עכשיו הייתי בשנה העשרים ושלוש לשהותי באי הזה, וכבר כל כך התרגלתי למקום ולאורח החיים, שאילו רק יכולתי להיות בטוח שאף פראים לא יבואו לכאן להטריד אותי, הייתי מסכים ברצון לבלות כאן את שארית ימיי, עד הרגע האחרון ממש, עד שהייתי שוכב ומת כמו העז הזקנה במערה. הגעתי גם לכמה שעשועים ובידורים קטנים, שהעבירו לי את הזמן בנעימות רבה בהרבה מבעבר. ראשית, כפי שכבר ציינתי, לימדתי את פול שלי לדבר. הוא דיבר בטבעיות כזאת, ובאופן ברור ומובן כל כך, שהיה לי בכך עונג רב; והוא חי איתי לא פחות מעשרים ושש שנים. כמה זמן עוד חי אחר כך, איני יודע, אף שאני יודע שבברזיל מקובלת הדעה שהתוכים חיים מאה שנה. הכלב שלי היה לי חבר נעים ואוהב לא פחות משש עשרה שנים מימיי כאן, ואז מת מזקנה גרידא. ואשר לחתולים שלי, הם התרבו, כפי שציינתי, עד כדי כך שבתחילה נאלצתי לירות בכמה מהם, כדי שלא יטרפו אותי ואת כל אשר לי. אבל לבסוף, אחרי ששני החתולים הזקנים שהבאתי איתי מתו, ואחרי שבמשך זמן מה גירשתי אותם ממני בלי הפסקה ולא נתתי להם שום מזון, כולם ברחו אל היערות והפכו לחיות בר, חוץ משניים או שלושה חביבים, שהשארתי אותם מאולפים. את הגורים שלהם, כשהיו להם, תמיד הטבעתי; והם היו חלק ממשפחתי. מלבד אלה, תמיד החזקתי סביבי שניים או שלושה גדיים ביתיים, שלימדתי אותם לאכול מתוך ידי. היו לי גם שני תוכים נוספים, שדיברו די טוב, וכולם ידעו לקרוא "רובין קרוזו", אבל אף אחד מהם לא השתווה לראשון; ולמען האמת, גם לא טרחתי עם אף אחד מהם כפי שטרחתי איתו. היו לי גם כמה עופות ים מאולפים, שאת שמם לא ידעתי. תפסתי אותם על החוף וקיצצתי את כנפיהם. היתדות הקטנות ששתלתי לפני חומת המבצר שלי צמחו בינתיים לחורשה עבותה וטובה, והעופות האלה חיו כולם בין העצים הנמוכים האלה והטילו בהם ביצים, ודבר זה היה נעים לי מאוד. כך, כפי שאמרתי למעלה, התחלתי להיות מרוצה מאוד מהחיים שחייתי, אילו רק יכולתי להיות משוחרר מהאימה מפני הפראים. אבל נגזר אחרת. ואולי לא יזיק שכל מי שיקרא את סיפורי יפיק ממנו את ההערה הנכונה הזאת: כמה פעמים במהלך חיינו הרעה שאנו משתדלים יותר מכול להימלט ממנה, וזו שהיא המפחידה ביותר בעינינו כשאנו נופלים לתוכה, היא דווקא האמצעי או הפתח לגאולתנו, ורק באמצעותה אנו יכולים להתרומם שוב מן הצרה שנפלנו אליה. יכולתי לתת דוגמאות רבות לכך מתוך חיי המופלאים; אבל בשום דבר לא הייתה האמת הזאת בולטת יותר מאשר בנסיבות של שנותיי האחרונות בבדידות על האי הזה.
היה זה עכשיו חודש דצמבר, כפי שאמרתי למעלה, בשנתי העשרים ושלוש. זה היה זמן היפוך השמש הדרומי (כי חורף איני יכול לקרוא לו), ואז בדיוק היה זמן הקציר שלי, והוא חייב אותי להיות בחוץ בשדות רוב הזמן. יום אחד יצאתי מוקדם בבוקר, עוד לפני שהאיר היום לגמרי, ולהפתעתי ראיתי אור של אש על החוף, במרחק של כשלושה קילומטרים ממני, לכיוון אותו חלק של האי שבו ראיתי קודם לכן שהיו פראים, ולא בצד האחר. אבל לצערי הרב, הפעם זה היה בצד שלי של האי.
