יומיים או שלושה אחרי ששבתי למבצר שלי, חשבתי שכדי לגמול את שישי ממנהג האכילה הנורא שלו ומן התיאבון של אוכל אדם, עליי לתת לו לטעום בשר אחר. לכן לקחתי אותו איתי בוקר אחד אל היער. האמת היא שיצאתי בכוונה לשחוט גדי מן העדר שלי, להביא אותו הביתה ולבשל אותו. אבל בדרך ראיתי עז שוכבת בצל ושני גדיים צעירים יושבים לידה. תפסתי את שישי בידו. "עצור," אמרתי, "עמוד במקומך," וסימנתי לו שלא יזוז. מיד כיוונתי את הרובה, יריתי והרגתי את אחד הגדיים. המסכן, שאמנם ראה מרחוק איך הרגתי את הפרא אויבו, אבל לא ידע ולא יכול היה לדמיין איך זה נעשה, נדהם באמת. הוא רעד ורטט, ונראה המום כל כך שחשבתי שהוא עומד להתמוטט. הוא לא ראה את הגדי שבו יריתי ולא הבין שהרגתי אותו, אלא קרע את חזייתו כדי למשש אם לא נפצע בעצמו. וכפי שהבנתי מיד, הוא חשב שהחלטתי להרוג אותו: הוא בא, כרע לפניי, חיבק את ברכיי ואמר דברים רבים שלא הבנתי. אבל קל היה לי לראות שכוונתו להתחנן שלא אהרוג אותו.
עד מהרה מצאתי דרך לשכנע אותו שלא אעשה לו שום רע. אחזתי בידו והקמתי אותו, צחקתי אליו, הצבעתי על הגדי שהרגתי וסימנתי לו לרוץ ולהביא אותו, והוא עשה כך. בזמן שהוא התפלא ובחן איך נהרגה החיה, טענתי שוב את הרובה. כעבור זמן קצר ראיתי עוף גדול, דומה לנץ, יושב על עץ בטווח ירייה. כדי שישי יבין מעט מה אני עומד לעשות, קראתי לו שוב אליי והצבעתי על העוף, שהיה בעצם תוכי, אף שחשבתי שהוא נץ. הצבעתי אפוא על התוכי, על הרובה שלי ועל האדמה שמתחת לתוכי, כדי להראות לו שאפיל אותו, ונתתי לו להבין שאירה ואהרוג את הציפור. ואכן יריתי, אמרתי לו להסתכל, ומיד ראה את התוכי נופל. הוא שוב עמד כמו מבוהל, למרות כל מה שהסברתי לו. הבנתי שהוא נדהם עוד יותר משום שלא ראה אותי מכניס דבר לתוך הרובה, ולכן חשב שבתוך הדבר הזה טמון מאגר פלאי של מוות והרס, המסוגל להרוג אדם, בהמה, ציפור או כל דבר, קרוב או רחוק. התדהמה שזה עורר בו הייתה כזו שלא חלפה זמן רב. אני מאמין שאילו הנחתי לו, היה סוגד לי ולרובה שלי. ואשר לרובה עצמו, הוא לא העז אפילו לגעת בו במשך כמה ימים אחר כך. אבל כשהיה לבדו היה מדבר אליו ומשוחח איתו כאילו הרובה עונה לו. כפי שלמדתי ממנו מאוחר יותר, הוא ביקש ממנו שלא יהרוג אותו. ובכן, אחרי שתדהמתו שככה מעט, סימנתי לו לרוץ ולהביא את הציפור שיריתי בה. הוא עשה כך, אבל התעכב זמן מה, כי התוכי, שלא מת לגמרי, פרפר והתרחק מרחק ניכר מן המקום שבו נפל. בכל זאת הוא מצא אותו, הרים אותו והביא אותו אליי. ומכיוון שכבר הבחנתי קודם שהוא אינו מבין דבר ברובה, ניצלתי את ההזדמנות לטעון אותו שוב בלי שיראה, כדי שאהיה מוכן לכל מטרה אחרת שתזדמן. אבל דבר לא הזדמן באותה עת, ולכן הבאתי את הגדי הביתה. באותו ערב פשטתי את עורו וחתכתי אותו כמיטב יכולתי. היה לי סיר מתאים לכך, ובו הרתחתי או בישלתי חלק מן הבשר והכנתי מרק טוב מאוד. אחרי שהתחלתי לאכול, נתתי מעט גם למשרתי. הוא נראה שמח בו מאוד ואהב אותו מאוד. אבל מה שהיה מוזר לו מכול היה לראות אותי אוכל מלח עם הבשר. הוא סימן לי שהמלח אינו טוב לאכילה, שם מעט ממנו בפיו, ונראה כאילו בחל בו. הוא ירק ופלט ושטף את פיו במים מתוקים אחר כך. אני מצדי לקחתי לפי מעט בשר בלי מלח, והעמדתי פנים שאני יורק ופולט מחוסר מלח, ממש כמו שהוא עשה בגלל המלח. אבל זה לא הועיל: הוא לא אהב מלח עם בשר או במרק שלו, לפחות לא במשך זמן רב מאוד, וגם אז רק מעט מאוד.
