אחרי שהבאתי את כל חפציי אל החוף ואבטחתי אותם, חזרתי אל הסירה שלי, וחתרתי בה במשוט לאורך החוף אל הנמל הישן שלה. שם השכבתי אותה, ומיהרתי ככל שיכולתי אל מקום מגוריי הישן, ושם מצאתי הכול בטוח ושקט. עכשיו התחלתי לנוח, לחיות כמנהגי הישן ולדאוג לענייני משפחתי. במשך זמן מה חייתי בנחת למדי, אלא שהייתי ערני יותר מבעבר, צפיתי החוצה לעיתים קרובות יותר, ולא יצאתי כל כך הרבה. ואם יצאתי פעם בחופשיות כלשהי, זה היה תמיד אל החלק המזרחי של האי, שבו הייתי משוכנע למדי שהפראים לעולם אינם באים, ושאליו יכולתי ללכת בלי כל כך הרבה אמצעי זהירות, ובלי משא כזה של נשק ותחמושת כמו זה שנשאתי תמיד אם הלכתי לכיוון השני.
חייתי במצב הזה כמעט שנתיים נוספות. אבל ראשי האומלל, שתמיד דאג להזכיר לי שהוא נולד כדי לגרום סבל לגופי, היה מלא במשך כל השנתיים האלה בתוכניות ובמזימות איך, אם רק אפשר, אוכל להסתלק מן האי הזה. כי לפעמים רציתי לערוך מסע נוסף אל הספינה הטרופה, אף ששכלי אמר לי שלא נשאר שם דבר ששווה את הסכנה שבמסע. לפעמים רציתי לשוטט לכיוון אחד, ולפעמים לכיוון אחר. ואני באמת מאמין שאילו הייתה לי הסירה שבה יצאתי מסאלה, הייתי מעז לצאת לים, בדרך לאן שהוא, בלי לדעת לאן.
הייתי, בכל נסיבות חיי, תזכורת לאלה הנגועים במגפה הכללית של המין האנושי, שממנה, ככל שאני יודע, נובע חצי מסבלם: כוונתי, שאינם מסתפקים במעמד שבו הציבו אותם האל והטבע. כי, בלי לחזור אל מצבי הראשון ואל העצה המצוינת של אבי, שההתנגדות לה הייתה, אם אפשר לקרוא לה כך, החטא הקדמון שלי, הרי שטעויותיי שבאו אחר כך, מאותו סוג, הן שהביאו אותי למצב העלוב הזה. כי אילו אותה השגחה, שהושיבה אותי באושר כזה בברזיל כבעל מטע, הייתה מברכת אותי בתשוקות מוגבלות, ואילו הייתי מסתפק בהתקדמות הדרגתית, יכולתי להיות בזמן הזה, כלומר בזמן שהייתי באי הזה, אחד מבעלי המטעים החשובים ביותר בברזיל. ולא זו בלבד, אני משוכנע שבזכות השיפורים שעשיתי בזמן הקצר שחייתי שם, והגידול שכנראה הייתי משיג אילו נשארתי, יכולתי להיות שווה מאה אלף מוידורים. ומה היה לי לעזוב הון יציב, מטע מצויד היטב, שהשתפר וגדל, כדי להפוך לממונה על מטען בדרך לגינאה להביא עבדים, כשהסבלנות והזמן היו מגדילים את הונינו בבית עד כדי כך שיכולנו לקנות אותם ליד דלתנו ממי שעיסוקם היה להביא אותם? ואף שזה היה עולה לנו מעט יותר, ההפרש במחיר בשום אופן לא היה שווה חיסכון במחיר של סכנה גדולה כל כך.
אבל כשם שזה בדרך כלל גורלם של ראשים צעירים, כך ההתבוננות באיוולת שבדבר היא בדרך כלל עיסוקן של שנים רבות יותר, או של ניסיון הזמן שנקנה במחיר יקר. כך היה עמי עכשיו. ובכל זאת, הטעות היכתה שורשים עמוקים כל כך באופיי, שלא יכולתי להסתפק במעמדי, אלא הרהרתי בלי הרף בדרכים ובאפשרויות להימלט מן המקום הזה. וכדי שאוכל, להנאתו הרבה יותר של הקורא, להביא את החלק הנותר של סיפורי, אולי לא יהיה זה בלתי ראוי לתת דין וחשבון על מחשבותיי הראשונות בעניין התוכנית הטיפשית הזאת להימלט, ואיך, ועל סמך מה, פעלתי.
יש להניח שעכשיו אני חוזר ומסתגר במבצר שלי, אחרי מסעי האחרון אל הספינה הטרופה. הפריגטה שלי מושכבת ומאובטחת מתחת למים, כרגיל, ומצבי חזר להיות כפי שהיה קודם. אמנם היה לי יותר עושר משהיה לי קודם, אבל לא הייתי עשיר יותר כלל; כי לא היה לי בו יותר שימוש מאשר היה לאינדיאנים של פרו לפני שהספרדים באו לשם.
היה זה באחד הלילות של עונת הגשמים, בחודש מרס, בשנה העשרים וארבע מאז שדרכה רגלי לראשונה על אי הבדידות הזה. שכבתי במיטתי, או בערסל שלי, ער, בריא לגמרי. לא היה לי שום כאב, שום מחלה, שום אי נוחות בגוף, וגם לא שום אי שקט בנפש יותר מהרגיל. ובכל זאת בשום אופן לא יכולתי לעצום את עיניי, כלומר כדי לישון; לא, אף לא לרגע כל הלילה, אלא כפי שאספר להלן.
