בשנותיי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה שאני מהפך בה בדעתי מאז.
"בכל פעם שמתחשק לך לבקר מישהו," אמר לי, "פשוט זכור שלא לכל האנשים בעולם הזה היו היתרונות שהיו לך."
הוא לא אמר יותר, אבל תמיד היינו פתוחים זה עם זה באופן בלתי רגיל בדרך מאופקת, והבנתי שהתכוון להרבה יותר מזה. כתוצאה מכך, אני נוטה להשהות כל שיפוט, הרגל שפתח בפניי טבעים מוזרים רבים וגם עשה אותי קורבן של לא מעט טרחנים ותיקים. הנפש החריגה ממהרת להבחין בתכונה הזאת ולהיצמד אליה כשהיא מופיעה באדם רגיל, וכך קרה שבקולג' הואשמתי שלא בצדק בכך שאני פוליטיקאי, משום שהייתי שותף לצערם הסודי של אנשים פרועים ולא ידועים. רוב הווידויים לא היו מבוקשים: לעיתים קרובות העמדתי פנים שאני ישן, עסוק, או קל דעת באופן עוין, כשהבנתי לפי איזה סימן שאין לטעות בו שגילוי אינטימי רוטט באופק; כי הגילויים האינטימיים של צעירים, או לפחות המילים שבהן הם מבטאים אותם, הם בדרך כלל מועתקים ופגומים בהשמטות ברורות. השהיית שיפוט היא עניין של תקווה אינסופית. אני עדיין חושש מעט להחמיץ משהו אם אשכח שכמו שרמז אבי בסנוביות, ואני חוזר בסנוביות, תחושת ההגינות הבסיסית מחולקת באופן לא שווה בלידה.
ואחרי שהתרברבתי כך בסובלנות שלי, אני מגיע להודאה שיש לה גבול. התנהגות יכולה להיות מבוססת על סלע קשה או על ביצות רטובות, אבל אחרי נקודה מסוימת לא אכפת לי על מה היא מבוססת. כשחזרתי מן המזרח בסתיו שעבר הרגשתי שאני רוצה שהעולם יהיה במדים ובמעין עמידת דום מוסרית לעד; לא רציתי עוד טיולים פרועים עם הצצות מיוחסות אל לב האדם. רק גטסבי, האיש שנותן לספר הזה את שמו, היה פטור מתגובתי: גטסבי, שייצג כל דבר שאני חש כלפיו בוז כן. אם אישיות היא סדרה בלתי נשברת של מחוות מוצלחות, אז היה בו משהו מפואר, איזו רגישות מוגברת להבטחות החיים, כאילו היה קרוב לאחת מאותן מכונות מסובכות שרושמות רעידות אדמה במרחק שישה עשר אלף קילומטרים. ההיענות הזאת לא הייתה קשורה כלל לרגישות הרופסת ההיא שמכובדת בשם "מזג יוצר": זה היה כישרון יוצא דופן לתקווה, נכונות רומנטית שלא מצאתי מעולם באף אדם אחר ושלא סביר שאמצא שוב. לא: גטסבי התגלה כבסדר גמור בסוף; מה שטרף את גטסבי, איזה אבק מטונף ריחף בעקבות חלומותיו, הוא שסגר בפניי זמנית את העניין שלי בצער שלא בא לידי סיום ובהתרוממויות קצרות הנשימה של בני האדם.
————————————————————————————————————
משפחתי הם אנשים בולטים ואמידים בעיר הזאת במערב התיכון כבר שלושה דורות. בני קרוויי הם מעין שבט, ויש לנו מסורת שאנחנו צאצאים של הדוכסים מבקלו, אבל המייסד האמיתי של השושלת שלי היה אחיו של סבי, שבא לכאן בחמישים ואחת, שלח מחליף למלחמת האזרחים, והתחיל את עסק הסיטונאות בכלי מתכת שאבי ממשיך בו היום.
מעולם לא ראיתי את הדוד הרבא הזה, אבל אומרים שאני דומה לו: בהתייחסות מיוחדת לציור הקשוח למדי שתלוי במשרד של אבא. סיימתי את לימודיי בניו הייבן ב־1915, בדיוק רבע מאה אחרי אבי, וקצת אחר כך השתתפתי בנדידה הטבטונית המאוחרת ההיא שנודעה בשם המלחמה הגדולה. נהניתי כל כך מן ההתקפה הנגדית שחזרתי חסר מנוחה. במקום להיות מרכזו החם של העולם, המערב התיכון נראה עכשיו כמו השוליים המרופטים של היקום: אז החלטתי לנסוע מזרחה וללמוד את עסק האיגרות. כל מי שהכרתי היה בעסק האיגרות, אז הנחתי שהוא יכול לפרנס עוד רווק אחד. כל הדודות והדודים שלי דנו בזה כאילו בחרו לי בית ספר הכנה, ולבסוף אמרו, "ובכן... כ־כן," בפנים רציניות ומהססות מאוד. אבא הסכים לממן אותי לשנה, ואחרי עיכובים שונים באתי מזרחה, לתמיד, כך חשבתי, באביב של עשרים ושתיים.