אחרי שהאכלתי אותו כך בבשר מבושל ובמרק, החלטתי לערוך לו משתה למחרת ולצלות נתח מן הגדי. עשיתי זאת כך: תליתי את הבשר על חוט מול האש, כפי שראיתי אנשים רבים עושים באנגליה. הצבתי שני מוטות, אחד מכל צד של האש, ומוט שלישי לרוחב מעליהם, וקשרתי את החוט למוט החוצה, כך שהבשר הסתובב בלי הפסקה. שישי התפעל מזה מאוד. וכשטעם את הבשר, הוא הראה לי בכל כך הרבה דרכים כמה הוא אוהב אותו, שלא יכולתי שלא להבין אותו. ולבסוף אמר לי, כמיטב יכולתו, שלעולם לא יאכל עוד בשר אדם. שמחתי מאוד לשמוע זאת.
למחרת העבדתי אותו בדישת תבואה ובניפויה, בדרך שבה נהגתי לעשות זאת, כפי שתיארתי קודם. הוא הבין במהרה איך לעשות זאת טוב כמוני, במיוחד אחרי שראה מה תכלית העבודה, כלומר שעושים מזה לחם. כי אחר כך נתתי לו לראות איך אני מכין את הלחם שלי וגם אופה אותו. ובתוך זמן קצר היה שישי מסוגל לעשות בשבילי את כל העבודה טוב כמו שאני עצמי עשיתי אותה.
עכשיו התחלתי לחשוב שמכיוון שיש לי שני פיות להאכיל במקום אחד, עליי להכין עוד אדמה לקציר ולזרוע כמות גדולה יותר של תבואה משנהגתי. לכן סימנתי חלקת אדמה גדולה יותר והתחלתי לבנות גדר באותה דרך כמו קודם. שישי עבד בזה לא רק ברצון רב ובחריצות רבה, אלא גם בעליזות גדולה. סיפרתי לו לשם מה זה נועד: שזה בשביל תבואה כדי לאפות עוד לחם, משום שהוא איתי עכשיו, וכדי שיהיה לי די גם בשבילו וגם בשבילי. הוא נראה מבין היטב את העניין הזה, ונתן לי לדעת שהוא חושב שבגללו יש עליי הרבה יותר עבודה משהייתה לי בשביל עצמי, ושהוא יעבד קשה יותר בשבילי אם רק אגיד לו מה לעשות.
זו הייתה השנה הנעימה ביותר מכל חיי במקום הזה. שישי התחיל לדבר די טוב ולהבין את שמותיהם של כמעט כל הדברים שהייתי צריך לבקש, ושל כל מקום שהייתי צריך לשלוח אותו אליו, והוא דיבר איתי הרבה. בקיצור, עכשיו התחיל להיות לי שוב שימוש בלשוני, שקודם לכן כמעט לא נזקקתי לה. מלבד ההנאה שבשיחה איתו, הייתה לי שביעות רצון מיוחדת מן הבחור עצמו. היושר הפשוט והכן שלו התגלה לי יותר ויותר מיום ליום, והתחלתי באמת לאהוב את היצור הזה. ומצדו, אני מאמין שהוא אהב אותי יותר משהיה מסוגל אי פעם לאהוב דבר כלשהו לפני כן.
פעם אחת רציתי לבדוק אם יש בו נטייה לחזור לארצו. מכיוון שלימדתי אותו אנגלית כל כך טוב שהוא יכול היה לענות לי כמעט על כל שאלה, שאלתי אותו אם העם שהוא שייך אליו לא ניצח מעולם בקרב. הוא חייך ואמר: "כן, כן, אנחנו תמיד נלחם יותר טוב." כלומר, התכוון שתמיד גוברים בקרב. וכך התחלנו בשיחה הבאה:
האדון: אתם תמיד נלחמים יותר טוב? אם כך, איך זה שנלקחת בשבי, שישי?
שישי: העם שלי מכה הרבה, בכל זאת.
האדון: איך מכה? אם העם שלך הכה אותם, איך זה שנלקחת?
שישי: הם יותר הרבה מהעם שלי, במקום שאני היה; הם לוקח אחד, שניים, שלושה, ואני. העם שלי מכה אותם חזק במקום ההוא, איפה שאני לא היה; שם העם שלי לוקח אחד, שניים, אלף גדול.
האדון: אבל למה הצד שלך לא שחרר אותך אז מידי האויבים?
שישי: הם בורח, אחד, שניים, שלושה, ואני, ושם בסירה; לעם שלי אין סירה בזמן ההוא.
האדון: ובכן, שישי, ומה עושה העם שלך עם האנשים שהם לוקחים? הם לוקחים אותם משם ואוכלים אותם, כמו שאלה עשו?
שישי: כן, העם שלי אוכל בני אדם גם; אוכל הכול.
האדון: לאן הם לוקחים אותם?
שישי: הולך למקום אחר, איפה שהם חושב.
האדון: הם באים לכאן?