אי אפשר לרשום את ההמון האינסופי של המחשבות שהסתחררו בדרך הראשית הגדולה ההיא של המוח, הזיכרון, במשך הלילה ההוא. עברתי על כל תולדות חיי בזעיר אנפין, או בקיצור, אם אפשר לקרוא לזה כך, עד בואי אל האי הזה, וגם על החלק של חיי מאז שבאתי אל האי הזה. בהרהוריי על מצבי מאז שעליתי לחוף האי הזה, השוויתי את מצב ענייניי המאושר בשנים הראשונות של מגוריי כאן, עם חיי החרדה, הפחד והדאגה שחייתי מאז שראיתי את טביעת הרגל בחול. לא שלא האמנתי שהפראים פקדו את האי גם במשך כל אותו זמן, ושאולי היו לפעמים כמה מאות מהם על החוף כאן. אבל אני לא ידעתי על כך, ולכן לא יכולתי לחשוש מזה. שביעות רצוני הייתה שלמה, אף שהסכנה הייתה אותה סכנה, והייתי מאושר באי ידיעת הסכנה כאילו מעולם לא הייתי חשוף לה באמת. הדבר הזה סיפק למחשבותיי הרהורים מועילים רבים, ובייחוד את זה: כמה טובה לאין קץ היא ההשגחה, שבהנהגתה את המין האנושי קבעה גבולות צרים כל כך לראייתו ולידיעתו את הדברים. ואף שהאדם מהלך בתוך אלפי אלפים של סכנות, שאילו נגלו לעיניו היו מטרפות את דעתו ומשפילות את רוחו, הוא נשאר שליו ורגוע, משום שמהלך הדברים נסתר מעיניו והוא אינו יודע דבר על הסכנות המקיפות אותו.
אחרי שהמחשבות האלה העסיקו אותי זמן מה, התחלתי להרהר ברצינות בסכנה האמיתית שהייתי בה במשך שנים כה רבות באי הזה ממש, ואיך התהלכתי בביטחון הגדול ביותר ובשלווה מרבית, אפילו כשאולי לא עמד ביני לבין הסוג הגרוע ביותר של אבדון דבר מלבד רכס של גבעה, עץ גדול, או בוא הלילה במקרה. כלומר, הסכנה ליפול לידי אוכלי אדם ופראים, שהיו תופסים אותי באותה כוונה שבה אני הייתי תופס עז או צב, ולא היו חושבים שזה פשע גדול יותר להרוג ולטרוף אותי מאשר אני חשבתי על יונה או חרמשון. הייתי מעליל על עצמי שלא בצדק אילו אמרתי שלא הייתי אסיר תודה בכנות לשומר הגדול שלי, שלהגנתו המיוחדת, כך הודיתי בענווה רבה, אני חב את כל ההצלות הנסתרות האלה, ושבלעדיה הייתי נופל בהכרח לידיהם חסרות הרחמים.
כשתמו המחשבות האלה, ראשי היה עסוק זמן מה בהרהור על טבעם של היצורים האומללים האלה, כלומר הפראים, ואיך קרה בעולם שהמושל החכם של כל הדברים מסר כמה מברואיו לאכזריות כזאת, לא, לדבר הנמוך אפילו מן החייתיות עצמה, עד שהם טורפים את בני מינם. אבל מכיוון שזה הסתיים בכמה השערות שלא הובילו (באותו זמן) לשום מקום, עלה בדעתי לשאול: באיזה חלק של העולם חיים היצורים העלובים האלה? כמה רחוק החוף שממנו הם באים? בשביל מה הם מעזים להפליג כל כך רחוק מביתם? איזה מין סירות יש להם? ולמה שלא אסדר את עצמי ואת ענייניי כך שאוכל לעבור לשם, כשם שהם יכולים לבוא אליי?
אף פעם לא טרחתי אפילו לשקול מה אעשה עם עצמי כשאגיע לשם; מה יעלה בגורלי אם אפול לידי הפראים האלה; או איך אימלט מהם אם יתקפו אותי. לא, אפילו לא איך אפשר בכלל להגיע אל החוף בלי שיתקפו אותי אחדים מהם, בלי שום אפשרות להציל את עצמי. ואם לא אפול לידיהם, מה אעשה למזון, או לאן אפנה את דרכי. אף אחת מן המחשבות האלה, אני אומר, אפילו לא עלתה בדעתי. אבל נפשי הייתה נתונה כולה לרעיון לעבור בסירתי אל היבשה הגדולה. ראיתי במצבי הנוכחי את העלוב ביותר שיכול להיות; שאינני יכול להשליך את עצמי לשום דבר גרוע ממנו, מלבד המוות. ושאם אגיע לחוף היבשה, אולי אמצא עזרה, או שאוכל לשוט לאורך החוף, כפי שעשיתי לחופי אפריקה, עד שאגיע לאיזו ארץ מיושבת, ושם אולי אמצא עזרה. ובסופו של דבר, אולי אפגוש איזו ספינה נוצרית שתיקח אותי. ואם יבוא הרע מכול, אוכל רק למות, וזה ישים קץ לכל הסבל הזה בבת אחת. שימו לב, בבקשה: כל זה היה פרי של נפש נסערת, של מזג חסר סבלנות שהפך כמעט לנואש בגלל ההימשכות הארוכה של צרותיי, ובגלל האכזבות שנחלתי בספינה הטרופה שעליתי עליה, ושבה הייתי קרוב כל כך להשיג את מה שכל כך השתוקקתי לו: מישהו לדבר איתו, וללמוד ממנו משהו על המקום שבו אני נמצא, ועל הדרכים האפשריות להצלתי. המחשבות האלה טלטלו אותי לגמרי. כל שלוות נפשי, בהשלמתי עם ההשגחה ובהמתנתי לתוצאות הסדרי השמיים, נראתה כאילו הושעתה. וכמעט לא היה בי כוח להפנות את מחשבותיי לשום דבר מלבד התוכנית לנסוע אל היבשה, שתקפה אותי בעוצמה כזאת, ובסערת תשוקה כזאת, שאי אפשר היה לעמוד בפניה.