הדבר המעשי היה למצוא חדרים בעיר, אבל היה זה עונה חמה, וזה עתה עזבתי ארץ של מדשאות רחבות ועצים ידידותיים, כך שכשצעיר אחד במשרד הציע שנשכור בית יחד בעיירת יוממים, זה נשמע כמו רעיון נהדר. הוא מצא את הבית, בונגלו מקרטון שחוק ממזג האוויר בשמונים לחודש, אבל ברגע האחרון שלחה אותו החברה לוושינגטון, ואני יצאתי לכפר לבדי. היה לי כלב, לפחות היה לי לכמה ימים עד שברח, ודודג' ישנה ואישה פינית, שסידרה את מיטתי ובישלה ארוחת בוקר ומלמלה לעצמה חוכמה פינית מעל הכיריים החשמליות.
היה בודד יום או יומיים עד שבוקר אחד איזה איש, שהגיע מאוחר ממני, עצר אותי בדרך.
"איך מגיעים לכפר ווסט אג?" שאל בחוסר אונים.
אמרתי לו. וכשהמשכתי ללכת לא הייתי בודד עוד. הייתי מדריך, מגלה דרכים, מתיישב ראשון. הוא העניק לי כבדרך אגב את אזרחות השכונה.
וכך, עם אור השמש וההתפרצויות הגדולות של עלים הצומחים על העצים, ממש כמו שדברים צומחים בסרטים מהירים, הייתה לי ההרגשה המוכרת ההיא שהחיים מתחילים מחדש עם הקיץ.
היה כל כך הרבה לקרוא, ראשית, וכל כך הרבה בריאות טובה למשוך מן האוויר הצעיר נותן הנשימה. קניתי תריסר כרכים על בנקאות ואשראי וניירות ערך להשקעה, והם עמדו על המדף שלי באדום ובזהב כמו כסף חדש מן המטבעה, מבטיחים לגלות את הסודות הזוהרים שרק מידאס ומורגן ומאצנס ידעו. והייתה לי הכוונה הנעלה לקרוא גם ספרים רבים אחרים. הייתי ספרותי למדי בקולג': שנה אחת כתבתי סדרה של מאמרי מערכת רציניים וצפויים מאוד לעיתון של ייל: ועכשיו עמדתי להחזיר את כל הדברים האלה לחיי ולהיעשות שוב המוגבל מכל המומחים, "האדם המעוגל היטב". זו לא סתם מליצה: את החיים רואים הרבה יותר בהצלחה מחלון אחד, בסופו של דבר.
זה היה עניין של מקרה ששכרתי בית באחת הקהילות המוזרות ביותר בצפון אמריקה. זה היה על האי הדק והפרוע ההוא שנמתח ממש מזרחה מניו יורק: ושיש בו, בין שאר פלאי הטבע, שני תצורות קרקע יוצאות דופן. שלושים קילומטרים מן העיר זוג ביצים עצומות, זהות בקווי המתאר ומופרדות רק במפרץ קטן מנומס, בולטות אל גוף המים המלוחים המבוית ביותר בחצי הכדור המערבי, החצר הרטובה הגדולה של מפרץ לונג איילנד. הן לא אליפסות מושלמות: כמו הביצה בסיפור על קולומבוס, שתיהן מעוכות בקצה המגע: אבל הדמיון הגופני שלהן ודאי מעורר פליאה תמידית בשחפים שעפים מעליהן. לחסרי הכנפיים, תופעה מעניינת יותר היא השוני ביניהן בכל פרט מלבד צורה וגודל.
גרתי בווסט אג, ה... ובכן, האופנתית פחות מן השתיים, אף שזו תווית שטחית ביותר לבטא את הניגוד המשונה, ומבשר הרעות לא מעט, ביניהן. הבית שלי היה ממש בקצה הביצה, רק ארבעים וחמישה מטרים מן המפרץ, ודחוק בין שני מקומות ענקיים שהושכרו בשנים עשר או חמישה עשר אלף לעונה. זה שמימיני היה עניין עצום לפי כל קנה מידה: הוא היה חיקוי ממשי של איזה בניין עירייה בנורמנדי, עם מגדל בצד אחד, חדש לגמרי מתחת לזקן דק של קיסוס צעיר, ובריכת שחייה משיש, ויותר ממאה וחמישים דונם של מדשאה וגן. זה היה הארמון של גטסבי. או, ליתר דיוק, מאחר שלא הכרתי את מר גטסבי, זה היה ארמון שגר בו ג'נטלמן בשם הזה. הבית שלי היה מכאיב לעין, אבל הוא היה מכאיב קטן, והתעלמו ממנו, כך שהיה לי נוף אל המים, נוף חלקי אל המדשאה של שכני, והקרבה המנחמת של מיליונרים: הכול בשמונים דולר לחודש.
מעבר למפרץ המנומס נצצו לאורך המים הארמונות הלבנים של איסט אג האופנתית, ותולדות הקיץ מתחילות באמת בערב שבו נסעתי לשם לאכול ארוחת ערב אצל בני הזוג טום ביוקנן. דייזי הייתה בת דודתי מדרגה שנייה, ואת טום הכרתי בקולג'. ומיד אחרי המלחמה ביליתי איתם יומיים בשיקגו.