שישי: כן, כן, הם באים לכאן; באים גם מקום אחר.
האדון: היית כאן איתם?
שישי: כן, אני היה כאן (והצביע על הצד הצפון־מערבי של האי, שהיה, כך נראה, הצד שלהם).
מזה הבנתי ששישי, משרתי, היה בעבר בין הפראים שנהגו לרדת לחוף בחלקו המרוחק של האי, לאותן סעודות של אכילת אדם שלשמן הובא עכשיו בעצמו. כעבור זמן מה, כשאזרתי אומץ לקחת אותו לאותו צד, שהוא המקום שהזכרתי קודם, הוא זיהה את המקום מיד. הוא סיפר לי שהיה שם פעם, כשאכלו עשרים גברים, שתי נשים וילד אחד. הוא לא ידע לומר "עשרים" באנגלית, אבל ספר אותם כשהניח אבנים בשורה, אבן לכל אחד, והצביע אליי שאספור אותן.
סיפרתי את הקטע הזה משום שהוא מוביל אל מה שבא אחריו. אחרי השיחה הזו שאלתי אותו כמה רחוק מן האי שלנו אל החוף, והאם הסירות אינן אובדות לעיתים קרובות. הוא אמר לי שאין שום סכנה, ששום סירה אינה אובדת לעולם. אבל לדבריו, במרחק קצר בתוך הים יש זרם ורוח, תמיד לכיוון אחד בבוקר ולכיוון השני אחר הצהריים. הבנתי שאין זה אלא תנועת הגאות והשפל, בעלייתם ובירידתם. אבל מאוחר יותר הבנתי שהזרם נגרם על ידי הזרימה והנסיגה העצומות של הנהר האדיר אורינוקו, שבפיו או במפרץ שלו, כפי שגיליתי אחר כך, שכן האי שלנו. והבנתי שהיבשה הזו, שראיתי במערב ובצפון־מערב, היא האי הגדול טרינידד, בקצה הצפוני של שפך הנהר. שאלתי את שישי אלף שאלות על הארץ, על תושביה, על הים, על החוף ועל העמים שגרו בקרבת מקום. הוא סיפר לי כל מה שידע בגילוי לב גמור, ככל שאפשר לדמיין. שאלתי אותו לשמותיהם של העמים השונים מבני מינו, אבל לא הצלחתי לקבל שם אחר מלבד "קאריבים". מזה הבנתי בקלות שאלה הם הקריבים, שהמפות שלנו ממקמות אותם באותו חלק של אמריקה המשתרע משפך נהר האורינוקו עד גיאנה והלאה עד סנטה מרתה. הוא סיפר לי שהרחק מעבר לירח, כלומר מעבר למקום שבו הירח שוקע, שהוא בוודאי מערבה מארצם, גרים אנשים לבנים בעלי זקן כמוני, והצביע על השפם הגדול שלי, שהזכרתי קודם. הוא אמר שהם הרגו "הרבה בני אדם", כך היו מילותיו. מכל זה הבנתי שהוא מתכוון לספרדים, שאכזריותם באמריקה נודעה בכל הארץ, וכל העמים זכרו אותה והעבירו אותה מאב לבן.
שאלתי אם הוא יכול לומר לי איך אוכל לצאת מן האי הזה ולהגיע אל האנשים הלבנים האלה. הוא אמר לי: "כן, כן, אתה יכול ללכת בשתי סירה." לא הבנתי למה התכוון, ולא הצלחתי לגרום לו לתאר לי מה פירוש "שתי סירה", עד שלבסוף, בקושי רב, הבנתי שהוא מתכוון שצריך סירה גדולה, גדולה כמו שתי סירות קאנו. החלק הזה בדבריו של שישי מצא חן בעיניי מאוד. ומאז החלה לקנן בי תקווה שיום אחד אמצא אולי הזדמנות להימלט מן המקום הזה, ושהפרא המסכן הזה יוכל לעזור לי בכך.
במשך הזמן הארוך ששישי היה עכשיו איתי, ומאז שהתחיל לדבר איתי ולהבין אותי, לא התרשלתי בהנחת יסוד של ידיעה דתית בלבו. פעם אחת שאלתי אותו מי ברא אותו. היצור המסכן לא הבין אותי כלל, וחשב ששאלתי מי אביו. אבל אני ניגשתי לעניין מכיוון אחר, ושאלתי אותו מי ברא את הים, את האדמה שעליה אנחנו הולכים, ואת הגבעות והיערות. הוא אמר לי: "זה היה אחד, בנאמוקי, שגר מעבר להכול." הוא לא ידע לתאר דבר על הדמות הגדולה הזו, מלבד שהוא זקן מאוד, "הרבה יותר זקן," אמר, "מהים או מהיבשה, מהירח או מהכוכבים." אז שאלתי אותו: אם הזקן הזה ברא את כל הדברים, מדוע אין כל הדברים סוגדים לו? הוא נראה רציני מאוד, ובמבט תמים לגמרי אמר: "כל הדברים אומרים לו או." שאלתי אותו אם האנשים שמתים בארצו הולכים לאן שהוא. הוא אמר: "כן, הם כולם הולכים לבנאמוקי." אחר כך שאלתי אותו אם גם אלה שהם אוכלים הולכים לשם. הוא אמר: "כן."
