אחרי שעשיתי את כל זה נפרדתי מהם למחרת ועליתי על הספינה. התכוננו מיד להפליג, אבל לא הרמנו עוגן באותו לילה. למחרת בבוקר השכם הגיעו שניים מחמשת האנשים בשחייה אל דופן הספינה. הם התלוננו בקינה מרה על שלושת האחרים, והתחננו שייקחו אותם לספינה, למען השם, כי אחרת יירצחו. הם התחננו לפני רב החובל שיעלה אותם על הסיפון, גם אם יתלה אותם מיד. על כך העמיד רב החובל פנים שאין לו סמכות לעשות דבר בלעדיי. אבל אחרי קשיים מסוימים, ואחרי שהבטיחו בשבועה חגיגית שיתקנו את דרכיהם, הועלו לספינה. כעבור זמן מה הם הולקו היטב, ופצעיהם נמרחו במלח וחומץ, ומאז הוכיחו את עצמם כבחורים ישרים ושקטים מאוד.
זמן מה אחר כך, כשהגאות הייתה גבוהה, נשלחה הסירה אל החוף עם הדברים שהובטחו לאנשים. לבקשתי הורה רב החובל להוסיף אליהם גם את התיבות והבגדים שלהם, והם לקחו אותם והודו על כך מאוד. עודדתי אותם גם כשאמרתי להם שאם יהיה הדבר בכוחי לשלוח ספינה כלשהי שתאסוף אותם, לא אשכח אותם.
כשנפרדתי מהאי הזה, לקחתי איתי לספינה, למזכרת, את כובע עור העזים הגדול שעשיתי, את המטרייה שלי ואחד התוכים שלי. לא שכחתי לקחת גם את הכסף שהזכרתי קודם, שהיה מונח אצלי זמן רב כל כך בלי תועלת עד שהחליד או הועם, ובקושי היה אפשר לזהות אותו ככסף עד ששפשפו ומיששו אותו מעט. לקחתי גם את הכסף שמצאתי בשרידי הספינה הספרדית. וכך עזבתי את האי ב-19 בדצמבר, לפי יומן הספינה, בשנת 1686, אחרי שחייתי עליו עשרים ושמונה שנים, חודשיים ותשעה עשר יום. נגאלתי מן השבי השני הזה באותו יום בחודש שבו נמלטתי לראשונה בסירה הגדולה מידי המורים של סאלה. בספינה הזו, אחרי מסע ארוך, הגעתי לאנגליה ב-11 ביוני 1687, אחרי שלושים וחמש שנות היעדרות.
כשהגעתי לאנגליה הייתי זר גמור לכל העולם, כאילו מעולם לא הכירו אותי שם. מיטיבתי והנאמנה שלי, שהפקדתי את כספי בידיה, הייתה עדיין בחיים, אבל פקדו אותה צרות גדולות. היא התאלמנה בפעם השנייה, ומצבה היה ירוד מאוד. הרגעתי אותה לגמרי בעניין מה שהייתה חייבת לי, והבטחתי לה שלא אטריד אותה. להפך, מתוך הכרת תודה על דאגתה ונאמנותה אליי בעבר, עזרתי לה ככל שהרשה ההון הקטן שלי. באותו זמן, אמנם, הוא הרשה לי לעשות למענה מעט מאוד. אבל הבטחתי לה שלעולם לא אשכח את טוב לבה אליי בעבר, ואכן לא שכחתי אותה כשהיה לי די כדי לעזור לה, כפי שיסופר במקומו. אחר כך נסעתי ליורקשייר. אבל אבי כבר מת, ואמי וכל המשפחה כבר אינם, מלבד שתי אחיות ושניים מילדיו של אחד מאחיי. ומכיוון שמזמן נחשבתי למת, לא הופרש עבורי דבר. כך שבמילה אחת, לא מצאתי דבר שיקל עליי או יעזור לי, והכסף המועט שהיה לי לא היה מספיק כדי להתבסס בעולם.
אמנם נתקלתי במעשה אחד של הכרת תודה שלא ציפיתי לו. רב החובל של הספינה, שהצלתי אותו בהצלחה כזו, ובאותה דרך הצלתי גם את הספינה ואת מטענה, מסר לבעלי הספינה תיאור נאה מאוד של האופן שבו הצלתי את חיי האנשים ואת הספינה. הם הזמינו אותי להיפגש איתם ועם עוד כמה סוחרים שהיו מעורבים בעניין, וכולם יחד חלקו לי מחמאות נאות מאוד על כך, ונתנו לי מתנה של כמעט 200 לירות שטרלינג.
