר על כך. איך, כשאנחנו במבוכה, כמו שאנו קוראים לה, בספק או בהיסוס אם ללכת בדרך זו או בדרך ההיא, רמז סתר מכוון אותנו לדרך זו, כשהתכוונו ללכת בדרך ההיא. ויותר מזה, כשהשכל, הנטייה שלנו, ואולי גם עסקינו, קראו לנו ללכת בדרך האחרת, ובכל זאת רושם מוזר על הנפש, ממקורות שאיננו יודעים, ובכוח שאיננו יודעים, גובר עלינו ללכת בדרך זו. ואחר כך מתברר שאילו הלכנו בדרך ההיא, שבה היינו צריכים ללכת, ושאפילו לדעתנו היה עלינו ללכת בה, היינו נהרסים ואובדים. בעקבות ההרהורים האלה ורבים כמותם קבעתי לעצמי אחר כך כלל ודאי: בכל פעם שמצאתי בנפשי רמזים נסתרים או לחצים כאלה לעשות או לא לעשות דבר שהזדמן, או ללכת בדרך זו או בדרך ההיא, מעולם לא התרשלתי מלציית לצו הנסתר, אף שלא ידעתי לכך סיבה אחרת מלבד הלחץ או הרמז שרבץ על נפשי. אוכל לתת דוגמאות רבות להצלחת ההתנהגות הזאת במהלך חיי, אבל במיוחד בחלק האחרון של מגוריי באי האומלל הזה. מלבד הזדמנויות רבות שסביר מאוד שהייתי שם לב אליהן, אילו ראיתי אז באותן עיניים שאני רואה בהן עכשיו. אבל אף פעם לא מאוחר מדי להחכים. ואינני יכול שלא לייעץ לכל אדם מעמיק, שחייו מלווים באירועים יוצאי דופן כמו שלי, או אפילו לא יוצאי דופן כל כך, שלא יזלזל ברמזים נסתרים כאלה של ההשגחה, מאיזו תבונה בלתי נראית שיבואו. בכך לא אדון, ואולי אינני יכול להסביר זאת. אבל ודאי הם הוכחה לשיח בין רוחות, ולקשר סודי בין אלה שיש להם גוף לאלה שאין להם גוף, והוכחה כזאת שאי אפשר לעמוד בפניה. ותהיה לי הזדמנות לתת כמה דוגמאות מופלאות לכך בהמשך שהותי הבודדה במקום הקודר הזה.
אני מאמין שהקורא לא יראה בכך דבר מוזר אם אודה שהחרדות האלה, הסכנות המתמידות שחייתי בהן, והדאגה שרבצה עליי עכשיו, שמו קץ לכל המצאה ולכל התחבולות שתכננתי לנוחותי ולצרכיי בעתיד. עכשיו היה עליי לדאוג לביטחוני יותר מאשר למזוני. לא רציתי לתקוע מסמר או לבקע בול עץ, מחשש שהרעש שאקים יישמע. ועל אחת כמה וכמה לא רציתי לירות ברובה מאותה סיבה. ומעל לכול, הייתי חסר מנוחה באופן בלתי נסבל כשהדלקתי אש, פן יסגיר אותי העשן, שנראה ממרחק רב ביום. מסיבה זו העברתי את אותו חלק מעבודתי שדרש אש, כמו שריפת כדים ומקטרות וכדומה, אל המשכן החדש שלי ביער. ושם, אחרי שהייתי שם זמן מה, מצאתי, לנחמתי שאין לתארה, מערה טבעית לגמרי באדמה, שהתמשכה הרחק פנימה. ואני מעז לומר ששום פרא, גם אילו עמד בפתחה, לא היה נועז די הצורך כדי להסתכן ולהיכנס, ולמען האמת גם שום אדם אחר, מלבד מי שכמוני לא רצה דבר יותר ממקלט בטוח.