ההפתעה למראה הזה הייתה נוראה. נעצרתי מיד בתוך החורשה שלי ולא העזתי לצאת, פן יגלו אותי. ובכל זאת גם בפנים לא היה לי שקט, כי חששתי שאם הפראים האלה, בשוטטם על פני האי, ימצאו את התבואה שלי עומדת או קצורה, או משהו ממעשי ידיי ומשיפוריי, הם יסיקו מיד שיש אנשים במקום, ולא ינוחו עד שימצאו אותי. במצוקה הזאת חזרתי מיד אל המבצר שלי, משכתי את הסולם אחריי, ועשיתי שכל מה שבחוץ ייראה פראי וטבעי ככל שיכולתי.
אחר כך התכוננתי בפנים ועמדתי מוכן להתגונן. טענתי את כל התותחים שלי, כפי שקראתי להם, כלומר את המוסקטים שלי שהיו מוצבים על הביצור החדש, ואת כל האקדחים שלי, והחלטתי להגן על עצמי עד הנשימה האחרונה. לא שכחתי גם להפקיד את עצמי ברצינות בידי ההגנה האלוהית, ולהתפלל בכל לבי לאלוהים שיציל אותי מידי הברברים. נשארתי במצב הזה כשעתיים, והתחלתי לאבד את סבלנותי ולרצות לדעת מה קורה בחוץ, כי לא היו לי מרגלים לשלוח. אחרי שישבתי עוד זמן מה והרהרתי מה עליי לעשות, לא יכולתי עוד לשאת את הישיבה בלי לדעת. לכן הצבתי את הסולם שלי אל צלע הגבעה, במקום שבו יש משטח שטוח, כפי שציינתי קודם, ומשכתי את הסולם אחריי, הצבתי אותו שוב ועליתי לראש הגבעה. שלפתי את המשקפת שלי, שלקחתי איתי בכוונה, נשכבתי על בטני על הקרקע, והתחלתי לחפש את המקום. מיד גיליתי שיושבים שם לא פחות מתשעה פראים עירומים סביב מדורה קטנה שהדליקו. הם לא הדליקו אותה כדי להתחמם, כי לא היה בכך צורך, שהרי מזג האוויר היה חם מאוד, אלא, כך שיערתי, כדי לבשל משהו מן המזון הברברי שלהם, בשר אדם, שהביאו איתם. אם היו אלה אנשים חיים או מתים, לא יכולתי לדעת.
היו איתם שתי סירות קאנו, שאותן משכו אל החוף. מכיוון שאז היה שפל, נראה לי שהם מחכים לחזרת הגאות כדי להפליג שוב. לא קל לתאר איזו מבוכה גרם לי המראה הזה, בייחוד כשראיתי שהם באו לצד שלי של האי, וכל כך קרוב אליי. אבל כששקלתי שבואם תמיד חייב להיות עם זרם השפל, נרגעתי אחר כך במקצת, כי השתכנעתי שאוכל לצאת בבטחה כל זמן הגאות, אם רק לא היו על החוף קודם לכן. ואחרי שעשיתי את ההבחנה הזאת, יצאתי לעבודת הקציר שלי ברוגע רב יותר.
וכפי שציפיתי, כך היה. ברגע שהגאות התחילה לנוע מערבה, ראיתי את כולם עולים לסירות וחותרים (או משיטים במשוט, כפי שאנו קוראים לזה) ומתרחקים. הייתי צריך לציין שבמשך שעה או יותר לפני שהפליגו הם רקדו, ויכולתי להבחין בקלות בתנוחותיהם ובתנועותיהם דרך המשקפת שלי. ככל שהתבוננתי בקפידה, לא יכולתי לראות אלא שהם עירומים לגמרי, בלי שום כיסוי על גופם; אבל אם היו גברים או נשים, לא יכולתי להבחין.