אבל אחרי שהרהרתי לא מעט בנסיבות חיי, ובכך שהסכום הזה לא יספיק כדי לבסס אותי בעולם, החלטתי לנסוע לליסבון ולבדוק אם אוכל להשיג מידע על מצב המטע שלי בברזיל, ועל מה שעלה בגורל שותפי. היה לי יסוד להניח שהוא כבר לפני כמה שנים חשב אותי למת. מתוך כוונה זו עליתי על ספינה לליסבון, ולשם הגעתי באפריל שלאחר מכן. שישי, המשרת שלי, ליווה אותי בנאמנות רבה בכל הנדודים האלה, והוכיח את עצמו משרת נאמן ביותר בכל הזדמנות. כשהגעתי לליסבון, מצאתי אחרי בירורים, ולשמחתי הרבה, את ידידי הוותיק, רב החובל של הספינה שאסף אותי לראשונה בים מול חופי אפריקה. עכשיו הוא כבר הזדקן וחדל להפליג. הוא הושיב בספינתו את בנו, שכבר רחוק היה מלהיות צעיר, והבן עדיין עסק בסחר עם ברזיל. הזקן לא הכיר אותי, ולמען האמת גם אני בקושי הכרתי אותו. אבל עד מהרה נזכרתי בו, ומהר באותה מידה הזכרתי לו את עצמי, כשאמרתי לו מי אני.
אחרי כמה ביטויים נרגשים של ההיכרות הישנה בינינו, שאלתי, כפי שאפשר לנחש, על המטע שלי ועל שותפי. הזקן אמר לי שלא היה בברזיל כתשע שנים, אבל שהוא יכול להבטיח לי שכאשר עזב משם, שותפי היה בחיים. לעומת זאת, שני הנאמנים שצירפתי אליו כדי שישגיחו על חלקי מתו שניהם. עם זאת, הוא האמין שאקבל דין וחשבון טוב מאוד על התפתחות המטע. כי מאחר שכולם האמינו שספינתי נטרפה ושטבעתי, מסרו הנאמנים שלי את החשבון של תנובת חלקי במטע לתובע הכללי של האוצר. הלה הקצה אותה, למקרה שלעולם לא אבוא לתבוע אותה, שליש למלך ושני שלישים למנזר אוגוסטינוס הקדוש, כדי שתוצא לטובת העניים ולהמרת האינדיאנים לאמונה הקתולית. אבל אם אופיע, אני או מישהו מטעמי, לתבוע את הירושה, היא תוחזר. רק התנובה השנתית, שכבר חולקה למטרות צדקה, לא תוכל לחזור. אבל הוא הבטיח לי שהממונה על הכנסות המלך מקרקעות, והפרובידור, כלומר הממונה על משק המנזר, הקפידו מאוד לאורך כל הזמן שהמחזיק בנכס, כלומר שותפי, ימסור בכל שנה חשבון נאמן של התנובה, ומתוכה קיבלו כסדרו את המחצית שלי. שאלתי אותו אם הוא יודע עד כמה פיתח שותפי את המטע, ואם לדעתו כדאי לטפל בעניין, או שמא אם אסע לשם אתקל במכשולים בדרך לקבל לידיי את זכותי הצודקת במחצית. הוא אמר לי שאינו יכול לומר בדיוק עד כמה פותח המטע, אבל דבר אחד הוא יודע: שותפי התעשר מאוד מן החלק שלו. ולמיטב זכרונו, שמע שהשליש של המלך מחלקי, שכנראה הועבר במענק למנזר אחר או לבית דת אחר, הסתכם ביותר ממאתיים מוידורים לשנה. אשר לכך שאקבל בחזרה את הנכס בשקט, אין בכך כל ספק, שכן שותפי חי ויכול להעיד על זכותי, וגם שמי רשום בפנקס הרישום של הארץ. הוא אמר לי גם שיורשיהם של שני הנאמנים שלי הם אנשים הגונים וישרים מאוד, ועשירים מאוד. הוא האמין שלא רק שאקבל את עזרתם כדי לחזור לבעלות על הנכס, אלא שאמצא בידיהם סכום כסף ניכר מאוד לזכותי. זו הייתה תנובת החווה בזמן שאבותיהם החזיקו בה כנאמנים, לפני שנמסרה כפי שתואר למעלה, ולפי זכרונו, זה נמשך כשתים עשרה שנה.
הראיתי שהדבר מטריד אותי ומדאיג אותי מעט, ושאלתי את רב החובל הזקן איך קרה שהנאמנים טיפלו כך ברכושי, כשהוא ידע שעשיתי צוואה ושמיניתי אותו, את רב החובל הפורטוגזי, ליורש הכללי שלי, וכן הלאה.