אחרי שזה הסעיר את מחשבותיי שעתיים או יותר, באלימות כזאת שדמי ממש רתח, והדופק שלי הלם כאילו הייתי בקדחת, רק מחמת הלהט יוצא הדופן של נפשי בעניין, הטבע, כאילו התעייפתי ונתשתי מן המחשבות עצמן, הפיל אותי לשינה עמוקה. אפשר היה לחשוב שאחלום על כך, אבל לא חלמתי, וגם לא על שום דבר הקשור לכך. אלא חלמתי שכאשר יצאתי בבוקר כרגיל מן המבצר שלי, ראיתי על החוף שתי סירות קאנו ואחד עשר פראים יורדים לחוף, ושהם מביאים איתם פרא נוסף שהם עומדים להרוג כדי לאכול אותו. ופתאום הפרא שעמדו להרוג קפץ הצידה ורץ על נפשו. וחשבתי בשנתי שהוא בא בריצה אל החורשה הקטנה והעבותה שלי לפני הביצור שלי, כדי להסתתר; ושאני, כשראיתי אותו לבדו, ולא הבחנתי שהאחרים מחפשים אותו בכיוון הזה, הראיתי את עצמי אליו, חייכתי אליו ועודדתי אותו. ושהוא כרע ברך לפניי, וכאילו התחנן שאעזור לו. אז הראיתי לו את הסולם שלי, העליתי אותו, והבאתי אותו אל המערה שלי, והוא נעשה למשרתי. ושברגע שהיה לי האיש הזה, אמרתי לעצמי: "עכשיו בוודאי אוכל להעז לצאת אל היבשה, כי הבחור הזה ישמש לי נווט, ויגיד לי מה לעשות, ולאן ללכת להשיג מזון, ולאן לא ללכת מפחד שיטרפו אותי; לאילו מקומות להעז להיכנס, וממה להימנע." התעוררתי עם המחשבה הזאת. הייתי נתון לרושם של שמחה שאין לתאר מן הסיכוי להימלט שראיתי בחלומי, עד שהאכזבה שהרגשתי כשהתעשתי וגיליתי שלא היה זה אלא חלום הייתה קיצונית באותה מידה לכיוון ההפוך, והשליכה אותי לדכדוך גדול מאוד.
ובכל זאת, מכאן הסקתי את המסקנה הזאת: שהדרך היחידה שלי לנסות להימלט היא להשתדל להשיג פרא לרשותי, ואם אפשר, שיהיה זה אחד האסירים שלהם, שנידון להיאכל ושהם מביאים לכאן כדי להרוג אותו. אבל המחשבות האלה עדיין היו כרוכות בקושי הזה: שאי אפשר לבצע זאת בלי לתקוף שיירה שלמה שלהם ולהרוג את כולם. וזה לא רק היה ניסיון נואש מאוד, שעלול להיכשל, אלא שמן הצד האחר היו לי ספקות גדולים בעצמי בדבר היתרו. ולבי רעד מן המחשבה לשפוך דם רב כל כך, אף שזה היה למען הצלתי. אינני צריך לחזור על הטיעונים שעלו בדעתי נגד זה, כי הם אותם טיעונים שהוזכרו קודם. אבל אף שעכשיו היו לי נימוקים אחרים להעלות, כלומר: שהאנשים האלה הם אויבי חיי, ושהיו טורפים אותי אילו יכלו; שזו שמירה עצמית במידה העליונה, להציל את עצמי מן המוות הזה שנקרא חיים, ושאני פועל להגנתי ממש כאילו הם תוקפים אותי בפועל, וכיוצא באלה; אני אומר, אף שהדברים האלה טענו בעד, המחשבה לשפוך דם אדם למען הצלתי הייתה נוראה בעיניי, ובשום אופן לא יכולתי להשלים איתה זמן רב. אבל לבסוף, אחרי ויכוחים חשאיים רבים עם עצמי, ואחרי מבוכה גדולה בעניין (כי כל הטיעונים האלה, לכאן ולכאן, נאבקו בראשי זמן רב), גברה לבסוף התשוקה העזה והשולטת להיגאל על כל השאר, והחלטתי, אם אפשר, להשיג לידיי אחד מן הפראים האלה, יעלה כמה שיעלה. הדבר הבא היה לתכנן איך לעשות זאת, וזה אכן היה קשה מאוד להחליט. אבל מכיוון שלא יכולתי למצוא שום דרך סבירה לכך, החלטתי לעמוד על המשמר, לראות אותם כשהם עולים לחוף, ולהשאיר את השאר למהלך המאורעות, ולנקוט את הצעדים שההזדמנות תזמן, יהיה מה שיהיה.
