אבל מעולם לא נוהל קרב באומץ כזה ובדרך מפתיעה כל כך כמו הקרב שבא אחר כך בין שישי לדוב. הוא סיפק לכולנו את הבידור הגדול ביותר שאפשר לדמיין, אף שבהתחלה הופתענו ופחדנו לשלומו. הדוב הוא יצור כבד ומגושם, ואינו דוהר כמו הזאב, שהוא מהיר וקל. ויש לו שתי תכונות מיוחדות, שהן בדרך כלל חוק מעשיו. ראשית, אשר לבני אדם, שאינם טרפו הטבעי (בדרך כלל הוא אינו תוקף אותם אלא אם הם תוקפים אותו קודם, או אם הוא רעב ביותר, כפי שהיה כנראה המצב עכשיו, כשהאדמה מכוסה בשלג): אם לא תתגרה בו, הוא לא יתגרה בך. אבל אז עליך להקפיד לנהוג בו בנימוס רב ולפנות לו את הדרך, כי הוא ג'נטלמן קפדן מאוד. הוא לא יזוז צעד אחד מדרכו אפילו בשביל נסיך. יתרה מזו, אם אתה באמת מפחד, הדרך הטובה ביותר שלך היא להסתכל לכיוון אחר ולהמשיך ללכת. כי לפעמים, אם תעצור, תעמוד במקום ותביט בו בעיניים יציבות, הוא רואה בזה עלבון. אבל אם תזרוק או תשליך עליו משהו, אפילו רק מקל קטן בגודל של אצבע, הוא חושב שהשפילו אותו, ומניח בצד כל עניין אחר כדי לרדוף אחרי נקמתו, ויתבע את כבודו בחזרה. זו התכונה הראשונה שלו. השנייה היא, שאם נעלב פעם, לעולם לא יניח לך, לא ביום ולא בלילה, עד שינקום, אלא ילך בעקבותיך בקצב נמרץ עד שישיג אותך.
שישי שלי כבר חילץ את מורה הדרך שלנו, וכשהגענו אליו הוא עזר לו לרדת מן הסוס, כי האיש היה גם פצוע וגם מבוהל. ולפתע ראינו את הדוב יוצא מן היער, ודוב ענקי היה זה, הגדול ביותר בהרבה שראיתי אי פעם. כולנו הופתענו מעט כשראינו אותו. אבל כששישי ראה אותו, קל היה לראות שמחה ואומץ על פניו של הבחור. "הו! הו! הו!" אמר שישי שלוש פעמים, והצביע עליו. "הו אדון, אתה נותן לי רשות, אני לוחץ לו את היד; אני עושה לך צחוק טוב."
הופתעתי לראות את הבחור מרוצה כל כך. "טיפש," אמרתי, "הוא יאכל אותך." "יאכל אותי! יאכל אותי!" אמר שישי, פעמיים שוב. "אני אוכל אותו; אני עושה לך צחוק טוב; אתם כולם מחכים פה, אני מראה לכם צחוק טוב." מיד התיישב, חלץ את מגפיו ברגע, ונעל זוג נעלי בית (כך אנחנו קוראים לנעליים השטוחות שהם נועלים, והן היו לו בכיס). הוא נתן את סוסו למשרת השני שלי, ועם הרובה שלו טס משם, מהיר כרוח.
