בסך הכול, בשלב זה כבר הייתי נחוש כל כך בתוכניתי לעבור איתו אל היבשת, שאמרתי לו שנלך ונבנה סירה גדולה כמו זו, ושהוא יחזור בה הביתה. הוא לא ענה אף מילה, אבל נראה רציני ועצוב מאוד. שאלתי אותו מה קרה לו. הוא שאל אותי בחזרה: "למה אתה כועס זועם על שישי? מה אני עשה?" שאלתי אותו למה הוא מתכוון. אמרתי לו שאינני כועס עליו כלל. "לא כועס!" אמר, וחזר על המילים כמה פעמים. "למה שולח את שישי הביתה, רחוק, אל העם שלי?" "הרי, שישי," אמרתי, "לא אמרת שאתה רוצה להיות שם?" "כן, כן," אמר, "רוצה שנינו שם; לא רוצה שישי שם, אדון לא שם." במילה אחת, הוא לא רצה אפילו לחשוב על ללכת לשם בלעדיי. "אני אלך לשם, שישי?" אמרתי. "מה אעשה שם?" הוא פנה אליי מהר מאוד לשמע זה. "אתה עושה הרבה מאוד טוב," אמר. "אתה מלמד אנשים פראים להיות אנשים טובים, מתונים, מאולפים; אתה אומר להם לדעת אלוהים, להתפלל לאלוהים ולחיות חיים חדשים." "אבוי, שישי!" אמרתי. "אינך יודע מה אתה אומר. אני עצמי אינני אלא אדם בור." "כן, כן," אמר, "אתה מלמד אותי טוב, אתה מלמד אותם טוב." "לא, לא, שישי," אמרתי, "אתה תלך בלעדיי. השאר אותי כאן לחיות לבדי, כמו שחייתי קודם." הוא נראה שוב נבוך למשמע המילה הזו. הוא רץ אל אחד הגרזנים הקטנים שנהג לשאת, הרים אותו בחיפזון ונתן אותו לי. "מה עליי לעשות בזה?" שאלתי אותו. "אתה לוקח הורג את שישי," אמר. "בשביל מה עליי להרוג אותך?" אמרתי שוב. הוא ענה מהר מאוד: "בשביל מה אתה שולח את שישי? לוקח הורג את שישי, לא שולח את שישי." את זה אמר ברצינות כזו שראיתי דמעות עומדות בעיניו. במילה אחת, ראיתי בבירור כזה את אהבתו העמוקה אליי ואת החלטתו הנחושה, שאמרתי לו אז, ופעמים רבות אחר כך, שלעולם לא אשלח אותו ממני אם הוא רוצה להישאר איתי.
בסך הכול, כשם שמצאתי מכל דבריו שהוא קשור אליי באהבה יציבה ושדבר לא יוכל להפריד אותו ממני, כך מצאתי שכל היסוד לרצונו לחזור לארצו היה אהבתו העזה לבני עמו ותקוותו שאעשה להם טוב. זה היה דבר שלא היה לי כל מושג עליו בעצמי, ולכן גם לא הייתה לי שום מחשבה, כוונה או רצון לקחת אותו על עצמי. ובכל זאת חשתי נטייה חזקה לנסות להימלט, נטייה שנשענה על ההנחה שהסקתי מן השיחה, שיש שם שבעה עשר אנשים בעלי זקן. לכן, בלי לעכב עוד, התחלתי לעבוד עם שישי. חיפשנו עץ גדול שמתאים לכרות אותו ולבנות ממנו סירה (קאנו) גדולה, כדי לצאת למסע. היו באי די עצים כדי לבנות צי קטן, ולא רק של סירות קאנו, אלא אפילו של כלי שיט טובים וגדולים. אבל הדבר העיקרי שהקפדתי עליו היה למצוא עץ קרוב כל כך למים, שנוכל להשיק את הסירה כשתהיה גמורה, כדי להימנע מן הטעות שעשיתי בפעם הראשונה. לבסוף בחר שישי עץ, כי גיליתי שהוא יודע הרבה יותר טוב ממני איזה סוג עץ מתאים ביותר לכך. עד היום אינני יודע איך לקרוא לעץ שכרתנו, מלבד זאת שהיה דומה מאוד לעץ שאנחנו קוראים לו פוסטיק, או משהו בין זה לבין עץ ניקרגואה, כי היה לו כמעט אותו צבע ואותו ריח. שישי רצה לשרוף את החלל שבתוך העץ כדי לעשות ממנו סירה, אבל אני הראיתי לו איך לחצוב אותו בכלים. אחרי שהראיתי לו איך להשתמש בהם, הוא עשה זאת במיומנות רבה. בתוך כחודש של עבודה קשה סיימנו אותה ועשינו אותה נאה מאוד, במיוחד כשבגרזנים שלנו, שהראיתי לו איך לאחוז בהם, חטבנו וגילפנו את החלק החיצוני לצורתה האמיתית של סירה. אבל אחרי זה עלה לנו כמעט שבועיים להעביר אותה, כמו סנטימטר אחר סנטימטר, על גלילים גדולים אל המים. כשהייתה במים, יכלה לשאת עשרים איש בקלות רבה.
