בזמן שהכנו כך את תוכניותינו - תחילה גררנו בכוח הזרוע את הסירה במעלה החוף, גבוה כל כך שהגאות לא תוכל להציף אותה בקו המים הגבוהים, ומלבד זאת פרצנו בתחתיתה חור גדול מכדי שיהיה אפשר לסתום אותו מהר - וכשישבנו והרהרנו מה לעשות, שמענו את הספינה יורה תותח ומנופפת בדגלה, כאות לסירה לשוב אל הסיפון. אבל שום סירה לא זזה. הם ירו כמה פעמים, ונתנו אותות אחרים לסירה. לבסוף, כשכל האותות והיריות לא הועילו, והם ראו שהסירה אינה זזה, ראינו אותם, בעזרת המשקפות שלי, מורידים סירה אחרת ומשיטים אותה לעבר החוף. וכשהתקרבו, ראינו שהיו בה לא פחות מעשרה אנשים, ושהיו בידיהם כלי ירייה.
מכיוון שהספינה עגנה כעשרה קילומטרים מהחוף, יכולנו לראות אותם היטב כשבאו, ואפילו לראות בבירור את פניהם. הזרם הסיע אותם מעט מזרחה לסירה האחרת, והם חתרו לאורך החוף כדי להגיע לאותו מקום שבו נחתה האחרת, ושבו שכבה הסירה. כך, אני אומר, יכולנו לראות אותם היטב, ורב החובל הכיר את זהותם ואת אופיים של כל האנשים שבסירה. לדבריו, היו ביניהם שלושה בחורים ישרים מאוד, שהוא בטוח שהשאר גררו אותם לקשר הזה, כשהכריעו והפחידו אותם. אבל רב המלחים, שהיה כנראה הקצין הראשי ביניהם, וכל השאר, היו פרועים כמו כל אחד מאנשי הספינה, ובלי ספק נעשו נואשים במזימתם החדשה. והוא חשש מאוד שהם יהיו חזקים מדי בשבילנו. חייכתי אליו ואמרתי לו שאנשים במצבנו כבר מעבר להשפעת הפחד. מכיוון שכמעט כל מצב אפשרי טוב יותר מזה שאנחנו אמורים להיות בו, עלינו לצפות שהתוצאה, בין מוות ובין חיים, תהיה בוודאי הצלה. שאלתי אותו מה הוא חושב על נסיבות חיי, והאם הצלה אינה שווה הסתכנות. "ואיפה, אדוני," אמרתי, "אמונתך שנשמרתי כאן בכוונה כדי להציל את חייך, שרוממה את רוחך לפני זמן קצר? מצדי," אמרתי, "נראה שיש רק דבר אחד לא בסדר בכל המצב הזה." "מה הוא?" אמר. "ובכן," אמרתי, "הוא שלדבריך יש ביניהם שלושה או ארבעה בחורים ישרים שצריך לחוס עליהם. אילו היו כולם מן החלק המרושע של הצוות, הייתי חושב שהשגחת אלוהים בחרה בהם במיוחד כדי למסור אותם בידיך. כי סמוך עליי, כל אדם שעולה לחוף הוא שלנו, וימות או יחיה לפי התנהגותו כלפינו." כשאמרתי זאת בקול רם ובפנים עליזות, ראיתי שזה עודד אותו מאוד; וכך ניגשנו במרץ לעבודתנו.
כבר כשהופיעה לראשונה הסירה היוצאת מהספינה, שקלנו להפריד בין האסירים שלנו, ואכן אבטחנו אותם היטב. שניים מהם, שרב החובל היה בטוח בהם פחות מבשאר, שלחתי עם שישי ועם אחד משלושת האנשים שהצלנו אל המערה שלי. שם היו רחוקים מספיק, מחוץ לסכנה שישמעו אותם או יגלו אותם, או שימצאו את דרכם מתוך היערות, אילו הצליחו להשתחרר. שם השאירו אותם כבולים, אבל נתנו להם מזון, והבטיחו להם שאם יישארו שם בשקט, יקבלו את חירותם בעוד יום או יומיים; אבל שאם ינסו לברוח, יומתו בלי רחמים. הם הבטיחו בנאמנות לשאת את מאסרם בסבלנות, והודו מאוד על שזכו ליחס טוב כל כך, שהשאירו להם מזון ואור. כי שישי נתן להם נרות (מאלה שהכנו בעצמנו) לנוחותם. והם לא ידעו אלא שהוא עומד על המשמר לידם בפתח.