מתוך הדברים האלה התחלתי ללמד אותו את ידיעת האל האמיתי. אמרתי לו שבורא כל הדברים הגדול שוכן שם למעלה, והצבעתי לעבר השמיים. אמרתי שהוא מנהיג את העולם באותו כוח ובאותה השגחה שבהם ברא אותו, שהוא כול יכול, ויכול לעשות למעננו הכול, לתת לנו הכול ולקחת מאיתנו הכול. וכך, צעד אחר צעד, פקחתי את עיניו. הוא הקשיב בתשומת לב רבה, וקיבל בהנאה את הרעיון שישוע המשיח נשלח לגאול אותנו, ואת הדרך שבה מתפללים לאלוהים, ואת העובדה שהוא יכול לשמוע אותנו גם בשמיים. יום אחד אמר לי שאם האל שלנו יכול לשמוע אותנו מעבר לשמש, הוא בוודאי אל גדול יותר מבנאמוקי שלהם, שגר במרחק קטן בלבד, ובכל זאת אינו יכול לשמוע עד שהם עולים אל ההרים הגדולים שבהם הוא שוכן כדי לדבר אליו. שאלתי אותו אם הוא עצמו הלך פעם לשם לדבר איתו. הוא אמר: "לא. צעירים אף פעם לא הולכים; אף אחד לא הולך לשם חוץ מהזקנים." את הזקנים האלה כינה "אווקאקי", כלומר, כפי שגרמתי לו להסביר לי, אנשי הדת שלהם, או הכמרים שלהם. הם הלכו לשם לומר "או" (כך כינה תפילה), ואחר כך חזרו וסיפרו להם מה אמר בנאמוקי. מזה למדתי שתחבולות כוהנים קיימות אפילו אצל העובדים האלילים העיוורים והבורים ביותר בעולם. ושיטת ההסתרה של הדת, כדי לשמור על יראת הכבוד של העם כלפי אנשי הדת, אינה נמצאת רק אצל הכנסייה הרומית, אלא אולי בכל הדתות שבעולם, אפילו אצל הפראים הגסים והברבריים ביותר.
ניסיתי להבהיר לשישי, משרתי, את ההונאה הזו. אמרתי לו שהטענה שהזקנים שלהם עולים להרים לומר "או" לאלוהיהם בנאמוקי היא רמאות, ושהבשורה שהם מביאים משם על דבריו היא רמאות גדולה עוד יותר. אמרתי שאם הם אכן קיבלו שם תשובה כלשהי או דיברו שם עם מישהו, הרי זה ודאי עם רוח רעה. ואז פתחתי איתו בשיחה ארוכה על השטן: על מוצאו, על מרדו באלוהים, על איבתו לאדם ועל הסיבה לה, על כך שהוא מציב את עצמו בחלקי העולם החשוכים כדי שיסגדו לו במקום אלוהים וכאילו היה אלוהים, ועל התחבולות הרבות שהוא משתמש בהן כדי להטעות את בני האדם אל אבדנם. סיפרתי לו איך יש לשטן גישה נסתרת אל תשוקותינו ואל רגשותינו, ואיך הוא מתאים את מלכודותיו לנטיותינו, עד שאנחנו עצמנו נעשים המפתים של עצמנו ורצים אל אבדוננו מבחירתנו שלנו.
גיליתי שלא קל להטביע בלבו מושגים נכונים על השטן, כמו שהיה קל לגבי קיומו של אלוהים. הטבע עזר לכל טיעוניי להוכיח לו אפילו את ההכרח שתהיה סיבה ראשונה גדולה, כוח עליון ומנהיג, השגחה נסתרת המכוונת את הכול, ואת הצדק וההגינות שבחלקנו כבוד למי שברא אותנו, וכיוצא בזה. אבל שום דבר מעין זה לא נראה ברעיון של רוח רעה, של מוצאה, של מהותה, של טבעה, ומעל לכול של נטייתה לעשות רע ולמשוך גם אותנו לעשות רע. והיצור המסכן הביך אותי פעם אחת בשאלה טבעית ותמימה לגמרי, עד שכמעט לא ידעתי מה לומר לו. דיברתי איתו הרבה על כוחו של אלוהים, על היותו כול יכול, על סלידתו מן החטא, על היותו אש אוכלה לפועלי און, ועל כך שכשם שברא את כולנו, הוא יכול להשמיד אותנו ואת העולם כולו ברגע. והוא הקשיב לי כל הזמן ברצינות רבה. אחר כך סיפרתי לו איך השטן הוא אויבו של אלוהים בלבות בני האדם, ואיך הוא משתמש בכל רשעותו ובכל כישרונו