עם ההחלטות האלה בראשי יצאתי לסיור לעיתים קרובות ככל האפשר, ולמען האמת לעיתים קרובות כל כך שנמאס לי מכך מכל הלב. כי חיכיתי יותר משנה וחצי, ובחלק גדול מן הזמן הזה הלכתי כמעט כל יום אל הקצה המערבי ואל הפינה הדרום-מערבית של האי, לחפש סירות קאנו, אבל אף אחת לא הופיעה. זה היה מייאש מאוד, והתחיל להטריד אותי הרבה. אבל אינני יכול לומר שבמקרה הזה (כפי שקרה זמן מה קודם לכן) זה קהה את חוד תשוקתי לדבר; אלא ככל שנראה שהדבר נדחה יותר, כך השתוקקתי אליו יותר. במילה אחת, בתחילה לא הקפדתי כל כך להימנע ממראה הפראים האלה ומלהיראות על ידם, כפי שהייתי עכשיו להוט להתנפל עליהם. מלבד זאת, דמיינתי שאני מסוגל לשלוט בפרא אחד, לא, בשניים או בשלושה, אילו היו לי, כך שיהיו לי עבדים לגמרי, יעשו כל מה שאורה להם, ולא יוכלו לעולם להזיק לי. זמן רב התענגתי על העניין הזה, אבל עדיין דבר לא הזדמן. כל דמיונותיי ותוכניותיי עלו בתוהו, כי אף פראים לא התקרבו אליי זמן רב.
כשנה וחצי אחרי שהגיתי את הרעיונות האלה (ומרוב הרהורים ממושכים כמעט הפכתי את כולם לאפס, מחוסר הזדמנות להוציא אותם לפועל), הופתעתי בוקר אחד לראות לא פחות מחמש סירות קאנו על החוף יחד, בצד שלי של האי, ואת האנשים שהיו שייכים להן כבר על היבשה ומחוץ לטווח ראייתי. מספרם שיבש את כל תוכניותיי. כשראיתי כל כך הרבה סירות, וידעתי שהם באים תמיד ארבעה או שישה, ולפעמים יותר, בכל סירה, לא ידעתי מה לחשוב על כך, או איך לתכנן לתקוף עשרים או שלושים איש לבדי. לכן שכבתי בשקט במבצר שלי, נבוך ומדוכדך. ובכל זאת נערכתי לתקיפה באותו אופן שהכנתי קודם, והייתי מוכן לפעולה אילו משהו היה מזדמן. אחרי שחיכיתי זמן רב והקשבתי אם הם מקימים רעש כלשהו, לבסוף, בחוסר סבלנות רב, הנחתי את הרובים שלי לרגלי הסולם, וטיפסתי לראש הגבעה בשני השלבים שלי, כרגיל. אבל עמדתי כך שראשי לא בלט מעל הגבעה, כדי שבשום אופן לא יוכלו להבחין בי. כאן ראיתי בעזרת המשקפת שלי שמספרם לא פחות משלושים; שהם הדליקו אש, ושבישלו בשר. איך בישלו אותו, או מה זה היה, לא ידעתי. אבל כולם רקדו סביב האש, בדרכם שלהם, בתנועות ובתנוחות ברבריות שאינני יודע את מספרן.
בעודי מביט בהם כך, ראיתי במשקפת שלי שני אומללים מסכנים שנגררו מן הסירות, שבהן, כך נראה, הוטלו עד כה, ועכשיו הוצאו לשחיטה. ראיתי אחד מהם נופל מיד; הוא הוכה, כך אני משער, באלה או בחרב עץ, כי זה היה מנהגם. ושניים או שלושה אחרים מיד התחילו לעבוד, ופתחו את גופו לצורך הבישול שלהם, בעוד הקורבן השני נשאר עומד לבדו, עד שיהיו מוכנים בשבילו. באותו רגע ממש, כשהאומלל המסכן ראה את עצמו מעט חופשי ולא כבול, הטבע עורר בו תקווה לחיים, והוא זינק מהם ורץ במהירות שלא תיאמן לאורך החולות, היישר לעברי, כלומר לעבר אותו חלק של החוף שבו היה מקום מגוריי. עליי להודות שנבהלתי נורא כשראיתי אותו רץ לכיווני, ובייחוד כשראיתי, כך חשבתי, שכל החבורה רודפת אחריו. ועכשיו ציפיתי שחלק מן החלום שלי עומד להתגשם, ושהוא בוודאי יחפש מחסה בחורשה שלי. אבל בשום אופן לא יכולתי לסמוך על החלום שלי שהפראים האחרים לא ירדפו אחריו לשם וימצאו אותו שם. ובכל זאת נשארתי במקומי, ורוחי התחילה להתאושש כשגיליתי שלא יותר משלושה אנשים רודפים אחריו. ועוד יותר התעודדתי כשגיליתי שהוא עולה עליהם הרבה בריצה ומגדיל את המרחק מהם, כך שאם רק יחזיק מעמד חצי שעה, ראיתי בקלות שהוא יימלט מכולם.