ברגע שראיתי שעלו לסירות והלכו, לקחתי שני רובים על כתפיי, שני אקדחים בחגורתי, ואת החרב הגדולה שלי לצדי בלי נדן, ובכל המהירות שיכולתי הלכתי אל הגבעה שבה גיליתי את הסימן הראשון לנוכחותם. כשהגעתי לשם, וזה לקח לי לא פחות משעתיים (כי לא יכולתי ללכת מהר, עמוס כל כך בנשק כפי שהייתי), הבחנתי שהיו במקום ההוא עוד שלוש סירות קאנו של פראים. וכשהבטתי הלאה, ראיתי שכולן כבר בים יחד, בדרכן אל היבשה הגדולה. זה היה מראה נורא בעיניי, בייחוד כשירדתי אל החוף ויכולתי לראות את סימני הזוועה שהשאירה אחריה המלאכה האיומה שעסקו בה: הדם, העצמות וחלקים מבשרם של גופות אדם, שהיצורים העלובים האלה אכלו וטרפו בעליזות ובשעשוע. התמלאתי זעם כזה למראה הזה, שהתחלתי לתכנן מראש להשמיד את הבאים שאראה שם, יהיו מי שיהיו ויהיו כמה שיהיו. היה נראה לי ברור שביקוריהם באי הזה אינם תכופים במיוחד, כי עברו יותר מחמישה עשר חודשים עד שמישהו מהם עלה שוב לחוף. כלומר, במשך כל הזמן הזה לא ראיתי אותם, ולא שום עקבות או סימנים שלהם. ואשר לעונות הגשמים, אז בוודאי אינם יוצאים מביתם, לפחות לא רחוק כל כך. ובכל זאת כל אותו זמן חייתי באי נוחות, בגלל הפחד המתמיד שיבואו עליי בהפתעה. מכאן אני למד שהציפייה לרעה מרה יותר מן הסבל עצמו, בייחוד כשאין דרך להשתחרר מן הציפייה ההיא או מן הפחדים האלה.
כל הזמן הזה הייתי במצב רוח רצחני, ורוב שעותיי, שהיה ראוי לנצל אותן טוב יותר, ביליתי בתכנון איך להערים עליהם ולהתנפל עליהם בפעם הבאה שאראה אותם, בייחוד אם יתחלקו, כמו בפעם הקודמת, לשתי קבוצות. כלל לא שקלתי שאם אהרוג קבוצה אחת, נניח עשרה או תריסר, אצטרך למחרת, או בשבוע הבא, או בחודש הבא, להרוג עוד קבוצה, ועוד אחת, וכך עד אין סוף, עד שלבסוף אהיה רוצח לא פחות מהם, שהם אוכלי אדם, ואולי אף הרבה יותר. עכשיו ביליתי את ימיי במבוכה ובחרדה גדולה, בציפייה שיום אחד אפול לידי היצורים חסרי הרחמים האלה. ואם העזתי לפעמים לצאת, זה לא היה בלי להביט סביבי בזהירות ובקפידה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. ועכשיו הבנתי, לנחמתי הגדולה, כמה טוב היה שהכנתי לי עדר עזים מבוית, כי בשום אופן לא העזתי לירות ברובה, בייחוד ליד הצד ההוא של האי שבו נהגו לבוא, פן אבהיל את הפראים. ואילו היו בורחים ממני עכשיו, הייתי בטוח שיחזרו תוך ימים אחדים עם מאתיים או שלוש מאות סירות קאנו, ואז ידעתי למה לצפות. ובכל זאת חלפו עוד שנה ושלושה חודשים עד שראיתי שוב פראים, ואז מצאתי אותם שוב, כפי שאספר בקרוב. אמנם ייתכן שהיו שם פעם או פעמיים, אבל או שלא התעכבו, או לפחות אני לא ראיתי אותם. אבל בחודש מאי, ככל שיכולתי לחשב, בשנתי העשרים וארבע, הייתה לי פגישה משונה מאוד איתם, ועליה אספר במקומה.
הסערה בנפשי במשך חמישה עשר או שישה עשר החודשים האלה הייתה גדולה מאוד. ישנתי בלי מנוחה, תמיד חלמתי חלומות מפחידים, ולעיתים קרובות קפצתי מתוך שנתי בלילה. ביום הציפו צרות גדולות את מחשבותיי, ובלילה חלמתי לעיתים קרובות שאני הורג את הפראים, ועל הסיבות שבגללן אוכל להצדיק את המעשה.
