אולם כעבור זמן קצר, כשלא הופיעו עוד סירות, הפחד מבואם התפוגג, והתחלתי לשקול שוב את מחשבותיי הקודמות על מסע אל היבשת. גם אביו של שישי הבטיח לי שאוכל לסמוך על יחס טוב מצד בני עמו, בזכותו, אם אלך. אבל מחשבותיי נעצרו מעט כאשר שוחחתי שיחה רצינית עם הספרדי, והבנתי שיש עוד שישה עשר מבני ארצו ופורטוגזים, שספינתם נטרפה והם נמלטו אל הצד ההוא. הם חיו שם אמנם בשלום עם הפראים, אבל היו במצוקה קשה מאוד בכל הנוגע למצרכים החיוניים, ולמעשה גם לעצם קיומם. שאלתי אותו על כל פרטי מסעם, ונודע לי שהייתה זו ספינה ספרדית שהפליגה מריו דה לה פלטה להוואנה. היא נצטוותה לפרוק שם את מטענה, שהיה בעיקר עורות וכסף, ולהביא בחזרה כל סחורה אירופית שתוכל למצוא שם. על סיפונה היו חמישה מלחים פורטוגזים, שאספו מספינה טרופה אחרת. חמישה מאנשיהם שלהם טבעו כשהספינה אבדה לראשונה, ואלה נמלטו דרך אינספור סכנות וסיכונים, והגיעו, כמעט מורעבים, אל חוף אוכלי האדם, ושם ציפו בכל רגע להיטרף. הוא סיפר לי שהיו להם כמה כלי נשק, אבל הם היו חסרי תועלת לגמרי, כי לא היו להם לא אבק שריפה ולא כדורים. מי הים הרטיבו והרסו את כל אבק השריפה שלהם, מלבד מעט, ובו השתמשו כשנחתו לראשונה, כדי להשיג לעצמם מעט מזון.
שאלתי אותו מה לדעתו יעלה בגורלם שם, והאם תכננו דרך כלשהי להימלט. הוא אמר שהתייעצו על כך פעמים רבות, אבל מכיוון שלא הייתה להם לא ספינה, ולא כלים לבנות אחת, ולא צידה מכל סוג שהוא, כל התייעצויותיהם הסתיימו תמיד בדמעות ובייאוש. שאלתי אותו איך לדעתו יקבלו הצעה ממני שעשויה להוביל לבריחה, והאם, אילו היו כולם כאן, אי אפשר היה לעשות זאת. אמרתי לו בגלוי שאני חושש בעיקר מבגידתם ומיחס רע כלפיי, אם אמסור את חיי בידיהם. שהרי הכרת הטוב אינה מידה טבועה בטבע האדם, ובני אדם אינם מכוונים תמיד את מעשיהם לפי הטובות שקיבלו, אלא דווקא לפי התועלת שהם מצפים לה. אמרתי לו שיהיה קשה מאוד אם אני אהיה הכלי להצלתם, והם יהפכו אותי אחר כך לאסיר שלהם בספרד החדשה, שם אנגלי בוודאי יוקרב, יהיה אשר יהיה ההכרח או המקרה שהביאו אותו לשם. אמרתי שאני מעדיף להימסר לידי הפראים ולהיטרף חי מאשר ליפול לציפורניהם חסרות הרחמים של הכמרים ולהילקח אל האינקוויזיציה. הוספתי שאחרת, כך הייתי משוכנע, אילו היו כולם כאן, היינו יכולים, עם ידיים רבות כל כך, לבנות ספינה גדולה דיה כדי לשאת את כולנו מכאן, אם דרומה לברזיל ואם צפונה אל האיים או אל החוף הספרדי. אבל אם לאחר שאשים נשק בידיהם, הם ייקחו אותי בכוח אל בני עמם כגמול, ייתכן שיתייחסו אליי רע בתמורה לחסד שעשיתי עמם, ומצבי יהיה גרוע ממה שהיה קודם.
הוא ענה בכנות ובתמימות רבה, שמצבם עלוב כל כך, והם מודעים לכך כל כך, שהוא מאמין שהם יתעבו את עצם המחשבה לנהוג ברעה באדם שיסייע להצלתם. ואם ארצה, אמר, הוא ילך אליהם עם הזקן וידבר איתם על כך, ויחזור ויביא לי את תשובתם. הוא יתנה איתם תנאים בשבועה חגיגית, שיהיו כפופים לחלוטין להוראותיי כמפקדם וכרב החובל שלהם. הם יישבעו על כלי הקודש ועל הבשורה להיות נאמנים לי, וללכת לאותה ארץ נוצרית שאסכים עליה, ולא לשום ארץ אחרת, ולציית לפקודותיי באופן מלא ומוחלט עד שינחתו בשלום בארץ שאבחר בה. והוא יביא מהם חוזה לשם כך, חתום בידיהם. אחר כך אמר לי שהוא עצמו יישבע לי ראשון שלעולם לא יזוז ממני כל ימי חייו, עד שאתן לו פקודה, ושיעמוד לצדי עד טיפת דמו האחרונה, אם תהיה ולו ההפרה הקטנה ביותר של אמונים מצד בני ארצו. הוא סיפר לי שכולם אנשים מנומסים וישרים מאוד, ושהם נמצאים במצוקה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין: אין להם לא נשק, ולא בגדים, ולא שום מזון, והם נתונים לחסדם ולשיקול דעתם של הפראים, ואבדה להם כל תקווה לחזור אי פעם לארצם. והוא היה בטוח, אמר, שאם אקח על עצמי להושיע אותם, הם יחיו וימותו למעני.