הוא אמר לי שזה נכון, אבל שמאחר שלא הייתה כל הוכחה שמתתי, הוא לא יכול היה לפעול כמוציא לפועל של הצוואה עד שתגיע ידיעה ודאית על מותי. מלבד זאת, הוא לא רצה להתערב בעניין רחוק כל כך. נכון, הוא רשם את צוואתי והגיש את תביעתו. ואילו יכול היה למסור ידיעה כלשהי אם אני מת או חי, היה פועל בייפוי כוח ומשתלט על האינחניו (כך הם קוראים לבית הסוכר), והיה מורה לבנו, שהיה אז בברזיל, לעשות זאת. "אבל," אמר הזקן, "יש לי חדשה אחת לספר לך, שאולי לא תהיה רצויה לך כמו השאר. והיא, שמאחר שהאמנו שאבדת, וכל העולם האמין כך גם כן, הציעו שותפך והנאמנים לסגור איתי חשבון, בשמך, על הרווחים של שש או שמונה השנים הראשונות, ואני קיבלתי אותם. מאחר שבאותו זמן היו הוצאות גדולות להרחבת המפעל, לבניית אינחניו ולקניית עבדים, הסכום לא הגיע אפילו בקירוב למה שהניב אחר כך. עם זאת," אמר הזקן, "אמסור לך חשבון אמיתי של כל מה שקיבלתי ושל מה שעשיתי בו."
אחרי כמה ימים נוספים של שיחות עם הידיד הוותיק הזה, הביא לי חשבון של הכנסות המטע שלי בשש השנים הראשונות, חתום בידי שותפי ובידי הסוחרים הנאמנים. ההכנסות נמסרו תמיד בסחורות, כלומר טבק בגלילים וסוכר בתיבות, ומלבד זה רום, מולסה וכן הלאה, שהם תוצרי הלוואי של מפעל סוכר. מצאתי לפי החשבון הזה שבכל שנה גדלה ההכנסה במידה ניכרת. אבל, כאמור, מאחר שההוצאות היו גדולות, הסכום היה בהתחלה קטן. עם זאת, הזקן הראה לי שהוא חייב לי ארבע מאות ושבעים מוידורים של זהב, ומלבד זה שישים תיבות סוכר וחמישה עשר גלילי טבק כפולים שאבדו בספינתו. ספינתו נטרפה כשחזר הביתה לליסבון, כאחת עשרה שנה אחרי שעזבתי את המקום. האיש הטוב החל אז להתלונן על צרותיו, ועל כך שנאלץ להשתמש בכספי כדי להתאושש מהפסדיו ולקנות לעצמו חלק בספינה חדשה. "עם זאת, ידידי הוותיק," אמר, "לא יחסר לך דבר בשעת דחקך, ומיד כשבני יחזור תקבל את כל המגיע לך." על כך הוציא ארנק ישן ונתן לי מאה ושישים מוידורים פורטוגזיים בזהב. והוא נתן לי גם את מסמכי הבעלות שלו על הספינה שבנו יצא בה לברזיל. הוא היה בעליו של רבע ממנה, ובנו של רבע נוסף, והוא הניח את שני המסמכים בידיי כערובה ליתרת החוב.
התרגשתי יותר מדי מיושרו ומטוב לבו של האיש המסכן מכדי שאוכל לשאת זאת. נזכרתי במה שעשה למעני, איך אסף אותי בים, ובאיזו נדיבות נהג בי בכל הזדמנות, ובמיוחד כמה ידיד כן הוא לי עכשיו, ובקושי יכולתי לעצור את דמעותיי על מה שאמר לי. לכן שאלתי אותו אם מצבו מרשה לו לוותר על סכום כסף גדול כזה בזמן הזה, והאם לא ייקלע בגללו למצוקה. הוא אמר לי שאינו יכול לומר שלא ייקלע למצוקה מסוימת, אבל בכל זאת, זה הכסף שלי, ואולי אני זקוק לו יותר ממנו.
כל מה שאמר האיש הטוב היה מלא חיבה, ובקושי יכולתי לעצור את דמעותיי בזמן שדיבר. בקיצור, לקחתי מאה מן המוידורים, וביקשתי עט ודיו כדי לתת לו קבלה עליהם. אחר כך החזרתי לו את השאר, ואמרתי לו שאם אי פעם אקבל לידיי את המטע, אחזיר לו גם את המאה האלה (וכך אכן עשיתי לאחר מכן). אשר לשטר המכירה על חלקו בספינת בנו, לא אקח אותו בשום אופן. אם אזדקק לכסף, ראיתי שהוא ישר די הצורך כדי לשלם לי. ואם לא אזדקק לו, אלא אקבל את מה שנתן לי סיבה לצפות לו, לעולם לא אקח ממנו אף פני נוסף.
כשזה נגמר, שאל אותי הזקן אם להדריך אותי כיצד להגיש את תביעתי על המטע. אמרתי לו שאני חושב לנסוע לשם בעצמי. הוא אמר שאוכל לעשות זאת אם ארצה, אבל שאם לא אסע, יש די דרכים להבטיח את זכותי ולהעביר מיד את הרווחים לשימושי. ומאחר שבנהר של ליסבון עמדו ספינות מוכנות לצאת לברזיל, הוא דאג שארשום את שמי בפנקס ציבורי, יחד עם תצהיר שלו, שבו הצהיר בשבועה שאני חי, ושאני אותו אדם שקיבל בהתחלה את האדמה לנטיעת המטע האמור. אחרי שהדבר אושר כחוק בידי נוטריון וצורף אליו ייפוי כוח, הוא הורה לי לשלוח אותו, עם מכתב בכתב ידו, לסוחר ממכריו שם. אחר כך הציע שאשאר אצלו עד שתגיע תשובה.