אבל נניח לכל זה לזמן מה. היה זה באמצע מאי, ביום השישה עשר כמדומני, ככל שיכול היה לחשב לוח השנה העלוב שלי, העשוי עץ, כי עדיין סימנתי הכול על העמוד. אני אומר, היה זה בשישה עשר במאי, כשנשבה סערת רוח גדולה מאוד כל היום, עם הרבה ברקים ורעמים, ואחריה בא לילה סוער מאוד. לא ידעתי מה הייתה הסיבה המיוחדת לכך, אבל בשעה שקראתי בספר הקודש, שקוע במחשבות רציניות מאוד על מצבי, הפתיע אותי קול של יריית תותח, כך חשבתי, שנורתה בים. זו הייתה, כמובן, הפתעה מסוג אחר לגמרי מכל מה שפגשתי קודם, כי המחשבות שהיא העלתה בי היו מסוג אחר לגמרי. קפצתי ממקומי בחיפזון הגדול ביותר שאפשר לדמיין, ובן רגע הצמדתי את הסולם שלי אל המדרגה האמצעית שבסלע ומשכתי אותו אחריי. עליתי עליו בפעם השנייה, והגעתי לראש הגבעה בדיוק ברגע שהבזק של אש הזהיר אותי להקשיב ליריה שנייה. ואכן, כעבור כחצי דקה שמעתי אותה, ולפי הקול ידעתי שהיא באה מאותו חלק של הים שבו נסחפתי פעם בזרם בסירתי. מיד חשבתי שזו בוודאי ספינה במצוקה, ושיש לה איזו ספינה חברה, או ספינה אחרת המפליגה איתה, ושהם יורים את היריות האלה כאותות מצוקה, כדי לקבל עזרה. הייתה לי באותו רגע תושייה לחשוב שאף שאני אינני יכול לעזור להם, אולי הם יוכלו לעזור לי. לכן אספתי את כל העצים היבשים שיכולתי למצוא בהישג יד, ערמתי ערימה גדולה ונאה, והדלקתי אותה על הגבעה. העצים היו יבשים ובערו היטב, ואף שהרוח נשבה בחוזקה רבה, האש בערה כהלכה, כך שהייתי בטוח שאם יש שם ספינה כלשהי, הם חייבים לראות אותה. ואין ספק שראו, כי מיד כשהתלקחה המדורה שלי שמעתי יריה נוספת, ואחריה עוד כמה, כולן מאותו כיוון. הזנתי את האש כל הלילה עד עלות השחר. וכשהאיר היום והאוויר התבהר, ראיתי משהו במרחק רב בים, בדיוק ממזרח לאי. אם היה זה מפרש או גוף ספינה, לא יכולתי להבחין, אפילו לא במשקפת שלי, כי המרחק היה גדול מאוד, ומזג האוויר עדיין היה מעט אובך, לפחות שם בלב הים.
הבטתי בו פעמים רבות כל אותו יום, ועד מהרה הבחנתי שהוא אינו זז. לכן הסקתי מיד שזו ספינה עוגנת. ומכיוון שהייתי להוט, כפי שאפשר לתאר, לדעת בוודאות, לקחתי את הרובה שלי בידי ורצתי לכיוון הצד הדרומי של האי, אל הסלעים שמהם נסחפתי פעם בזרם. כשעליתי לשם, מזג האוויר כבר היה בהיר לגמרי, ויכולתי לראות בבירור, לצערי הגדול, את שברי הספינה, שהושלכה בלילה על הסלעים הנסתרים שמצאתי כשיצאתי בסירתי. אותם סלעים, בכך שבלמו את עוצמת הזרם ויצרו מעין זרם נגדי, או מערבולת, הם שהצילו אותי אז מן המצב הנואש וחסר התקווה ביותר שהייתי בו בכל ימי חיי. כך, מה שהוא הצלתו של אדם אחד הוא אבדנו של אחר. כי נראה שהאנשים האלה, מי שלא יהיו, איבדו את דרכם, ומכיוון שהסלעים היו כולם מתחת למים, הם נסחפו אליהם בלילה, כשהרוח נשבה בחוזקה ממזרח-צפון-מזרח. אילו ראו את האי, ואני חייב להניח שלא ראו, הם היו מנסים, כך חשבתי, להציל את עצמם אל החוף בעזרת הסירה שלהם. אבל העובדה שירו ביריות לבקשת עזרה, בייחוד אחרי שראו, כך דמיינתי, את המדורה שלי, מילאה אותי במחשבות רבות. תחילה דמיינתי שכשראו את האור שלי אולי עלו לסירה שלהם וניסו להגיע לחוף, אבל הים היה סוער מאוד והם נטרפו. בפעמים אחרות דמיינתי שאולי איבדו את הסירה שלהם קודם לכן, כפי שיכול לקרות בדרכים רבות, ובייחוד כשהגלים נשברים על הספינה, דבר שפעמים רבות מאלץ את האנשים לנפץ את הסירה שלהם או לפרק אותה לחלקים, ולפעמים להשליך אותה מעל הסיפון במו ידיהם. בפעמים אחרות דמיינתי שהייתה איתם ספינה אחרת או ספינות אחרות, שלמראה אותות המצוקה שנתנו אספו אותם ולקחו אותם משם. ובפעמים אחרות דמיינתי שכולם יצאו לים בסירה שלהם, ונסחפו בזרם שאני עצמי הייתי בו פעם, ונישאו אל האוקיינוס הגדול, שאין בו אלא סבל ואבדון. ושאולי בשעה זו כבר מתחילים הם לחשוב על רעב, ועל כך שיגיעו למצב שבו יאכלו זה את זה.