הדוב הלך בנחת, ולא ניסה להתגרות באיש, עד ששישי התקרב אליו למדי וקרא לו, כאילו הדוב יכול להבין אותו. "שמע אתה, שמע אתה," אמר שישי, "אני מדבר איתך." הלכנו אחריו ממרחק, כי עכשיו, כשירדנו לצד הגסקוני של ההרים, נכנסנו ליער עצום, שבו האדמה הייתה מישורית ופתוחה למדי, אף שהיו בה עצים רבים פזורים פה ושם. שישי, שהיה, כמו שאומרים, זריז יותר מן הדוב ברגליו, השיג אותו במהירות. הוא הרים אבן גדולה, זרק אותה עליו ופגע בו בדיוק בראש, אבל לא הזיק לו יותר מאשר אילו זרק אותה אל קיר. אבל היא השיגה את מטרתו של שישי, כי השובב היה נטול פחד כל כך, שעשה זאת רק כדי שהדוב ירדוף אחריו, וכדי להראות לנו "צחוק", כפי שקרא לזה. מיד כשהדוב הרגיש את המכה וראה אותו, הסתובב ובא אחריו בצעדים ארוכים מאוד, כשהוא מדדה בקצב מוזר שהיה מאלץ סוס לדהור דהירה בינונית. שישי רץ משם, וכיוון את דרכו כאילו הוא רץ אלינו לעזרה. לכן החלטנו כולנו לירות בדוב בבת אחת ולהציל את משרתי. אף על פי שכעסתי עליו על שהחזיר אלינו את הדוב, כשזה הלך לו בענייניו לכיוון אחר. ובמיוחד כעסתי על שהפנה את הדוב אלינו ואז ברח. וקראתי: "כלב שכמותך! זה הצחוק שאתה עושה לנו? בוא הנה וקח את הסוס שלך, כדי שנוכל לירות ביצור." הוא שמע אותי וצעק: "לא יורים, לא יורים; עומדים במקום, ואתם מקבלים הרבה צחוק." ומאחר שהיצור הזריז רץ שני צעדים על כל צעד של הדוב, הוא פנה לפתע לצד אחד שלנו. כשראה עץ אלון גדול שהתאים למטרתו, סימן לנו ללכת אחריו. הוא הכפיל את קצבו וטיפס בזריזות על העץ, אחרי שהניח את הרובה שלו על הארץ, כארבעה או חמישה מטרים מבסיס העץ. הדוב הגיע עד מהרה אל העץ, ואנחנו הלכנו אחריו ממרחק. הדבר הראשון שעשה היה לעצור ליד הרובה ולרחרח אותו, אבל הוא השאיר אותו במקומו, וטיפס ונאחז במעלה העץ, מטפס כמו חתול, אף שהיה כבד באופן מפלצתי. נדהמתי מן הטיפשות, כך חשבתי, של משרתי, ובשום אופן לא יכולתי לראות בזה משהו מצחיק, עד שכשראינו את הדוב מטפס על העץ, רכבנו כולנו קרוב אליו.
כשהגענו אל העץ, שישי כבר עמד בקצה הדק של ענף גדול, והדוב הגיע כמחצית הדרך אליו. מיד כשהגיע הדוב לחלק שבו הענף היה חלש יותר, אמר לנו שישי: "הא! עכשיו אתם רואים אני מלמד את הדוב לרקוד." והוא התחיל לקפוץ ולנענע את הענף. הדוב החל להתנודד, אבל עמד במקומו, והתחיל להביט לאחור כדי לראות איך יחזור. אז, באמת, צחקנו מכל הלב. אבל שישי עוד לא גמר איתו, רחוק מכך. כשראה אותו עומד במקום, קרא לו שוב, כאילו האמין שהדוב יכול לדבר אנגלית: "מה, אתה לא בא יותר? בבקשה, אתה בא יותר." והוא חדל לקפוץ ולנענע את העץ. והדוב, ממש כאילו הבין מה שאמר, באמת התקדם עוד קצת. אז שוב התחיל שישי לקפוץ, והדוב שוב עצר. חשבנו שעכשיו הגיע הזמן לחסל אותו, וקראנו לשישי לעמוד בשקט ואנחנו נירה בדוב. אבל הוא צעק בכל לבו: "הו, בבקשה! הו, בבקשה! לא יורים, אני יורה עוד מעט אחר כך." הוא