מעולם לא היה דבר הגון יותר מן הטיפול בייפוי הכוח הזה. כי בתוך פחות משבעה חודשים קיבלתי חבילה גדולה מיורשיהם של הנאמנים שלי, הסוחרים שבשבילם יצאתי לים, ובה היו מצורפים המכתבים והמסמכים הבאים:
ראשית, היה בה החשבון השוטף של תנובת החווה או המטע שלי, מן השנה שבה סגרו אבותיהם את החשבון עם רב החובל הפורטוגזי הזקן שלי, במשך שש שנים. היתרה לזכותי הייתה אלף מאה שבעים וארבעה מוידורים.
שנית, היה בה החשבון של ארבע שנים נוספות, שבהן החזיקו ברכוש בידיהם, לפני שהממשלה תבעה לעצמה את ניהולו כרכושו של אדם נעדר, מצב שהם קראו לו מוות אזרחי. היתרה של החשבון הזה, מאחר שערך המטע גדל, הסתכמה בתשעה עשר אלף ארבע מאות ארבעים ושישה קרוזדוס, שהם כשלושת אלפים מאתיים וארבעים מוידורים.
שלישית, היה בה החשבון של ראש מנזר אוגוסטינוס הקדוש, שקיבל את הרווחים במשך יותר מארבע עשרה שנה. הוא לא יכול היה להחזיר את מה שכבר הוצא בידי בית החולים, אבל הצהיר ביושר רב שנותרו בידיו שמונה מאות שבעים ושניים מוידורים שלא חולקו, והכיר בהם כשייכים לי. אשר לחלקו של המלך, ממנו לא הוחזר דבר.
היה שם מכתב משותפי, שבירך אותי בחיבה רבה על כך שאני חי, ומסר לי דין וחשבון על האופן שבו השתבחה האחוזה ועל מה שהיא מניבה בשנה, עם פרטים על מספר הריבועים, או האקרים, שהיא מכילה, מה נטוע בה וכמה עבדים יש בה. הוא שרטט עשרים ושניים צלבים לברכה, וסיפר לי שאמר תפילות "שלום לך מרים" כמספרם כדי להודות לבתולה הקדושה על שאני חי. הוא הזמין אותי בלהט רב לבוא ולקבל לידיי את רכושי, ובינתיים לתת לו הוראות למי למסור את רכושי אם לא אבוא בעצמי. הוא סיים בהצעה לבבית של ידידותו וידידות משפחתו, ושלח לי במתנה שבעה עורות נמר יפים, שקיבל, כנראה, מאפריקה, בספינה אחרת ששלח לשם, ושכנראה עשתה מסע מוצלח יותר משלי. הוא שלח לי גם חמש תיבות של ממתקים משובחים, ומאה חתיכות זהב שלא נטבעו, קטנות במקצת ממוידורים. באותו צי שלחו לי שני הסוחרים הנאמנים שלי אלף ומאתיים תיבות סוכר, שמונה מאות גלילי טבק, ואת כל יתרת החשבון בזהב.
עכשיו יכולתי בהחלט לומר שאכן "ה' בירך את אחרית איוב מראשיתו". אי אפשר לתאר את רטט לבי כשמצאתי את כל עושרי סביבי. כי ספינות ברזיל באות כולן בציים, ואותן ספינות שהביאו את מכתביי הביאו גם את סחורותיי, והרכוש כבר היה בטוח בנהר לפני שהמכתבים הגיעו לידיי. במילה אחת, החוורתי ונעשיתי חולה. ואלמלא רץ הזקן והביא לי משקה מחזק, אני מאמין שההפתעה הפתאומית של השמחה הייתה מכריעה את גופי, והייתי מת במקום. יתרה מזו, גם אחרי זה נשארתי חולה מאוד במשך כמה שעות, עד שהזמינו רופא. כשהבין משהו מן הסיבה האמיתית למחלתי, הורה להקיז לי דם, ואחרי זה הוקל לי והבראתי. אבל אני באמת מאמין שאלמלא הוקל לי ברוחי בדרך זו, הייתי מת.