על סמך ההבטחות האלה החלטתי להסתכן ולהושיע אותם, אם אפשר, ולשלוח את הפרא הזקן ואת הספרדי הזה אליהם כדי לשאת ולתת. אבל כשהכנו הכול ליציאה, הספרדי עצמו העלה התנגדות, שהיה בה מצד אחד כל כך הרבה תבונה, ומצד שני כל כך הרבה כנות, שלא יכולתי שלא להיות מרוצה ממנה מאוד. ולפי עצתו דחיתי את הצלת חבריו בחצי שנה לפחות. העניין היה כך: הוא היה איתנו כבר כחודש, ובמשך הזמן הזה הראיתי לו באיזה אופן דאגתי, בעזרת ההשגחה, לפרנסתי. הוא ראה בבירור כמה תבואה ואורז אגרתי. הכמות הזאת, אף שהייתה יותר ממספיקה לי לבדי, לא הספיקה, בלי חיסכון קפדני, למשפחתי, שגדלה עכשיו לארבע נפשות. ועוד פחות מכך תספיק אם יבואו בני ארצו, שהיו, כפי שאמר, שישה עשר, שעדיין בחיים. והכי פחות תספיק כדי לצייד את כלי השיט שלנו, אם נבנה אחד, למסע אל אחת המושבות הנוצריות באמריקה. לכן אמר לי שלדעתו יהיה נבון יותר לתת לו ולשני האחרים לחפור ולעבד עוד אדמה, ככל שאוכל להקצות זרע לזריעה, ושנחכה לקציר נוסף, כדי שתהיה לנו אספקת תבואה לבני ארצו כשיבואו. שהרי מחסור עלול לפתות אותם לריב, או לגרום להם לחשוב שלא ניצלו כלל, אלא רק עברו מצרה אחת לאחרת. "אתה יודע," אמר, "שבני ישראל, אף ששמחו בתחילה על שנגאלו ממצרים, מרדו אפילו באלוהים עצמו, שגאל אותם, כשחסר להם לחם במדבר."
זהירותו הייתה כה במקומה, ועצתו כה טובה, שלא יכולתי שלא להיות מרוצה מאוד מהצעתו, כשם שהייתי מרוצה מנאמנותו. כך התחלנו לחפור, כל ארבעתנו, ככל שאפשרו כלי העץ שעמדו לרשותנו. ובתוך כחודש, שבסופו הגיעה עונת הזריעה, הכשרנו וטיפחנו כל כך הרבה אדמה, שזרענו בה כשמונה מאות ליטרים של שעורה ושישה עשר כדים של אורז, שהיו, בקיצור, כל הזרע שיכולנו להקצות. למעשה השארנו לעצמנו בקושי די מזון לששת החודשים שבהם היינו צריכים לחכות ליבול - כלומר, מהרגע שהפרשנו את הזרע לזריעה, כי אין להניח שהוא נשאר באדמה שישה חודשים בארץ ההיא.
עכשיו, כשהייתה לנו חברה מספקת, ומספרנו הספיק כדי שלא נפחד מהפראים אילו באו, אלא אם כן היו רבים מאוד, הסתובבנו בחופשיות בכל רחבי האי בכל פעם שהיה לנו צורך. ומכיוון שמחשבות הבריחה וההצלה מילאו את ראשנו, לא היה אפשר, לפחות לי, להוציא מראשי את האמצעים לכך. לשם כך סימנתי כמה עצים שנראו לי מתאימים למלאכתנו, והעמדתי את שישי ואת אביו לכרות אותם. אחר כך הטלתי על הספרדי, שאיתו חלקתי את מחשבותיי בעניין, לפקח על עבודתם ולהדריך אותה. הראיתי להם באיזה עמל בלתי נלאה ביקעתי עץ גדול לקרשים בודדים, וגרמתי להם לעשות כמוני, עד שהכינו כתריסר קרשים גדולים של אלון טוב, ברוחב של כשישים סנטימטרים, באורך של כעשרה וחצי מטרים ובעובי של חמישה עד עשרה סנטימטרים. כל אחד יכול לדמיין איזו עבודה עצומה זו הייתה.
באותו זמן השתדלתי להגדיל ככל יכולתי את עדר העיזים המאולפות הקטן שלי. לשם כך שלחתי יום אחד את שישי ואת הספרדי לצאת, ולמחרת יצאתי אני עם שישי (כי עשינו זאת בתורות), וכך השגנו כעשרים גדיים צעירים לגדל יחד עם השאר. שכן בכל פעם שירינו באם, חסכנו על הגדיים והוספנו אותם לעדר. אבל מעל לכול, כשהגיעה עונת ייבוש הענבים, דאגתי שכמות עצומה כל כך תיתלה בשמש, שאני מאמין שאילו היינו באליקנטה, שם מייבשים את צימוקי השמש, היינו יכולים למלא שישים או שמונים חביות. הצימוקים האלה, יחד עם הלחם שלנו, היו חלק גדול ממזוננו - וזו הייתה גם תזונה טובה מאוד, אני מבטיח לכם, כי הם מזינים במיוחד.