בעלה, בין הישגים גופניים שונים, היה אחד מקיצוני הכנף החזקים ביותר ששיחקו אי פעם פוטבול בניו הייבן: דמות לאומית במובן מסוים, אחד מאותם אנשים שמגיעים למצוינות חדה ומוגבלת כזאת בגיל עשרים ואחת שכל מה שבא אחר כך טעמו כטעם ירידה מן השיא. משפחתו הייתה עשירה עד מאוד: אפילו בקולג' החופשיות שלו עם כסף הייתה עניין לנזיפה: אבל עכשיו עזב את שיקגו ובא מזרחה בסגנון שעצר את הנשימה: למשל, הביא איתו שורה של סוסי פולו מלייק פורסט. היה קשה להבין שאדם בן דורי עשיר מספיק כדי לעשות זאת.
למה באו מזרחה אינני יודע. הם בילו שנה בצרפת בלי שום סיבה מיוחדת, ואז נסחפו בחוסר מנוחה לכאן ולכאן בכל מקום שבו אנשים שיחקו פולו והיו עשירים יחד. זה מעבר קבוע, אמרה דייזי בטלפון, אבל לא האמנתי לזה: לא הייתה לי ראייה לתוך ליבה של דייזי, אבל הרגשתי שטום ימשיך להיסחף לעד ולחפש, בגעגוע קל, את הסערה הדרמטית של איזה משחק פוטבול שלא יחזור.
וכך קרה שבערב חם ועם רוח נסעתי לאיסט אג לראות שני ידידים ותיקים שכמעט לא הכרתי כלל. ביתם היה מפואר עוד יותר משציפיתי, ארמון עליז באדום ולבן בסגנון קולוניאלי גאורגיאני, צופה אל המפרץ. המדשאה התחילה בחוף ורצה לעבר הדלת הקדמית לאורך ארבע מאות מטרים, מדלגת על שעוני שמש ועל שבילי לבנים ועל גנים בוערים: ולבסוף כשהגיעה לבית נסחפה במעלה הצד בגפנים בהירות כאילו מכוח התנופה של ריצתה. החזית נקטעה בשורה של דלתות זכוכית צרפתיות, זוהרות עכשיו בזהב משתקף ופתוחות לרווחה אל אחר הצהריים החם עם הרוח, וטום ביוקנן בבגדי רכיבה עמד ברגליים פשוקות במרפסת הקדמית.
הוא השתנה מאז שנות ניו הייבן שלו. עכשיו היה איש חסון, בעל שער בצבע קש, בן שלושים, עם פה קשה למדי והליכות מתנשאות. שתי עיניים יהירות ומבריקות כוננו שליטה על פניו ונתנו לו מראה של מי שתמיד רוכן קדימה בתוקפנות. אפילו ההתגנדרות הנשית של בגדי הרכיבה שלו לא יכלה להסתיר את הכוח העצום של הגוף ההוא: הוא נראה ממלא את המגפיים המבריקים האלה עד שמתח את השרוך העליון, ויכולת לראות חבילה גדולה של שרירים זזה כשכתפו נעה מתחת למעילו הדק. זה היה גוף המסוגל למנוף עצום: גוף אכזרי.
קול הדיבור שלו, טנור גס וצרוד, הוסיף לרושם של המרדנות שהקרין. הייתה בו נגיעה של בוז אבהי, אפילו כלפי אנשים שחיבב: והיו בניו הייבן אנשים ששנאו אותו שנאת מוות.
"עכשיו, אל תחשוב שדעתי בעניינים האלה סופית," נדמה היה שהוא אומר, "רק משום שאני חזק יותר וגבר יותר ממך." היינו באותה אגודת סטודנטים בשנה האחרונה, ואף שמעולם לא היינו קרובים, תמיד היה לי הרושם שהוא מעריך אותי ורוצה שאחבב אותו בכמיהה קשה ומתריסה משלו.
שוחחנו כמה דקות במרפסת המוארת בשמש.
"יש לי כאן מקום נחמד," אמר, עיניו מבזיקות סביב בחוסר מנוחה.
כשסובב אותי בזרוע אחת, העביר יד רחבה ושטוחה לאורך הנוף הקדמי, וכלל בתנופתה גן איטלקי שקוע, חצי דונם של ורדים עמוקים וחריפים, וסירת מנוע בעלת חרטום פחוס שהתנגשה בגאות מול החוף.
"זה היה שייך לדמיין, איש הנפט." הוא סובב אותי שוב, בנימוס ובפתאומיות. "ניכנס פנימה."
עברנו דרך מסדרון גבוה אל חלל בהיר בצבע ורוד, קשור בשבריריות לבית בדלתות זכוכית צרפתיות בשני קצותיו. החלונות היו פתוחים קמעה ובוהקים בלבן על רקע הדשא הרענן שבחוץ, שנראה כאילו צומח קצת פנימה לתוך הבית. רוח קלה נשבה דרך החדר, נשבה בווילונות פנימה בקצה אחד והחוצה בשני כמו דגלים חיוורים, מסלסלת אותם למעלה לעבר עוגת החתונה המזוגגת של התקרה, ואז הִדווה על השטיח בצבע היין, ויצרה עליו צל כמו שרוח עושה על הים.