התכוון לומר "עוד מעט". בכל אופן, כדי לקצר את הסיפור, שישי רקד כל כך הרבה, והדוב עמד במצב רעוע כל כך, שצחקנו די והותר. אבל עדיין לא יכולנו לדמיין מה הבחור מתכוון לעשות. כי בהתחלה חשבנו שהוא סומך על כך שינער את הדוב מן הענף. ומצאנו שהדוב פיקח מדי גם בשביל זה, כי לא יצא רחוק מספיק כדי שאפשר יהיה להפיל אותו, אלא נאחז בחוזקה בציפורניו וברגליו הגדולות והרחבות. כך שלא יכולנו לדמיין איך זה ייגמר ומה תהיה הבדיחה בסוף. אבל שישי פטר אותנו מספק במהירות. כשראה שהדוב נאחז בחוזקה בענף ושאי אפשר לשכנע אותו להתקדם עוד, אמר שישי: "טוב, טוב, אתה לא בא יותר, אני הולך; אתה לא בא אליי, אני בא אליך." ועל זה יצא אל הקצה הדק יותר, שם הענף התכופף תחת משקלו, והשתלשל בעדינות, החליק במורד הענף עד שהיה קרוב דיו כדי לקפוץ ולנחות על רגליו. והוא רץ משם אל הרובה שלו, הרים אותו ועמד במקומו. "ובכן," אמרתי לו, "שישי, מה תעשה עכשיו? למה אינך יורה בו?" "לא יורה," אמר שישי, "לא עוד; אני יורה עכשיו, אני לא הורג; אני מחכה, נותן לכם עוד צחוק אחד." ואכן כך עשה. כי כשהדוב ראה שאויבו נעלם, חזר מן הענף שעליו עמד, אבל עשה זאת בזהירות רבה, מביט לאחור בכל צעד ונסוג אחורה עד שהגיע לגזע העץ. ואז, כשאחוריו קודמים, ירד מן העץ, נאחז בו בציפורניו ומזיז רגל אחת בכל פעם, לאט מאוד. ברגע הזה, ממש לפני שהספיק להניח את רגלו האחורית על הקרקע, ניגש שישי קרוב אליו, תקע את לוע הרובה שלו באוזנו, וירה בו למוות. אז הסתובב השובב לראות אם אנחנו לא צוחקים. וכשראה לפי מבטינו שאנחנו מרוצים, התחיל לצחוק בקול רם מאוד. "ככה אנחנו הורגים דוב בארץ שלי," אמר שישי. "ככה אתם הורגים אותם?" אמרתי. "הרי אין לכם רובים." "לא," אמר, "אין רובה, אבל יורים חץ ארוך גדול הרבה." זה היה בידור טוב בשבילנו. אבל עדיין היינו במקום פראי, ומורה הדרך שלנו פצוע מאוד, ובקושי ידענו מה לעשות. יללת הזאבים לא יצאה מראשי. ואכן, מלבד הרעש ששמעתי פעם על חוף אפריקה, שכבר סיפרתי עליו משהו, מעולם לא שמעתי דבר שמילא אותי אימה כזו.
הדברים האלה, והתקרבות הלילה, קראו לנו להמשיך. אחרת, כפי ששישי רצה, היינו בוודאי פושטים את עורו של היצור הענקי הזה, שהיה כדאי לשמור אותו. אבל היו לפנינו עוד כמעט חמישה עשר קילומטרים, ומורה הדרך שלנו האיץ בנו. לכן השארנו אותו והמשכנו בדרכנו.
האדמה עדיין הייתה מכוסה בשלג, אף שלא עמוק ומסוכן כמו בהרים. וחיות הטרף, כפי ששמענו אחר כך, ירדו אל היער ואל ארץ המישור, דחופות ברעב, לחפש מזון. הן עשו נזק רב בכפרים, שבהם הפתיעו את האיכרים, הרגו רבים מצאנם ומסוסיהם, וגם כמה אנשים.
היה לנו מקום מסוכן אחד לעבור, ומורה הדרך שלנו אמר לנו שאם יש עוד זאבים בסביבה, נמצא אותם שם. זה היה מישור קטן, מוקף יערות מכל צד, ומעבר צר וארוך, או שביל, שהיינו צריכים לעבור בו כדי לצאת מן היער, ואז נגיע לכפר שבו היינו אמורים ללון.