לאסירים האחרים היה יחס טוב יותר. שניים מהם אמנם הוחזקו כבולים, כי רב החובל לא יכול היה לסמוך עליהם; אבל שני האחרים נלקחו לשירותי, לפי המלצת רב החובל, ואחרי שהתחייבו בחגיגיות לחיות ולמות איתנו. כך, איתם ועם שלושת האנשים הישרים, היינו שבעה אנשים חמושים היטב. ולא היה לי ספק שנוכל להתמודד היטב עם העשרה שבאו, בהתחשב בכך שרב החובל אמר שגם ביניהם יש שלושה או ארבעה אנשים ישרים. ברגע שהגיעו למקום שבו שכבה סירתם האחרת, הם העלו את סירתם על החוף וירדו כולם לחוף, וגררו את הסירה אחריהם. שמחתי לראות זאת, כי חששתי שמא יעדיפו להשאיר את הסירה עוגנת במרחק מה מהחוף, עם כמה אנשים בתוכה לשמור עליה, ואז לא נוכל לתפוס את הסירה. כשירדו לחוף, הדבר הראשון שעשו היה לרוץ כולם אל סירתם האחרת. היה קל לראות שהם מופתעים מאוד למצוא אותה מרוקנת, כפי שתיארתי, מכל מה שהיה בה, ועם חור גדול בתחתיתה. אחרי שהרהרו בכך זמן מה, הם השמיעו שתיים או שלוש צעקות גדולות, וצעקו בכל כוחם, כדי לנסות אם יוכלו להשמיע את קולם לחבריהם; אבל לשווא. אחר כך התקבצו כולם במעגל צפוף, וירו מטח מנשקם הקל. את זה אמנם שמענו, וההדים הרעידו את היערות. אבל זה לא שינה דבר: אלה שבמערה, היינו בטוחים, לא יכלו לשמוע; ואלה שבשמירתנו, אף ששמעו זאת היטב, לא העזו לענות להם. הם נדהמו כל כך מההפתעה הזאת, שכפי שסיפרו לנו אחר כך, החליטו לחזור כולם לספינתם ולהודיע שם שהאנשים נרצחו כולם, והסירה נוקבה. בהתאם לכך השיקו מיד את סירתם שוב, ועלו כולם לתוכה.
רב החובל נדהם מאוד, ואף נבוך, מכך. הוא האמין שהם יחזרו לספינה ויפליגו, ויראו בחבריהם אבודים, וכך הוא יאבד בכל זאת את הספינה, שקיווה שנצליח להחזיר. אבל מהר מאוד הוא נבהל באותה מידה מהכיוון ההפוך.
הם לא הרחיקו זמן רב עם הסירה, כשראינו אותם חוזרים כולם לחוף. אבל הפעם נקטו צעד חדש, שכנראה התייעצו עליו ביניהם: להשאיר שלושה אנשים בסירה, והשאר ירדו לחוף ויעלו אל פנים הארץ לחפש את חבריהם. זו הייתה אכזבה גדולה לנו, כי עכשיו לא ידענו מה לעשות. שהרי אם נתפוס את שבעת האנשים שעל החוף, לא יהיה בכך שום יתרון לנו אם נניח לסירה לחמוק. כי הם יחתרו אל הספינה, ואז השאר בוודאי ירימו עוגן ויפליגו, וכך תאבד לנו האפשרות להחזיר את הספינה. אולם לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות ולראות מה תהיה התוצאה. שבעת האנשים ירדו לחוף, והשלושה שנשארו בסירה הרחיקו אותה למרחק ניכר מהחוף, והטילו עוגן כדי לחכות להם; כך שלא היה אפשר להגיע אליהם בסירה. אלה שירדו לחוף הלכו צמודים זה לזה, וצעדו לעבר ראש הגבעה הקטנה שמתחתיה שכן מקום מגוריי. יכולנו לראות אותם בבירור, אף שהם לא יכלו להבחין בנו. מאוד היינו שמחים אילו התקרבו אלינו, כדי שנוכל לירות בהם, או אילו התרחקו, כדי שנוכל לצאת החוצה. אבל כשהגיעו לשפת הגבעה, משם יכלו לראות למרחק רב אל העמקים והיערות שהשתרעו לעבר החלק הצפון-מזרחי, שם היה האי הנמוך ביותר, הם צעקו וקראו עד שנלאו. וכנראה מכיוון שלא רצו להסתכן ולהתרחק מהחוף, וגם לא זה מזה, הם ישבו יחד מתחת לעץ כדי לשקול את העניין. אילו מצאו לנכון ללכת לישון שם, כמו שעשה החלק האחר שלהם, היו עושים את העבודה בשבילנו. אבל הם היו מלאים מדי חששות מסכנה מכדי להעז ללכת לישון, אף שלא יכלו לומר מהי הסכנה שעליהם לחשוש ממנה.
רב החובל הציע לי הצעה נכונה מאוד לנוכח ההתייעצות הזאת שלהם: שאולי ירו כולם שוב מטח, כדי לנסות להשמיע את קולם לחבריהם, ושאנחנו נסתער עליהם כולנו בדיוק ברגע שכל רוביהם ריקים. אז בוודאי ייכנעו, ונתפוס אותם בלי שפיכת דמים. ההצעה מצאה חן בעיניי, בתנאי שזה ייעשה כשנהיה קרובים מספיק כדי להגיע אליהם לפני שיספיקו לטעון שוב את רוביהם. אבל זה לא קרה, ושכבנו בשקט זמן רב, בלי להחליט באיזו דרך לנקוט. לבסוף אמרתי להם שלדעתי שום דבר לא ייעשה עד הלילה. ואז, אם לא יחזרו לסירה, אולי נמצא דרך להגיע בינם לבין החוף, וכך נוכל להפעיל איזו תחבולה על אלה שבסירה כדי להביא אותם לחוף. חיכינו זמן רב מאוד, אם כי בקוצר רוח רב שיזוזו משם. והיינו מודאגים מאוד כשאחרי התייעצות ארוכה ראינו את כולם קמים וצועדים לעבר הים. כנראה היו להם חששות נוראים כל כך מסכנת המקום, שהחליטו לחזור לספינה, לראות בחבריהם אבודים, ולהמשיך במסע שתכננו עם הספינה.