החפץ היחיד שהיה דומם לגמרי בחדר היה ספה עצומה שעליה צפו שתי צעירות כאילו על כדור פורח עוגן. שתיהן היו בלבן, ושמלותיהן התגלגלו ורפרפו כאילו רק עכשיו נשבו בחזרה פנימה אחרי מעוף קצר סביב הבית. ודאי עמדתי כמה רגעים והקשבתי להצלפה ולנקישה של הווילונות ולאנקה של תמונה על הקיר. אז נשמעה חבטה כשטום ביוקנן סגר את החלונות האחוריים והרוח הלכודה גוועה בחדר, והווילונות והשטיחים ושתי הצעירות שקעו לאט לרצפה כמו בלונים.
הצעירה מבין השתיים הייתה זרה לי. היא הייתה שרועה לכל אורכה בקצה שלה של הספה, ללא תנועה לגמרי, וסנטרה מורם מעט, כאילו היא מאזנת עליו משהו שעלול מאוד ליפול. אם ראתה אותי בזווית עינה, לא נתנה לזה שום רמז: למעשה, כמעט הופתעתי עד כדי מלמול התנצלות על כך שהפרעתי לה בכניסתי.
הנערה האחרת, דייזי, עשתה ניסיון לקום: היא רכנה מעט קדימה בהבעה מצפונית: ואז צחקה, צחוק קטן מגוחך ומקסים, ואני צחקתי גם, והתקדמתי לתוך החדר.
"אני מ־משותקת מאושר."
היא צחקה שוב, כאילו אמרה משהו שנון מאוד, והחזיקה את ידי לרגע, מביטה למעלה אל פניי, מבטיחה שאין איש בעולם שהיא רוצה כל כך לראות. זו הייתה דרכה. היא רמזה במלמול ששם המשפחה של הנערה המאזנת הוא בייקר. (שמעתי אומרים שהמלמול של דייזי נועד רק לגרום לאנשים לרכון אליה; ביקורת לא רלוונטית שלא עשתה אותו פחות מקסים.)
בכל אופן, שפתיה של מיס בייקר רפרפו, היא הנהנה אליי כמעט בלי שיורגש, ואז הטתה מהר את ראשה לאחור שוב: החפץ שאיזנה כנראה התנודד קצת והבהיל אותה במקצת. שוב עלתה על שפתיי מעין התנצלות. כמעט כל הפגנה של הסתפקות עצמית מוחלטת מוציאה ממני מחווה של כבוד המום.
הבטתי בחזרה בבת דודתי, שהתחילה לשאול אותי שאלות בקולה הנמוך והמרטיט. זה היה סוג הקול שהאוזן עוקבת אחריו מעלה ומטה, כאילו כל דבור הוא סידור של צלילים שלא יושמע עוד לעולם. פניה היו עצובות ויפות ודברים בהירים בהם, עיניים בהירות ופה בהיר ולוהט, אבל הייתה התרגשות בקולה שגברים שהיה להם אכפת ממנה התקשו לשכוח: כפייה שרה, "תקשיב" לחוש, הבטחה שהיא עשתה דברים עליזים ומרגשים זה לא מכבר ושיש דברים עליזים ומרגשים המרחפים בשעה הבאה.
סיפרתי לה איך עצרתי ליום בשיקגו בדרכי מזרחה, ואיך תריסר אנשים שלחו דרכי את אהבתם.
"מתגעגעים אליי?" קראה באקסטזה.
"העיר כולה שוממה. בכל המכוניות הגלגל האחורי השמאלי צבוע שחור כמו זר אבל, ויש יללה מתמשכת כל הלילה לאורך החוף הצפוני."
"כמה נהדר! בוא נחזור, טום. מחר!" אחר כך הוסיפה בלי קשר: "אתה חייב לראות את התינוקת."
"הייתי שמח."
"היא ישנה. היא בת שלוש. אף פעם לא ראית אותה?"
"אף פעם."
"ובכן, אתה חייב לראות אותה. היא..."
טום ביוקנן, שריחף בחוסר מנוחה בחדר, עצר והניח את ידו על כתפי.
"מה אתה עושה, ניק?"
"אני באיגרות חוב."
"אצל מי?"
אמרתי לו.
"לא שמעתי עליהם אף פעם," העיר בנחרצות.
זה הרגיז אותי.
"תשמע," עניתי בקצרה. "תשמע אם תישאר במזרח."
"אה, אני אשאר במזרח, אל תדאג," אמר, מעיף מבט בדייזי ואז בחזרה בי, כאילו היה ער למשהו נוסף. "הייתי טיפש ארור אם הייתי גר בכל מקום אחר."
בנקודה הזאת אמרה מיס בייקר: "בהחלט!" בפתאומיות כזאת שנרתעתי: זו הייתה המילה הראשונה שאמרה מאז שנכנסתי לחדר. ניכר שזה הפתיע אותה כמו אותי, כי היא פיהקה ובסדרה של תנועות מהירות וזריזות קמה אל תוך החדר.
"אני נוקשה," התלוננה, "אני שוכבת על הספה הזאת מאז שאני זוכרת את עצמי."
"אל תסתכלי עליי," השיבה דייזי, "אני מנסה לקחת אותך לניו יורק כל אחר הצהריים."
"לא, תודה," אמרה מיס בייקר לארבעת הקוקטיילים שהגיעו זה עתה מן המזווה. "אני לגמרי באימונים."
מארחה הביט בה בחוסר אמון.