מכיוון שכל אלה לא היו אלא השערות, במצב שבו הייתי לא יכולתי לעשות דבר מלבד להביט בסבלם של האנשים המסכנים ולרחם עליהם. ועם זאת היה לכך עדיין אפקט טוב מצדי: זה נתן לי עוד ועוד סיבה להודות לאלוהים, שדאג לי בטוב ובנוחות כאלה במצבי השומם; ושמתוך צוותיהן של שתי ספינות שנטרפו בחלק הזה של העולם, לא ניצלה אף נפש מלבד נפשי. למדתי כאן שוב להבחין שנדיר מאוד שהשגחת האל משליכה אותנו למצב שפל כל כך, או לסבל גדול כל כך, שלא נוכל לראות בו דבר כלשהו להודות עליו, ולא נוכל לראות אחרים במצב גרוע משלנו. כזה היה בוודאי מצבם של האנשים האלה, שלא יכולתי אפילו להניח שמישהו מהם ניצל. שום דבר לא הצדיק אפילו לקוות או לצפות שלא כולם נספו שם, מלבד האפשרות היחידה שספינה אחרת שהפליגה איתם אספה אותם. וגם זו הייתה אפשרות גרידא, כי לא ראיתי שום סימן או רמז לדבר כזה. אינני יכול להסביר, בשום עוצמה של מילים, איזה געגוע משונה הרגשתי בנפשי למראה הזה. לפעמים הוא פרץ ממני כך: "הו, לו רק ניצלו מן הספינה הזאת אחד או שניים, לא, ולו נפש אחת בלבד, ונמלטה אליי, כדי שיהיה לי ולו חבר אחד, יצור אנוש אחד, שידבר איתי ושאשוחח איתו!" בכל ימי חיי הבודדים מעולם לא הרגשתי תשוקה עזה וחזקה כל כך לחברת בני אדם כמותי, או צער עמוק כל כך על היעדרה.
יש בנפש כמה מעיינות נסתרים של רגש, שכאשר הם מופעלים על ידי דבר מה הנראה לעין, או אף שאינו נראה, אך מוצג לנפש בכוח הדמיון, התנועה הזאת סוחפת את הנפש בעוצמתה אל חיבוק נלהב ועז כל כך של אותו דבר, עד שהיעדרו בלתי נסבל. כאלה היו המשאלות הנלהבות האלה, שלו רק אדם אחד היה ניצל. אני מאמין שחזרתי על המילים "הו, לו רק אחד!" אלף פעמים. ותשוקתי התעוררה מהן כל כך, שכאשר אמרתי את המילים, ידיי היו נקפצות, ואצבעותיי היו נלחצות אל כפות ידיי, כך שאילו היה בידי דבר רך כלשהו, הייתי מועך אותו בלי משים. ושיניי היו נוקשות זו בזו ונלחצות זו אל זו בחוזקה כזאת, שבמשך זמן מה לא יכולתי להפריד ביניהן. שחוקרי הטבע יסבירו את הדברים האלה, ואת סיבתם ואופן התרחשותם. כל מה שאני יכול לעשות הוא לתאר את העובדה, שהפתיעה אפילו אותי כשגיליתי אותה, אף שלא ידעתי מאין היא נובעת. בלי ספק זו הייתה תוצאה של משאלות לוהטות ושל דימויים חזקים שנוצרו במוחי, שהמחישו לי איזו נחמה הייתה מביאה לי שיחה עם אחד מאחיי הנוצרים. אבל לא כך נגזר. גורלם או גורלי, או שניהם, מנעו זאת. כי עד השנה האחרונה שלי על האי הזה לא ידעתי אם מישהו ניצל מן הספינה ההיא או לא. כל שהיה לי הוא הצער, כעבור כמה ימים, לראות גופה של נער טבוע נפלטת אל החוף בקצה האי הקרוב לספינה הטרופה. לא היו עליו בגדים מלבד אפודת מלחים, זוג מכנסי פשתן קצרים הפתוחים בברכיים, וחולצת פשתן כחולה; אבל שום דבר לא הדריך אותי אפילו לנחש לאיזה עם השתייך. בכיסיו לא היה דבר מלבד שני מטבעות שמונה ומקטרת טבק, והאחרונה הייתה שווה בעיניי פי עשרה מן הראשונים.