עכשיו הגיע הקציר, והיבול שלנו היה במצב טוב. זה לא היה היבול השופע ביותר שראיתי באי, אבל הוא הספיק למטרתנו. שכן משמונה מאות ליטרים של שעורה אספנו ודשנו יותר משמונת אלפים ליטרים, ובאורז היה היחס דומה. זה היה מלאי מספיק למזוננו עד הקציר הבא, אפילו אילו היו כל ששת עשר הספרדים איתי על החוף. או, אילו היינו מוכנים להפלגה, הוא היה מספיק בשפע כדי לצייד את ספינתנו ולשאת אותנו לכל מקום בעולם - כלומר, לכל מקום באמריקה. כשאכסנו ואבטחנו כך את מחסן התבואה שלנו, התחלנו לעבוד על עוד כלי נצרים, כלומר סלים גדולים, שבהם שמרנו אותה. הספרדי היה זריז ומיומן מאוד במלאכה הזאת, ולעתים קרובות נזף בי על שלא עשיתי מעבודה כזאת דברים מסוימים להגנה; אבל אני לא ראיתי בכך צורך.
ועכשיו, כשהיה לנו מלאי מזון מלא לכל האורחים שציפיתי להם, נתתי לספרדי רשות לעבור אל היבשת, ולראות מה יוכל לעשות עם אלה שהשאיר שם מאחוריו. נתתי לו הוראה מפורשת לא להביא שום אדם שלא יישבע קודם, בנוכחותו ובנוכחות הפרא הזקן, שבשום אופן לא יפגע, לא יילחם ולא יתקוף את האיש שימצא באי, שהיה טוב לב כל כך לשלוח לקרוא להם לשם הצלתם; אלא שיעמדו לצדו ויגנו עליו מפני כל ניסיון כזה, ושבכל מקום שילכו יהיו כפופים ונתונים לגמרי לפקודתו; ושכל זה יועלה על הכתב וייחתם בידיהם. איך היו אמורים לעשות זאת, כשידעתי שאין להם לא עט ולא דיו - זו הייתה שאלה שמעולם לא שאלנו. עם ההוראות האלה יצאו הספרדי והפרא הזקן, אביו של שישי, באחת הסירות שאפשר לומר שבאו בה, או נכון יותר, שהובאו בה, כשבאו כשבויים כדי להיטרף בידי הפראים. נתתי לכל אחד מהם מוסקט עם מנגנון הצתה, וכשמונה מנות של אבק שריפה וכדורים, והזהרתי אותם לחסוך מאוד בשניהם, ולא להשתמש בהם אלא בשעת חירום.
זו הייתה עבודה משמחת, שכן אלה היו הצעדים הראשונים שנקטתי לקראת הצלתי מזה עשרים ושבע שנים וכמה ימים. נתתי להם צידה של לחם ושל ענבים מיובשים, שהספיקה להם עצמם לימים רבים, והספיקה לכל הספרדים לכשמונה ימים. איחלתי להם הפלגה טובה וראיתי אותם יוצאים. הסכמנו על אות שיתלו בשובם, שלפיו אוכל לזהות אותם מרחוק כשיחזרו, לפני שיגיעו לחוף. הם יצאו עם רוח נוחה ביום שבו הירח היה מלא, לפי חשבוני בחודש אוקטובר. אבל אשר לחשבון מדויק של הימים, אחרי שאיבדתי אותו פעם אחת, לא יכולתי עוד לשחזר אותו. אפילו את מספר השנים לא שמרתי בדייקנות כזאת שאהיה בטוח שאני צודק; אף שכפי שהתברר כשבדקתי אחר כך את חשבוני, מצאתי ששמרתי על חשבון נכון של השנים.