כשהייתה במים, אף שהייתה כה גדולה, נדהמתי לראות באיזו זריזות ובאיזו מהירות ידע משרתי שישי להשיט אותה, לסובב אותה ולחתור בה. לכן שאלתי אותו אם הוא מוכן, ואם נוכל להעז ולעבור בה. "כן," אמר, "אנחנו עובר בה טוב מאוד, גם אם רוח גדולה נושבת." אבל הייתה לי תוכנית נוספת שהוא לא ידע עליה: להתקין לה תורן ומפרש, ולצייד אותה בעוגן ובחבל. התורן היה קל להשיג. בחרתי ארז צעיר וישר שמצאתי בקרבת המקום, ועצים כאלה היו באי בשפע רב. העבדתי את שישי בכריתתו, ונתתי לו הוראות איך לעצב ולהתקין אותו. אבל המפרש היה דאגתי המיוחדת. ידעתי שיש לי מפרשים ישנים, או ליתר דיוק פיסות של מפרשים ישנים, בכמות מספקת. אבל מכיוון שהיו אצלי כבר עשרים ושש שנים, ולא הקפדתי במיוחד לשמור עליהם, כי לא העליתי על דעתי שאזדקק להם אי פעם לשימוש כזה, לא היה לי ספק שכולם רקובים. ואכן, רובם היו רקובים. בכל זאת מצאתי שתי פיסות שנראו טובות למדי, ובהן התחלתי לעבוד. בעמל רב ובתפירה מגושמת, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מחוסר מחטים, עשיתי לבסוף דבר משולש ומכוער, דומה למה שאנחנו קוראים לו באנגליה "מפרש כתף כבש". הוא נועד לפעול עם קורה בתחתיתו ועם מוט נטוי קצר בראשו, כמו המפרשים שבהם מפליגות בדרך כלל הסירות הגדולות של אוניותינו, וכמו אלה שידעתי הכי טוב לתפעל. כי מפרש כזה בדיוק היה לי בסירה שבה נמלטתי מברבריה, כפי שסופר בחלק הראשון של סיפורי.
עבדתי כמעט חודשיים על המלאכה האחרונה הזו, כלומר על חיבול התורנים והמפרשים והתקנתם. כי השלמתי אותם היטב: עשיתי חבל תמך קטן ומפרש, או מפרש קדמי, שיעזור לנו אם נצטרך להפליג נגד הרוח. ויותר מכול, התקנתי בירכתיה הגה לניווט. הייתי בונה אוניות מגושם, אבל מכיוון שידעתי עד כמה דבר כזה מועיל ואף הכרחי, השקעתי בו עמל רב כל כך עד שלבסוף הצלחתי. אף כי, בהתחשב בכל ההמצאות הטיפשיות שניסיתי ושנכשלו, נדמה לי שזה עלה לי כמעט אותו עמל כמו בניית הסירה כולה.
אחרי שכל זה נעשה, היה עליי ללמד את משרתי שישי את כל מה שנוגע לשיט בסירה שלי. אף שידע היטב לחתור בקאנו, הוא לא ידע דבר על מפרש ועל הגה. הוא נדהם ביותר כשראה אותי מכוון את הסירה הלוך ושוב בים בעזרת ההגה, ואיך המפרש מתהפך ומתמלא רוח לכאן או לכאן כשהכיוון שבו הפלגנו השתנה. אני אומר, כשראה זאת, עמד כמו מי שהמום ונדהם. אבל אחרי מעט תרגול הרגלתי אותו לכל הדברים האלה, והוא נעשה ימאי מומחה, מלבד המצפן, שבו הצלחתי ללמד אותו מעט מאוד. מצד שני, מכיוון שבאזורים ההם היה מעט מאוד מזג אוויר מעונן, וכמעט מעולם לא היו ערפילים, לא היה צורך רב במצפן. הכוכבים נראו תמיד בלילה והחוף ביום, מלבד בעונות הגשמים, ואז איש לא רצה לצאת, לא ביבשה ולא בים.
נכנסתי עכשיו לשנה העשרים ושבע של שביי במקום הזה. אף ששלוש השנים האחרונות, שבהן היה היצור הזה איתי, ראוי להוציא מן החשבון, כי חיי היו בהן שונים לגמרי משהיו בכל שאר הזמן. ציינתי את יום השנה לבואי לכאן באותה הכרת תודה לאלוהים על חסדיו כמו בתחילה. ואם הייתה לי סיבה כזו להודות בתחילה, הרי שעכשיו הייתה לי סיבה רבה הרבה יותר, משום שהיו לי עדויות נוספות לדאגת ההשגחה לי, ותקוות גדולות שאשתחרר באמת ובקרוב. כי היה בי רושם שאין לעקור אותו, שישועתי קרובה, ושלא אהיה כאן עוד שנה. בכל זאת המשכתי בעבודת האדמה שלי: חפרתי, שתלתי וגידרתי כרגיל. אספתי את הענבים שלי וייבשתי אותם, ועשיתי כל דבר נחוץ כמו קודם.
בינתיים הגיעה עליי עונת הגשמים, ואז נשארתי בבית יותר משאר הזמן. אחסנו את כלי השיט החדש שלנו בבטחה ככל שיכולנו. הבאנו אותו אל המפרצון, שבו, כפי שסיפרתי בהתחלה, הורדתי לחוף את הרפסודות שלי מן הספינה. גררנו אותו אל החוף עד קו המים של הגאות, ואז העבדתי את משרתי שישי בחפירת מבדוק קטן, גדול בדיוק כדי להכיל אותו ועמוק בדיוק כדי שיהיה בו די מים לצוף בהם. אחר כך, כשהמים נסוגו בשפל, בנינו סכר חזק לרוחב קצהו כדי לחסום את המים. וכך שכבה הסירה יבשה, מוגנת מן הגאות של הים. וכדי להגן עליה מן הגשם הנחנו עליה ענפי עצים רבים כל כך, ובצפיפות כזו, שהיא הייתה מקורה היטב כמו בית. וכך חיכינו לחודשים נובמבר ודצמבר, שבהם תכננתי לצאת להרפתקה שלי.