"את!" הוא הוריד את המשקה שלו כאילו היה טיפה בתחתית כוס. "איך את מצליחה לעשות משהו בכלל, זה מעבר להבנתי."
הבטתי במיס בייקר, תוהה מה זה שהיא "מצליחה לעשות". נהניתי להביט בה. היא הייתה נערה דקה, קטנת חזה, בעלת יציבה זקופה, שהדגישה בכך שהטתה את גופה לאחור בכתפיים כמו צוער צעיר. עיניה האפורות, המתאמצות מן השמש, הביטו בי בחזרה בסקרנות הדדית מנומסת מתוך פנים חיוורות, מקסימות, לא מרוצות. עלה בדעתי עכשיו שראיתי אותה, או תמונה שלה, איפשהו קודם.
"אתה גר בווסט אג," העירה בבוז. "אני מכירה שם מישהו."
"אני לא מכיר אף..."
"אתה ודאי מכיר את גטסבי."
"גטסבי?" שאלה דייזי. "איזה גטסבי?"
לפני שיכולתי לענות שהוא שכני הוכרזה ארוחת הערב; טום ביוקנן תחב את זרועו המתוחה בתקיפות מתחת לזרועי, והוציא אותי מן החדר כאילו הזיז כלי דמקה למשבצת אחרת.
בדקות, ברפיון, ידיהן מונחות בקלות על מותניהן, הקדימו אותנו שתי הצעירות החוצה אל מרפסת בצבע ורוד, פתוחה לעבר השקיעה, שבה הבהבו ארבעה נרות על השולחן ברוח ששככה.
"למה נרות?" התנגדה דייזי, מקמטת את מצחה. היא כיבתה אותם באצבעותיה. "בעוד שבועיים יהיה היום הארוך בשנה." היא הביטה בכולנו בזוהר. "אתם תמיד מחכים ליום הארוך בשנה ואז מחמיצים אותו? אני תמיד מחכה ליום הארוך בשנה ואז מחמיצה אותו."
"אנחנו צריכים לתכנן משהו," פיהקה מיס בייקר, ומתיישבת ליד השולחן כאילו היא נכנסת למיטה.
"בסדר," אמרה דייזי. "מה נתכנן?" היא פנתה אליי בחוסר אונים: "מה אנשים מתכננים?"
לפני שיכולתי לענות נעצו עיניה מבט ביראה באצבעה הקטנה.
"תראו!" התלוננה; "נפצעתי."
כולנו הבטנו: פרק האצבע היה כחול ושחור.
"אתה עשית את זה, טום," אמרה במאשימה. "אני יודעת שלא התכוונת, אבל עשית את זה. זה מה שאני מקבלת על שהתחתנתי עם בהמה של גבר, דגם גופני גדול, ענק ומגושם של..."
"אני שונא את המילה 'מגושם'," התנגד טום בכעס, "אפילו בצחוק."
"מגושם," התעקשה דייזי.
לפעמים היא ומיס בייקר דיברו בבת אחת, בלי להתבלט ובקלות דעת מקניטה שמעולם לא הייתה ממש פטפוט, שהייתה קרירה כמו שמלותיהן הלבנות ועיניהן הבלתי אישיות בהיעדר כל תשוקה. הן היו כאן, והן קיבלו את טום ואותי, ועשו רק מאמץ מנומס ונעים לבדר או להתבדר. הן ידעו שעוד מעט תסתיים ארוחת הערב וקצת אחר כך גם הערב יסתיים ויונח בצד כבדרך אגב. זה היה שונה בתכלית מן המערב, שם ערב הוחש משלב לשלב לעבר סופו, בציפייה שמתאכזבת כל הזמן או מתוך אימה עצבנית גרידא מפני הרגע עצמו.
"את גורמת לי להרגיש לא מתורבת, דייזי," הודיתי על הכוס השנייה שלי של קלרט בטעם פקק אבל מרשים למדי. "את לא יכולה לדבר על יבולים או משהו?"
לא התכוונתי לשום דבר מיוחד בהערה הזאת, אבל היא נקלטה בדרך בלתי צפויה.
"הציוויליזציה מתפרקת," פרץ טום באלימות. "נעשיתי פסימיסט נורא לגבי דברים. קראת את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות' של האיש הזה, גודארד?"
"מה, לא," עניתי, מופתע למדי מן הטון שלו.
"ובכן, זה ספר משובח, וכל אחד צריך לקרוא אותו. הרעיון הוא שאם לא נשמור על עצמנו הגזע הלבן יהיה... יהיה מוצף לגמרי. הכול דברים מדעיים; זה הוכח."
"טום נעשה עמוק מאוד," אמרה דייזי, בהבעה של עצב לא מהורהר. "הוא קורא ספרים עמוקים עם מילים ארוכות. מה הייתה המילה ההיא ש..."
"ובכן, הספרים האלה מדעיים כולם," התעקש טום, מעיף בה מבט בקוצר רוח. "הבחור הזה חישב את כל העניין. זה תלוי בנו, שאנחנו הגזע השולט, להיזהר, אחרת הגזעים האחרים האלה ישלטו בדברים."
"אנחנו חייבים להכות אותם," לחשה דייזי, קורצת באכזריות לעבר השמש הלוהטת.
"אתה צריך לגור בקליפורניה..." התחילה מיס בייקר, אבל טום קטע אותה כשזז בכבדות בכיסאו.