חיכיתי להם לא פחות משמונה ימים, כשאירע מקרה מוזר ובלתי צפוי, שספק אם נשמע כמותו אי פעם בדברי הימים. בוקר אחד ישנתי שינה עמוקה בבקתתי, כששישי, משרתי, בא בריצה אליי וקרא בקול: "אדון, אדון, הם באו, הם באו!" קפצתי ממקומי, ובלי לחשוב על הסכנה יצאתי, ברגע שהספקתי ללבוש את בגדיי, דרך החורשה הקטנה שלי, שאגב, הפכה כבר בזמן הזה ליער סבוך מאוד. אני אומר, בלי לחשוב על הסכנה יצאתי בלי נשקי, דבר שלא היה ממנהגי. אבל הופתעתי כשהפניתי את עיניי אל הים, ומיד ראיתי סירה במרחק של כשבעה קילומטרים, שעשתה דרכה אל החוף עם מפרש מהסוג שקוראים לו "כתף כבש", והרוח נשבה די נוח כדי להביא אותם פנימה. עוד הבחנתי מיד שהם לא באו מהצד שבו שכן החוף שמנגד, אלא מהקצה הדרומי ביותר של האי. לכן קראתי לשישי להיכנס, ואמרתי לו להסתתר היטב, כי אלה אינם האנשים שחיכינו להם, ואיננו יודעים עדיין אם הם ידידים או אויבים. אחר כך נכנסתי להביא את המשקפת שלי, כדי לראות מה אוכל להבין מהם. הוצאתי את הסולם וטיפסתי לראש הגבעה, כפי שנהגתי לעשות כשחששתי ממשהו, כדי להשקיף בבירור רב יותר בלי להתגלות. בקושי דרכה רגלי על הגבעה, ועיני כבר גילתה בבירור ספינה עוגנת, במרחק של כשנים עשר קילומטרים ממני, בכיוון דרום-דרום-מזרח, אבל לא יותר משבעה קילומטרים מהחוף. לפי מה שראיתי, היה ברור שזו ספינה אנגלית, והסירה נראתה כסירה גדולה אנגלית של ספינה.
אינני יכול לתאר את המבוכה שהייתי בה. השמחה לראות ספינה, ועוד ספינה שהיה לי יסוד להאמין שמאיישים אותה בני ארצי, ולכן ידידים, הייתה גדולה יותר משאוכל לתאר. ובכל זאת ריחפו סביבי ספקות נסתרים - אינני יודע מאין באו - שציוו עליי להישמר. ראשית, עלה בדעתי לשאול מה יש לספינה אנגלית לחפש בחלק הזה של העולם, שהרי זו לא הייתה הדרך אל שום מקום בעולם שבו היה לאנגלים מסחר, או ממנו. וידעתי שלא היו סערות שיכלו להסיע אותם לכאן במצוקה. ואם הם באמת אנגלים, סביר מאוד שהם כאן לשם מטרה לא טובה; ומוטב לי להישאר כפי שאני מאשר ליפול לידי גנבים ורוצחים.
אל יבוז אדם לרמזים ולאותות הנסתרים על סכנה, הניתנים לו לעתים כשהוא חושב שאין שום אפשרות שהיא אמיתית. שרמזים ואותות כאלה ניתנים לנו - מעטים, כך אני מאמין, מאלה שהתבוננו בדברים, יוכלו להכחיש. שהם גילויים ודאיים של עולם בלתי נראה ושל מגע עם רוחות - בזה איננו יכולים לפקפק. ואם נראה שמגמתם להזהיר אותנו מפני סכנה, מדוע לא נניח שהם באים משליח ידידותי כלשהו (אם עליון ואם נמוך וכפוף יותר - לא זו השאלה), ושהם ניתנים לטובתנו?
המקרה הנוכחי מאשר לי בשפע את צדקתה של הטענה הזאת. שכן אילולא נעשיתי זהיר בגלל האזהרה הנסתרת הזאת, יהיה מקורה אשר יהיה, הייתי אבוד בלי ספק, ובמצב גרוע בהרבה מקודם, כפי שתראו מיד. לא עמדתי זמן רב בעמדה הזאת, וכבר ראיתי את הסירה מתקרבת לחוף, כאילו חיפשו מפרצון להיכנס אליו לשם נחיתה נוחה. אולם מכיוון שלא התקדמו מספיק, הם לא ראו את המפרצון הקטן שבו הנחתתי בעבר את הרפסודות שלי, אלא העלו את הסירה על החוף, על החול, במרחק של כשמונה מאות מטרים ממני. זה היה מזל גדול בשבילי, כי אחרת היו נוחתים ממש על מפתן דלתי, אם אפשר לומר כך, ומהר מאוד היו מגרשים אותי מהמבצר שלי, ואולי שודדים ממני את כל אשר לי. כשירדו לחוף, הייתי משוכנע לגמרי שהם אנגלים, לפחות רובם. אחד או שניים חשבתי שהם הולנדים, אבל התברר שלא. בסך הכול היו אחד עשר איש, ושלושה מהם, כך גיליתי, היו בלי נשק, וכפי שחשבתי, כבולים. כשארבעה או חמישה הראשונים קפצו לחוף, הם הוציאו את השלושה האלה מהסירה כשבויים. אחד מהשלושה ראיתי עושה תנועות נלהבות ביותר של תחינה, של צער ושל ייאוש, עד כדי הגזמה ממש. שני האחרים, כך ראיתי, הרימו לפעמים את ידיהם, ונראו אמנם מודאגים, אבל לא במידה כזאת כמו הראשון. הייתי נבוך לגמרי למראה, ולא ידעתי מה פשר הדבר. שישי קרא אליי באנגלית, ככל שיכול: "הו אדון! אתה רואה, אנשים אנגלים אוכלים שבוי, כמו אנשים פראים." "מה, שישי," אמרתי, "אתה חושב שהם הולכים לאכול אותם?" "כן," אמר שישי, "הם יאכלו אותם." "לא, לא, שישי," אמרתי, "אני חושש שהם אמנם ירצחו אותם, אבל אתה יכול להיות בטוח שהם לא יאכלו אותם."