בינם לבין המבצר שלי היה המפרצון, שהזכרתי פעמים רבות בחלק הראשון של סיפורי, שבו הורדתי לחוף את המטענים מן הספינה. ראיתי בבירור שהוא יהיה חייב לשחות לעברו השני, אחרת האומלל המסכן ייתפס שם. אבל כשהפרא הנמלט הגיע לשם, הוא לא התחשב בזה כלל, אף שהגאות הייתה אז גבוהה. הוא צלל פנימה, חצה את המים בשחייה בכשלושים תנועות או בערך, עלה ליבשה, ורץ בכוח ובמהירות יוצאי דופן. כששלושת האנשים הגיעו אל המפרצון, ראיתי ששניים מהם יודעים לשחות, אבל השלישי לא. הוא עמד בצד השני, הביט באחרים, אבל לא המשיך הלאה, ועד מהרה חזר לאט על עקבותיו. וזה, כפי שהתברר, היה טוב מאוד בשבילו בסופו של דבר. הבחנתי שהבורח שחה בחציית המפרצון בכוח של יותר מפי שניים משני אלה ששחו אחריו. עלתה בי מחשבה חמה מאוד, ולמען האמת שאי אפשר היה לעמוד בפניה, שעכשיו הגיע הזמן להשיג לי משרת, ואולי גם חבר או עוזר, ושההשגחה קוראת לי בבירור להציל את חייו של היצור המסכן הזה. מיד רצתי במורד הסולמות בכל המהירות האפשרית, הבאתי את שני הרובים שלי, כי שניהם היו לרגלי הסולמות, כפי שציינתי קודם, ועליתי שוב באותו חיפזון לראש הגבעה. חציתי לכיוון הים, ומכיוון שהיה לי קיצור דרך קצר מאוד, וכולו במורד, הצבתי את עצמי בדרך בין הרודפים לנרדף. קראתי בקול רם אל הבורח, שהביט לאחור, ובתחילה אולי נבהל ממני כמו מהם. אבל סימנתי לו בידי לחזור, ובינתיים התקדמתי לאט לעבר השניים שרדפו אחריו. אחר כך הסתערתי בבת אחת על הראשון והפלתי אותו בקת הרובה שלי. לא רציתי לירות, כי לא רציתי שהאחרים ישמעו; אף שבמרחק הזה לא היה קל לשמוע את הירייה, וגם מכיוון שלא יכלו לראות את העשן, לא היו יודעים מה לחשוב על כך. אחרי שהפלתי את הבחור הזה, האחר שרדף אחריו נעצר, כאילו נבהל, ואני התקדמתי לעברו. אבל כשהתקרבתי, ראיתי מיד שיש לו קשת וחץ, והוא מכוון אותם לירות בי. לכן נאלצתי לירות בו ראשון, וכך עשיתי, והרגתי אותו בירייה הראשונה. הפרא המסכן שברח, אבל נעצר, אף שראה ששני אויביו נפלו ונהרגו, כך חשב, נבהל כל כך מן האש ומן הרעש של הרובה שלי, שעמד קפוא במקומו, ולא התקדם ולא נסוג, אף שנראה שהוא נוטה יותר לברוח מאשר להתקרב. קראתי אליו שוב וסימנתי לו להתקרב, והוא הבין בקלות ובא מעט, ואז נעצר שוב, ואז עוד מעט, ונעצר שוב. ויכולתי לראות שהוא עומד ורועד, כאילו נלקח בשבי ועומד להיהרג, כמו שני אויביו. סימנתי לו שוב לבוא אליי, ונתתי לו את כל סימני העידוד שיכולתי לחשוב עליהם. והוא התקרב עוד ועוד, וכרע ברך כל עשרה או שנים עשר צעדים, לאות הכרת תודה על שהצלתי את חייו. חייכתי אליו, הבטתי בו בנעימות, וסימנתי לו להתקרב עוד. לבסוף הגיע אליי ממש, ואז כרע ברך שוב, נישק את האדמה, הניח את ראשו על הקרקע, ולקח את רגלי והניח אותה על ראשו. נראה שזה היה סימן לכך שהוא נשבע להיות עבדי לעולם. הרמתי אותו, הרעפתי עליו חיבה ועודדתי אותו ככל שיכולתי. אבל עוד הייתה עבודה לעשות. כי הבחנתי שהפרא שהפלתי לא נהרג, אלא רק הומם מן המכה, והתחיל להתאושש. לכן הצבעתי עליו, והראיתי לו את הפרא, שהוא לא מת. על כך הוא אמר לי כמה מילים, ואף שלא יכולתי להבין אותן, חשבתי שהן נעימות לשמיעה; כי הן היו הצליל הראשון של קול אדם ששמעתי, מלבד קולי שלי, במשך יותר מעשרים וחמש שנים. אבל לא היה זמן עכשיו להרהורים כאלה. הפרא שהופל התאושש עד כדי כך שהתיישב על הקרקע, וראיתי שהפרא שלי מתחיל לפחד. כשראיתי זאת, כיוונתי את הרובה השני שלי אל האיש, כאילו אני עומד לירות בו. על כך הפרא שלי, כי כך אני קורא לו עכשיו, סימן לי שאשאיל לו את החרב שלי, שהייתה תלויה חשופה בחגורה לצדי, וכך עשיתי. ברגע שהחזיק בה, הוא רץ אל אויבו, ובמכה אחת כרת את ראשו במיומנות כזאת, שאף תליין בגרמניה לא היה עושה זאת מהר יותר או טוב יותר. זה נראה לי משונה מאוד אצל מי שהייתה לי סיבה להאמין שמעולם לא ראה חרב בחייו, מלבד חרבות העץ שלהם. אבל, כפי שלמדתי אחר כך, הם עושים את חרבות העץ שלהם חדות כל כך, כבדות כל כך, והעץ קשה כל כך, שהם כורתים בהן אפילו ראשים, כן, וזרועות, ובמכה אחת. כשסיים לעשות זאת, הוא בא אליי צוחק לאות ניצחון, החזיר לי את החרב, ובשפע של תנועות שלא