כשהעונה היציבה התחילה להגיע, ועם מזג האוויר הנאה חזרה אליי מחשבת התוכנית שלי, התכוננתי יום יום למסע. הדבר הראשון שעשיתי היה להפריש כמות מסוימת של מזון, שתהיה צידה לדרכנו. התכוונתי לפתוח את המבדוק בעוד שבוע או שבועיים ולהשיק את סירתנו. בוקר אחד, כשהייתי עסוק במשהו מן הסוג הזה, קראתי לשישי ואמרתי לו ללכת אל חוף הים ולראות אם יוכל למצוא צב ים או צב יבשה, דבר שבדרך כלל השגנו פעם בשבוע, הן בשביל הביצים והן בשביל הבשר. שישי לא הלך זמן רב, וכבר חזר בריצה ועף מעל החומה או הגדר החיצונית שלי, כמו מי שאינו מרגיש את האדמה ואת המדרגות שהוא דורך עליהן. ולפני שהספקתי לדבר איתו, הוא צועק אליי: "הו אדון! הו אדון! הו צער! הו רע!" "מה קרה, שישי?" אני אומר. "הו, שם, שם," הוא אומר, "אחת, שתיים, שלוש סירות; אחת, שתיים, שלוש!" מן הדרך הזו שבה דיבר הסקתי שיש שש. אבל כששאלתי גיליתי שיש רק שלוש. "טוב, שישי," אמרתי, "אל תפחד." וכך עודדתי אותו כמיטב יכולתי. אבל ראיתי שהבחור המסכן מפוחד נורא, כי שום דבר לא עבר בראשו מלבד המחשבה שהם באו לחפש אותו, ושיחתכו אותו לגזרים ויאכלו אותו. והמסכן רעד כל כך שכמעט לא ידעתי מה לעשות איתו. ניחמתי אותו כמיטב יכולתי, ואמרתי לו שאני בסכנה גדולה כמוהו, ושהם יאכלו אותי כמו אותו. "אבל," אמרתי, "שישי, עלינו להחליט להילחם בהם. אתה יכול להילחם, שישי?" "אני יורה," אמר, "אבל באים הרבה מספר גדול." "זה לא משנה," אמרתי שוב, "הרובים שלנו יפחידו את אלה שלא נהרוג." אז שאלתי אותו אם, בהנחה שאחליט להגן עליו, הוא יגן עליי, יעמוד לצדי ויעשה בדיוק מה שאומר לו. הוא אמר: "אני מת כשאתה אומר מת, אדון." הלכתי והבאתי מנה טובה של רום ונתתי לו, כי חסכתי ברום שלי כל כך שנשאר לי הרבה. כששתינו, ציוויתי עליו לקחת את שני רובי הציד שתמיד נשאנו, וטענתי אותם בכדוריות ברבור גדולות, בגודל של כדורי אקדח קטנים. אחר כך לקחתי ארבעה מוסקטים וטענתי כל אחד בשני קליעים ובחמישה כדורים קטנים. ואת שני האקדחים שלי טענתי בזוג כדורים כל אחד. תליתי את חרבי הגדולה, כרגיל, שלופה לצדי, ונתתי לשישי את הגרזן הקטן שלו. כשהתכוננתי כך, לקחתי את המשקפת שלי ועליתי על צלע הגבעה כדי לראות מה אוכל לגלות. במהרה גיליתי במשקפת שיש שם עשרים ואחד פראים, שלושה שבויים ושלוש סירות. נראה היה שכל עיסוקם הוא משתה הניצחון על שלושת הגופות האנושיות האלה: משתה ברברי באמת! אבל לא יותר ממה שהיה, כפי שכבר הבחנתי, מנהגם הרגיל. הבחנתי גם שהם נחתו לא במקום שבו נחתו כאשר שישי נמלט, אלא קרוב יותר למפרצון שלי, שם החוף נמוך ויער עבות מגיע כמעט עד הים. זה, יחד עם התיעוב שחשתי כלפי המטרה הבלתי אנושית שלשמה באו האומללים האלה, מילא אותי זעם כזה שירדתי שוב אל שישי ואמרתי לו שהחלטתי לרדת אליהם ולהרוג את כולם, ושאלתי אותו אם יעמוד לצדי. הוא כבר התגבר על פחדו, ורוחו התרוממה מעט בזכות הרום שנתתי לו. הוא היה עליז מאוד, ואמר לי שוב שימות כשאומר לו למות.
בהתקף הזעם הזה חילקתי בינינו את הנשק שטענתי, כמו קודם. נתתי לשישי אקדח אחד לתחוב בחגורתו ושלושה רובים לשאת על כתפו, ואני לקחתי אקדח אחד ואת שלושת הרובים האחרים. וכך יצאנו לדרך. לקחתי בקבוק קטן של רום בכיסי, ונתתי לשישי שק גדול ובו עוד אבק שריפה וכדורים. ואשר לפקודות, ציוויתי עליו להישאר צמוד מאחוריי, ולא לזוז, לא לירות ולא לעשות דבר עד שאומר לו, ובינתיים לא לומר מילה. וכך עשיתי עיקוף ימינה של כקילומטר וחצי, הן כדי לעבור את המפרצון והן כדי להיכנס ליער, כך שאוכל להגיע לטווח ירייה מהם לפני שיגלו אותי. ראיתי במשקפת שקל לעשות זאת.