כל אותו זמן לא היה לי מושג מה באמת קורה, אלא עמדתי ורעדתי מאימת המראה, וציפיתי בכל רגע שהשלושה ייהרגו. ופעם אחת אפילו ראיתי אחד מהנבלים מרים את זרועו עם קורדה גדולה, כפי שהמלחים קוראים לה, או חרב, כדי להכות באחד האומללים; וציפיתי לראות אותו נופל בכל רגע, ולמראה זה נדמה היה שכל הדם בגופי קופא בעורקיי. עכשיו ייחלתי בכל לבי שהספרדי והפרא שהלך איתו יהיו כאן, או שתהיה לי דרך להגיע אליהם מבלי להתגלות, לטווח ירייה, כדי שאוכל להציל את שלושת האנשים, כי לא ראיתי שיש בידיהם כלי ירייה. אבל הדבר התגלגל אחרת, לשביעות רצוני. אחרי שראיתי את היחס המחפיר שהפגינו המלחים החצופים כלפי שלושת האנשים, ראיתי את החבר'ה מתפזרים ברחבי האי, כאילו רצו לראות את הארץ. ראיתי ששלושת האנשים האחרים קיבלו גם הם חופש ללכת לאן שירצו; אבל שלושתם ישבו על הקרקע, שקועים במחשבות מאוד, ונראו כאנשים מיואשים. זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שבה עליתי לחוף והתחלתי להביט סביבי: איך ראיתי את עצמי אבוד, באיזו פראות הבטתי סביבי, איזה חששות נוראים היו לי, ואיך לנתי כל הלילה בעץ מפחד שחיות פרא יטרפו אותי. כשם שבלילה ההוא לא ידעתי דבר על האספקה שעתידה הייתה להגיע אליי בזכות הסערות והגאות, שהסיעו בהשגחה את הספינה קרוב יותר ליבשה, ושממנה התפרנסתי והתקיימתי מאז זמן כה רב - כך שלושת האנשים המסכנים והעזובים האלה לא ידעו דבר על כמה ודאית הייתה הצלתם ואספקתם, כמה קרובה הייתה אליהם, וכמה באמת ובתמים היו במצב של ביטחון, באותו זמן שחשבו את עצמם אבודים ואת מצבם חסר תקווה. כה מעט אנו רואים לפנינו בעולם, וכה רבה הסיבה שלנו לסמוך בלב שמח על בורא העולם הגדול, שאינו עוזב את ברואיו חסרי כול לגמרי. אלא שגם בנסיבות הקשות ביותר יש להם תמיד משהו להודות עליו, ולעתים הם קרובים להצלה יותר משהם מדמים; ואף מובאים להצלתם באותם אמצעים שנדמה כי הם מובילים אותם לאבדון.
האנשים האלה עלו לחוף בדיוק בשעת הגאות. ובזמן שהסתובבו לראות לאיזה מקום הגיעו, הם התמהמהו ברשלנות עד שהגאות חלפה, והמים נסוגו במידה ניכרת, והשאירו את הסירה שלהם תקועה על החוף. הם השאירו בסירה שני אנשים, שכפי שגיליתי אחר כך, שתו קצת יותר מדי ברנדי ונרדמו. אולם אחד מהם התעורר מעט לפני חברו, וכשמצא שהסירה תקועה חזק מדי בשבילו מכדי להזיז אותה, צעק לשאר, שהסתובבו פזורים. על כך באו כולם עד מהרה לסירה, אבל להשיק אותה היה מעבר לכל כוחם, כי הסירה הייתה כבדה מאוד, והחוף בצד ההוא היה חול רך ובוצי, כמעט כמו חול טובעני. במצב הזה, כמו מלחים אמיתיים, שהם אולי הפחות נוטים מכל בני האדם לחשוב קדימה, הם ויתרו על כך, ושוב יצאו לשוטט בארץ. ושמעתי אחד מהם אומר בקול לאחר, כשקרא להם להתרחק מהסירה: "נו, תעזוב אותה, ג'ק, לא? היא תצוף בגאות הבאה." מזה השתכנעתי לגמרי בשאלה העיקרית - מאיזו ארץ הם באו. כל אותו זמן הסתתרתי היטב, ולא העזתי אפילו פעם אחת לצאת מהמבצר שלי רחוק יותר ממקום התצפית שלי, קרוב לראש הגבעה. ושמחתי מאוד לחשוב כמה טוב הוא מבוצר. ידעתי שיעברו לא פחות מעשר שעות עד שהסירה תוכל לצוף שוב, ואז כבר יהיה חושך, ואוכל ביתר חופשיות לראות את תנועותיהם ולשמוע את שיחתם, אם תהיה. בינתיים הכנתי את עצמי לקרב כמו קודם, אם כי בזהירות רבה יותר, בידיעה שיש לי עסק עם אויב מסוג אחר מזה שהיה לי בהתחלה. ציוויתי גם על שישי, שאותו הפכתי לקלע מצוין ברובה, להצטייד בנשק. אני עצמי לקחתי שני רובי ציד, ולו נתתי שלושה מוסקטים. המראה שלי היה באמת אכזרי מאוד: לבשתי את מעיל עור העזים המאיים שלי, עם הכובע הגדול שהזכרתי, חרב שלופה לצדי, שני אקדחים בחגורתי ורובה על כל כתף.