ברגע שראיתי אותם הולכים לעבר החוף, תיארתי לעצמי - וכך באמת היה - שהם ויתרו על החיפוש וחוזרים. ורב החובל, ברגע שסיפרתי לו את מחשבותיי, כמעט התמוטט מן החשש. אבל מיד חשבתי על תחבולה להחזיר אותם, והיא השיגה את מטרתי בדיוק מושלם. ציוויתי על שישי ועל סגן רב החובל לעבור את המפרצון הקטן מערבה, לעבר המקום שבו עלו הפראים לחוף כששישי ניצל. וברגע שיגיעו לגבעה עגולה קטנה, במרחק של כשמונה מאות מטרים, אמרתי להם לצעוק בקול רם ככל שיוכלו, ולחכות עד שיראו שהמלחים שומעים אותם. ברגע שישמעו את המלחים עונים להם, עליהם לענות שוב, ואז, מחוץ לטווח הראייה, להקיף בסיבוב, ולענות תמיד כשהאחרים צועקים, כדי למשוך אותם עמוק ככל האפשר אל תוך האי ואל בין היערות, ואז לחזור אליי בדרכים שהוריתי להם.
הם עמדו בדיוק להיכנס לסירה כששישי והסגן צעקו. הם שמעו אותם מיד, ענו, ורצו לאורך החוף מערבה לעבר הקול ששמעו, עד שנעצרו ליד המפרצון. המים היו גבוהים, והם לא יכלו לעבור, ולכן קראו לסירה לבוא ולהעביר אותם, כפי שאכן ציפיתי. כשהעבירו את עצמם, ראיתי שמכיוון שהסירה נכנסה כברת דרך אל תוך המפרצון, כמו בנמל בתוך היבשה, הם לקחו ממנה אחד משלושת האנשים ללכת איתם, והשאירו בסירה רק שניים, אחרי שקשרו אותה לגדם של עץ קטן על החוף. זה מה שייחלתי לו. מיד השארתי את שישי ואת סגן רב החובל לעיסוקם, ולקחתי איתי את השאר. חצינו את המפרצון מחוץ לטווח ראייתם, והפתענו את שני האנשים לפני שהרגישו בנו - אחד מהם שכב על החוף, והשני היה בסירה. הבחור שעל החוף היה בין שינה לערות, ועמד לקום. רב החובל, שהיה ראשון, הסתער עליו והפיל אותו, ואז קרא לזה שבסירה להיכנע, אחרת הוא איש מת. לא היה צורך בהרבה נימוקים כדי לשכנע אדם בודד להיכנע, כשראה חמישה אנשים עליו ואת חברו מופל ארצה. ומלבד זאת, זה היה, כנראה, אחד משלושת האנשים שלא היו להוטים במרד כמו שאר הצוות, ולכן שוכנע בקלות לא רק להיכנע, אלא גם להצטרף אלינו אחר כך בכנות רבה. בינתיים ניהלו שישי וסגן רב החובל את עניינם עם השאר כל כך טוב, שמשכו אותם, בצעקות ובתשובות, מגבעה לגבעה ומיער ליער, עד שלא רק עייפו אותם עד מאוד, אלא השאירו אותם במקום שממנו היו בטוחים שלא יוכלו להגיע חזרה לסירה לפני רדת החשכה. ולמען האמת, גם הם עצמם היו עייפים מאוד כשחזרו אלינו.
עכשיו לא נותר לנו אלא לארוב להם בחושך ולהתנפל עליהם, כדי להבטיח את העבודה. עברו כמה שעות אחרי ששישי חזר אליי עד שהם חזרו לסירתם. יכולנו לשמוע את הראשונים מהם, זמן רב לפני שהגיעו, קוראים לאלה שמאחור לבוא. ויכולנו לשמוע גם אותם עונים ומתלוננים כמה הם צולעים ועייפים, ואינם יכולים ללכת מהר יותר - וזו הייתה בשורה רצויה מאוד לנו. לבסוף הגיעו לסירה, אבל אי אפשר לתאר את מבוכתם כשמצאו את הסירה תקועה בחוזקה במפרצון, את המים נסוגים, ואת שני אנשיהם נעלמים. שמענו אותם קוראים זה לזה בקול מקונן מאוד, ואומרים זה לזה שהגיעו לאי מכושף: שאו שיש בו תושבים, וכולם יירצחו, או שיש בו שדים ורוחות, וכולם ייחטפו וייטרפו. הם צעקו שוב, וקראו לשני חבריהם בשמם פעמים רבות מאוד, אבל לא הייתה תשובה. כעבור זמן מה ראינו אותם, באור המועט שהיה, מתרוצצים וסוחטים את ידיהם כמו אנשים מיואשים. לפעמים היו הולכים ויושבים בסירה לנוח, ואז יורדים שוב לחוף ומסתובבים שוב, וחוזר חלילה. אנשיי מאוד רצו שאתן להם רשות להתנפל עליהם מיד בחושך. אבל אני רציתי לתפוס אותם בעמדת יתרון, כדי לחוס עליהם ולהרוג מהם מעטים ככל שאוכל. ובמיוחד לא רציתי להסתכן בהריגת מישהו מאנשינו, בידיעה שהאחרים חמושים היטב מאוד. החלטתי לחכות ולראות אם לא יתפצלו. ולכן, כדי להבטיח שנתפוס אותם, קירבתי את המארב שלי, וציוויתי על שישי ועל רב החובל לזחול על ידיהם ורגליהם, צמודים לקרקע ככל שיוכלו, כדי שלא יתגלו, ולהתקרב אליהם ככל האפשר לפני שיפתחו באש.