עכשיו, בבת אחת, הייתי בעליו של יותר מחמשת אלפים לירות שטרלינג בכסף מזומן, והייתה לי אחוזה, כפי שיכולתי בהחלט לקרוא לה, בברזיל, שהכניסה יותר מאלף לירות שטרלינג לשנה, בטוחה כמו אחוזת קרקעות באנגליה. במילה אחת, הייתי במצב שבקושי ידעתי איך להבין אותו, או איך להירגע כדי ליהנות ממנו. הדבר הראשון שעשיתי היה לגמול למיטיבי הראשון, רב החובל הזקן והטוב שלי, שהיה הראשון שגמל עמי חסד במצוקתי, נהג בי בטוב לב בראשית דרכי, ונהג בי ביושר בסופה. הראיתי לו את כל מה שנשלח אליי. אמרתי לו שאחרי השגחת שמיים, המכוונת את הכול, אני חייב זאת לו, ושעכשיו מוטל עליי לגמול לו, ואעשה זאת פי מאה. וכך, ראשית החזרתי לו את מאת המוידורים שקיבלתי ממנו. אחר כך הזמנתי נוטריון, ודאגתי שינסח שטר מחילה ושחרור כללי מארבע מאות ושבעים המוידורים שהודה שהוא חייב לי, בצורה המלאה והמוצקה ביותר שאפשר. אחרי זה דאגתי שינוסח ייפוי כוח, שהסמיך אותו לגבות את הרווחים השנתיים של המטע שלי. מיניתי את שותפי למסור לו חשבון ולשלוח אליו את ההכנסות, בציים הרגילים, בשמי. ובסעיף בסוף המסמך העניקתי לו מאה מוידורים לשנה מתוך ההכנסות, כל ימי חייו, וחמישים מוידורים לשנה לבנו אחריו, כל ימי חייו. וכך גמלתי לזקן שלי.
עכשיו היה עליי לשקול לאן לכוון את דרכי מכאן והלאה, ומה לעשות באחוזה שההשגחה הפקידה כך בידיי. ואכן, עכשיו היו לי יותר דאגות על הראש מאשר בחיי באי, שם לא היה חסר לי דבר מלבד מה שהיה לי, ולא היה לי דבר מלבד מה שהיה חסר לי. ואילו עכשיו הוטלה עליי אחריות גדולה, ועיסוקי היה איך לשמור עליה. לא הייתה לי עכשיו מערה להסתיר בה את כספי, או מקום שבו יוכל לשכב בלי מנעול ובריח עד שיעלה עובש ויועם לפני שמישהו יגע בו. להפך, לא ידעתי היכן לשים אותו או למי להפקיד אותו. פטרוני הוותיק, רב החובל, אמנם היה ישר, והוא היה המקלט היחיד שלי. מצד שני, נראה שענייניי בברזיל קוראים לי לשם. אבל עכשיו לא יכולתי לחשוב על נסיעה לשם עד שאסדיר את ענייניי ואשאיר את רכושי בידיים בטוחות מאחוריי. בהתחלה חשבתי על ידידתי הוותיקה, האלמנה, שידעתי שהיא ישרה ותנהג בי בהגינות. אבל היא כבר הייתה בגיל מתקדם, ועניה, ולמיטב ידיעתי אולי אף שקועה בחובות. כך שבמילה אחת, לא הייתה לי ברירה אלא לחזור בעצמי לאנגליה ולקחת את רכושי איתי.
אבל עברו כמה חודשים לפני שהחלטתי על כך. ולכן, כמו שגמלתי במלואו, ולשביעות רצונו, לרב החובל הזקן שהיה מיטיבי בעבר, כך התחלתי לחשוב על האלמנה המסכנה, שבעלה היה מיטיבי הראשון, והיא עצמה, כל עוד היה הדבר בכוחה, הייתה הממונה הנאמנה על כספי והיועצת שלי. וכך, הדבר הראשון שעשיתי היה לבקש מסוחר בליסבון לכתוב לשותפו העסקי בלונדון, לא רק כדי לפרוע שטר, אלא כדי ללכת ולמצוא אותה, למסור לה מאה לירות שטרלינג במזומן מאיתי, לדבר איתה ולנחם אותה בעונייה, בכך שיאמר לה שאם אחיה, תקבל עוד. באותו זמן שלחתי לשתי אחיותיי שבכפר מאה לירות שטרלינג לכל אחת. הן לא היו במחסור, אבל גם לא במצב טוב במיוחד. אחת מהן נישאה והתאלמנה, ולשנייה היה בעל שלא היה טוב אליה כפי שהיה צריך. אבל מבין כל קרוביי ומכריי עדיין לא יכולתי לבחור אף אחד שהעזתי להפקיד בידיו את עיקר הוני, כדי שאוכל לנסוע לברזיל ולהשאיר את הדברים בטוחים מאחוריי. וזה הביך אותי מאוד.
פעם אחת היה בדעתי לנסוע לברזיל ולהשתקע שם, כי הייתי, כביכול, כבר תושב המקום. אבל היו לי היסוסים קלים בעניין הדת, שמשכו אותי לאחור בלי שהרגשתי. עם זאת, לא הדת היא שמנעה ממני לנסוע לשם בינתיים. וכמו שלא היססתי להשתייך בגלוי לדת המקום כל הזמן שחייתי ביניהם, כך גם עכשיו לא היססתי. אלא שמדי פעם, כשחשבתי על כך בזמן האחרון יותר מבעבר, כשהתחלתי לחשוב על לחיות ולמות ביניהם, התחלתי להצטער על כך שהצהרתי על עצמי כקתולי, וחשבתי שאולי זו לא הדת הטובה ביותר למות בה.