נשארה פחות מחצי שעה עד השקיעה כשנכנסנו ליער, וקצת אחרי השקיעה הגענו אל המישור. ביער הראשון לא פגשנו דבר, מלבד זאת שבמישור קטן בתוך היער, שרוחבו לא עלה על ארבע מאות מטרים, ראינו חמישה זאבים גדולים חוצים את הדרך במלוא המהירות, אחד אחרי השני, כאילו רדפו אחרי טרף כלשהו והוא היה מול עיניהם. הם לא שמו לב אלינו, ונעלמו מן העין בתוך רגעים ספורים. על כך אמר לנו מורה הדרך שלנו, שהיה, אגב, בחור מוג לב למדי, להיות במצב הכן, כי לדעתו עוד זאבים בדרך. החזקנו את כלי הנשק שלנו מוכנים ואת עינינו פקוחות סביב, אבל לא ראינו עוד זאבים עד שעברנו את היער ההוא, שאורכו היה כמעט שני קילומטרים וחצי, ונכנסנו אל המישור. מיד כשהגענו אל המישור, הייתה לנו סיבה מספקת להביט סביבנו. הדבר הראשון שנתקלנו בו היה סוס מת, כלומר סוס מסכן שהזאבים הרגו, ולפחות תריסר מהם עסקו בו. לא יכולנו לומר שאכלו אותו, אלא דווקא כירסמו את עצמותיו, כי את כל הבשר כבר אכלו קודם. לא מצאנו לנכון להפריע להם בסעודתם, וגם הם לא שמו לב אלינו הרבה. שישי רצה לירות בהם, אבל לא הרשיתי לו בשום אופן, כי הבנתי שצפויה לנו עבודה רבה יותר ממה שידענו. עוד לא עברנו חצי מן המישור כשהתחלנו לשמוע את הזאבים מייללים ביער משמאלנו בצורה מבהילה, ומיד אחר כך ראינו כמאה מהם באים ישר לעברנו, כולם בגוש אחד, ורובם בשורה, מסודרים כמו צבא שהוצב בידי קצינים מנוסים. בקושי ידעתי איך לקבל את פניהם, אבל מצאתי שהדרך היחידה היא לסדר את עצמנו בשורה צפופה. וכך התייצבנו ברגע. אבל כדי שלא יהיה מרווח גדול מדי בין היריות, הוריתי שרק כל אדם שני יירה, ושהאחרים, שלא ירו, יעמדו מוכנים לירות בהם מטח שני מיד, אם ימשיכו להתקדם לעברנו. ושאלה שירו בהתחלה לא ינסו לטעון שוב את רוביהם, אלא יעמדו מוכנים, כל אחד עם אקדח. כי כולנו היינו חמושים, כל אחד ברובה ובזוג אקדחים. כך יכולנו בשיטה הזו לירות שישה מטחים, בכל פעם חצי מאיתנו. עם זאת, לעת עתה לא היה בכך צורך. כי כשירינו את המטח הראשון, האויב עצר לגמרי, מבוהל גם מן הרעש וגם מן האש. ארבעה מהם נפגעו בראש ונפלו. כמה אחרים נפצעו והסתלקו כשהם מדממים, כפי שיכולנו לראות לפי השלג. ראיתי שהם עצרו, אבל לא נסוגו מיד. אז נזכרתי שאמרו לי שגם היצורים הפראיים ביותר נבהלים מקול האדם, והוריתי לכל החבורה לצעוק בקול רם ככל שיכלו. ומצאתי שהרעיון אינו מוטעה לגמרי, כי למשמע צעקתנו התחילו לסגת ולהסתובב. אז הוריתי לירות מטח שני בגבם, וזה הבריח אותם בדהרה, והם הלכו משם אל היערות. זה נתן לנו פנאי לטעון שוב את כלי הנשק שלנו. וכדי שלא נאבד זמן, המשכנו לנוע. אבל בקושי הספקנו לטעון את רובינו ולהתכונן, כששמענו רעש נורא באותו יער משמאלנו, אלא שהפעם היה רחוק יותר קדימה, בדיוק בדרך שבה היינו צריכים ללכת.