בזמן שעשיתי את הצעדה הזו, חזרו אליי מחשבותיי הקודמות, והתחלתי לרכך את החלטתי. אינני מתכוון שפחדתי ממספרם, כי מכיוון שהיו אומללים עירומים ובלי נשק, ודאי שהייתי עדיף עליהם, ואפילו לו הייתי לבדי. אבל עלתה בדעתי השאלה: איזו קריאה, איזו סיבה, ועוד פחות מכך איזה הכרח יש לי ללכת ולטבול את ידיי בדם, לתקוף אנשים שלא עשו לי שום רע ולא התכוונו לעשות לי רע? לגביי הם היו חפים מפשע. מנהגיהם הברבריים היו האסון שלהם עצמם, והיו בהם אמנם סימן לכך שאלוהים נטש אותם, יחד עם שאר העמים באותו חלק של העולם, לטיפשות כזו ולדרכים בלתי אנושיות כאלה. אבל הדבר לא קרא לי ליטול על עצמי להיות שופט מעשיהם, ועוד פחות מכך להיות מוציא לפועל של משפטו. כאשר יראה לנכון, הוא ייקח את העניין לידיו, ובנקמה לאומית יעניש אותם כעם על פשעים לאומיים. אבל בינתיים, זה לא היה עניין שלי. נכון ששישי יכול להצדיק זאת, כי הוא אויב מוצהר ונמצא במצב מלחמה עם האנשים האלה ממש, ולכן מותר לו לתקוף אותם. אבל לא יכולתי לומר אותו דבר לגבי עצמי. הדברים האלה לחצו על מחשבותיי בעוצמה כזו לאורך כל הדרך, שהחלטתי רק ללכת ולהתמקם קרוב אליהם, כדי שאוכל לראות את המשתה הברברי שלהם, ואז לפעול כפי שאלוהים יכוון אותי. אבל אם לא יזדמן משהו שיהיה קריאה ברורה יותר אליי ממה שידעתי עד אז, לא אתערב בעניינם.
בהחלטה הזו נכנסתי ליער, ובכל הזהירות והשקט האפשריים, כששישי הולך צמוד לעקביי, צעדתי עד שהגעתי לשולי היער בצד הקרוב אליהם, כך שרק פינה אחת של היער הפרידה ביני לבינם. כאן קראתי בשקט לשישי, הראיתי לו עץ גדול שעמד ממש בפינת היער, ואמרתי לו ללכת אל העץ ולהודיע לי אם הוא יכול לראות משם בבירור מה הם עושים. הוא עשה כך, וחזר אליי מיד ואמר לי שאפשר לראות אותם משם בבירור. הוא אמר שכולם נמצאים סביב האש שלהם ואוכלים את בשרו של אחד השבויים, ושאחר שוכב כפות על החול במרחק קטן מהם, ושלדבריו אותו יהרגו בפעם הבאה. זה הצית את נשמתי. הוא אמר לי שהשבוי אינו מבני עמו, אלא אחד מן האנשים בעלי הזקן שסיפר לי עליהם, שבאו לארצו בסירה. אימה מילאה אותי רק לשמע האזכור של האיש הלבן בעל הזקן. ניגשתי אל העץ, וראיתי בבירור במשקפת אדם לבן שוכב על חוף הים, כשידיו ורגליו קשורות בסוף, או בצמחים דומים לגומא. ראיתי שהוא אירופי ושהוא לבוש בגדים.
היה שם עץ אחר, ומעבר לו סבך קטן, כארבעים וחמישה מטרים קרוב יותר אליהם מן המקום שבו הייתי. ראיתי שאם אעשה עיקוף קטן, אוכל להגיע לשם בלי שיגלו אותי, ואז אהיה במרחק חצי טווח ירייה מהם. לכן עצרתי את רגשותיי, אף שהייתי זועם באמת עד הקצה. חזרתי לאחור כעשרים צעדים, ונכנסתי מאחורי כמה שיחים שנמשכו לאורך כל הדרך עד שהגעתי אל העץ השני. ואז הגעתי אל גבעה קטנה, שממנה ראיתי אותם במלואם, ממרחק של כשבעים מטרים.
עכשיו לא היה לי רגע לאבד. תשעה עשר מן האומללים הנוראים ישבו על האדמה, כולם מצטופפים זה לצד זה, ורק עתה שלחו את השניים האחרים לשחוט את הנוצרי המסכן, ואולי להביא אותו איבר אחר איבר אל האש שלהם. הם כבר התכופפו להתיר את הקשרים שעל רגליו. פניתי אל שישי. "עכשיו, שישי," אמרתי, "עשה כמו שאני אומר לך." שישי אמר שיעשה. "אז, שישי," אמרתי, "עשה בדיוק כמו שאתה רואה אותי עושה; אל תחסיר דבר." הנחתי על האדמה את אחד המוסקטים ואת רובה הציד, ושישי עשה כמוני בנשק שלו. במוסקט האחר כיוונתי אל הפראים ואמרתי לו לעשות כמוני. אחר כך שאלתי אותו אם הוא מוכן, והוא אמר: "כן." "אז ירה בהם," אמרתי, ובאותו רגע יריתי גם אני.
שישי כיוון הרבה יותר טוב ממני: בצד שאליו ירה, הוא הרג שניים מהם ופצע שלושה נוספים, ובצד שלי הרגתי אחד ופצעתי שניים. אתם יכולים להיות בטוחים שהם נבהלו בהלה נוראה. כל מי שלא נפגע קפץ על רגליו, אבל הם לא ידעו מיד לאן לברוח או לאן להסתכל, כי לא ידעו מאין בא עליהם החורבן. שישי לא הסיר את עיניו ממני, כדי שיוכל, כפי שאמרתי לו, לראות מה אני עושה. לכן, מיד אחרי הירייה הראשונה, זרקתי את הרובה והרמתי את רובה הציד, ושישי עשה כמוני. הוא ראה אותי דורך ומכוון, ועשה שוב אותו דבר. "אתה מוכן, שישי?" אמרתי. "כן," אמר. "אז ירה," אמרתי, "בשם אלוהים!" ועם זאת יריתי שוב אל תוך האומללים ההמומים, וכך גם שישי. ומכיוון שרובינו היו טעונים עכשיו במה שאני קורא לו כדוריות ברבור, או כדורי אקדח קטנים, ראינו רק שניים נופלים. אבל רבים כל כך נפצעו, שהם התרוצצו סביב, צורחים וצועקים כמו יצורים מטורפים, כולם מגואלים בדם, ורובם פצועים קשה. שלושה מהם נפלו במהרה אחר כך, אם כי לא מתו לגמרי.