אבל, כפי שאמרתי, לא זה היה העיקר שמנע ממני לנסוע לברזיל, אלא שבאמת לא ידעתי בידי מי להשאיר את רכושי מאחוריי. לכן החלטתי לבסוף לנסוע לאנגליה. הסקתי שאם אגיע לשם, אכיר אנשים או אמצא קרובים שיהיו נאמנים לי. ובהתאם לכך, התכוננתי לנסוע לאנגליה עם כל עושרי.
כדי להכין את הדברים לקראת שובי הביתה, החלטתי ראשית (מאחר שצי ברזיל עמד בדיוק לצאת) לשלוח תשובות הולמות לדין וחשבון ההוגן והנאמן שקיבלתי משם. ראשית, לראש מנזר אוגוסטינוס הקדוש כתבתי מכתב מלא תודה על יחסו ההוגן, והצעתי את שמונה מאות שבעים ושניים המוידורים שלא חולקו. ביקשתי שיינתנו חמש מאות מהם למנזר ושלוש מאות שבעים ושניים לעניים, כפי שיורה ראש המנזר, וביקשתי את תפילותיו של האב הטוב בשבילי, וכדומה. אחר כך כתבתי מכתב תודה לשני הנאמנים שלי, עם כל ההכרה שהגינות ויושר רבים כל כך מחייבים. אשר לשליחת מתנה כלשהי, הם היו רמי מעמד מכדי להזדקק לה. לבסוף כתבתי לשותפי. הבעתי הכרה בחריצותו בשיפור המטע וביושרו בהגדלת המפעל, ונתתי לו הוראות לניהול חלקי בעתיד, בהתאם לסמכויות שהשארתי בידי פטרוני הוותיק. ביקשתי שישלח אליו כל מה שיגיע לי, עד שישמע ממני ביתר פירוט. הבטחתי לו שבכוונתי לא רק לבוא אליו, אלא גם להשתקע שם לשארית חיי. לזה הוספתי מתנה נאה מאוד של כמה בדי משי איטלקיים לאשתו ולשתי בנותיו, כי בנו של רב החובל סיפר לי שיש לו בנות כאלה, ועוד שתי יריעות של בד צמר אנגלי משובח, הטוב ביותר שיכולתי להשיג בליסבון, חמש יריעות של בד באיי שחור, וקצת תחרה פלמית יקרת ערך.
אחרי שהסדרתי כך את ענייניי, מכרתי את המטען שלי והפכתי את כל רכושי לשטרות חליפין טובים, הקושי הבא שלי היה באיזו דרך לנסוע לאנגליה. הייתי רגיל די הצורך לים, ובכל זאת הייתה בי באותו זמן רתיעה מוזרה מלנסוע לאנגליה בדרך הים, ולא יכולתי לתת לכך שום סיבה. ועם זאת, הקושי גבר עליי כל כך, שאף על פי שפעם אחת כבר העליתי את מטעני לספינה כדי לנסוע, שיניתי את דעתי, ולא פעם אחת בלבד, אלא פעמיים או שלוש.
נכון שלא היה לי מזל בים, ואולי זו הייתה אחת הסיבות. אבל אל יזלזל אדם בדחפים החזקים של מחשבותיו בעניינים חשובים כל כך. שתיים מן הספינות שבחרתי לנסוע בהן, כלומר שבחרתי בהן במיוחד יותר מבכל ספינה אחרת, כשבאחת מהן כבר העליתי את חפציי, ועם רב החובל של השנייה כבר הגעתי להסכמה, אני אומר, שתיים מן הספינות האלה נכשלו. אחת נלכדה בידי שודדי הים מאלג'יר, והשנייה אבדה ליד כף סטארט, סמוך לטורביי, וכל האנשים טבעו מלבד שלושה. כך שבכל אחת משתי הספינות האלה הייתי נקלע לאסון.
אחרי שהוטרדתי כך במחשבותיי, הנווט הזקן שלי, שאליו סיפרתי הכול, הפציר בי בכל לבו שלא אסע בים. הוא הציע שאסע ביבשה ללה קורוניה, ואחצה משם את מפרץ ביסקאיה ללה רושל, ומשם הדרך ביבשה לפריז קלה ובטוחה, וכך הלאה לקאלה ולדובר. או שאעלה למדריד, ומשם כל הדרך ביבשה דרך צרפת. במילה אחת, הייתי כל כך משוחד נגד נסיעה בים בכלל, מלבד מקאלה לדובר, שהחלטתי לנסוע כל הדרך ביבשה. מאחר שלא מיהרתי ולא הקפדתי על ההוצאה, זו הייתה הדרך הנעימה הרבה יותר. וכדי להנעים אותה עוד יותר, הביא רב החובל הזקן שלי ג'נטלמן אנגלי, בנו של סוחר בליסבון, שהיה מוכן לנסוע איתי. אחר כך צירפנו אלינו גם עוד שני סוחרים אנגלים ושני ג'נטלמנים פורטוגזים צעירים, שהאחרונים נסעו רק עד פריז. כך שבסך הכול היינו שישה, ועמנו חמישה משרתים. שני הסוחרים ושני הפורטוגזים הסתפקו במשרת אחד לכל שניים, כדי לחסוך בהוצאות. ואשר לי, שכרתי מלח אנגלי שייסע איתי כמשרת, מלבד שישי שלי, שהיה זר מדי כדי שיוכל למלא את תפקיד המשרת בדרכים.