הלילה התקרב, והאור החל להחשיך, דבר שהרע את מצבנו. אבל הרעש גבר, ויכולנו להבין בקלות שזו יללתם וצווחתם של היצורים השטניים האלה. ולפתע הבחנו בשלוש להקות של זאבים, אחת משמאלנו, אחת מאחורינו ואחת מלפנינו, כך שנראה שהם מקיפים אותנו. עם זאת, מאחר שלא התנפלו עלינו, המשכנו בדרכנו קדימה, מהר ככל שיכולנו להריץ את סוסינו, ומאחר שהדרך הייתה משובשת מאוד, זה היה רק טפיפה מהירה. כך הגענו למקום שממנו נראתה הכניסה ליער שהיינו צריכים לעבור בו, בצדו השני של המישור. אבל הופתענו מאוד כשהתקרבנו אל השביל, או המעבר, וראינו מספר רב של זאבים עומדים בערבוביה ממש בכניסה. לפתע, מפתח אחר של היער, שמענו קול ירייה. וכשהבטנו לשם, זינק החוצה סוס, עם אוכף ורסן עליו, טס כמו הרוח, ושישה עשר או שבעה עשר זאבים אחריו במלוא המהירות. לסוס היה יתרון עליהם, אבל מאחר שהנחנו שהוא לא יוכל להחזיק בקצב הזה, לא היה לנו ספק שבסוף ישיגו אותו. ואין ספק שכך קרה.
אבל כאן נגלה לנו מראה נורא ביותר. כי כשרכבנו אל הכניסה שממנה יצא הסוס, מצאנו את הפגרים של סוס נוסף ושל שני אנשים, שנטרפו בידי היצורים הרעבים. אחד האנשים היה ללא ספק זה ששמענו אותו יורה, כי לידו היה מונח רובה שנורה. אבל אשר לאיש, ראשו והחלק העליון של גופו נאכלו. זה מילא אותנו אימה, ולא ידענו באיזו דרך לנקוט. אבל היצורים הכריעו בשבילנו עד מהרה, כי הם התקבצו סביבנו מיד בתקווה לטרף, ואני באמת מאמין שהיו שם שלוש מאות מהם. למזלנו הגדול, ליד הכניסה ליער, במרחק קצר ממנה, היו מונחים כמה גזעי עצים גדולים לבנייה, שנכרתו בקיץ הקודם, וכנראה חיכו שם להובלה. הכנסתי את הפלוגה הקטנה שלי בין העצים האלה, וכשהצבנו את עצמנו בשורה מאחורי גזע ארוך אחד, יעצתי לכולם לרדת מן הסוסים, ולהשאיר את הגזע לפנינו כחומת מגן, ולעמוד במשולש, או בשלוש חזיתות, כשהסוסים שלנו סגורים באמצע. כך עשינו, וטוב שעשינו. כי מעולם לא הייתה הסתערות זועמת יותר מזו שערכו עלינו היצורים במקום הזה. הם באו בנהמה, וטיפסו על הגזע, שהיה כאמור חומת המגן שלנו, כאילו הם רק מסתערים על טרפם. והזעם הזה שלהם נגרם, כנראה, בעיקר מכך שראו את הסוסים שלנו מאחורינו. הוריתי לאנשינו לירות כמו קודם, כל אדם שני. והם כיוונו בדיוק כזה שהרגו כמה זאבים כבר במטח הראשון. אבל היה הכרח לירות ללא הפסקה, כי הם באו כמו שדים, והאחוריים דחפו את הקדמיים.
כשירינו מטח שני מן הרובים שלנו, חשבנו שהם עצרו מעט, וקיוויתי שילכו משם. אבל זה היה רק לרגע, כי אחרים התקדמו שוב. לכן ירינו שני מטחים מן האקדחים שלנו. אני מאמין שבארבע היריות האלה הרגנו שבעה עשר או שמונה עשר מהם, והטלנו מום בפי שניים מזה, ובכל זאת הם באו שוב. לא רציתי לבזבז את התחמושת שלנו בחיפזון רב מדי. לכן קראתי למשרת שלי, לא לשישי, כי הוא היה עסוק בדבר טוב יותר: בזריזות הגדולה ביותר שאפשר לדמיין טען את הרובה שלי ואת שלו בזמן שנלחמנו. אבל, כאמור, קראתי למשרת השני שלי, נתתי לו קרן של אבק שריפה, וציוויתי עליו לפזר שובל לכל אורך הגזע, ושיהיה זה שובל רחב. הוא עשה כך, ובקושי הספיק להתרחק, כשהזאבים הגיעו אליו, וחלקם עלו עליו. אז הקשתי באקדח לא טעון קרוב לאבק השריפה והצתתי אותו. אלה שעמדו על הגזע נחרכו בו, ושישה או שבעה מהם נפלו, או ליתר דיוק קפצו פנימה אל בינינו, מעוצמת האש ומן הבהלה ממנה. חיסלנו אותם ברגע, והשאר נבהלו כל כך מן האור, שהלילה, כי עכשיו כבר היה כמעט חשוך לגמרי, עשה אותו מבעית עוד יותר, שהם נסוגו מעט. על כך הוריתי לירות את האקדחים האחרונים שלנו במטח אחד, ואחרי זה צעקנו. על כך הפנו הזאבים את זנבם, ואנחנו יצאנו מיד אל כמעט עשרים זאבים פצועים שמצאנו מתפתלים על הקרקע, והתחלנו לחתוך אותם בחרבותינו. זה השיג את מה שציפינו לו, כי הבכי והיללות שהשמיעו היו מובנים היטב לחבריהם, כך שכולם ברחו והשאירו אותנו.