הם לא שהו זמן רב בתנוחה הזאת, כשרב המלחים, שהיה המנהיג הראשי של המרד, ועכשיו התגלה כמדוכדך וכשבור הרוח ביותר מכולם, בא והלך לעברם עם שניים נוספים מהצוות. רב החובל היה להוט כל כך, כשהנבל הראשי הזה היה נתון כך בכוחו, שבקושי היה לו סבלנות לתת לו להתקרב מספיק כדי להיות בטוח בו, כי עד אז רק שמעו את קולו. אבל כשהתקרבו עוד, קמו רב החובל ושישי על רגליהם וירו בהם. רב המלחים נהרג במקום. האיש הבא נורה בגופו ונפל ממש לידו, אף שמת רק כעבור שעה או שעתיים. והשלישי נמלט בריצה. לשמע היריות התקדמתי מיד עם כל צבאי, שמנה עכשיו שמונה אנשים, כלומר: אני, המצביא העליון; שישי, סגן המצביא שלי; רב החובל ושני אנשיו; ושלושת שבויי המלחמה שהפקדנו בידיהם נשק. אכן הגענו אליהם בחושך, כך שלא יכלו לראות את מספרנו. והוריתי לאיש שהשאירו בסירה, שהיה עכשיו אחד מאיתנו, לקרוא להם בשמם, כדי לנסות להביא אותם למשא ומתן, ואולי כך להביא אותם לקבל תנאים. וזה התגלגל בדיוק כפי שרצינו, כי באמת היה קל לחשוב שבמצבם אז יהיו מוכנים מאוד להיכנע. אז הוא קרא בקול רם ככל שיכול לאחד מהם: "טום סמית'! טום סמית'!" טום סמית' ענה מיד: "זה רובינסון?" כי כנראה הכיר את הקול. השני ענה: "כן, כן. למען השם, טום סמית', זרקו את הנשק והיכנעו, או שכולכם אנשים מתים ברגע זה." "למי עלינו להיכנע? איפה הם?" אמר סמית' שוב. "הנה הם," אמר, "הנה רב החובל שלנו וחמישים איש איתו, שצדים אתכם כבר שעתיים. רב המלחים נהרג, ויל פריי פצוע, ואני שבוי; ואם לא תיכנעו, כולכם אבודים." "האם יחוסו על חיינו, אם כך?" אמר טום סמית', "ואז ניכנע." "אלך לשאול, אם תבטיחו להיכנע," אמר רובינסון. וכך שאל את רב החובל, ורב החובל עצמו קרא אז: "אתה, סמית', אתה מכיר את קולי. אם תניחו מיד את נשקכם ותיכנעו, תקבלו את חייכם, כולכם חוץ מוויל אטקינס."
על כך צעק ויל אטקינס: "למען השם, רב החובל, חוס על חיי! מה עשיתי? כולם היו רעים כמוני." דבר שאגב לא היה נכון, כי כנראה ויל אטקינס הזה היה הראשון שתפס את רב החובל כשהתחילו במרד, והתאכזר אליו כשקשר את ידיו וגידף אותו. אולם רב החובל אמר לו שעליו להניח את נשקו בלי תנאים ולסמוך על רחמי המושל - ובזה התכוון אליי, כי כולם קראו לי מושל. בקיצור, כולם הניחו את נשקם והתחננו על חייהם. שלחתי את האיש שניהל איתם את המשא ומתן ועוד שניים, והם כבלו את כולם. ואז צבאי הגדול בן חמישים האנשים, שיחד עם שלושת אלה מנה בסך הכול רק שמונה, התקדם ותפס אותם ואת סירתם. רק אני ועוד אחד נשארנו מחוץ לטווח הראייה, מטעמי מדינה.
העבודה הבאה שלנו הייתה לתקן את הסירה ולחשוב על תפיסת הספינה. ורב החובל, שעכשיו היה לו פנאי לשוחח איתם, הוכיח אותם על הנבלה שנהגו בה כלפיו, ועל הרשעות הנוספת שבתוכניתם, ועל כך שהיא בוודאי תביא אותם בסופו של דבר לאומללות ולמצוקה, ואולי לגרדום. כולם נראו מתחרטים מאוד, והתחננו בכל כוחם על חייהם. על כך אמר להם שהם אינם האסירים שלו, אלא של מפקד האי. הם חשבו שהורידו אותו לחוף באי שומם ולא מיושב, אבל אלוהים רצה לכוון אותם כך שהאי היה מיושב, והמושל הוא אנגלי. הוא יכול לתלות את כולם כאן, אם ירצה; אבל מכיוון שחס על חייהם, הוא מניח שישלח אותם לאנגליה, כדי שיעשו בהם שם כפי שהצדק דורש - חוץ מאטקינס, שהמושל ציווה עליו לייעץ לו להתכונן למוות, כי הוא ייתלה בבוקר.
אף שכל זה היה רק בדיה שלו, היא השיגה את התוצאה הרצויה. אטקינס נפל על ברכיו והתחנן לפני רב החובל שיפשר אצל המושל למען חייו. וכל השאר התחננו לפניו, למען השם, שלא יישלחו לאנגליה.