כדי להכשיל את תוכניותיה הטובות של ההשגחה ולהרוס את מלכות המשיח בעולם, וכיוצא בזה. "טוב," אומר שישי, "אבל אתה אומר אלוהים חזק כל כך, גדול כל כך; הוא לא הרבה חזק, הרבה כוח כמו השטן?" "כן, כן," אני אומר, "שישי, אלוהים חזק יותר מן השטן. אלוהים נעלה על השטן, ולכן אנחנו מתפללים לאלוהים שירמוס אותו תחת רגלינו, ושייתן לנו כוח לעמוד בפני פיתוייו ולכבות את חציו הבוערים." "אבל," הוא אומר שוב, "אם אלוהים הרבה יותר חזק, הרבה כוח כמו השטן הרשע, למה אלוהים לא הורג את השטן, וכך הוא לא עושה עוד רע?" הופתעתי מאוד מן השאלה הזו. אחרי הכול, אף שהייתי כבר אדם זקן, הייתי עדיין מלומד מתחיל, ולא הייתי כשיר לפסוק בשאלות מצפון או לפתור קושיות. בתחילה לא ידעתי מה לומר, ולכן העמדתי פנים שלא שמעתי אותו ושאלתי אותו מה אמר. אבל הוא היה להוט מדי לקבל תשובה מכדי לשכוח את שאלתו, וחזר עליה באותן מילים שבורות בדיוק. בינתיים התאוששתי מעט, ואמרתי: "אלוהים יעניש אותו לבסוף בחומרה. הוא שמור ליום הדין, ועתיד להיות מושלך אל התהום שאין לה תחתית, לשכון באש עולמים." זה לא סיפק את שישי, והוא חזר אליי וחזר על מילותיי: "'שמור לבסוף!' אני לא מבין. אבל למה לא הורג את השטן עכשיו; לא הורג הרבה קודם?" "באותה מידה תוכל לשאול אותי," אמרתי, "למה אלוהים אינו הורג אותך או אותי כשאנחנו עושים כאן מעשים רעים שפוגעים בו. אנחנו נשמרים כדי שנחזור בתשובה ונזכה למחילה." הוא הרהר בזה זמן מה. "טוב, טוב," אמר בחיבה רבה, "זה טוב. אז אתה, אני, השטן, כולם רשעים, כולם נשמר, חוזר בתשובה, אלוהים סולח לכולם." כאן שוב הביס אותי לגמרי. והיה זה עדות בעיניי לכך שמושגי הטבע בלבד, אף שהם מובילים יצורים בעלי שכל אל ידיעת אלוהים ואל העבודה או הכבוד הראויים לישות העליונה של האל, כתוצאה מטבענו, הרי רק התגלות אלוהית יכולה ליצור את הידיעה על ישוע המשיח ועל הגאולה שנקנתה לנו, על מתווך הברית החדשה ועל מליץ יושר לרגלי כס אלוהים. אני אומר: רק התגלות מן השמיים יכולה ליצור את אלה בנפש. ולכן הבשורה של אדוננו ומושיענו ישוע המשיח, כלומר דבר האלוהים, ורוח האלוהים שהובטחה כמדריכה וכמקדשת לעמו, הם המורים ההכרחיים לחלוטין לנשמות בני האדם בידיעת אלוהים המושיעה ובדרכי הישועה.
לכן הסטתי את השיחה ביני לבין משרתי. קמתי בחיפזון, כאילו היה עליי לצאת פתאום לעניין כלשהו, ושלחתי אותו להביא משהו ממרחק ניכר. בינתיים התפללתי ברצינות לאלוהים שיעזור לי ללמד את הפרא המסכן הזה כך שיבוא לידי ישועה, שיסייע ברוחו ללבו של היצור הבור והמסכן לקבל את אור ידיעת אלוהים במשיח, שיפייס אותו עם עצמו, ושינחה אותי לדבר אליו מתוך דבר האלוהים כך שמצפונו ישתכנע, עיניו ייפקחו ונפשו תיוושע. כשחזר אליי, פתחתי איתו בשיחה ארוכה על גאולת האדם בידי מושיע העולם, ועל תורת הבשורה שהוכרזה מן השמיים, כלומר חזרה בתשובה לפני אלוהים ואמונה באדוננו המבורך ישוע. אחר כך הסברתי לו כמיטב יכולתי מדוע הגואל המבורך שלנו לא לבש את טבעם של המלאכים, אלא את טבעו של זרע אברהם, ומדוע לכן אין למלאכים שנפלו חלק בגאולה, ושהוא בא רק אל הצאן האובדות של בית ישראל, וכיוצא בזה.