כוונתי הייתה, כפי שאמרתי לעיל, לא לעשות שום ניסיון עד שיחשיך. אבל בסביבות השעה שתיים, בשעת החום של היום, ראיתי שכולם נדדו אל היערות, וכפי שחשבתי, נשכבו לישון. שלושת האנשים המסכנים והמיוסרים, שהיו מודאגים מדי ממצבם מכדי לישון, ישבו בכל זאת בצל עץ גדול, במרחק של כארבע מאות מטרים ממני, וכפי שחשבתי, מחוץ לטווח הראייה של כל האחרים. לכן החלטתי לגלות את עצמי בפניהם, וללמוד משהו על מצבם. מיד צעדתי, חמוש כפי שתיארתי, ושישי, משרתי, במרחק ניכר מאחוריי, מאיים בנשקו כמוני, אבל לא נראה מבהיל ודמוי רוח רפאים כל כך כמוני. התקרבתי אליהם ככל שיכולתי בלי להתגלות, ואז, לפני שמישהו מהם ראה אותי, קראתי אליהם בקול רם בספרדית: "מי אתם, רבותיי?" הם קפצו ממקומם לשמע הקול, אבל היו נבוכים פי עשרה כשראו אותי ואת המראה המשונה שלי. הם לא ענו דבר, ונדמה היה לי שהם עומדים בדיוק לברוח ממני, כשדיברתי אליהם באנגלית. "רבותיי," אמרתי, "אל תיבהלו ממני. אולי יש לכם ידיד קרוב כשלא ציפיתם לכך." "אם כך, הוא נשלח ישר מן השמיים," אמר לי אחד מהם ברצינות רבה, והסיר בה בעת את כובעו בפניי, "כי מצבנו כבר מעבר לעזרת אדם." "כל עזרה באה מן השמיים, אדוני," אמרתי, "אבל האם תוכל להורות לזר דרך לעזור לכם? כי נראה שאתם במצוקה גדולה. ראיתי אתכם כשנחתתם, וכשנראה שהתחננתם בפני הבהמות שבאו איתכם, ראיתי אחד מהם מרים את חרבו כדי להרוג אותך."
האיש המסכן, ודמעות זולגות על פניו, רעד, ונראה כמי שהוכה בתדהמה, והשיב: "האם אני מדבר עם אלוהים או עם אדם? האם זה אדם אמיתי או מלאך?" "אל תחשוש מכך, אדוני," אמרתי. "אילו שלח אלוהים מלאך להושיע אותך, הוא היה בא לבוש טוב יותר, וחמוש באופן אחר ממה שאתה רואה אותי. אנא, הנח לפחדיך. אני אדם, אנגלי, ומוכן לעזור לך. אתה רואה שיש לי רק משרת אחד; יש לנו נשק ותחמושת. ספר לנו בחופשיות, האם נוכל לשרת אתכם? מה מצבכם?" "מצבנו, אדוני," אמר, "ארוך מכדי לספר לך בזמן שרוצחינו קרובים כל כך אלינו. אבל בקיצור, אדוני, הייתי מפקד הספינה ההיא. אנשיי מרדו בי. בקושי שכנעו אותם לא לרצוח אותי, ולבסוף הורידו אותי לחוף במקום השומם הזה, יחד עם שני האנשים האלה - אחד הוא סגן רב החובל שלי, והאחר נוסע - ושם ציפינו לגווע, כי האמנו שהמקום אינו מיושב, ועדיין איננו יודעים מה לחשוב עליו." "איפה הבהמות האלה, אויביכם?" שאלתי. "אתה יודע לאן הלכו?" "שם הם שוכבים, אדוני," אמר, והצביע על סבך עצים. "לבי רועד מפחד שמא ראו אותנו ושמעו אותך מדבר. אם כן, הם בוודאי ירצחו את כולנו." "האם יש להם כלי ירייה?" שאלתי. הוא ענה: "היו להם רק שני רובים, ואחד מהם השאירו בסירה." "ובכן," אמרתי, "השאר את השאר לי. אני רואה שכולם ישנים; קל מאוד להרוג את כולם. אבל האם לא מוטב שניקח אותם בשבי?" הוא אמר לי שיש ביניהם שני נבלים נואשים, שבקושי בטוח לגלות כלפיהם רחמים כלשהם; אבל אם ייתפסו, הוא מאמין שכל השאר יחזרו לחובתם. שאלתי אותו מי הם. הוא אמר שאינו יכול להבחין בהם מהמרחק הזה, אבל יציית לפקודותיי בכל דבר שאורה. "ובכן," אמרתי, "בואו נסוג אל מחוץ לטווח הראייה והשמיעה שלהם, שמא יתעוררו, ונחליט על המשך." כך הלכו איתי ברצון לאחור, עד שהיער הסתיר אותנו מהם.