"הרעיון הוא שאנחנו נורדים. אני, ואתה, ואת, ו..." אחרי היסוס זעיר כלל את דייזי בהנהון קל, והיא קרצה אליי שוב. "...ואנחנו ייצרנו את כל הדברים שעושים את הציוויליזציה: אה, מדע ואמנות, וכל זה. אתה מבין?"
היה משהו פתטי בריכוז שלו, כאילו השאננות שלו, חריפה יותר משהייתה פעם, כבר לא הספיקה לו. כשכמעט מיד צלצל הטלפון בפנים והמשרת הראשי עזב את המרפסת, דייזי ניצלה את ההפסקה הרגעית ורכנה אליי.
"אספר לך סוד משפחתי," לחשה בהתלהבות. "זה על האף של המשרת. אתה רוצה לשמוע על האף של המשרת?"
"בשביל זה באתי הערב."
"ובכן, הוא לא תמיד היה משרת; פעם הוא היה מצחצח הכסף אצל אנשים בניו יורק שהיה להם סרוויס כסף למאתיים איש. הוא היה צריך לצחצח אותו מבוקר עד לילה, עד שלבסוף זה התחיל להשפיע על האף שלו..."
"המצב הלך מרע לגרוע," הציעה מיס בייקר.
"כן. המצב הלך מרע לגרוע, עד שלבסוף הוא נאלץ לעזוב את משרתו."
לרגע נפל אור השמש האחרון בחיבה רומנטית על פניה הזוהרות; קולה משך אותי קדימה בלי נשימה בעודי מקשיב: ואז הזוהר דעך, כל אור נטש אותה בצער מתמהמה, כמו ילדים העוזבים רחוב נעים בדמדומים.
המשרת חזר ומלמל משהו קרוב לאוזנו של טום, ועל כך טום קימט את מצחו, דחף את כיסאו לאחור, ובלי מילה נכנס פנימה. כאילו היעדרו האיץ בה משהו, דייזי רכנה קדימה שוב, קולה זוהר ושר.
"אני אוהבת לראות אותך ליד השולחן שלי, ניק. אתה מזכיר לי... ורד, ורד מוחלט. לא נכון?" היא פנתה אל מיס בייקר לאישור: "ורד מוחלט?"
זה לא היה נכון. אני אפילו לא דומה במעט לוורד. היא רק אלתרה, אבל חום מעורר זרם ממנה, כאילו ליבה ניסה לצאת אליך מוסתר באחת מן המילים חסרות הנשימה והמרטיטות האלה. אז פתאום השליכה את מפיתה על השולחן, ביקשה סליחה ונכנסה הביתה.
מיס בייקר ואני החלפנו מבט קצר שהיה ריק ממשמעות במודע. עמדתי לדבר כשהיא הזדקפה בערנות ואמרה "שש!" בקול מזהיר. מלמול מאופק ונלהב נשמע בחדר שמעבר, ומיס בייקר רכנה קדימה בלי בושה, מנסה לשמוע. המלמול רטט על סף הבהירות, שקע, עלה בהתרגשות, ואז פסק לגמרי.
"מר גטסבי הזה שדיברת עליו הוא שכני..." התחלתי.
"אל תדבר. אני רוצה לשמוע מה קורה."
"משהו קורה?" שאלתי בתמימות.
"אתה מתכוון לומר שאתה לא יודע?" אמרה מיס בייקר, מופתעת בכנות. "חשבתי שכולם יודעים."
"אני לא."
"הרי..." אמרה בהיסוס. "לטום יש איזו אישה בניו יורק."
"יש לו איזו אישה?" חזרתי בלי להבין.
מיס בייקר הנהנה.
"היא יכלה לפחות להיות הגונה מספיק לא להתקשר אליו בזמן ארוחת הערב. אתה לא חושב?"
כמעט לפני שתפסתי את כוונתה נשמע רפרוף של שמלה וחריקה של מגפי עור, וטום ודייזי חזרו לשולחן.
"לא הייתה ברירה!" קראה דייזי בעליזות מתוחה.
היא התיישבה, הביטה בחקרנות במיס בייקר ואז בי, והמשיכה: "הבטתי החוצה לרגע, ורומנטי מאוד בחוץ. יש ציפור על המדשאה שאני חושבת שהיא ודאי זמיר שהגיע באוניה של קונארד או של וייט סטאר. הוא שר ושר..." קולה שר: "זה רומנטי, לא, טום?"
"רומנטי מאוד," אמר, ואז באומללות אליי: "אם יהיה מספיק אור אחרי ארוחת הערב, אני רוצה לקחת אותך לאורוות."
הטלפון צלצל בפנים, באופן מבהיל, וכשדייזי הנידה את ראשה בנחרצות אל טום נושא האורוות, למעשה כל הנושאים, נעלמו באוויר. בין השברים השבורים של חמש הדקות האחרונות ליד השולחן אני זוכר שהנרות הודלקו שוב, בלי טעם, והייתי מודע לרצון להביט ישר בכל אחד, ובכל זאת להתחמק מכל העיניים. לא יכולתי לנחש מה חושבים דייזי וטום, אבל אני מפקפק אם אפילו מיס בייקר, שנראה שהשתלטה על מעין ספקנות קשוחה, הצליחה להוציא לגמרי מדעתה את הדחיפות המתכתית והצורמנית של האורח החמישי הזה. למזג מסוים המצב אולי היה נראה מסקרן: האינסטינקט שלי היה להתקשר מיד למשטרה.