עכשיו היה הים שקט, והייתה לי תשוקה גדולה להעז ולצאת בסירתי אל הספינה הטרופה, כי לא היה לי ספק שאמצא על סיפונה משהו שיועיל לי. אבל לא זה דחק בי כל כך, כמו האפשרות שאולי עדיין יש על הסיפון יצור חי כלשהו, שאוכל לא רק להציל את חייו, אלא גם, בהצלת חייו, לנחם את חיי שלי במידה הגדולה ביותר. המחשבה הזאת נצמדה ללבי כל כך, שלא יכולתי לשקוט לא יום ולא לילה, וידעתי שאני מוכרח לצאת בסירתי אל הספינה הטרופה. את השאר הפקדתי בידי השגחת האל. חשבתי שהרושם הזה חזק כל כך בנפשי, שאי אפשר לעמוד בפניו, ושהוא בוודאי בא מאיזו הכוונה בלתי נראית, ושאם לא אלך, אחטא לעצמי.
תחת כוחו של הרושם הזה מיהרתי לחזור אל המבצר שלי, הכנתי הכול למסע, ולקחתי כמות של לחם, כד גדול של מים מתוקים, מצפן לנווט לפיו, בקבוק רום (כי עדיין נשאר לי הרבה ממנו), וסל צימוקים. וכך, כשאני עמוס בכל הדרוש, ירדתי אל הסירה שלי, הוצאתי ממנה את המים, הצפתי אותה, העמסתי בה את כל המטען, ואז חזרתי הביתה להביא עוד. המטען השני שלי היה שק גדול של אורז, המטרייה כדי להציב אותה מעל ראשי לצל, עוד כד גדול של מים, וכשני תריסרים של כיכרות קטנות, או עוגות שעורה, יותר מבפעם הקודמת, עם בקבוק חלב עזים וגבינה. את כל אלה נשאתי אל הסירה בעמל רב ובזיעה. התפללתי לאלוהים שיכוון את מסעי, יצאתי לדרך, ובחתירה במשוט לאורך החוף הגעתי לבסוף אל הכף הקיצוני ביותר של האי בצדו הצפון-מזרחי. ועכשיו הייתי צריך לצאת אל האוקיינוס, ולהחליט אם להעז או לא להעז. הבטתי בזרמים המהירים שזרמו תמיד משני צדי האי במרחק מה, והיו מפחידים מאוד בעיניי בגלל זכר הסכנה שהייתי בה קודם, ולבי התחיל לרפות. כי צפיתי מראש שאם איסחף לתוך אחד מן הזרמים האלה, אישא רחוק אל הים, ואולי אאבד את האי מהישג ידי ומטווח ראייתי. ואז, מכיוון שהסירה שלי קטנה, אם תקום אפילו משב רוח קטן, אאבד בלי ספק.
המחשבות האלה העיקו על נפשי כל כך, שהתחלתי לוותר על המיזם שלי. משכתי את הסירה שלי אל מפרצון קטן על החוף, יצאתי ממנה, וישבתי על תלולית קטנה, שקוע במחשבות ומודאג מאוד, בין פחד לתשוקה, בעניין המסע שלי. ובעודי מהרהר, הבחנתי שהגאות התהפכה והמים מתחילים לעלות, ולכן היציאה שלי הייתה בלתי אפשרית עוד שעות רבות. ואז עלה בדעתי מיד שעליי לעלות אל המקום הגבוה ביותר שאמצא, ולבחון, אם אוכל, לאן נוטים זרמי הגאות כשהמים עולים, כדי שאוכל לשפוט אם, כשאיסחף החוצה בכיוון אחד, אוכל לצפות להיסחף הביתה בכיוון אחר באותה מהירות של הזרמים. המחשבה הזאת רק עלתה בראשי, וכבר נתתי עיניי בגבעה קטנה שצפתה היטב על הים לשני הכיוונים, וממנה היה לי מבט ברור על הזרמים, או כיווני הגאות, ועל הדרך שעליי לנווט בה בחזרה. כאן גיליתי שכשם שזרם השפל יוצא החוצה צמוד לכף הדרומי של האי, כך זרם הגאות נכנס פנימה צמוד לחוף הצד הצפוני. ושלא נותר לי אלא להיצמד לצד הצפוני של האי בדרכי חזרה, ויהיה לי די טוב.