"שמע, אדוני," אמרתי, "אם אסתכן כדי להציל אותך, האם תהיה מוכן להתחייב לשני תנאים?" הוא הקדים את הצעותיי ואמר לי שגם הוא וגם הספינה, אם תוחזר, יהיו מכוונים ומפוקדים בידי לחלוטין בכל דבר. ואם הספינה לא תוחזר, הוא יחיה וימות איתי בכל מקום בעולם שאשלח אותו אליו. ושני האנשים האחרים אמרו אותו דבר. "ובכן," אמרתי, "התנאים שלי הם רק שניים. ראשית, שכל עוד אתה שוהה איתי באי הזה, לא תתיימר להחזיק כאן בשום סמכות. ואם אשים נשק בידיך, תחזיר לי אותו בכל הזדמנות, ולא תעשה שום רע לי או לאנשיי באי הזה, ובינתיים תהיה כפוף לפקודותיי. שנית, שאם הספינה תוחזר, או אפשר יהיה להחזיר אותה, תיקח אותי ואת משרתי לאנגליה בלי תשלום על המסע."
הוא נתן לי את כל ההבטחות שכושר ההמצאה או האמונה של אדם יכלו להגות, שימלא את הדרישות הסבירות ביותר האלה, ומלבד זאת יהיה חייב לי את חייו ויכיר בכך בכל הזדמנות כל ימי חייו. "ובכן," אמרתי, "הנה שלושה מוסקטים בשבילכם, עם אבק שריפה וכדורים. עכשיו אמור לי מה לדעתך ראוי לעשות." הוא הביע את כל אותות הכרת התודה שיכול, אבל הציע שאני אדריך אותו לגמרי. אמרתי לו שלדעתי כל הסתכנות היא קשה מאוד, אבל השיטה הטובה ביותר שעלתה בדעתי היא לירות בהם מיד כשהם שוכבים, ואם מישהו לא ייהרג במטח הראשון ויציע להיכנע, נוכל לחוס עליו; וכך נשאיר לגמרי להשגחת אלוהים לכוון את היריות. הוא אמר, בענווה רבה, שהוא מתקשה להרוג אותם אם יוכל להימנע מכך, אבל ששני אלה הם נבלים שאין להם תקנה, והם שהיו מחוללי כל המרד בספינה. ואם יימלטו, עדיין נהיה אבודים, כי הם יעלו לספינה ויביאו את כל הצוות, וישמידו את כולנו. "ובכן," אמרתי, "ההכרח מצדיק את עצתי, כי זו הדרך היחידה להציל את חיינו." אולם כשראיתי שהוא עדיין נזהר משפיכת דמים, אמרתי לו שהם ילכו בעצמם ויפעלו כפי שימצאו לנכון.
באמצע השיחה הזאת שמענו כמה מהם מתעוררים, וזמן קצר אחר כך ראינו שניים מהם עומדים על רגליהם. שאלתי אותו אם אחד מהם הוא מראשי המרד. הוא אמר: "לא." "ובכן," אמרתי, "אתה יכול לתת להם להימלט; ונראה שההשגחה העירה אותם בכוונה כדי שיצילו את עצמם. ועכשיו," אמרתי, "אם השאר יימלטו ממך, זו אשמתך." בעידוד זה הוא לקח בידו את המוסקט שנתתי לו, ואקדח בחגורתו, ושני חבריו איתו, כל אחד ורובה בידו. שני האנשים שהיו איתו, שהלכו ראשונים, עשו מעט רעש. לשמעו הסתובב אחד המלחים שהיה ער, וכשראה אותם באים, צעק לשאר. אבל כבר היה מאוחר מדי, כי ברגע שצעק הם ירו - כלומר, שני האנשים, בעוד רב החובל שומר בחוכמה על רובהו שלו. הם כיוונו היטב כל כך את יריותיהם אל האנשים שהכירו, שאחד מהם נהרג במקום, והשני נפצע קשה. אבל מכיוון שלא מת, הוא קפץ על רגליו וקרא בלהיטות לעזרה מהאחרים. אבל רב החובל ניגש אליו ואמר לו שמאוחר מדי לקרוא לעזרה, ושעליו לקרוא לאלוהים שיסלח לו על נבלותו. ועם המילה הזאת הפיל אותו בקת המוסקט שלו, כך שלא דיבר עוד. בחבורה היו עוד שלושה, ואחד מהם נפצע קל. בזמן הזה כבר הגעתי, וכשראו את הסכנה שהם נתונים בה, ושאין טעם להתנגד, הם התחננו לרחמים. רב החובל אמר להם שיחוס על חייהם אם יבטיחו לו שהם מתעבים את הבגידה שבה חטאו, ויישבעו להיות נאמנים לו בהחזרת הספינה, ואחר כך בהשבתה לג'מייקה, משם באו. הם הפגינו בפניו את כל ההצהרות על כנותם שאפשר היה לרצות, והוא היה מוכן להאמין להם ולחוס על חייהם. לכך לא התנגדתי, אלא שחייבתי אותו להחזיק אותם כבולים בידיהם וברגליהם כל עוד הם באי.