על הסוסים, מיותר לומר, לא דובר עוד. טום ומיס בייקר, עם כמה מטרים של דמדומים ביניהם, שוטטו בחזרה אל הספרייה, כאילו למשמרת ליד גופה מוחשית לגמרי, בעוד אני, מנסה להיראות מתעניין בנעימות וקצת חירש, הלכתי אחרי דייזי סביב שרשרת של מרפסות מחוברות אל המרפסת הקדמית. באפלתה העמוקה התיישבנו זה לצד זה על ספסל נצרים.
דייזי לקחה את פניה בידיה כאילו ממששת את צורתן היפה, ועיניה נעו בהדרגה החוצה אל הדמדומים הקטיפתיים. ראיתי שרגשות סוערים אוחזים בה, אז שאלתי מה שחשבתי שיהיו שאלות מרגיעות על הילדה הקטנה שלה.
"אנחנו לא מכירים זה את זה טוב מאוד, ניק," אמרה פתאום. "אפילו אם אנחנו בני דודים. לא באת לחתונה שלי."
"עוד לא חזרתי מן המלחמה."
"זה נכון." היא היססה. "ובכן, היה לי זמן רע מאוד, ניק, ואני די צינית לגבי הכול."
ניכר שהייתה לה סיבה להיות. חיכיתי אבל היא לא אמרה יותר, ואחרי רגע חזרתי די בחולשה לנושא בתה.
"אני מניח שהיא מדברת, ו... אוכלת, והכול."
"אה, כן." היא הביטה בי בפיזור דעת. "תקשיב, ניק; תן לי לספר לך מה אמרתי כשהיא נולדה. אתה רוצה לשמוע?"
"מאוד."
"זה יראה לך מה אני מרגישה כלפי... דברים. ובכן, היא הייתה בת פחות משעה וטום היה אלוהים יודע איפה. התעוררתי מן האתר בתחושה של נטישה גמורה, ושאלתי את האחות מיד אם זה בן או בת. היא אמרה לי שזו בת, ואז הפניתי את ראשי ובכיתי. 'טוב,' אמרתי, 'אני שמחה שזו בת. ואני מקווה שהיא תהיה טיפשה: זה הדבר הכי טוב שבחורה יכולה להיות בעולם הזה, טיפשה קטנה ויפה.'
"אתה מבין, אני חושבת שהכול נורא בכל מקרה," המשיכה בשכנוע. "כולם חושבים כך: האנשים המתקדמים ביותר. ואני יודעת. הייתי בכל מקום וראיתי הכול ועשיתי הכול." עיניה הבזיקו סביבה בהתרסה, די כמו של טום, והיא צחקה בבוז מרטיט. "מתוחכמת: אלוהים, אני מתוחכמת!"
ברגע שקולה נקטע וחדל לרתק את תשומת ליבי, את אמונתי, הרגשתי את חוסר הכנות הבסיסי של מה שאמרה. זה גרם לי אי נוחות, כאילו כל הערב היה מעין תעלול לסחוט ממני רגש משתתף. חיכיתי, וכמובן, בתוך רגע הביטה בי עם גיחוך מוחלט על פניה היפות, כאילו הצהירה על חברותה באגודה סודית מכובדת למדי שהיא וטום שייכים אליה.
————————————————————————————————————
בפנים פרח החדר הארגמני באור. טום ומיס בייקר ישבו בשני קצות הספה הארוכה והיא קראה לו בקול מן ה"סטרדיי איבנינג פוסט": המילים, ממלמלות ובלי הטעמה, זורמות יחד בנעימה מרגיעה. אור המנורה, בהיר על מגפיו ועמום על הצהוב של עלי הסתיו שבשערה, נצנץ לאורך הנייר כשהפכה דף ברפרוף של שרירים דקים בזרועותיה.
כשנכנסנו השתיקה אותנו לרגע ביד מורמת.
"המשך יבוא," אמרה, משליכה את כתב העת על השולחן, "בגיליון הבא שלנו."
גופה הזכיר את עצמו בתנועה חסרת מנוחה של ברכה, והיא קמה.
"עשר," העירה, כנראה מוצאת את השעה על התקרה. "הגיע הזמן שהילדה הטובה הזאת תלך לישון."
"ג'ורדן משחקת בטורניר מחר," הסבירה דייזי, "בווסטצ'סטר."
"אה: את ג'ורדן בייקר."
ידעתי עכשיו למה פניה מוכרות: הבעתן המתנשאת והנעימה הביטה בי מתוך תמונות רבות במוספי הצילום של חיי הספורט באשוויל ובהוט ספרינגס ובפאלם ביץ'. שמעתי גם סיפור כלשהו עליה, סיפור ביקורתי ולא נעים, אבל מה הוא היה שכחתי מזמן.
"לילה טוב," אמרה ברכות. "תעירו אותי בשמונה, טוב?"
"אם תקומי."
"אקום. לילה טוב, מר קרוויי. נתראה בקרוב."