בסך הכול, מההתחלה ועד הסוף, הרגנו כשישים מהם, ואילו היה אור יום, היינו הורגים רבים יותר. אחרי ששדה הקרב התפנה כך, המשכנו שוב קדימה, כי עוד היו לפנינו כמעט חמישה קילומטרים. כמה פעמים בדרכנו שמענו את היצורים הרעבים מייללים וצווחים ביערות, ולפעמים דמיינו שאנחנו רואים כמה מהם, אבל מאחר שהשלג סנוור את עינינו, לא היינו בטוחים. כעבור עוד כשעה הגענו לעיירה שבה היינו אמורים ללון, ומצאנו אותה בבהלה נוראה וכולה חמושה. כי, כנראה, בלילה הקודם פרצו הזאבים וכמה דובים לתוך הכפר, והטילו על התושבים אימה כזו שנאלצו לשמור יום ולילה, ובמיוחד בלילה, כדי להגן על הבהמות שלהם, ולמען האמת גם על האנשים.
למחרת בבוקר היה מורה הדרך שלנו חולה כל כך, ואיבריו התנפחו כל כך מן הזיהום של שני פצעיו, שלא יכול היה להמשיך. לכן נאלצנו לקחת כאן מורה דרך חדש, ולנסוע לטולוז, שם מצאנו אקלים חם, ארץ פורייה ונעימה, ולא שלג, לא זאבים ולא שום דבר דומה להם. אבל כשסיפרנו את סיפורנו בטולוז, אמרו לנו שאין זה אלא דבר רגיל ביער הגדול שלמרגלות ההרים, במיוחד כשהשלג מכסה את האדמה. אבל הם שאלו הרבה איזה מין מורה דרך מצאנו, שהעז להביא אותנו בדרך ההיא בעונה קשה כל כך, ואמרו לנו שזה מפליא שלא נטרפנו כולנו. כשסיפרנו להם איך הצבנו את עצמנו ואת הסוסים באמצע, הם האשימו אותנו מאוד, ואמרו לנו שהסיכוי היה חמישים לאחד שכולנו היינו מושמדים. כי מראה הסוסים הוא שהפך את הזאבים לזועמים כל כך, כשראו את טרפם. בזמנים אחרים הם באמת מפחדים מרובה, אבל מאחר שהיו רעבים ביותר ומשתוללים בשל כך, התשוקה להגיע אל הסוסים גרמה להם לא לחוש בסכנה. ואלמלא גברנו עליהם בירי הבלתי פוסק, ולבסוף בתחבולה של שובל אבק השריפה, היה סיכוי רב שהיינו נקרעים לגזרים. ואילו אילו הסתפקנו בכך שנשב בשקט על סוסינו ונירה כפרשים, הם לא היו רואים בסוסים טרף שלהם במידה כזו, כשאנשים רכובים על גבם. ועוד אמרו לנו, שבסופו של דבר, אילו עמדנו כולנו יחד והשארנו את סוסינו, הם היו להוטים כל כך לטרוף אותם, שאולי היינו יוצאים בשלום, במיוחד כשכלי הנשק בידינו ומספרנו רב כל כך. מצדי, מעולם בחיי לא חשתי בסכנה כל כך. כי כשראיתי יותר משלוש מאות שדים באים שואגים ופעורי פה לטרוף אותנו, ולא היה לנו דבר שיגן עלינו או מקום לסגת אליו, ראיתי את עצמי כאבוד. ובעקבות זאת, אני מאמין שלעולם לא ארצה לחצות את ההרים האלה שוב. אני חושב שהייתי מעדיף בהרבה לשוט חמשת אלפים קילומטרים בים, גם אילו הייתי בטוח שאפגוש סערה פעם בשבוע.