"עכשיו, שישי," אמרתי, כשהנחתי את הרובים הריקים והרמתי את המוסקט שעדיין היה טעון, "בוא אחריי." הוא עשה זאת באומץ רב. ואז פרצתי מן היער והראיתי את עצמי, ושישי צמוד לרגליי. ברגע שהבחנתי שהם רואים אותי, צעקתי בקול רם ככל שיכולתי, ואמרתי לשישי לעשות כך גם הוא. רצתי מהר ככל שיכולתי, וזה, אגב, לא היה מהר במיוחד, כי הייתי עמוס בנשק, ופניתי ישר אל הקורבן המסכן, ששכב, כפי שאמרתי, על החוף, בין המקום שבו ישבו לבין הים. שני הקצבים שעמדו להתחיל במלאכתם בו עזבו אותו בהפתעת הירייה הראשונה שלנו, ברחו בבהלה נוראה אל שפת הים וקפצו לתוך סירה, ושלושה נוספים מן השאר עשו אותה דרך. פניתי אל שישי ואמרתי לו להתקדם ולירות בהם. הוא הבין אותי מיד, רץ כשלושים וחמישה מטרים כדי להיות קרוב יותר אליהם, וירה בהם. חשבתי שהרג את כולם, כי ראיתי את כולם נופלים בערימה לתוך הסירה, אף שראיתי שניים מהם קמים שוב במהרה. בכל אופן, הוא הרג שניים מהם ופצע את השלישי, כך שזה שכב בקרקעית הסירה כאילו היה מת.
בזמן שמשרתי שישי ירה בהם, שלפתי את הסכין שלי וחתכתי את הסוף שבו היה כפות הקורבן המסכן. שחררתי את ידיו ורגליו, הרמתי אותו ושאלתי אותו בפורטוגזית מי הוא. הוא ענה בלטינית: "כריסטיאנוס", כלומר נוצרי. אבל הוא היה חלש ותשוש כל כך שבקושי יכול היה לעמוד או לדבר. הוצאתי את הבקבוק מכיסי ונתתי לו, וסימנתי לו לשתות, והוא שתה. נתתי לו פרוסת לחם והוא אכל אותה. אחר כך שאלתי אותו מאיזו ארץ הוא, והוא אמר: "אספניולה", כלומר ספרדי. כשהתאושש מעט, הראה לי בכל הסימנים שיכול היה לעשות כמה הוא חב לי על הצלתו. "סניור," אמרתי, בכל הספרדית שהצלחתי לגייס, "נדבר אחר כך, אבל עכשיו עלינו להילחם. אם נשאר בך כוח כלשהו, קח את האקדח הזה ואת החרב, והכה סביבך." הוא לקח אותם בהכרת תודה רבה. ומיד כשהיה הנשק בידיו, כאילו הפיח בו כוח חדש, הוא הסתער על רוצחיו כמו זעם, ותוך רגע חתך שניים מהם לגזרים. כי האמת היא שמכיוון שכל העניין היה הפתעה גמורה בשבילם, היצורים המסכנים נבהלו כל כך מרעש רובינו שנפלו מעצם התדהמה והפחד. לא היה בהם יותר כוח לנסות להימלט משהיה בבשרם כוח לעמוד בפני כדורינו. כך היה גם עם החמישה שבהם ירה שישי בסירה: שלושה מהם נפלו בגלל הפצעים שקיבלו, והשניים האחרים נפלו מפחד.
החזקתי את רובי בידי בלי לירות, כי רציתי לשמור על הטעינה מוכנה, משום שנתתי לספרדי את האקדח ואת החרב שלי. לכן קראתי לשישי ואמרתי לו לרוץ אל העץ שממנו ירינו לראשונה, ולהביא את הנשק שנשאר שם ריק. הוא עשה זאת במהירות רבה. אחר כך נתתי לו את המוסקט שלי, ואני עצמי ישבתי לטעון מחדש את כל השאר, ואמרתי להם לבוא אליי כשיצטרכו. בזמן שטענתי את הרובים האלה, התחולל קרב עז בין הספרדי לבין אחד הפראים, שהסתער עליו באחת מחרבות העץ הגדולות שלהם, אותו נשק שהיה אמור להרוג אותו קודם לכן, לולא מנעתי זאת. הספרדי, שהיה נועז ואמיץ ככל שאפשר לדמיין, אף שהיה חלש, נלחם באינדיאני זמן רב, ופצע אותו שני פצעים גדולים בראשו. אבל הפרא, בחור חסון ובעל כוח, נאבק איתו מקרוב, הפיל אותו, כי היה תשוש, והתחיל לעקור את חרבי מידו. ואז הספרדי, אף שהיה מתחתיו, הרפה בתבונה מן החרב, שלף את האקדח מחגורתו, ירה בפרא דרך גופו והרג אותו במקום, עוד לפני שאני, שרצתי לעזרתו, הספקתי להגיע אליו.