עכשיו עלה בדעתי שהגיעה שעת הצלתנו, ושיהיה קל מאוד לשכנע את החבר'ה האלה להשתתף בלב שלם בהשתלטות על הספינה. לכן התרחקתי מהם בחושך, כדי שלא יראו איזה מין מושל יש להם, וקראתי לרב החובל אליי. כשקראתי, ממרחק ניכר, נצטווה אחד האנשים לדבר שוב ולומר לרב החובל: "רב החובל, המפקד קורא לך." ומיד השיב רב החובל: "אמור להוד מעלתו שאני בא מיד." זה הדהים אותם עוד יותר, וכולם האמינו שהמפקד נמצא ממש בקרבת מקום, עם חמישים אנשיו. כשבא רב החובל אליי, סיפרתי לו את תוכניתי לתפיסת הספינה. היא מצאה חן בעיניו מאוד, והוא החליט לבצע אותה למחרת בבוקר. אבל כדי לבצע אותה באומנות רבה יותר ולהבטיח הצלחה, אמרתי לו שעלינו לחלק את האסירים, ושעליו ללכת ולקחת את אטקינס ועוד שניים מהגרועים שבהם, ולשלוח אותם כבולים אל המערה שבה שכבו האחרים. המשימה הזאת הוטלה על שישי ועל שני האנשים שירדו לחוף עם רב החובל. הם הובילו אותם אל המערה כאל בית סוהר; והיא אכן הייתה מקום קודר, במיוחד לאנשים במצבם. את האחרים שלחתי לסוכה שלי, כפי שקראתי לה, שתיארתי אותה במלואה. ומכיוון שהייתה מגודרת, והם כבולים, המקום היה בטוח למדי, בהתחשב בכך שהם היו על תנאי, תלויים בהתנהגותם.
אל אלה שלחתי בבוקר את רב החובל, שהיה אמור לנהל איתם משא ומתן - בקיצור, לבחון אותם, ולומר לי אם לדעתו אפשר לסמוך עליהם או לא, שיעלו לספינה ויפתיעו אותה. הוא דיבר איתם על העוול שנעשה לו, ועל המצב שאליו הגיעו. אמר שאף שהמושל חס על חייהם בכל הנוגע למעשה הנוכחי, אם יישלחו לאנגליה, כולם ייתלו בשלשלאות. אבל שאם יצטרפו לניסיון צודק כל כך כמו החזרת הספינה, הוא ישיג את התחייבות המושל לחנינתם.
כל אחד יכול לנחש באיזו נכונות התקבלה הצעה כזאת אצל אנשים במצבם. הם נפלו על ברכיהם לפני רב החובל, והבטיחו, בקללות החמורות ביותר על עצמם, שיהיו נאמנים לו עד טיפת הדם האחרונה, שיהיו חייבים לו את חייהם, וילכו איתו לכל קצוות העולם, ושיראו בו אב להם כל ימי חייהם. "ובכן," אמר רב החובל, "עליי ללכת ולספר למושל מה אתם אומרים, ולראות מה אוכל לעשות כדי לשכנע אותו להסכים לכך." וכך הביא לי דין וחשבון על מצב הרוח שמצא אותם בו, ואמר שהוא מאמין באמת שיהיו נאמנים. אולם כדי שנהיה בטוחים מאוד, אמרתי לו שעליו לחזור ולבחור את החמישה האלה, ולומר להם - כדי שיראו שאינו חסר אנשים - שהוא ייקח את החמישה האלה להיות עוזריו, והמושל ישאיר את השניים האחרים, ואת השלושה שנשלחו כאסירים למבצר (המערה שלי), כבני ערובה לנאמנותם של החמישה. ואם יתגלו כבוגדים בביצוע, חמשת בני הערובה ייתלו בשלשלאות חיים על החוף. זה נראה חמור, ושכנע אותם שהמושל מתכוון ברצינות. אולם לא נותרה להם ברירה אלא לקבל זאת. ועכשיו היה זה עניינם של האסירים, לא פחות משל רב החובל, לשכנע את החמישה האחרים למלא את חובתם.
כוחותינו סודרו עכשיו למבצע כך: ראשית, רב החובל, סגנו והנוסע. שנית, שני האסירים מהחבורה הראשונה, שלאחר ששמעתי עליהם מרב החובל, נתתי להם את חירותם והפקדתי בידיהם נשק. שלישית, השניים האחרים שהחזקתי עד עכשיו בסוכה שלי, כבולים, אבל לפי בקשת רב החובל שחררתי אותם עכשיו. רביעית, חמשת אלה ששוחררו לבסוף. כך היו בסך הכול שנים עשר, מלבד החמישה שהחזקנו כאסירים במערה כבני ערובה.
שאלתי את רב החובל אם הוא מוכן להסתכן ולעלות עם האנשים האלה לספינה. אבל אשר לי ולשישי, משרתי, לא חשבתי שראוי שנזוז מכאן, כשנשארו מאחור שבעה אנשים. והייתה זו עבודה מספיקה בשבילנו להחזיק אותם מופרדים ולספק להם מזון. את החמישה שבמערה החלטתי להחזיק כבולים היטב, אבל שישי נכנס אליהם פעמיים ביום לספק להם את צורכיהם. ואת השניים האחרים העסקתי בנשיאת מזון עד למקום מסוים, שם היה שישי לוקח אותו.