פתח החלל הזה היה בתחתיתו של סלע גדול. שם, במקרה גמור (כך הייתי אומר, אילולא ראיתי סיבה רבה לייחס עכשיו את כל הדברים האלה להשגחה), כרתי כמה ענפי עצים עבים כדי להכין פחם. ולפני שאמשיך, עליי לציין את הסיבה שבגללה הכנתי את הפחם הזה, והיא זו: פחדתי להעלות עשן סביב משכני, כפי שאמרתי קודם. ובכל זאת לא יכולתי לחיות שם בלי לאפות את לחמי, לבשל את בשרי וכדומה. לכן המצאתי לשרוף כאן מעט עץ, כפי שראיתי עושים באנגליה, מתחת לרגבי אדמה מכוסי עשב, עד שנעשה פחם עץ יבש. ואז כיביתי את האש, ושמרתי את הפחם כדי לשאת אותו הביתה ולעשות בו את שאר המלאכות שנדרשה להן אש, בלי סכנת עשן. אבל זה דרך אגב. בזמן שכרתי כאן עצים, הבחנתי שמאחורי ענף עבות מאוד של שיחים נמוכים, או סבך, היה מעין חלל. הייתי סקרן להציץ פנימה. ובקושי נכנסתי אל פתחו, ומצאתי שהוא גדול למדי, כלומר מספיק כדי שאוכל לעמוד בו זקוף, ואולי עוד אחד איתי. אבל עליי להודות בפניכם שיצאתי מהר יותר משנכנסתי. כי כשהבטתי עמוק יותר אל המקום, שהיה חשוך לגמרי, ראיתי שתי עיניים רחבות ונוצצות של איזה יצור, שטן או אדם לא ידעתי, שנצצו כמו שני כוכבים, כשהאור העמום מפתח המערה מאיר ישר פנימה ויוצר את ההשתקפות. עם זאת, אחרי הפסקה קצרה התאוששתי, והתחלתי לקרוא לעצמי אלף פעמים שוטה, ולחשוב שמי שמפחד לראות את השטן אינו ראוי לחיות עשרים שנה באי לבדו לגמרי. ושאני יכול בהחלט לחשוב שאין במערה הזאת דבר מפחיד יותר ממני עצמי. על כך, באוזרי אומץ, לקחתי לפיד, ופרצתי פנימה שוב, והמקל בוער בידי. לא הלכתי שלושה צעדים פנימה לפני שנבהלתי כמעט כמו קודם. כי שמעתי אנחה רמה מאוד, כמו של אדם בכאב כלשהו, ואחריה רעש מקוטע, כמו של מילים שנאמרו למחצה, ואז שוב אנחה עמוקה. צעדתי לאחור, ואכן הוכיתי בתדהמה כזאת שפרצה בי זיעה קרה. ואילו היה כובע על ראשי, לא הייתי ערב לכך ששערותיי לא היו מרימות אותו. אבל עדיין, באוזרי את רוחי ככל שיכולתי, ובעודדי את עצמי מעט בכך ששקלתי שכוחו ונוכחותו של אלוהים הם בכל מקום, ושהוא יכול להגן עליי, צעדתי שוב קדימה. ולאור הלפיד, כשהרמתי אותו מעט מעל ראשי, ראיתי שוכב על האדמה תיש זקן, מפלצתי ומבהיל, עושה את צוואתו, כמו שאומרים, ומתנשם על סף מוות, ובאמת גוסס מזקנה גרידא. הזזתי אותו מעט לראות אם אוכל להוציא אותו, והוא ניסה לקום, אבל לא היה מסוגל להתרומם. וחשבתי לעצמי שהוא יכול גם להישאר לשכב שם. כי אם הוא הבהיל אותי, הוא בוודאי יבהיל כל אחד מן הפראים, אם מישהו מהם יהיה נועז די הצורך להיכנס לשם כל עוד יש בו רוח חיים.
עכשיו התאוששתי מן ההפתעה, והתחלתי להביט סביבי, ומצאתי שהמערה קטנה מאוד, כלומר רוחבה אולי כארבעה מטרים, אבל בלי שום צורה, לא עגולה ולא מרובעת, כי שום ידיים לא עמלו מעולם על עשייתה מלבד ידי הטבע עצמו. הבחנתי גם שבצדה הרחוק היה מקום שהמשיך פנימה, אבל היה נמוך כל כך שנאלצתי לזחול על ידיי וברכיי כדי להיכנס אליו, ולאן הוא מוביל לא ידעתי. לכן, מאחר שלא היה לי נר, ויתרתי באותה פעם, אבל החלטתי לבוא שוב למחרת, מצויד בנרות ובקופסת הצתה, שעשיתי ממנגנון ההצתה של אחד המוסקטים, עם מעט חומר דליק בכף ההצתה.