בעידוד ההבחנה הזאת החלטתי לצאת למחרת בבוקר עם תחילת הגאות. נחתי בלילה בסירה שלי, מתחת למעיל השמירה שהזכרתי, ואז יצאתי לדרך. תחילה התרחקתי מעט אל הים, צפונה ממש, עד שהתחלתי להרגיש את תועלת הזרם, שנע מזרחה ונשא אותי במהירות רבה. ובכל זאת הוא לא טלטל אותי כמו הזרם בצד הדרומי בפעם הקודמת, עד שאיבדתי כל שליטה על הסירה. היה לי היגוי חזק בעזרת המשוט שלי, והתקדמתי במהירות רבה היישר אל הספינה הטרופה, ובתוך פחות משעתיים הגעתי אליה. זה היה מראה עגום. הספינה, שלפי מבנה היה ברור שהיא ספרדית, הייתה תקועה בחוזקה, לחוצה בין שני סלעים. כל הירכתיים והחלק האחורי שלה נופצו לרסיסים בידי הים. ומכיוון שהחרטום שלה, שננעץ בסלעים, עלה עליהם באלימות רבה, התורן הראשי והתורן הקדמי שלה נפלו מעל הסיפון, כלומר נשברו מעיקרם. אבל מוט החרטום שלה היה שלם, והחזית והחרטום נראו יציבים. כשהתקרבתי אליה, הופיע עליה כלב, שכשראה אותי מתקרב, יילל ובכה, ומיד כשקראתי לו, קפץ לים כדי לבוא אליי. לקחתי אותו לסירה, ומצאתי אותו כמעט מת מרעב ומצמא. נתתי לו עוגה מן הלחם שלי, והוא טרף אותה כמו זאב רעבתן שגווע ברעב שבועיים בשלג. אחר כך נתתי ליצור המסכן מעט מים מתוקים, ואילו הנחתי לו, היה שותה עד שהיה מתפקע. לאחר מכן עליתי על הסיפון. אבל המראה הראשון שפגשתי היה שני אנשים טבועים במטבח, או בחלק הקדמי של הספינה, וזרועותיהם חבוקות זו סביב זה בחוזקה. הסקתי, כפי שאכן סביר, שכאשר הספינה התנגשה, בהיותה בסערה, הגלים נשברו מעליה כל כך גבוה ובלי הפסקה, שהאנשים לא יכלו לשאת זאת ונחנקו מן המים שהתפרצו פנימה בלי הרף, ממש כאילו היו מתחת למים. מלבד הכלב לא נשאר על הספינה שום דבר חי, וגם לא שום סחורה, ככל שיכולתי לראות, שלא התקלקלה מן המים. היו כמה חביות של משקה, יין או ברנדי, לא ידעתי, שהיו מונחות למטה בבטן הספינה. יכולתי לראות אותן משום שהמים ירדו בשפל, אבל הן היו גדולות מדי מכדי שאטפל בהן. ראיתי כמה ארגזים, שלדעתי היו שייכים לכמה מן המלחים, והעליתי שניים מהם לסירה בלי לבדוק מה יש בהם. אילו נשארו הירכתיים של הספינה שלמים והחלק הקדמי היה נשבר, אני משוכנע שהיה לי מסע רווחי מאוד. כי לפי מה שמצאתי בשני הארגזים האלה, הייתה לי סיבה להניח שעל הספינה היה הרבה עושר. ואם אפשר לנחש לפי הכיוון שבו שטה, היא בוודאי הייתה בדרכה מבואנוס איירס, או מריו דה לה פלטה, בחלקה הדרומי של אמריקה, מעבר לברזיל, אל הוואנה, במפרץ מקסיקו, ומשם אולי לספרד. בלי ספק היה בה אוצר גדול, אבל באותו זמן הוא לא הועיל לאיש. ומה עלה בגורל הצוות, לא ידעתי אז.