כשהתגליתי לשני בני הערובה, היה זה עם רב החובל, שאמר להם שאני האיש שהמושל מינה להשגיח עליהם, ושרצון המושל הוא שלא יזוזו לשום מקום אלא לפי הוראתי; ושאם יעשו זאת, יובאו אל המבצר ויושמו בכבלים. כך, מכיוון שלעולם לא נתנו להם לראות אותי כמושל, הופעתי עכשיו כאדם אחר, ודיברתי על המושל, על חיל המצב, על המבצר וכדומה, בכל הזדמנות.
לרב החובל לא נותר עכשיו שום קושי, מלבד לצייד את שתי סירותיו, לסתום את הפרצה באחת מהן, ולאייש אותן. הוא מינה את הנוסע שלו למפקד אחת מהן, עם ארבעה מהאנשים; והוא עצמו, סגנו ועוד חמישה, הלכו בשנייה. הם תכננו את עניינם היטב מאוד, כי הגיעו אל הספינה בסביבות חצות. ברגע שהגיעו לטווח שמיעה מהספינה, הוא ציווה על רובינסון לקרוא אליהם ולומר שהביאו את האנשים ואת הסירה, אבל שעבר זמן רב עד שמצאו אותם, וכדומה, ולהעסיק אותם בשיחה עד שהגיעו לדופן הספינה. אז עלו רב החובל והסגן ראשונים עם נשקם, ומיד הפילו את הסגן השני ואת הנגר בקתות המוסקטים שלהם, ואנשיהם תמכו בהם בנאמנות רבה. הם השתלטו על כל השאר שהיו על הסיפון הראשי ועל סיפון הירכתיים, והתחילו לסגור את פתחי הסיפון כדי להשאיר למטה את אלה שהיו למטה. אז עלתה הסירה השנייה ואנשיה דרך שרשראות החרטום, והשתלטו על חרטום הספינה ועל הפתח שירד אל המטבח, ושבו שלושה אנשים שמצאו שם. כשזה נעשה, והכול היה בטוח על הסיפון, ציווה רב החובל על הסגן, עם שלושה אנשים, לפרוץ אל תא הירכתיים, שבו שכב רב החובל המורד החדש. זה שמע את האזעקה, קם, ויחד עם שני אנשים ונער החזיקו כלי ירייה בידיהם. וכשהסגן ביקע את הדלת במוט ברזל, ירו רב החובל החדש ואנשיו בנחישות לעברם, ופצעו את הסגן בכדור מוסקט ששבר את זרועו, ופצעו עוד שניים מהאנשים, אבל לא הרגו איש. הסגן, שקרא לעזרה, הסתער בכל זאת לתוך תא הירכתיים, פצוע כפי שהיה, וירה באקדחו בראשו של רב החובל החדש. הכדור נכנס דרך פיו ויצא מאחורי אחת מאוזניו, כך שלא דיבר עוד מילה. על כך נכנעו השאר, והספינה נתפסה סופית, בלי שאבדו עוד חיים.
ברגע שהספינה אובטחה כך, ציווה רב החובל לירות שבע יריות תותח, שהיו האות שהוסכם עליו איתי כדי להודיע לי על הצלחתו. אתם יכולים להיות בטוחים ששמחתי מאוד לשמוע אותו, אחרי שישבתי על החוף וחיכיתי לו עד קרוב לשתיים לפנות בוקר. כששמעתי כך את האות בבירור, נשכבתי. ומכיוון שהיה זה יום של עייפות רבה בשבילי, ישנתי שינה עמוקה מאוד, עד שהופתעתי מרעש של ירייה. מיד קפצתי ממקומי, ושמעתי אדם קורא לי בשם "מושל! מושל!" ומיד זיהיתי את קולו של רב החובל. כשטיפסתי לראש הגבעה, הנה הוא עמד שם, הצביע על הספינה וחיבק אותי בזרועותיו. "ידידי היקר ומושיעי," אמר, "הנה הספינה שלך. כי היא כולה שלך, וכך גם אנחנו, וכל מה ששייך לה." הפניתי את עיניי אל הספינה, והנה היא עגנה במרחק של קצת יותר משמונה מאות מטרים מהחוף. כי הם הרימו את העוגן שלה ברגע שהשתלטו עליה, ומכיוון שמזג האוויר היה נאה, הביאו אותה לעגון ממש מול פתח המפרצון הקטן. והגאות הייתה גבוהה, ורב החובל הביא את הסירה הקטנה של הספינה קרוב למקום שבו הנחתתי לראשונה את הרפסודות שלי, וכך נחת ממש על מפתן דלתי. בתחילה כמעט התמוטטתי מרוב הפתעה. כי ראיתי את הצלתי נמסרת באמת, באופן גלוי, לידיי, הכול קל, וספינה גדולה מוכנה לשאת אותי לכל מקום שארצה ללכת אליו. בתחילה, במשך זמן מה, לא יכולתי לענות לו אף מילה. אבל מכיוון שהוא לקח אותי בזרועותיו, נאחזתי בו בחוזקה, אחרת הייתי נופל ארצה. הוא הבחין בהפתעה, ומיד שלף בקבוק מכיסו ונתן לי לגימה של משקה מחזק, שהביא במיוחד בשבילי. אחרי ששתיתי, ישבתי על הקרקע. ואף שהמשקה השיב לי את רוחי, עבר זמן רב עד שיכולתי לומר לו מילה. כל אותו זמן היה האיש המסכן באותה התלהבות כמוני, רק שלא היה מופתע כמוני. הוא אמר לי אלף דברים טובים ורכים, כדי להרגיע אותי ולהשיב אותי לעצמי. אבל שטף השמחה בלבי היה כזה, שבלבל את כל רוחי. לבסוף פרצה השמחה בדמעות, וזמן קצר אחר כך חזר אליי כוח הדיבור. אז הגיע תורי, וחיבקתי אותו כמושיעי, ושמחנו יחד. אמרתי לו שאני רואה בו אדם שנשלח מן השמיים להושיע אותי, ושכל העניין נראה כשרשרת של פלאים. שדברים כאלה הם העדויות שיש לנו ליד נסתרת של ההשגחה המנהלת את העולם, והוכחה שעינו של כוח אינסופי יכולה לחדור אל הפינה הנידחת ביותר של העולם, ולשלוח עזרה לאומללים בכל עת שירצה. לא שכחתי לשאת את לבי בהודיה לשמיים. ואיזה לב יכול להימנע מלברך את מי שלא רק דאג לי באופן נסי במדבר כזה ובמצב שומם כזה, אלא שממנו, יש להכיר תמיד, באה כל הצלה?