אלוהים יודע שבכל הדרכים שבהן לימדתי את היצור המסכן הזה היה בי יותר כנות מידע. ועליי להודות במה שלדעתי יגלה כל מי שפועל על פי אותו עיקרון: שבזמן שפרשתי לפניו את הדברים, למדתי והחכמתי את עצמי בדברים רבים שלא ידעתי קודם, או שלא שקלתי אותם עד תומם. הם עלו בדעתי באופן טבעי כשחקרתי אותם לשם הדרכתו של הפרא המסכן הזה, וחקרתי את הדברים האלה ברגש רב יותר משהרגשתי אי פעם קודם. כך שבין אם הפרא האומלל הזה הרוויח ממני ובין אם לא, הייתה לי סיבה טובה להודות על כך שבא אליי אי פעם. צערי העיק עליי פחות, ומקום מגוריי נעשה נוח לי מעבר לכל שיעור. וכשהרהרתי בכך שבחיי הבדידות שנגזרו עליי, לא רק שהתעוררתי בעצמי לשאת עיניי לשמיים ולבקש את היד שהביאה אותי הנה, אלא שעכשיו עמדתי להיות כלי בידי ההשגחה להציל את חייו, ואולי גם את נשמתו, של פרא מסכן, ולהביא אותו לידיעה האמיתית של הדת ושל התורה הנוצרית, כדי שיכיר את ישוע המשיח שבו חיי עולם; אני אומר, כשהרהרתי בכל הדברים האלה, שמחה נסתרת עברה בכל חלקי נפשי. ולעיתים קרובות שמחתי על כך שהובאתי אל המקום הזה, שפעמים כה רבות חשבתי אותו לנוראה מכל הצרות שיכלו לפקוד אותי.
נשארתי במצב רוח אסיר תודה זה כל שאר הזמן שלי שם. והשיחות שמילאו את השעות בין שישי לביני עשו את שלוש השנים שחיינו שם יחד למאושרות לגמרי ובשלמות, אם בכלל אפשר להגיע לאושר שלם בעולם הזה שמתחת לירח. הפרא הזה היה עכשיו נוצרי טוב, טוב הרבה יותר ממני. אף כי יש לי סיבה לקוות, ואני מברך את אלוהים על כך, שהיינו שנינו שווים בחרטתנו, ושנינו חוזרים בתשובה שזכו לנחמה ולתיקון. היה לנו כאן דבר האלוהים לקרוא בו, ולא היינו רחוקים יותר מרוחו המלמדת משהיינו אילו היינו באנגליה. כשקראתי בכתבי הקודש, תמיד השתדלתי להסביר לו כמיטב יכולתי את משמעות מה שקראתי. והוא מצדו, בחקירותיו ובשאלותיו הרציניות, עשה אותי, כפי שכבר אמרתי, למלומד טוב בהרבה בידיעת כתבי הקודש משהייתי נעשה אי פעם מקריאתי הפרטית לבדה. ועוד דבר אחד איני יכול להימנע מלציין כאן, מתוך הניסיון שלי בתקופת חיי המבודדת הזו: איזו ברכה אינסופית ושאין לבטאה במילים היא שידיעת אלוהים ותורת הישועה בישוע המשיח מונחות בדבר האלוהים בפשטות כזו, וקל כל כך לקבל ולהבין אותן. שהרי הקריאה בכתבי הקודש לבדה עשתה אותי מסוגל להבין די מחובתי כדי להוביל אותי ישר אל המלאכה הגדולה של חזרה כנה בתשובה על חטאיי, ואל אחיזה במושיע לשם חיים וישועה, אל תיקון קבוע של מעשיי ואל ציות לכל מצוות אלוהים, וכל זאת בלי שום מורה או מדריך, כלומר מורה אנושי. ואותה הדרכה פשוטה הספיקה גם להאיר את עיניו של היצור הפרא הזה, ולהביא אותו להיות נוצרי כזה, שמעטים ראיתי בחיי השווים לו.
ואשר לכל הוויכוחים, המריבות, הסכסוכים והמחלוקות שהיו בעולם בענייני דת, בין אם על דקויות בתורת האמונה ובין אם על שיטות של הנהגת הכנסייה, כולם היו חסרי תועלת לגמרי בשבילנו, ולפי מה שאני יכול לראות עד היום, הם היו כאלה גם לשאר העולם. היה לנו המדריך הבטוח לשמיים, כלומר דבר האלוהים. והיו לנו, ברוך האל, מראות מנחמים של רוח האלוהים המלמדת ומדריכה באמצעות דברו, מוליכה אותנו אל כל האמת, ועושה אותנו מוכנים וצייתנים להדרכת דברו. ואינני רואה כל תועלת שהייתה צומחת לנו מן הידיעה הגדולה ביותר של שאלות הדת השנויות במחלוקת, שגרמו מבוכה כזו בעולם, גם אילו יכולנו להשיג אותה. אבל עליי להמשיך בחלק ההיסטורי של הדברים, ולספר כל חלק לפי סדרו.
אחרי ששישי ואני הכרנו זה את זה מקרוב יותר, ומשהיה מסוגל להבין כמעט כל מה שאמרתי לו ולדבר איתי בשטף רב למדי, אם כי באנגלית שבורה, סיפרתי לו את קורותיי, או לפחות את החלק שנגע לבואי למקום הזה: איך חייתי כאן וכמה זמן. גיליתי לו את סוד אבק השריפה והכדור, כי בעיניו זה היה סוד, ולימדתי אותו לירות. נתתי לו סכין, שהוא שמח בה שמחה עצומה. הכנתי לו חגורה ועליה נרתיק תלוי, כמו אלה שאנחנו נושאים בהם באנגליה חרבות קצרות. ובנרתיק, במקום חרב, נתתי לו גרזן קטן, שהיה לא רק נשק טוב באותה מידה במקרים מסוימים, אלא גם שימושי הרבה יותר בהזדמנויות אחרות.