אין לי דבר יוצא דופן לציין במעבר שלי דרך צרפת, שום דבר מלבד מה שנוסעים אחרים כבר תיארו טוב בהרבה ממה שאני יכול. נסעתי מטולוז לפריז, ובלי שהייה ראויה לציון הגעתי לקאלה, ונחתתי בשלום בדובר ב-14 בינואר, אחרי שנסעתי בעונה קרה וקשה.
עכשיו הגעתי לנקודת המרכז של מסעותיי, ותוך זמן קצר היה כל רכושי שנתגלה מחדש בטוח סביבי, כי שטרות החליפין שהבאתי איתי נפרעו כסדרם.
המדריכה והיועצת העיקרית שלי הייתה האלמנה הזקנה והטובה שלי. מתוך הכרת תודה על הכסף ששלחתי לה, היא לא ראתה שום טרחה כגדולה מדי ושום דאגה כרבה מדי למעני. ובטחתי בה כל כך, שהייתי רגוע לגמרי באשר לביטחון רכושי. ואכן, הייתי מאושר מאוד מן ההתחלה, ועד הסוף, ביושרה הטהור של הגברת הטובה הזאת.
ועכשיו, משהחלטתי למכור את המטע שלי בברזיל, כתבתי לידידי הוותיק בליסבון. הוא הציע אותו לשני הסוחרים, יורשיהם של הנאמנים שלי, שחיו בברזיל, והם קיבלו את ההצעה, ושלחו שלושים ושלושה אלף מטבעות שמונה לשותף עסקי שלהם בליסבון כדי לשלם עבורו.
בתמורה חתמתי על שטר המכירה בנוסח ששלחו מליסבון, ושלחתי אותו לזקן שלי. הוא שלח לי שטרות חליפין על שלושים ושניים אלף ושמונה מאות מטבעות שמונה תמורת האחוזה, ושמר את התשלום של מאה מוידורים לשנה לו (לזקן) כל ימי חייו, וחמישים מוידורים אחר כך לבנו כל ימי חייו, כפי שהבטחתי להם, ושהמטע היה צריך לשלם כמס קבוע. וכך סיפרתי את החלק הראשון של חיים של מזל והרפתקאות, חיים שהם משבצת של ההשגחה, ובגיוון שהעולם יוכל רק לעתים רחוקות להראות כמותו. הם התחילו בטיפשות, אבל הסתיימו בצורה מאושרת הרבה יותר ממה שכל חלק מהם הרשה לי אפילו לקוות.
כל אחד היה חושב שבמצב הזה של מזל טוב מורכב, כבר עברתי את הזמן של לקיחת סיכונים נוספים. וכך אכן היה, אילו נסיבות אחרות היו מתאימות לכך. אבל הייתי רגיל לחיי נדודים, לא הייתה לי משפחה ולא קרובים רבים, וגם לא קשרתי, עשיר ככל שהייתי, היכרויות חדשות. ואף על פי שמכרתי את אחוזתי בברזיל, לא יכולתי להוציא את הארץ ההיא מראשי, ומאוד רציתי לצאת שוב לדרך. במיוחד לא יכולתי לעמוד בפני הנטייה החזקה שהייתה לי לראות את האי שלי, ולדעת אם הספרדים המסכנים עדיין שם. ידידתי האמיתית, האלמנה, הניאה אותי מכך בכל לבה, והצליחה כל כך, שבמשך כמעט שבע שנים מנעה ממני לנסוע לחוץ לארץ. בזמן הזה לקחתי תחת חסותי את שני אחייניי, ילדיו של אחד מאחיי. את הבכור, שהיה לו קצת רכוש משלו, גידלתי כג'נטלמן, והענקתי לו תוספת לנכסיו שתינתן לו אחרי מותי. את השני שלחתי ללמוד אצל רב חובל של ספינה. אחרי חמש שנים, כשמצאתי שהוא בחור צעיר נבון, אמיץ ויוזם, העליתי אותו על ספינה טובה ושלחתי אותו לים. והבחור הצעיר הזה משך אותי אחר כך, זקן ככל שהייתי, להרפתקאות נוספות בעצמי.