הבנתי הניח אותה לפניי, יחד עם ראשו של הפרא שהרג. אבל מה שהדהים אותו יותר מכול היה לדעת איך הרגתי את האינדיאני השני ממרחק כזה. לכן הצביע עליו וסימן לי שארשה לו ללכת אליו, ואני אמרתי לו ללכת, ככל שיכולתי. כשהגיע אליו, עמד כמו נדהם והביט בו, הפך אותו תחילה על צד אחד, ואחר כך על הצד השני. הוא הביט בפצע שעשה הכדור, שהיה, כך נראה, בדיוק בחזהו, ושם עשה חור, ולא יצאה ממנו כמות גדולה של דם; אבל הוא דימם בפנים, כי היה מת לגמרי. הוא לקח את הקשת והחיצים שלו וחזר. אז פניתי ללכת, וסימנתי לו ללכת אחריי, ורמזתי לו שעלולים לבוא עוד אחריהם. על כך סימן לי שהוא יקבור אותם בחול, כדי שהאחרים לא יראו אותם אם ירדפו אחריהם; ואני סימנתי לו שוב לעשות כך. הוא ניגש לעבודה, ובן רגע חפר בידיו בחול בור גדול דיו לקבור בו את הראשון, ואז גרר אותו לתוכו וכיסה אותו. וכך עשה גם לשני. אני מאמין שקבר את שניהם בתוך רבע שעה. אחר כך קראתי לו ללכת, ולקחתי אותו לא אל המבצר שלי, אלא הרחק אל המערה שלי, בחלקו הרחוק של האי. כך לא נתתי לחלומי להתגשם בחלק הזה, שהוא בא אל החורשה שלי לחפש מחסה. כאן נתתי לו לחם ואשכול צימוקים לאכול, ולגימת מים, שראיתי שהוא באמת זקוק לה מאוד מחמת הריצה. אחרי שהשבתי את נפשו, סימנתי לו ללכת לשכב ולישון, והראיתי לו מקום שבו פרשתי קש אורז ושמיכה עליו, שעליו נהגתי לישון בעצמי לפעמים. וכך היצור המסכן שכב והלך לישון.
הוא היה בחור נאה ויפה תואר, בנוי היטב לגמרי, עם גפיים ישרות וחזקות, לא גדולות מדי; גבוה וחטוב, ולפי חשבוני כבן עשרים ושש. היו לו פנים טובות מאוד, לא מראה פראי וזועף, אלא נראה שיש בפניו משהו גברי מאוד; ובכל זאת היו בפניו גם כל המתיקות והרכות של אירופי, בייחוד כשחייך. שערו היה ארוך ושחור, לא מתולתל כמו צמר. מצחו היה גבוה ורחב מאוד, ובעיניו הייתה חיוניות רבה וחדות נוצצת. צבע עורו לא היה שחור לגמרי, אלא שזוף מאוד. ובכל זאת לא שזוף צהבהב, מכוער ודוחה, כמו של הברזילאים, הווירג'יניים ושאר ילידי אמריקה, אלא מין גוון זית כהה ובהיר, שהיה בו משהו נעים מאוד, אף שלא קל מאוד לתאר אותו. פניו היו עגולות ומלאות; אפו קטן, לא פחוס כמו אצל השחורים; פה טוב מאוד, שפתיים דקות, ושיניו היפות סדורות היטב ולבנות כשנהב.
אחרי שנמנם, יותר מאשר ישן, כחצי שעה, הוא התעורר שוב ויצא מן המערה אליי, כי הייתי עסוק בחליבת העזים שלי, שהיו לי בגדר הסמוכה. כשראה אותי, בא אליי בריצה, ושוב השתטח על האדמה, בכל הסימנים האפשריים של נפש צנועה ואסירת תודה, ועשה הרבה תנועות משונות כדי להראות זאת. לבסוף הניח את ראשו שטוח על הקרקע, צמוד לרגלי, והניח את רגלי השנייה על ראשו, כפי שעשה קודם. ואחרי זה עשה לי את כל הסימנים של כניעה, עבדות והתמסרות שאפשר לדמיין, כדי להודיע לי איך ישרת אותי כל ימי חייו. הבנתי אותו בדברים רבים, והודעתי לו שאני מרוצה ממנו מאוד. תוך זמן קצר התחלתי לדבר אליו וללמד אותו לדבר אליי. ראשית, הודעתי לו ששמו יהיה שישי, כי זה היה היום שבו הצלתי את חייו; קראתי לו כך לזכר אותו זמן. גם לימדתי אותו לומר "אדון", ואז הודעתי לו שזה יהיה שמי. גם לימדתי אותו לומר "כן" ו"לא" ולהבין את משמעותם. נתתי לו מעט חלב בכלי חרס, ונתתי לו לראות אותי שותה ממנו לפניו וטובל בו את לחמי. ונתתי לו עוגת לחם לעשות כמוני, והוא מיהר לעשות זאת וסימן שזה טוב לו מאוד. נשארתי שם איתו כל אותו לילה. אבל מיד כשהאיר היום סימנתי לו לבוא איתי, והודעתי לו שאתן לו בגדים, ועל כך נראה שמח מאוד, כי היה עירום לגמרי. כשעברנו ליד המקום שבו קבר את שני האנשים, הוא הצביע בדיוק על המקום, והראה לי את הסימנים שעשה כדי למצוא אותם שוב, וסימן לי שכדאי שנחפור ונוציא אותם ונאכל אותם. על כך הראיתי את עצמי כועס מאוד, הבעתי את תיעובי, עשיתי כאילו אני עומד להקיא מן המחשבה, וסימנתי לו בידי לבוא משם. והוא עשה זאת מיד, בכניעה גדולה. אחר כך הובלתי אותו לראש הגבעה, לראות אם אויביו הלכו. שלפתי את המשקפת שלי והבטתי, וראיתי בבירור את המקום שבו היו, אבל שום סימן לא להם ולא לסירות הקאנו שלהם. כך שהיה ברור שהלכו, והשאירו את שני חבריהם מאחור, בלי לחפש אותם כלל.