תיארתי לו את ארצות אירופה, ובמיוחד את אנגליה שממנה באתי: איך אנחנו חיים, איך אנחנו עובדים את אלוהים, איך אנחנו נוהגים זה בזה, ואיך אנחנו סוחרים באוניות עם כל חלקי העולם. סיפרתי לו על הספינה הטרופה שהייתי עליה, והראיתי לו, ככל שיכולתי, את המקום שבו שכבה. אבל היא כבר נופצה לרסיסים קודם לכן ונעלמה. הראיתי לו את שרידי הסירה שלנו, שאבדה לנו כשנמלטנו, ושאז לא יכולתי להזיז אותה בכל כוחי, ועכשיו כמעט התפרקה כולה. כשראה את הסירה הזו, עמד שישי והרהר זמן רב ולא אמר דבר. שאלתי אותו על מה הוא חושב. לבסוף אמר: "אני רואה סירה כזו באה למקום אצל העם שלי." זמן רב לא הבנתי אותו. אבל לבסוף, כשבדקתי את העניין לעומק, הבנתי ממנו שסירה כמו זו הגיעה אל החוף בארץ שבה חי, כלומר, כפי שהסביר, נסחפה לשם בגלל סערה. מיד שיערתי שאוניה אירופית כלשהי ודאי נטרפה ליד החוף שלהם, ושהסירה השתחררה ונסחפה אל החוף. אבל הייתי קהה כל כך שלא עלה בדעתי אפילו פעם אחת שאנשים נמלטו לשם מן הספינה הטרופה, ועוד פחות מכך מאין יכלו לבוא. לכן ביקשתי רק תיאור של הסירה.
שישי תיאר לי את הסירה טוב למדי. אבל הוא גרם לי להבין אותו טוב יותר כשהוסיף בהתלהבות: "אנחנו מציל את האנשים הלבנים מטביעה." מיד שאלתי אם היו בסירה "אנשים לבנים", כפי שכינה אותם. "כן," אמר, "הסירה מלאה אנשים לבנים." שאלתי אותו כמה. הוא ספר על אצבעותיו שבעה עשר. אחר כך שאלתי אותו מה עלה בגורלם. הוא אמר לי: "הם חי, הם גר אצל העם שלי."
זה העלה מחשבות חדשות בראשי. כי מיד שיערתי שאלה עשויים להיות אנשי הספינה שנטרפה לעיני האי שלי, כפי שקראתי לו עכשיו; ושאחרי שהספינה עלתה על הסלע וראו שאבדה ללא תקנה, הצילו את עצמם בסירתם ונחתו על החוף הפראי ההוא בין הפראים. על כך שאלתי אותו ביתר דיוק מה עלה בגורלם. הוא הבטיח לי שהם עדיין חיים שם, שהם שם כבר כארבע שנים, ושהפראים מניחים להם ונותנים להם מזון למחייתם. שאלתי אותו איך זה שלא הרגו אותם ואכלו אותם. הוא אמר: "לא, הם עושה איתם אחים." כלומר, כפי שהבנתי אותו, שביתת נשק. ואז הוסיף: "הם לא אוכל בני אדם רק כשעושה מלחמה קרב." כלומר, הם אינם אוכלים אף אדם, מלבד אלה שבאים להילחם בהם ונלקחים בשבי בקרב.
זמן ניכר אחרי זה, כשהיינו על ראש הגבעה בצד המזרחי של האי, שממנה, כפי שסיפרתי, גיליתי ביום בהיר את היבשה, כלומר יבשת אמריקה, הביט שישי, ומזג האוויר היה צלול מאוד, בריכוז רב לעבר היבשה. ובמין הפתעה, התחיל לקפוץ ולרקוד, וקרא אליי, כי הייתי במרחק מה ממנו. שאלתי אותו מה קרה. "הו, שמחה!" אמר. "הו, שמח! שם רואים הארץ שלי, שם העם שלי!" הבחנתי בהנאה יוצאת דופן שהופיעה על פניו. עיניו נצצו, ופניו הסגירו להיטות מוזרה, כאילו הוא רוצה להיות שוב בארצו. ההבחנה הזו עוררה בי מחשבות רבות, ובתחילה גרמה לי להיות פחות שלו לגבי משרתי החדש שישי משהייתי קודם. לא היה לי ספק שאם יוכל שישי לחזור לעמו, הוא לא רק ישכח את כל דתו, אלא גם את כל חובתו כלפיי. חשבתי שהוא ימהר לספר לבני עמו עליי, ויחזור אולי עם מאה או מאתיים מהם, ויערכו עליי משתה, ובו הוא יהיה עליז כמו שנהג להיות עם אויביו כשנלקחו במלחמה. אבל עשיתי עוול גדול ליצור הישר והמסכן, ועל כך הצטערתי מאוד אחר כך. בכל אופן, מכיוון שחשדנותי גברה ונמשכה כמה שבועות, נהגתי בזהירות מעט רבה יותר, ולא הייתי קרוב ונחמד אליו כמו קודם. גם בזה טעיתי בוודאי, שהרי היצור הישר ואסיר התודה לא חשב על שום דבר שאינו מתיישב עם העקרונות הטובים ביותר, הן כנוצרי דתי והן כחבר אסיר תודה, כפי שהתברר אחר כך לשביעות רצוני המלאה.