כששוחחנו זמן מה, אמר לי רב החובל שהביא לי מעט כיבוד, מה שהספינה יכלה לספק, ומה שהאומללים, שהיו אדוניו זמן רב כל כך, לא שדדו ממנו. על כך קרא בקול אל הסירה, וציווה על אנשיו להביא לחוף את הדברים שנועדו למושל. ואכן, הייתה זו מתנה כאילו הייתי אדם שאינו עתיד להילקח איתם, אלא כאילו עליי להמשיך לגור באי. ראשית, הביא לי ארגז בקבוקים מלא משקאות מחזקים מצוינים, שישה בקבוקים גדולים של יין מדירה (כל בקבוק הכיל כשני ליטרים), כקילוגרם טבק משובח מאוד, שתים עשרה חתיכות טובות של בשר בקר מהספינה, ושש חתיכות של בשר חזיר, עם שק של אפונה, וכחמישים קילוגרמים של ביסקוויטים. הוא הביא לי גם ארגז סוכר, ארגז קמח, שק מלא לימונים, ושני בקבוקים של מיץ ליים, ושפע של דברים אחרים. אבל מלבד אלה, ומה שהיה מועיל לי פי אלף, הביא לי שש כותנות חדשות ונקיות, שש עניבות צוואר טובות מאוד, שני זוגות כפפות, זוג נעליים אחד, כובע וזוג גרביים אחד, עם חליפת בגדים טובה מאוד משלו, שנלבשה רק מעט מאוד. בקיצור, הוא הלביש אותי מכף רגל ועד ראש. זו הייתה מתנה טובה ונעימה מאוד, כפי שכל אחד יכול לדמיין, לאדם במצבי. אבל מעולם לא היה דבר בעולם מהסוג הזה לא נעים, מגושם ולא נוח כמו שהיה לי ללבוש בגדים כאלה בהתחלה.
אחרי שהטקסים האלה חלפו, ואחרי שכל הדברים הטובים שלו הוכנסו לדירתי הקטנה, התחלנו להתייעץ מה לעשות עם האסירים שבידינו. כי היה כדאי לשקול אם נוכל להסתכן ולקחת אותם איתנו או לא, במיוחד שניים מהם, שהוא ידע שהם חסרי תקנה וסוררים עד הקצה. רב החובל אמר שהוא יודע שהם נבלים כאלה שאי אפשר לרכוש את נאמנותם בשום טובה, ואם ייקח אותם, יהיה זה בכבלים, כפושעים, כדי למסור אותם לידי הצדק במושבה האנגלית הראשונה שיגיע אליה. וראיתי שרב החובל עצמו מודאג מכך מאוד. על כך אמרתי לו שאם ירצה בכך, אקח על עצמי להביא את שני האנשים שעליהם דיבר לבקש בעצמם שישאיר אותם באי. "אשמח מאוד על כך," אמר רב החובל, "בכל לבי." "ובכן," אמרתי, "אשלח לקרוא להם ואדבר איתם בשבילך." וכך הוריתי לשישי ולשני בני הערובה, שכבר שוחררו, כי חבריהם קיימו את הבטחתם - אני אומר, הוריתי להם ללכת למערה, ולהביא את חמשת האנשים, כבולים כפי שהיו, אל הסוכה, ולהחזיק אותם שם עד שאבוא. כעבור זמן מה באתי לשם, לבוש בבגדיי החדשים; ועכשיו שוב קראו לי מושל. כשהתאספו כולם, ורב החובל איתי, הוריתי להביא את האנשים לפניי, ואמרתי להם שקיבלתי דיווח מלא על התנהגותם הנבזית כלפי רב החובל, ועל כך שברחו עם הספינה והתכוננו לבצע עוד מעשי שוד. אבל ההשגחה לכדה אותם בדרכיהם שלהם, והם נפלו לבור שכרו לאחרים. הודעתי להם שלפי הוראתי נתפסה הספינה, ושהיא עוגנת עכשיו במעגן, ושבקרוב יוכלו לראות שרב החובל החדש שלהם קיבל את שכר נבלותו, ושיראו אותו תלוי על קורת התורן. ואשר להם, רציתי לדעת מה יש להם לומר מדוע לא אוציא אותם להורג כשודדי ים שנתפסו בשעת מעשה, שהרי לא יכלו לפקפק שלפי המינוי שלי יש לי סמכות לעשות זאת.