כך יצאתי מליסבון. החבורה שלנו הייתה רכובה היטב וחמושה היטב, ויצרנו פלוגה קטנה, ועשו לי את הכבוד לקרוא לי רב החובל, גם מפני שהייתי המבוגר ביותר, גם מפני שהיו לי שני משרתים, וגם מפני שלמעשה הייתי היוזם של כל המסע.
כשם שלא הטרחתי אתכם באף אחד מיומני המסע שלי בים, כך לא אטריח אתכם עכשיו באף אחד מיומני המסע שלי ביבשה. אבל כמה הרפתקאות שקרו לנו במסע המייגע והקשה הזה אסור לי להשמיט.
כשהגענו למדריד, מאחר שכולנו היינו זרים בספרד, רצינו להישאר זמן מה כדי לראות את חצר המלוכה של ספרד ואת מה שראוי לראות. אבל מאחר שזה היה בסוף הקיץ, מיהרנו להמשיך, ויצאנו ממדריד בערך באמצע אוקטובר. אבל כשהגענו לגבול נווארה, הבהילו אותנו בכמה עיירות בדרך בידיעה שבצד הצרפתי של ההרים יורד כל כך הרבה שלג, שכמה נוסעים נאלצו לחזור לפמפלונה, אחרי שניסו להמשיך בסכנה עצומה.
כשהגענו לפמפלונה עצמה, מצאנו שכך הוא באמת. ולי, שתמיד הייתי רגיל לאקלים חם ולארצות שבהן בקושי יכולתי לסבול בגדים על גופי, הקור היה בלתי נסבל. ולמען האמת, הדבר היה מכאיב לא פחות משהיה מפתיע: לצאת רק עשרה ימים קודם לכן מקסטיליה הישנה, שבה מזג האוויר היה לא רק נעים אלא חם מאוד, ומיד להרגיש רוח מהרי הפירנאים חדה כל כך וקרה כל כך, שהייתה בלתי נסבלת, ואיימה להקפיא ולהמית את אצבעות ידינו ורגלינו.
שישי המסכן נבהל באמת כשראה את ההרים מכוסים כולם בשלג והרגיש מזג אוויר קר, דבר שמעולם לא ראה ולא הרגיש לפני כן בחייו. וכדי להחמיר את המצב, כשהגענו לפמפלונה המשיך השלג לרדת בעוצמה כזו ובמשך זמן רב כל כך, שאנשים אמרו שהחורף הגיע לפני זמנו. הדרכים, שהיו קשות גם קודם, נעשו עכשיו בלתי עבירות לגמרי. כי במילה אחת, השלג היה במקומות מסוימים עבה מדי מכדי שנוכל לנסוע בו, ומאחר שלא היה קפוא היטב, כמו בארצות הצפון, לא היה אפשר לנוע בלי סכנה להיקבר חיים בכל צעד. נשארנו בפמפלונה לא פחות מעשרים יום. אז (כשראיתי שהחורף מתקרב ואין סיכוי שישתפר, כי זה היה החורף הקשה ביותר בכל אירופה שנודע בזיכרון האדם) הצעתי שנלך לפואנטרביה, ושם נעלה על ספינה לבורדו, שהייתה הפלגה קצרה מאוד. אבל בזמן ששקלתי זאת, הגיעו ארבעה ג'נטלמנים צרפתים. הם נעצרו בצד הצרפתי של המעברים, כמו שאנחנו נעצרנו בצד הספרדי, ומצאו מורה דרך שחצה את האזור הסמוך לקצה לנגדוק, והעביר אותם על פני ההרים בדרכים כאלה שהשלג לא הפריע להם הרבה. כי במקומות שבהם נתקלו בשלג בכמות גדולה, כך סיפרו, הוא היה קפוא די הצורך כדי לשאת אותם ואת סוסיהם. שלחנו לקרוא למורה הדרך הזה, והוא אמר לנו שהוא מוכן לקחת אותנו באותה דרך, בלי סכנה מן השלג, בתנאי שנהיה חמושים די הצורך כדי להגן על עצמנו מפני חיות טרף. כי, כך אמר, בשלגים הכבדים האלה קורה לעתים קרובות שזאבים אחדים מופיעים למרגלות ההרים, כשהם רעבים ופראיים מחוסר מזון, כי האדמה מכוסה בשלג. אמרנו לו שאנחנו מוכנים די הצורך ליצורים כאלה, אם רק יבטיח לנו הגנה מפני מין זאבים בעלי שתי רגליים, שאמרו לנו שמהם נשקפת לנו הסכנה הגדולה ביותר, במיוחד בצד הצרפתי של ההרים. הוא הניח את דעתנו שאין סכנה מסוג זה בדרך שבה נלך. כך שהסכמנו ברצון ללכת אחריו, וכך עשו גם שנים עשר ג'נטלמנים אחרים עם משרתיהם, חלקם צרפתים וחלקם ספרדים, שכפי שאמרתי ניסו לעבור ונאלצו לחזור.