כל זמן שנמשכה חשדנותי כלפיו, אתם יכולים להיות בטוחים שבכל יום ניסיתי לחלץ ממנו דברים, כדי לראות אם יגלה משהו מן המחשבות החדשות שחשדתי שיש בו. אבל מצאתי שכל מה שאמר היה ישר כל כך ותמים כל כך, שלא מצאתי דבר שיזין את חשדי. ולמרות כל אי־שקטי, הוא כבש אותי לבסוף שוב לגמרי. הוא גם לא הבחין כלל שאני מוטרד, ולכן לא יכולתי לחשוד בו ברמאות.
יום אחד, כשעלינו על אותה גבעה, אבל מזג האוויר מעל הים היה אפוף אובך, כך שלא יכולנו לראות את היבשת, קראתי אליו ואמרתי: "שישי, האם אינך רוצה להיות בארצך, אצל עמך?" "כן," אמר, "אני הרבה או שמח להיות אצל העם שלי." "מה היית עושה שם?" אמרתי. "היית חוזר להיות פרא, אוכל שוב בשר אדם, ונעשה פרא כמו שהיית קודם?" הוא נראה מודאג מאוד, הניע את ראשו ואמר: "לא, לא. שישי אומר להם לחיות טוב; אומר להם להתפלל לאלוהים; אומר להם לאכול לחם תבואה, בשר בהמות, חלב; לא אוכל אדם עוד." "אם כך," אמרתי לו, "הם יהרגו אותך." הוא נעשה רציני לשמע זה ואז אמר: "לא, לא, הם לא הורג אותי, הם רוצה אוהב ללמוד." כוונתו הייתה שהם יהיו מוכנים ללמוד. הוא הוסיף שהם למדו הרבה מן האנשים בעלי הזקן שבאו בסירה. אחר כך שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור אליהם. הוא חייך לשמע זה ואמר לי שאינו יכול לשחות מרחק כזה. אמרתי לו שאבנה לו סירה. הוא אמר לי שילך אם אלך איתו. "אני אלך?" אמרתי. "הרי הם יאכלו אותי אם אבוא לשם." "לא, לא," אמר, "אני עושה שהם לא אוכל אותך; אני עושה שהם הרבה אוהב אותך." כוונתו הייתה שיספר להם איך הרגתי את אויביו והצלתי את חייו, וכך יגרום להם לאהוב אותי. ואז סיפר לי, כמיטב יכולתו, כמה טובים היו אל שבעה עשר האנשים הלבנים, או "בעלי הזקן" כפי שכינה אותם, שעלו שם לחוף במצוקתם.
מאותו זמן, אני מודה, רציתי להעז ולעבור לשם, ולראות אם אוכל איכשהו להצטרף לאותם אנשים בעלי זקן, שלא היה לי ספק שהם ספרדים ופורטוגזים. לא היה לי ספק שאם אוכל, נמצא דרך כלשהי להימלט משם, מכיוון שנהיה על היבשת ובחבורה טובה, בקלות רבה יותר משאוכל להימלט מאי הנמצא כשישים וחמישה קילומטרים מן החוף, לבדי ובלי עזרה. לכן כעבור כמה ימים חזרתי לשוחח עם שישי, ואמרתי לו שאתן לו סירה לחזור בה לעמו. ובהתאם לכך לקחתי אותו אל ה"פריגטה" שלי, שהייתה מונחת בצד השני של האי. ריקנתי אותה מן המים (כי תמיד החזקתי אותה שקועה במים), הוצאתי אותה, הראיתי לו אותה, ושנינו נכנסנו לתוכה. גיליתי שהוא זריז ביותר בהפעלתה, ושהוא יכול להשיט אותה מהר כמעט פי שניים ממני. לכן, כשהיה בתוכה, אמרתי לו: "ובכן, שישי, נלך אל עמך?" פניו נפלו כשאמרתי זאת. כך נראה, זה היה משום שחשב שהסירה קטנה מדי כדי להפליג מרחק כזה. אז אמרתי לו שיש לי סירה גדולה יותר. למחרת הלכתי אל המקום שבו שכבה הסירה הראשונה שבניתי, שלא הצלחתי להוריד אותה למים. הוא אמר שהיא גדולה מספיק. אבל מכיוון שלא טיפלתי בה, והיא שכבה שם עשרים ושתיים או עשרים ושלוש שנים, השמש סדקה וייבשה אותה עד כדי כך שנרקבה. שישי אמר לי שסירה כזו תתאים מאוד, ותוכל לשאת "הרבה מספיק אוכל, שתייה, לחם". כך היה מדבר.