אחד מהם ענה בשם כולם, שאין להם מה לומר מלבד זאת: שכאשר נתפסו, הבטיח להם רב החובל את חייהם, והם מתחננים בענווה לרחמיי. אבל אמרתי להם שאינני יודע איזה רחמים להראות להם. כי אשר לי, החלטתי לעזוב את האי עם כל אנשיי, והזמנתי מקום אצל רב החובל להפליג לאנגליה. ואשר לרב החובל, הוא לא יכול לקחת אותם לאנגליה אלא כאסירים בכבלים, כדי שיעמדו לדין על מרד ועל בריחה עם הספינה; ותוצאת הדבר, כפי שוודאי ידעו, תהיה הגרדום. כך שלא ידעתי מה הכי טוב בשבילם, אלא אם כן ירצו לקבל את גורלם באי. אם ירצו בכך, מכיוון שיש לי חירות לעזוב את האי, יש לי נטייה מסוימת לתת להם את חייהם, אם הם חושבים שיוכלו להסתדר על החוף. הם נראו אסירי תודה מאוד על כך, ואמרו שהם מעדיפים בהרבה להסתכן ולהישאר כאן מאשר להילקח לאנגליה כדי להיתלות. וכך השארתי את העניין.
אולם רב החובל נראה כמי שמערים קשיים, כאילו לא העז להשאיר אותם כאן. על כך הראיתי את עצמי כועס מעט על רב החובל, ואמרתי לו שהם האסירים שלי, לא שלו; ושמכיוון שהצעתי להם חסד רב כל כך, אעמוד במילתי. ואם לא ימצא לנכון להסכים לכך, אשחרר אותם לחופשי כפי שמצאתי אותם; ואם זה לא ימצא חן בעיניו, יוכל לתפוס אותם שוב אם יצליח ללכוד אותם. על כך נראו אסירי תודה מאוד, ובהתאם לכך שחררתי אותם, וציוויתי עליהם לסגת אל היערות, אל המקום שממנו באו. ואמרתי שאשאיר להם כמה כלי ירייה, מעט תחמושת, וכמה הוראות איך יוכלו לחיות טוב מאוד אם ירצו. על כך התכוננתי לעלות לספינה. אבל אמרתי לרב החובל שאשאר את הלילה כדי להכין את חפציי, וביקשתי ממנו לעלות בינתיים לספינה, לשמור שהכול יהיה בסדר בספינה, ולשלוח את הסירה לחוף למחרת בשבילי. וציוויתי עליו, בכל מקרה, לתלות את רב החובל החדש, שנהרג, על קורת התורן, כדי שהאנשים האלה יראו אותו.
כשרב החובל הלך, שלחתי לקרוא לאנשים לבוא אליי לדירתי, ופתחתי איתם בשיחה רצינית על מצבם. אמרתי להם שלדעתי עשו את הבחירה הנכונה, ושאילו לקח אותם רב החובל, הם בוודאי היו נתלים. הראיתי להם את רב החובל החדש תלוי על קורת התורן של הספינה, ואמרתי להם שלא היה להם למה לצפות פחות מזה.
כשכולם הצהירו על נכונותם להישאר, אמרתי להם שאגלה להם את סיפור חיי כאן, ואראה להם את הדרך להקל על עצמם. בהתאם לכך סיפרתי להם את כל תולדות המקום ואיך הגעתי אליו. הראיתי להם את ביצוריי, את הדרך שבה הכנתי את לחמי, זרעתי את התבואה שלי, ייבשתי את הענבים שלי; ובקיצור, את כל מה שהיה נחוץ כדי להקל עליהם. סיפרתי להם גם את סיפור שבעה עשר הספרדים שיש לצפות לבואם, שלהם השארתי מכתב, וחייבתי אותם להבטיח שינהגו בהם כשותפים שווים להם. כאן ראוי לציין שרב החובל, שהיה לו דיו על הספינה, הופתע מאוד מכך שמעולם לא מצאתי דרך להכין דיו מפחם ומים, או ממשהו אחר, כשם שעשיתי דברים קשים בהרבה.
השארתי להם את כלי הירייה שלי - כלומר, חמישה מוסקטים, שלושה רובי ציד ושלוש חרבות. נשארו לי יותר מחבית וחצי של אבק שריפה, כי אחרי השנה או השנתיים הראשונות השתמשתי רק במעט, ולא בזבזתי דבר. תיארתי להם את הדרך שבה טיפלתי בעיזים, ונתתי להם הוראות איך לחלוב ולפטם אותן, ולהכין גם חמאה וגם גבינה. בקיצור, סיפרתי להם כל חלק מסיפורי שלי. ואמרתי להם שאשכנע את רב החובל להשאיר להם עוד שתי חביות של אבק שריפה, וכמה זרעי ירקות לגינה, שאמרתי להם שאני עצמי הייתי שמח מאוד לקבל. נתתי להם גם את שק האפונה שרב החובל הביא לי לאכול, וציוויתי עליהם להקפיד לזרוע ולהרבות אותה.