שישי, שעכשיו היה חופשי לפעול כרצונו, רדף אחרי האומללים הבורחים בלי שום נשק בידו מלבד הגרזן הקטן שלו. בו חיסל את שלושת אלה שנפצעו בהתחלה ונפלו, כפי שאמרתי קודם, ואת כל השאר שהצליח להשיג. הספרדי בא אליי לבקש רובה, ונתתי לו אחד מרובי הציד. בו רדף אחרי שניים מן הפראים ופצע את שניהם. אבל מכיוון שלא היה מסוגל לרוץ, שניהם נמלטו ממנו אל היער. שם רדף אחריהם שישי והרג אחד מהם, אבל השני היה זריז מדי בשבילו. אף שהיה פצוע, הוא קפץ לים ושחה בכל כוחו אל השניים שנשארו בסירה. שלושת אלה שבסירה, ואחד מהם פצוע, שלא ידענו אם מת או לא, היו כל מי שנמלט מידינו מתוך עשרים ואחד. החשבון המלא הוא כזה:
שלושה נהרגו בירייה הראשונה שלנו מן העץ.
שניים נהרגו בירייה הבאה.
שניים נהרגו בידי שישי בסירה.
שניים נהרגו בידי שישי מבין אלה שנפצעו בהתחלה.
אחד נהרג בידי שישי ביער.
שלושה נהרגו בידי הספרדי.
ארבעה נהרגו, שנמצאו נופלים פה ושם מפצעיהם, או שנהרגו בידי שישי במרדף אחריהם.
ארבעה נמלטו בסירה, ואחד מהם פצוע, אם לא מת.
בסך הכול עשרים ואחד.
אלה שהיו בסירה עבדו קשה כדי לצאת מטווח הירי. אף ששישי ירה בהם שתיים או שלוש יריות, לא נראה לי שפגע באף אחד מהם. שישי מאוד רצה שאקח אחת מסירותיהם ואדלוק אחריהם. ואכן הייתי מודאג מאוד מהימלטותם, פן יביאו את הבשורה הביתה לבני עמם ויחזרו אולי עם מאתיים או שלוש מאות סירות, ויבלעו אותנו בכוח מספרם בלבד. לכן הסכמתי לרדוף אחריהם בים. רצתי אל אחת מסירותיהם, קפצתי לתוכה ואמרתי לשישי לבוא אחריי. אבל כשהייתי בסירה, הופתעתי למצוא בה עוד יצור מסכן שוכב כפות ידיים ורגליים, כמו שהיה הספרדי, מוכן לשחיטה, וכמעט מת מפחד, כי לא ידע מה קורה. הוא לא יכול היה להרים את ראשו ולהציץ מעבר לדופן הסירה, כי היה כפות בחוזקה כזו, צווארו לעקביו, וכפות זמן רב כל כך, שבאמת נשארו בו רק מעט חיים.
מיד חתכתי את הסוף המפותל, או הגומא, שבו קשרו אותו, ורציתי לעזור לו לקום. אבל הוא לא יכול היה לעמוד או לדבר, אלא נאנח באופן מעורר רחמים ביותר. כך נראה, הוא עדיין האמין שהתירו אותו רק כדי להרוג אותו. כששישי בא אליו, אמרתי לו לדבר איתו ולספר לו על הצלתו. שלפתי את הבקבוק שלי, וגרמתי לשישי לתת לאומלל המסכן לגימה. הלגימה, יחד עם הבשורה על הצלתו, החיתה אותו, והוא התיישב בסירה. אבל כששישי שמע אותו מדבר והביט בפניו, כל אדם היה מתרגש עד דמעות לו ראה איך שישי נישק אותו, חיבק אותו, אימץ אותו אל לבו, בכה, צחק, צעק, קפץ סביב, רקד, שר; ואז שוב בכה, סחט את ידיו, היכה על פניו ועל ראשו; ואז שוב שר וקפץ סביב כמו מי שיצא מדעתו. עבר זמן רב עד שהצלחתי לגרום לו לדבר איתי או לספר לי מה קרה. אבל כשהתעשת מעט, הוא אמר לי שזה אביו.
לא קל לי לבטא עד כמה ריגש אותי לראות איזו התלהבות ואיזו אהבת בן התעוררו בפרא המסכן הזה למראה אביו, ולמראה הצלתו מן המוות. וגם אינני יכול לתאר אפילו חצי ממעשי האהבה המופרזים שעשה אחר כך. כי הוא נכנס לסירה ויצא ממנה פעמים רבות. כשנכנס אליו, היה מתיישב לידו, פותח את חזהו ומצמיד את ראש אביו אל חיקו דקות ארוכות, כדי לחמם אותו. אחר כך לקח את זרועותיו ואת קרסוליו, שהיו קהים ונוקשים מן הקשירה, ושפשף ועיסה אותם בידיו. ואני, כשהבנתי מה המצב, נתתי לו מעט רום מן הבקבוק שלי לשפשף בו את האיברים, וזה עשה להם טוב רב.
העניין הזה שם קץ למרדף שלנו אחרי הסירה עם שאר הפראים, שכבר כמעט נעלמו מן העין. ומזל היה לנו שלא רדפנו אחריהם. כי בתוך שעתיים התחילה לנשוב רוח חזקה כל כך, עוד לפני שהספיקו לעבור רבע מדרכם, והיא המשיכה לנשוב בחוזקה כל הלילה, ומצפון־מערב, כלומר נגדם, כך שלא יכולתי להניח שסירתם שרדה, או שהגיעו אי פעם לחופם.