אבל לא הסתפקתי בגילוי הזה. עכשיו היה בי יותר אומץ, ולכן גם יותר סקרנות, ולקחתי איתי את האיש שלי, שישי. נתתי לו את החרב בידו, ואת הקשת והחיצים על גבו, שגיליתי שהוא יודע להשתמש בהם במיומנות רבה, ונתתי לו לשאת רובה אחד בשבילי, ושניים נשאתי בעצמי. וכך יצאנו אל המקום שבו היו היצורים האלה, כי רציתי עכשיו לאסוף עליהם עוד מידע. כשהגעתי למקום, דמי ממש קפא בעורקיי ולבי שקע בקרבי מאימת המחזה. אכן היה זה מראה נורא, לפחות בעיניי, אף ששישי לא התרגש ממנו כלל. המקום היה מכוסה בעצמות אדם, האדמה הייתה צבועה בדמם, וחתיכות בשר גדולות הושארו פה ושם, אכולות למחצה, מרוטשות וחרוכות. ובקיצור, היו שם כל הסימנים של משתה הניצחון שערכו שם אחרי ניצחונם על אויביהם. ראיתי שלוש גולגולות, חמש ידיים, ועצמות של שלוש או ארבע רגליים וכפות רגליים, ושפע של חלקי גוף אחרים. ושישי הבין לי בסימניו שהם הביאו לכאן ארבעה שבויים כדי לערוך עליהם משתה; ששלושה מהם נאכלו, ושהוא, והצביע על עצמו, היה הרביעי; שהייתה מלחמה גדולה בינם לבין המלך השכן שלהם, שהוא, כך נראה, היה אחד מנתיניו; ושהם לקחו מספר גדול של שבויים, וכולם נלקחו למקומות שונים בידי מי שלכדו אותם בקרב, כדי לערוך עליהם משתה, כפי שעשו כאן היצורים העלובים האלה באלה שהביאו לכאן.
ציוויתי על שישי לאסוף את כל הגולגולות, העצמות, הבשר וכל מה שנשאר, ולערום אותם יחד בערימה, ולהדליק עליה אש גדולה ולשרוף את הכול עד אפר. גיליתי ששישי עדיין משתוקק בבטנו לחלק מן הבשר, ושעדיין היה אוכל אדם בטבעו. אבל הראיתי תיעוב כזה כבר מן המחשבה על כך, ומן הסימן הקל ביותר לכך, שהוא לא העז לגלות זאת. כי בדרך כלשהי הבנתי לו שאהרוג אותו אם ינסה לעשות זאת.
אחרי שעשה זאת, חזרנו אל המבצר שלנו, ושם ניגשתי לעבודה בשביל האיש שלי, שישי. קודם כול נתתי לו זוג מכנסי פשתן, שלקחתי מארגזו של התותחן המסכן שהזכרתי, שמצאתי בספינה הטרופה. בשינוי קטן הם התאימו לו היטב. אחר כך תפרתי לו מקטורן מעור עזים, ככל שהרשתה לי מיומנותי (כי בינתיים נעשיתי חייט טוב למדי). ונתתי לו כובע שעשיתי מעור ארנבת, נוח מאוד ואופנתי למדי. וכך היה לבוש לעת עתה בצורה סבירה, ושמח מאוד לראות את עצמו לבוש כמעט כמו אדונו. אמנם בתחילה הלך בבגדים האלה בגמלוניות. לבישת המכנסיים הייתה מביכה מאוד בשבילו, ושרוולי המקטורן שפשפו את כתפיו ואת פנים זרועותיו. אבל אחרי שהרחבתי אותם מעט במקומות שהתלונן שהם מכאיבים לו, ואחרי שהתרגל אליהם, הוא הסתגל אליהם לבסוף היטב.