בזמן שזה נעשה, שלחתי את שישי עם סגן רב החובל אל הסירה, עם הוראה לאבטח אותה ולהביא משם את המשוטים והמפרשים, וכך עשו. ועד מהרה שבו שלושה אנשים שנדדו לבדם, שהיו (למזלם) מופרדים מהשאר, לשמע היריות. כשראו את רב החובל, שקודם היה האסיר שלהם, ועכשיו המנצח שלהם, נכנעו וניאותו שיכבלו גם אותם. וכך היה הניצחון שלנו שלם.
עכשיו נותר לרב החובל ולי לברר זה את נסיבותיו של זה. אני התחלתי ראשון, וסיפרתי לו את כל קורותיי. הוא הקשיב בתשומת לב עד כדי תדהמה - ובמיוחד לאופן המופלא שבו סופקו לי מזון ותחמושת. ואכן, מכיוון שסיפורי הוא אוסף שלם של פלאים, הוא השפיע עליו עמוקות. אבל כשחשב מתוך כך על עצמו, ואיך נראה שנשמרתי כאן בכוונה כדי להציל את חייו, הדמעות זלגו על פניו, והוא לא יכול לומר עוד מילה. אחרי שהשיחה הזאת הסתיימה, לקחתי אותו ואת שני אנשיו למגוריי, והכנסתי אותם בדיוק דרך המקום שבו יצאתי, כלומר דרך ראש הבית. שם כיבדתי אותם במזון שהיה לי, והראיתי להם את כל ההמצאות שהמצאתי במשך מגוריי הארוכים, הארוכים כל כך, במקום הזה.
כל מה שהראיתי להם וכל מה שאמרתי להם היה מדהים לגמרי. אבל מעל לכול התפעל רב החובל מהביצורים שלי, ומהאופן המושלם שבו הסתרתי את מקום מחבואי בחורשת עצים. החורשה, שניטעה כבר לפני כמעט עשרים שנה, והעצים בה גדלו הרבה יותר מהר מאשר באנגליה, הפכה ליער קטן, סבוך כל כך שאי אפשר היה לעבור בו בשום מקום, חוץ מאותו צד אחד שבו השארתי לעצמי מעבר קטן ומתפתל. אמרתי לו שזה המבצר שלי ומקום מגוריי, אבל שיש לי גם אחוזה בכפר, כמו לרוב הנסיכים, שאליה אוכל לסגת בעת הצורך, ושאראה לו גם אותה בפעם אחרת. אבל עכשיו, אמרתי, עניננו הוא לשקול איך להחזיר את הספינה. הוא הסכים איתי בכך, אבל אמר לי שאין לו מושג אילו צעדים לנקוט. שכן על הסיפון נשארו עוד עשרים ושישה אנשים, שנכנסו לקשר ארור, ושבגללו כולם התחייבו בנפשם לפי החוק. עכשיו, אמר, הם יתקשחו בו מתוך ייאוש וימשיכו בו, בידיעה שאם יוכנעו, יובלו לגרדום ברגע שיגיעו לאנגליה או לאחת המושבות האנגליות. ולכן לא יהיה אפשר לתקוף אותם במספר קטן כל כך כמו שלנו.
הרהרתי זמן מה במה שאמר, ומצאתי שזו מסקנה הגיונית מאוד, ושלכן יש להחליט על משהו במהירות, הן כדי למשוך את האנשים שעל הסיפון למלכודת כלשהי כדי להפתיע אותם, והן כדי למנוע מהם לנחות עלינו ולהשמיד אותנו. על כך עלה בדעתי מיד, שבעוד זמן קצר אנשי הספינה, שיתהו מה עלה בגורל חבריהם ובגורל הסירה, בוודאי יבואו לחוף בסירתם האחרת לחפש אותם, ואז אולי יבואו חמושים ויהיו חזקים מדי בשבילנו. בזה הודה שהוא הגיוני. לכן אמרתי לו שהדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לנקב את הסירה ששכבה על החוף, כדי שלא יוכלו לקחת אותה, ולהוציא ממנה הכול ולהשאיר אותה חסרת תועלת כל כך שלא תוכל לצוף. בהתאם לכך עלינו לסירה, לקחנו ממנה את הנשק שנשאר בה, וכל דבר אחר שמצאנו שם - בקבוק ברנדי, ועוד אחד של רום, כמה עוגיות ביסקוויט, קרן של אבק שריפה, וגוש גדול של סוכר עטוף בפיסת בד מפרשים (הסוכר שקל כשניים וחצי קילוגרמים). כל זה היה רצוי לי מאוד, במיוחד הברנדי והסוכר, שלא נשאר לי מהם דבר שנים רבות.
כשנשאנו את כל הדברים האלה לחוף (המשוטים, התורן, המפרש וההגה של הסירה נלקחו משם קודם), ניקבנו חור גדול בתחתיתה, כדי שאם יבואו בכוח רב מספיק כדי לגבור עלינו, בכל זאת לא יוכלו לקחת את הסירה. למען האמת, לא כל כך חשבתי שנוכל להחזיר את הספינה. אבל כוונתי הייתה, שאם יפליגו בלי הסירה, לא היה לי ספק רב שאוכל להכשיר אותה שוב כדי שתישא אותנו אל איי ליוורד, ולבקר בדרך את ידידינו הספרדים, כי הם עדיין היו במחשבותיי.