מצאתי, מלבד הארגזים האלה, חבית קטנה מלאה במשקה, של כתשעים ליטרים, שהעליתי לסירה בקושי רב. בתא היו כמה מוסקטים, וקרן אבק שריפה גדולה, ובה כשני קילוגרמים של אבק שריפה. את המוסקטים לא הייתי צריך, ולכן השארתי אותם, אבל לקחתי את קרן אבק השריפה. לקחתי יעה ומלקחיים לאש, שהיו חסרים לי מאוד, וגם שני קומקומים קטנים מנחושת צהובה, סיר נחושת להכנת שוקולד, ואסכלה. עם המטען הזה ועם הכלב הפלגתי משם, כשהגאות מתחילה לנוע שוב לכיוון הבית. ובאותו ערב, כשעה אחרי רדת הלילה, הגעתי שוב אל האי, עייף ותשוש עד קצה גבול היכולת. נחתי באותו לילה בסירה, ובבוקר החלטתי לאחסן את מה שהבאתי במערה החדשה שלי, ולא לשאת אותו הביתה אל המבצר שלי. אחרי שהתרעננתי, הורדתי את כל המטען שלי אל החוף, והתחלתי לבדוק את הפריטים. את המשקה שבחבית מצאתי שהוא מין רום, אבל לא כמו זה שהיה לנו בברזיל, ובקיצור, לא טוב כלל. אבל כשפתחתי את הארגזים, מצאתי כמה דברים שהועילו לי מאוד. למשל, מצאתי באחד מהם ארגז נאה של בקבוקים, מסוג יוצא דופן, מלאים בליקרים משובחים וטובים מאוד. כל בקבוק הכיל כליטר וחצי, ופיותיהם היו מצופים כסף. מצאתי שני כדים של ריבות טובות מאוד, או מיני מתיקה, סגורים היטב מלמעלה, כך שמי הים לא פגעו בהם; ועוד שניים מאותו סוג, שהמים קלקלו. מצאתי כמה חולצות טובות מאוד, שהיו רצויות לי מאוד, וכשמונה עשר ממחטות פשתן לבנות ומטפחות צוואר צבעוניות. הראשונות היו גם הן רצויות מאוד, כי היה מרענן מאוד לנגב בהן את פניי ביום חם. מלבד זאת, כשהגעתי אל המגירה שבארגז, מצאתי שם שלושה שקים גדולים של מטבעות שמונה, שהכילו בסך הכול כאלף ומאה מטבעות. ובאחד מהם, עטופים בנייר, שישה דובלונים של זהב, וכמה מטילים או לבנים קטנות של זהב. אני משער שכולם יחד שקלו כחצי קילוגרם. בארגז השני היו כמה בגדים, אבל בעלי ערך מועט. לפי הסימנים, הוא היה שייך כנראה לעוזר התותחן, אף שלא היה בו אבק שריפה, מלבד כקילוגרם של אבק שריפה משובח ומלוטש, בשלושה בקבוקונים, שנשמר, כך אני משער, כדי לטעון בו את רובי הציד שלהם בשעת הצורך. בסך הכול הרווחתי מעט מאוד מן המסע הזה שהיה בו תועלת עבורי. כי אשר לכסף, לא היה לי בו שום צורך. הוא היה בעיניי כעפר שתחת רגליי, והייתי נותן את כולו תמורת שלושה או ארבעה זוגות נעליים וגרביים אנגליים, שהיו דברים שהיו חסרים לי מאוד, ולא היו על רגליי כבר שנים רבות. אמנם השגתי עכשיו שני זוגות נעליים, שהורדתי מרגליהם של שני האנשים הטבועים שראיתי בספינה הטרופה, ומצאתי עוד שני זוגות באחד הארגזים, והם היו רצויים לי מאוד. אבל הם לא היו כמו הנעליים האנגליות שלנו, לא בנוחות ולא בעמידות, כי היו יותר מה שאנו קוראים נעלי בית קלות מאשר נעליים של ממש. מצאתי בארגז המלח הזה כחמישים מטבעות שמונה, בריאלים, אבל לא זהב. שיערתי שהוא היה שייך לאדם עני יותר מבעל הארגז האחר, שנראה כשייך לאיזה קצין. ובכן, בכל זאת גררתי את הכסף הזה הביתה אל המערה שלי ואחסנתי אותו, כפי שעשיתי קודם עם הכסף שהבאתי מן הספינה שלנו. אבל חבל מאוד, כפי שאמרתי, שהחלק האחר של הספינה הזאת לא נפל בחלקי. כי אני בטוח שיכולתי להעמיס את הקאנו שלי בכסף כמה וכמה פעמים. וחשבתי לעצמי: אם אי פעם אמלט לאנגליה, הכסף יוכל לשכב כאן בבטחה עד שאחזור ואקח אותו.