אבל נחזור לשישי. הוא היה עסוק כל כך באביו שלא היה לבי לקחת אותו ממנו זמן מה. אבל כשחשבתי שהוא יכול לעזוב אותו מעט, קראתי לו אליי, והוא בא קופץ וצוחק ומאושר עד הקצה. אז שאלתי אותו אם נתן לאביו לחם. הוא הניע את ראשו ואמר: "אין; כלב מכוער אוכל הכול בעצמו." אז נתתי לו עוגת לחם מתוך נרתיק קטן שנשאתי במיוחד לשם כך. נתתי לו גם לגימה בשבילו עצמו, אבל הוא לא רצה לטעום ממנה, אלא נשא אותה לאביו. היו לי בכיס שניים או שלושה אשכולות צימוקים, ולכן נתתי לו חופן מהם בשביל אביו. רק נתן את הצימוקים לאביו, וכבר ראיתי אותו יוצא מן הסירה ורץ משם כאילו כישפו אותו, כי הוא היה הבחור המהיר ביותר ברגליו שראיתי מעודי. אני אומר, הוא רץ במהירות כזו שנעלם מן העין כמעט ברגע. ואף שקראתי וצעקתי אחריו, זה לא הועיל: הוא רץ והלך. כעבור רבע שעה ראיתי אותו חוזר, אם כי לא מהר כמו שהלך. וכשהתקרב ראיתי שהוא מאט, כי היה משהו בידו. כשהגיע אליי, גיליתי שהוא רץ עד הבית כדי להביא כד או סיר חרס, להביא לאביו מים מתוקים, ושהביא עוד שתי עוגות או כיכרות לחם. את הלחם נתן לי, ואת המים נשא לאביו. אבל מכיוון שגם אני הייתי צמא מאוד, לקחתי מעט מהם. המים החיו את אביו יותר מכל הרום או המשקאות החריפים שנתתי לו, כי הוא התעלף מצמא.
אחרי שאביו שתה, קראתי אליו לשאול אם נשארו מים. הוא אמר: "כן." ואמרתי לו לתת אותם לספרדי המסכן, שהיה זקוק להם לא פחות מאביו. שלחתי גם לספרדי אחת מעוגות הלחם ששישי הביא. הספרדי היה אכן חלש מאוד, ונח על מקום ירוק בצל עץ. גם איבריו היו נוקשים מאוד ונפוחים מאוד מן הקשירה הגסה שבה היה כפות. כשראיתי שכאשר בא אליו שישי עם המים, הוא התיישב ושתה ולקח את הלחם והתחיל לאכול, ניגשתי אליו ונתתי לו חופן צימוקים. הוא נשא את עיניו אל פניי, עם כל סימני ההכרה בטובה וההודיה שיכולים להופיע על פנים כלשהם. אבל הוא היה חלש כל כך, אף שהתאמץ כל כך בקרב, שלא יכול היה לעמוד על רגליו. הוא ניסה לעשות זאת פעמיים או שלוש, אבל באמת לא היה מסוגל, כי קרסוליו היו נפוחים וכאבו לו מאוד. לכן אמרתי לו לשבת בשקט, ודאגתי ששישי ישפשף את קרסוליו וירחץ אותם ברום, כמו שעשה לאביו.
הבחנתי שהיצור המסור והמסכן, כל זמן שהיה כאן, הסב את ראשו כל שתי דקות, ואולי בתדירות גבוהה עוד יותר, כדי לראות אם אביו נמצא באותו מקום ובאותה תנוחה שבה השאיר אותו יושב. ולבסוף גילה שאינו נראה. על כך קפץ, ובלי לומר מילה עף אליו במהירות כזו, שבקושי אפשר היה להבחין שרגליו נוגעות באדמה כשרץ. אבל כשהגיע, גילה רק שאביו נשכב כדי להקל על איבריו. לכן חזר שישי אליי מיד. ואז אמרתי לספרדי שייתן לשישי לעזור לו לקום אם יוכל, ולהוביל אותו אל הסירה, ושישי ייקח אותו למשכננו, שם אטפל בו. אבל שישי, בחור חסון וחזק, הרים את הספרדי על גבו ונשא אותו אל הסירה. הוא הושיב אותו בעדינות על דופן הקאנו, כשרגליו בתוכה, ואחר כך הרים אותו פנימה לגמרי והושיב אותו צמוד לאביו. מיד יצא שוב מן הסירה, דחף אותה אל המים, וחתר בה לאורך החוף מהר יותר משיכולתי ללכת, אף שהרוח נשבה די חזק. כך הביא את שניהם בשלום אל המפרצון שלנו, השאיר אותם בסירה, ורץ להביא את הסירה השנייה. כשעבר על פניי דיברתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא הולך. הוא אמר לי: "הולך להביא עוד סירה." ומשם יצא כמו הרוח, כי באמת שום אדם או סוס לא רץ כמוהו. והוא הביא את הסירה השנייה אל המפרצון כמעט באותו זמן שאני הגעתי אליו ביבשה. אז העביר אותי לצד השני, ואחר כך הלך לעזור לאורחינו החדשים לצאת מן הסירה, וכך עשה. אבל אף אחד מהם לא יכול היה ללכת, כך ששישי המסכן לא ידע מה לעשות.
כדי לפתור את הבעיה, הפעלתי את מחשבתי. קראתי לשישי שיגיד להם לשבת על הגדה בזמן שהוא בא אליי, ובמהרה עשיתי מין אלונקה להשכיב אותם עליה. שישי ואני נשאנו את שניהם יחד עליה, בינינו.