בהתאם לכך יצאנו מפמפלונה עם מורה הדרך שלנו ב-15 בנובמבר. ואכן הופתעתי כשבמקום להתקדם הוא חזר איתנו ישר לאחור באותה דרך שבאנו בה ממדריד, כשלושים קילומטרים. אחרי שחצינו שני נהרות והגענו לארץ המישור, מצאנו את עצמנו שוב באקלים חם, שבו הארץ הייתה נעימה ולא נראה שום שלג. אבל לפתע הוא פנה שמאלה והתקרב להרים מכיוון אחר. ואף על פי שהגבעות והתהומות נראו נוראים, הוא עשה כל כך הרבה סיבובים ופיתולים, והוביל אותנו בדרכים מתפתלות כאלה, שעברנו את פסגת ההרים בלי להרגיש ובלי שהשלג יכביד עלינו הרבה. ולפתע הראה לנו את המחוזות הנעימים והפוריים של לנגדוק וגסקוניה, ירוקים ופורחים כולם, אף שהיו במרחק רב, ועוד הייתה לפנינו דרך קשה לעבור.
עם זאת, נעשינו מעט מודאגים כשראינו שהשלג ירד יום שלם ולילה שלם בצפיפות כזו שלא יכולנו לנסוע. אבל הוא אמר לנו להירגע, כי בקרוב נעבור את כל זה. ואכן מצאנו שבכל יום התחלנו לרדת ולהגיע צפונה יותר מקודם. וכך, בהסתמך על מורה הדרך שלנו, המשכנו.
כשעתיים לפני רדת הלילה, כשמורה הדרך שלנו היה מעט לפנינו ולא ממש בטווח הראייה, זינקו שלושה זאבים ענקיים, ואחריהם דוב, מתוך דרך שקועה הסמוכה ליער עבות. שניים מן הזאבים התנפלו על מורה הדרך. ואילו היה רחוק מאיתנו, היה נטרף לפני שהספקנו לעזור לו. אחד מהם נצמד לסוסו, והשני תקף את האיש באלימות כזו שלא היה לו זמן, או די צלילות דעת, לשלוף את האקדח שלו. אבל הוא צעק וקרא לנו בכל כוחו. שישי, המשרת שלי, היה הקרוב אליי, ואמרתי לו לרכוב קדימה ולראות מה קרה. מיד כששישי הגיע למקום שממנו ראה את האיש, צעק בקול רם כמו האחר: "הו אדון! הו אדון!" אבל כבחור אמיץ רכב ישר אל האיש המסכן, וירה באקדחו בראשו של הזאב שתקף אותו.
היה זה מזל לאיש המסכן שהיה זה שישי שלי. כי מאחר שהיה רגיל ליצורים כאלה בארצו, לא היה בו שום פחד, והוא ניגש קרוב אל הזאב וירה בו. ואילו כל אחד אחר מאיתנו היה יורה ממרחק גדול יותר, ואולי היה מחטיא את הזאב או מסכן את האיש בירייה.
אבל היה בזה די כדי להבהיל גם אדם אמיץ ממני. ואכן, כל החבורה שלנו נבהלה כששמענו, עם קול הירייה מאקדחו של שישי, את יללות הזאבים הקודרות ביותר משני הצדדים. הרעש, שהוכפל בהד ההרים, נראה לנו כאילו יש שם מספר עצום של זאבים. ואולי באמת לא היו מעטים כל כך עד שלא היה לנו מה לחשוש. עם זאת, מאחר ששישי הרג את הזאב הזה, הזאב השני, שנצמד לסוס, עזב אותו מיד ונמלט בלי לגרום לו נזק, כי למזלו נצמד לראשו, שם נתקעו כפתורי המתכת של הרסן בשיניו. אבל האיש נפגע יותר מכולם. כי היצור המשתולל נשך אותו פעמיים, פעם בזרוע ופעם קצת מעל לברך. ואף על פי שהתגונן במידה מסוימת, הוא עמד בדיוק ליפול בגלל התזזית של סוסו, כששישי הגיע וירה בזאב.
קל לשער שלשמע קול הירייה מאקדחו של שישי כולנו החשנו את צעדינו, ורכבנו מהר ככל שהרשתה הדרך, שהייתה קשה מאוד, כדי לראות מה קרה. מיד כשיצאנו מבין העצים, שהסתירו מאיתנו את המראה קודם, ראינו בבירור מה אירע, ואיך שחרר שישי את מורה הדרך המסכן, אף שלא הבחנו מיד איזה מין יצור הוא הרג.