"כמובן שתתראו," אישרה דייזי. "למעשה אני חושבת שאסדר נישואים. תבוא לעיתים קרובות, ניק, ואני כאילו... אה... אשליך אתכם יחד. אתה יודע: אנעל אתכם בטעות בארונות מצעים ואדחף אתכם לים בסירה, וכל הדברים מן הסוג הזה..."
"לילה טוב," קראה מיס בייקר מן המדרגות. "לא שמעתי מילה."
"היא בחורה נחמדה," אמר טום אחרי רגע. "לא צריכים לתת לה להתרוצץ ככה בארץ."
"מי לא צריכים?" שאלה דייזי בקרירות.
"המשפחה שלה."
"המשפחה שלה היא דודה אחת בת אלף שנה בערך. חוץ מזה, ניק ישגיח עליה, נכון, ניק? היא תבלה הרבה סופי שבוע כאן בקיץ. אני חושבת שההשפעה של בית תהיה טובה מאוד בשבילה."
דייזי וטום הביטו זה בזה רגע בשתיקה.
"היא מניו יורק?" שאלתי מהר.
"מלואיוויל. ימי נעורינו הלבנים עברו עלינו שם יחד. הלבנים והיפים שלנו..."
"נתת לניק שיחה קטנה מלב אל לב במרפסת?" שאל טום פתאום.
"אני?" היא הביטה בי. "אני לא מצליחה להיזכר, אבל אני חושבת שדיברנו על הגזע הנורדי. כן, אני בטוחה שדיברנו. זה כאילו התגנב אלינו ולפני שאתה יודע..."
"אל תאמין לכל מה שאתה שומע, ניק," יעץ לי.
אמרתי בקלילות שלא שמעתי דבר כלל, וכמה דקות אחר כך קמתי ללכת הביתה. הם באו איתי לדלת ועמדו זה לצד זה בריבוע עליז של אור. כשהתנעתי את המנוע קראה דייזי בתקיפות: "חכה!
"שכחתי לשאול אותך משהו, וזה חשוב. שמענו שאתה מאורס לבחורה במערב."
"נכון," אישר טום בחביבות. "שמענו שאתה מאורס."
"זו השמצה. אני עני מדי."
"אבל שמענו את זה," התעקשה דייזי, ומפתיעה אותי בכך שנפתחה שוב כמו פרח. "שמענו את זה משלושה אנשים, אז זה ודאי נכון."
כמובן ידעתי למה הם מתכוונים, אבל לא הייתי מאורס אפילו במעורפל. העובדה שהרכילות פרסמה את הכרזת הנישואים הייתה אחת הסיבות שבאתי מזרחה. אי אפשר להפסיק לצאת עם ידידה ותיקה בגלל שמועות, ומן הצד השני לא הייתה לי שום כוונה שהשמועות יכניסו אותי לנישואים.
העניין שלהם די נגע ללבי ועשה אותם פחות עשירים ורחוקים: אף על פי כן, הייתי מבולבל וקצת נגעל כשנסעתי משם. נראה לי שהדבר שדייזי צריכה לעשות הוא לרוץ החוצה מן הבית, ילדה בזרועותיה: אבל כנראה לא היו כוונות כאלה בראשה. ואשר לטום, העובדה ש"יש לו איזו אישה בניו יורק" הייתה באמת פחות מפתיעה מכך שספר הדכדך אותו. משהו גרם לו לכרסם בשולי רעיונות מעופשים כאילו האנוכיות הגופנית החסונה שלו כבר לא הזינה את ליבו התקיף.
כבר היה קיץ עמוק על גגות פונדקי הדרכים ולפני המוסכים שבצד הדרך, שבהם משאבות דלק אדומות חדשות ישבו בשלוליות של אור, וכשהגעתי לאחוזתי בווסט אג הכנסתי את המכונית לסככה שלה וישבתי זמן מה על מכבש דשא נטוש בחצר. הרוח נשבה ונעלמה, והשאירה לילה רועש ובהיר, עם כנפיים מכות בעצים וקול עוגב מתמשך כשהמפוחים המלאים של האדמה נשפו את הצפרדעים מלאות חיים. צללית של חתול נע ריצדה על פני אור הירח, וכשהפניתי את ראשי להתבונן בו, ראיתי שאינני לבד: חמישה עשר מטרים משם יצאה דמות מצל הארמון של שכני ועמדה וידיה בכיסיה, מתבוננת בפלפל הכסוף של הכוכבים. משהו בתנועותיו הנינוחות ובעמידה הבטוחה של רגליו על המדשאה רמז שזה מר גטסבי בעצמו, שיצא לקבוע מה חלקו בשמיים המקומיים שלנו.
החלטתי לקרוא לו. מיס בייקר הזכירה אותו בארוחה, וזה יספיק להיכרות. אבל לא קראתי לו, כי הוא נתן רמז פתאומי שהוא מסתפק בלהיות לבד: הוא מתח את זרועותיו לעבר המים האפלים בדרך משונה, ורחוק ככל שהייתי ממנו, יכולתי להישבע שהוא רועד. בלי משים הבטתי לעבר הים: ולא הבחנתי בשום דבר מלבד אור ירוק יחיד, זעיר ורחוק, שאולי היה קצהו של מזח. כשחיפשתי שוב את גטסבי הוא נעלם, ושוב הייתי לבדי בחושך חסר המנוחה.