אבל כשהבאנו אותם אל מחוץ לחומה שלנו, או הביצור, היינו במבוכה גדולה עוד יותר מקודם. כי אי אפשר היה להעביר אותם מעליה, והחלטתי שלא להרוס אותה. לכן התחלתי לעבוד שוב, ושישי ואני, בתוך כשעתיים, הקמנו אוהל נאה מאוד, מכוסה מפרשים ישנים ומעליהם ענפי עצים. האוהל עמד בשטח שמחוץ לגדר החיצונית שלנו, בינה לבין חורשת העצים הצעירים ששתלתי. וכאן הכנו להם שתי מיטות ממה שהיה לי, כלומר מקש אורז טוב, ועל כל מיטה שמיכה אחת לשכב עליה ושמיכה אחרת להתכסות בה.
האי שלי היה עכשיו מיושב, וחשבתי את עצמי עשיר מאוד בנתינים. והייתה זו מחשבה משעשעת, שחשבתי לעיתים קרובות, עד כמה אני דומה למלך. ראשית, כל הארץ הייתה רכושי, כך שהייתה לי זכות שלטון שאין עליה עוררין. שנית, בני עמי היו כפופים לי לגמרי: הייתי האדון והמחוקק המוחלט. כולם היו חייבים לי את חייהם, ומוכנים היו למסור את חייהם למעני, אילו היה צורך בכך. ראוי לציין גם שהיו לי רק שלושה נתינים, והם היו בני שלוש דתות שונות: משרתי שישי היה פרוטסטנטי, אביו היה עובד אלילים ואוכל אדם, והספרדי היה קתולי. בכל זאת העניקתי חופש מצפון בכל ממלכותיי. אבל זה רק בדרך אגב.
ברגע שדאגתי לשני השבויים החלשים שהצלתי, ונתתי להם מחסה ומקום לנוח בו, התחלתי לחשוב על הכנת מזון בשבילם. הדבר הראשון שעשיתי היה לצוות על שישי לקחת עז בת שנה, בין גדי לעז בוגרת, מן העדר המיוחד שלי, לשחיטה. חתכתי את הרבע האחורי וקצצתי אותו לחתיכות קטנות, והעבדתי את שישי בהרתחה ובבישול. הכנו להם מאכל טוב מאוד, אני מבטיח לכם, של בשר ומרק. ומכיוון שבישלתי בחוץ, כי לא הדלקתי אש בתוך החומה הפנימית שלי, נשאתי את הכול אל האוהל החדש. ערכתי שם שולחן בשבילם, התיישבתי ואכלתי גם אני את ארוחתי איתם, וכמיטב יכולתי עודדתי ושימחתי אותם. שישי היה המתורגמן שלי, במיוחד מול אביו, ולמעשה גם מול הספרדי, כי הספרדי דיבר את שפת הפראים די טוב.
אחרי שסעדנו את ארוחת הצהריים, או ליתר דיוק את ארוחת הערב, ציוויתי על שישי לקחת אחת הסירות וללכת להביא את המוסקטים שלנו ואת שאר כלי הירייה, שמחוסר זמן השארנו בשדה הקרב. למחרת ציוויתי עליו ללכת ולקבור את גופות הפראים, ששכבו חשופות לשמש ועד מהרה יעלו צחנה. ציוויתי עליו גם לקבור את השרידים הנוראים של משתה הזוועה שלהם, שלא יכולתי אפילו לחשוב לעשות זאת בעצמי; ואף לא יכולתי לשאת את מראם אילו עברתי בדרך ההיא. את כל זה ביצע בדייקנות, ומחק אפילו כל סימן לכך שהפראים היו שם. כך שכאשר הלכתי לשם שוב, בקושי יכולתי לזהות את המקום, אלא לפי פינת היער שהצביעה עליו.
אחר כך התחלתי לנהל שיחה קטנה עם שני נתיניי החדשים. ראשית, הבאתי את שישי לשאול את אביו מה הוא חושב על הימלטותם של הפראים בסירה ההיא, והאם עלינו לצפות שיחזרו בכוח גדול מדי בשבילנו לעמוד בפניו. דעתו הראשונה הייתה שהפראים שבסירה לא יכלו לשרוד את הסערה שנשבה בלילה שבו יצאו, ובהכרח טבעו, או שנסחפו דרומה אל חופים אחרים, שבהם היה ודאי שייטרפו, כשם שהיה ודאי שיטבעו אילו נטרפה סירתם. אבל אשר למה שיעשו אם יגיעו לחוף בשלום, אמר שאינו יודע. אבל לדעתו הם נבהלו כל כך מאופן ההתקפה עליהם, מן הרעש ומן האש, שהוא מאמין שיספרו לאנשים שכולם נהרגו ברעם ובברק, ולא ביד אדם. ושהשניים שהופיעו, כלומר שישי ואני, היו שתי רוחות שמימיות, או שדי זעם, שירדו להשמיד אותם, ולא בני אדם עם נשק. את זה, אמר, הוא יודע, כי שמע את כולם צועקים כך בשפתם זה אל זה. שהרי לא יכלו להבין איך אדם יכול להטיל אש, לדבר רעם ולהרוג מרחוק בלי להרים יד, כמו שנעשה עכשיו. והפרא הזקן הזה צדק. כי כפי שהבנתי מאוחר יותר ממקורות אחרים, הפראים לא ניסו מעולם אחר כך לעבור אל האי. הם נבהלו כל כך מן הסיפורים של ארבעת האנשים האלה (כי כך נראה, הם אכן ניצלו מן הים), שהאמינו שכל מי שילך אל האי המכושף ההוא יושמד באש מן האלים. אבל את זה לא ידעתי אז, ולכן הייתי במשך זמן רב בחרדה מתמדת, ונשארתי תמיד על המשמר עם כל צבאי. כי עכשיו, כשהיינו ארבעה, הייתי מוכן להתמודד עם מאה מהם בכל עת, בקרב הוגן בשדה פתוח.