בינתיים השתקעתי כאן במידה מסוימת. כי ראשית, נישאתי, ולא לרעתי ולא לאי שביעות רצוני, ונולדו לי שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת. אבל כשאשתי מתה, ואחייני חזר הביתה בהצלחה רבה ממסע לספרד, נטייתי לצאת לחוץ לארץ והפצרותיו גברו עליי, ושכנעו אותי לנסוע בספינתו כסוחר פרטי לאיי הודו המזרחית. זה היה בשנת 1694.
במסע הזה ביקרתי במושבה החדשה שלי באי, ראיתי את יורשיי, הספרדים, ושמעתי את הסיפור הישן של חייהם ושל הנבלים שהשארתי שם: איך בהתחלה התעללו בספרדים המסכנים, איך אחר כך הסכימו, רבו, התאחדו, נפרדו, ואיך לבסוף נאלצו הספרדים להשתמש נגדם בכוח; איך הם נכנעו לספרדים, ובאיזו הגינות נהגו בהם הספרדים. זו היסטוריה, אילו נכנסתי לפרטיה, מלאה גיוון ומקרים נפלאים כמו החלק שלי עצמי. במיוחד גם בעניין הקרבות שלהם עם הקריבים, שנחתו כמה פעמים על האי, ובעניין השיפורים שעשו באי עצמו, ואיך חמישה מהם עשו ניסיון פשיטה על היבשת והביאו משם אחד עשר גברים וחמש נשים שבויים, וכך, כשהגעתי, מצאתי באי כעשרים ילדים קטנים.
כאן נשארתי כעשרים יום, והשארתי להם אספקה של כל הדברים הנחוצים, ובמיוחד כלי נשק, אבק שריפה, כדורים, בגדים, כלי עבודה, ושני בעלי מלאכה שהבאתי איתי מאנגליה, כלומר נגר ונפח.
מלבד זאת, חילקתי איתם את האדמות לחלקים. שמרתי לעצמי את הבעלות על כולן, אבל נתתי לכל אחד מהם את החלקים שהסכימו עליהם. ואחרי שהסדרתי איתם את כל העניינים, והתחייבו שלא יעזבו את המקום, השארתי אותם שם.
משם עגנתי בברזיל, ומשם שלחתי ספינה קטנה, שקניתי שם, עם עוד אנשים לאי. ובה, מלבד אספקה אחרת, שלחתי שבע נשים, כאלה שמצאתי מתאימות לעבודה, או להיות נשים למי שירצה לשאת אותן. אשר לאנגלים, הבטחתי לשלוח להם כמה נשים מאנגליה, עם מטען טוב של צרכים, אם יתמסרו לעבודת המטעים. אבל את זה לא יכולתי לקיים אחר כך. הבחורים התגלו כישרים וחרוצים מאוד אחרי שהוכנעו וקיבלו נחלות נפרדות משלהם. שלחתי להם גם מברזיל חמש פרות, שלוש מהן מעוברות, כמה כבשים וכמה חזירים, וכשבאתי שוב, הם התרבו במידה ניכרת.
אבל כל הדברים האלה, עם התיאור של איך שלוש מאות קריבים באו ופלשו אליהם והרסו את מטעיהם, ואיך נלחמו בכל ההמון הזה פעמיים, ובהתחלה הובסו ואחד מהם נהרג; אבל לבסוף, כשסערה השמידה את הסירות (קאנו) של אויביהם, הם הרעיבו או השמידו כמעט את כל השאר, וחידשו והשיבו לעצמם את החזקה במטע שלהם, ועדיין חיו באי.
את כל הדברים האלה, יחד עם כמה מקרים מפתיעים מאוד בהרפתקאות חדשות שלי עצמי, במשך עשר שנים נוספות, אספר ביתר פירוט בחלק השני של סיפורי.