ואכן, למחרת באתי מצויד בשישה נרות גדולים מתוצרתי (כי עכשיו עשיתי נרות טובים מאוד מחלב עזים, אבל התקשיתי למצוא פתילות, והשתמשתי לפעמים בסמרטוטים או בחוטי חבל, ולפעמים בקליפה המיובשת של עשב דמוי סרפד). ובהיכנסי אל המקום הנמוך הזה נאלצתי לזחול על ארבע, כפי שאמרתי, כמעט תשעה מטרים. וזו, דרך אגב, נראתה לי הרפתקה נועזת למדי, בהתחשב בכך שלא ידעתי עד כמה הוא נמשך ומה יש מעבר לו. כשעברתי את המעבר הצר, מצאתי שהתקרה מתרוממת גבוה יותר, אני מאמין שכמעט לשישה מטרים. אבל מעולם לא נראה באי מחזה מפואר כזה, אני מעז לומר, כמו להביט סביב על הדפנות ועל התקרה של הכיפה, או המערה, הזאת. הקיר החזיר אליי מאה אלף אורות משני הנרות שלי. מה זה היה בסלע, אם יהלומים או אבנים יקרות אחרות, או זהב, כפי שדווקא שיערתי, לא ידעתי. המקום שבו הייתי היה חלל נפלא ביותר, או מערת נטיפים, אף שהיה חשוך לגמרי. הרצפה הייתה יבשה ומישורית, ועליה מעין חצץ קטן ורופף, כך שלא נראה שם שום יצור מגעיל או ארסי, וגם לא הייתה שום לחות או רטיבות על הדפנות או על התקרה. הקושי היחיד בה היה הכניסה. אבל מאחר שזה היה מקום ביטחון, ומקלט כמו שרציתי, חשבתי שגם זה יתרון. כך ששמחתי באמת על התגלית, והחלטתי בלי שום דיחוי להביא למקום הזה כמה מן הדברים שהכי דאגתי להם. במיוחד החלטתי להביא הנה את מחסן אבק השרפה שלי, ואת כל הנשק הרזרבי שלי, כלומר שני רובי ציד, כי היו לי שלושה בסך הכול, ושלושה מוסקטים, כי מהם היו לי שמונה בסך הכול. כך שבמבצר שלי השארתי רק חמישה, שעמדו מוכנים, מוצבים כמו תותחים על הגדר החיצונית ביותר שלי, ומוכנים גם להוצאה לכל מבצע. בהזדמנות זו של העברת התחמושת שלי, קרה שפתחתי את חבית אבק השרפה שמשיתי מן הים, שנרטבה, ומצאתי שהמים חדרו כשמונה עד עשרה סנטימטרים אל אבק השרפה מכל צד. החלק הזה התגבש והתקשה, ושמר על הפנים כמו גרעין בתוך קליפה, כך שהיו לי כמעט שלושים קילוגרם של אבק שריפה טוב מאוד במרכז החבית. זו הייתה תגלית נעימה מאוד בשבילי באותו זמן. לכן העברתי הכול לשם, ומעולם לא שמרתי איתי במבצר יותר מקילוגרם אחד בערך של אבק שריפה, מחשש להפתעה מכל סוג. גם העברתי לשם את כל העופרת שנשארה לי לקליעים.
דמיינתי את עצמי עכשיו כאחד מן הענקים הקדומים, שלפי המסופר חיו במערות ובנקיקי סלעים, שבהם איש לא יכול היה להגיע אליהם. כי שכנעתי את עצמי, כל עוד הייתי כאן, שגם אילו צדו אותי חמש מאות פראים, הם לעולם לא היו מוצאים אותי. ואם היו מוצאים, לא היו מעזים לתקוף אותי כאן. התיש הזקן שמצאתי גוסס מת בפתח המערה ביום שאחרי שגיליתי אותה. ומצאתי שקל הרבה יותר לחפור שם בור גדול, להשליך אותו לתוכו ולכסות אותו בעפר, מאשר לגרור אותו החוצה. לכן קברתי אותו שם, כדי שלא יציק לאפי.