למחרת, אחרי שהגעתי איתו הביתה אל הבקתה שלי, התחלתי לשקול היכן אשכן אותו. וכדי שאוכל לעשות לו טוב ועם זאת להיות רגוע לגמרי בעצמי, עשיתי לו אוהל קטן במקום הפנוי שבין שני הביצורים שלי, בצד הפנימי של האחרון ובצד החיצוני של הראשון. ומכיוון שהיה שם פתח או כניסה אל המערה שלי, עשיתי משקוף של ממש ודלת אליו מקרשים, והצבתי אותה במעבר, מעט פנימה מן הכניסה. דאגתי שהדלת תיפתח מבפנים, ובלילה נעלתי אותה בבריח, ולקחתי פנימה גם את הסולמות שלי. כך ששישי לא יכול היה בשום דרך להגיע אליי אל פנים החומה הפנימית ביותר שלי, בלי להקים רעש כזה בטיפוס שבהכרח היה מעיר אותי. כי לחומה הראשונה שלי היה עכשיו גג שלם של מוטות ארוכים, שכיסה את כל האוהל שלי ונשען על צלע הגבעה. מעליהם הונחו לרוחב מקלות דקים יותר, במקום פסים, ואז כוסה הכול בשכבה עבה מאוד של קש אורז, שהיה חזק כמו קנים. ובחור, או במקום שהושאר כדי להיכנס ולצאת בעזרת הסולם, הצבתי מעין דלת סתרים, שאילו ניסו לפתוח אותה מבחוץ, לא הייתה נפתחת כלל, אלא נופלת ומקימה רעש גדול. ואשר לנשק, לקחתי את כולו אל הצד שלי בכל לילה. אבל לא הייתי זקוק לשום אמצעי זהירות מכל אלה. כי מעולם לא היה לאדם משרת נאמן, אוהב וכן יותר משהיה לי שישי: בלי התפרצויות כעס, בלי זעף, בלי מזימות, מסור ומחויב לגמרי. אפילו רגשותיו היו קשורים אליי, כמו רגשותיו של ילד לאביו. ואני מעז לומר שהיה מקריב את חייו כדי להציל את חיי בכל הזדמנות שהיא. העדויות הרבות שנתן לי לכך הוציאו את הדבר מכלל ספק, ועד מהרה שכנעו אותי שאינני צריך לנקוט שום אמצעי זהירות לביטחוני מפניו.
הדבר הזה נתן לי לעיתים קרובות הזדמנות להבחין, ובפליאה, שאף שמצא האל לנכון בהשגחתו, ובהנהגת מעשי ידיו, לשלול מחלק כה גדול של ברואיו בעולם את השימושים הטובים ביותר שלהם מותאמים כישוריהם וכוחות נפשם, הרי שהעניק להם את אותם הכוחות, את אותה התבונה, את אותם הרגשות, את אותן תחושות החסד והמחויבות, את אותן התשוקות ואת אותה התרעומת על עוולות, את אותה תחושת הכרת התודה, הכנות והנאמנות, ואת כל היכולות לעשות טוב ולקבל טוב, שנתן לנו. ושכאשר הוא מוצא לנכון לתת להם הזדמנויות להפעיל אותם, הם מוכנים, לא, מוכנים יותר מאיתנו, להשתמש בהם לשימושים הנכונים שלשמם ניתנו. זה העציב אותי מאוד לפעמים, כשהרהרתי, כפי שזימנו זאת המקרים השונים, באיזה שימוש עלוב אנו עושים בכל אלה, אף שכוחותינו אלה מוארים במנורה הגדולה של ההדרכה, רוח האל, ובידיעת דברו שנוספה לבינתנו. ולמה מצא האל לנכון להסתיר ידיעה מושיעה כזאת ממיליוני נפשות כה רבות, שאם אוכל לשפוט לפי הפרא המסכן הזה, היו עושות בה שימוש טוב בהרבה ממה שעשינו אנו. מכאן נגררתי לפעמים רחוק מדי, עד שפלשתי לריבונותה של ההשגחה, וכאילו העמדתי לדין את צדקתו של סידור דברים שרירותי כל כך, שמסתיר את האור הזה מאחדים ומגלה אותו לאחרים, ובכל זאת מצפה לאותה חובה משניהם. אבל עצרתי זאת, וריסנתי את מחשבותיי במסקנה הזאת: ראשית, שאיננו יודעים לפי איזה אור ואיזה חוק יישפטו אלה. אבל מכיוון שאלוהים, בהכרח ומטבע הווייתו, קדוש וצודק לאין קץ, לא ייתכן אלא שאם נגזר על כל הברואים האלה להיות רחוקים ממנו, הרי זה בגלל שחטאו נגד אותו אור שהיה, כפי שאומרים כתבי הקודש, "תורה לעצמם", ולפי כללים שמצפונם היה מכיר בצדקתם, אף שהיסוד לכך לא נגלה לנו. ושנית, שכן כולנו כחומר ביד היוצר, אין כלי שיכול לומר לו: "מדוע עשיתני ככה?"
אבל נחזור אל חברי החדש. שמחתי בו מאוד, ושמתי לי למטרה ללמד אותו כל מה שראוי כדי לעשות אותו מועיל, זריז ועוזר; אבל בייחוד ללמד אותו לדבר, ולהבין אותי כשאני מדבר. והוא היה התלמיד המוכשר ביותר שהיה אי פעם. ובייחוד היה עליז כל כך, חרוץ תמיד כל כך, ושמח כל כך כשרק הצליח להבין אותי, או לגרום לי להבין אותו, שהיה נעים לי מאוד לדבר איתו. עכשיו התחילו חיי להיות נוחים כל כך, שהתחלתי לומר לעצמי שאילו רק יכולתי להיות בטוח מפני פראים נוספים, לא היה אכפת לי אם לא אעזוב לעולם את המקום שבו חייתי.