בערך באמצע הדרך בין ווסט אג לניו יורק מצטרף כביש המכוניות בחיפזון למסילת הברזל ורץ לצדה ארבע מאות מטרים, כאילו כדי להירתע מאזור אדמה שומם מסוים. זה עמק של אפר: חווה דמיונית שבה האפר צומח כמו חיטה לרכסים ולגבעות ולגנים גרוטסקיים; שבה האפר לובש צורות של בתים וארובות ועשן עולה, ולבסוף, במאמץ עילאי, של אנשים אפורי אפר, שנעים במעומעם וכבר מתפוררים באוויר האבקתי. לפעמים שורה של קרונות אפורים זוחלת לאורך מסילה בלתי נראית, משמיעה חריקה מחרידה, ונעצרת, ומיד האנשים אפורי האפר נוהרים למעלה עם אתי עופרת ומעוררים ענן שאין לחדור אותו, שמסתיר מעיניך את פעולותיהם הסתומות.
אבל מעל הארץ האפורה ועוויתות האבק העגום הנסחפות עליה בלי סוף, אתה מבחין, אחרי רגע, בעיניו של דוקטור ט. ג'. אקלברג. עיניו של דוקטור ט. ג'. אקלברג כחולות וענקיות: הרשתיות שלהן בגובה מטר. הן מביטות לא מתוך פנים, אלא מתוך זוג משקפיים צהובים עצומים המונחים על אף שאינו קיים. ניכר שאיזה רופא עיניים מתלוצץ פרוע הציב אותן שם כדי להשמין את מרפאתו ברובע קווינס, ואז שקע בעצמו בעיוורון נצחי, או ששכח אותן ועבר משם. אבל עיניו, שהועמו מעט בימים רבים בלי צבע, תחת שמש וגשם, ממשיכות להרהר מעל מגרש האשפה החגיגי.
עמק האפר תחום בצד אחד בנהר קטן ומטונף, וכשגשר ההרמה מורם כדי לתת לדוברות לעבור, הנוסעים ברכבות הממתינות יכולים לבהות במראה העגום עד חצי שעה. תמיד יש שם עצירה של דקה לפחות, ובגלל זה פגשתי לראשונה את פילגשו של טום ביוקנן.
העובדה שהייתה לו כזאת נטענה בתוקף בכל מקום שבו הכירו אותו. מכריו התרעמו על כך שהופיע איתה בבתי קפה פופולריים, והשאיר אותה ליד שולחן ושוטט מסביב, משוחח עם כל מי שהכיר. אף שהייתי סקרן לראות אותה, לא הייתה לי שום תשוקה לפגוש אותה: אבל פגשתי. נסעתי לניו יורק עם טום ברכבת אחר צהריים אחד, וכשעצרנו ליד ערימות האפר הוא זינק על רגליו, ואחז במרפקי, ופשוטו כמשמעו הכריח אותי לרדת מן הקרון.
"אנחנו יורדים," התעקש. "אני רוצה שתפגוש את החברה שלי."
אני חושב שהוא שתה הרבה בארוחת הצהריים, ונחישותו לזכות בחברתי גבלה באלימות. ההנחה המתנשאת הייתה שביום ראשון אחר הצהריים אין לי דבר טוב יותר לעשות.
הלכתי אחריו מעל גדר רכבת נמוכה מסוידת לבן, והלכנו בחזרה תשעים מטרים לאורך הכביש תחת מבטו העיקש של דוקטור אקלברג. הבניין היחיד בטווח הראייה היה גוש קטן של לבנים צהובות שישב בשולי השממה, מעין רחוב ראשי דחוס המשרת אותה, וגובל בשום דבר מוחלט. אחת משלוש החנויות שהיו בו הייתה להשכרה ואחרת הייתה מסעדה פתוחה כל הלילה, שהגיעו אליה בשביל של אפר; השלישית הייתה מוסך: תיקונים. ג'ורג' ב. וילסון. קנייה ומכירה של מכוניות: ונכנסתי אחרי טום פנימה.
הפנים היה לא משגשג וחשוף; המכונית היחידה שנראתה הייתה שבר מכוסה אבק של פורד שכרע בפינה עמומה. עלה בדעתי שצל המוסך הזה ודאי מסווה, ושדירות מפוארות ורומנטיות מוסתרות למעלה, כשהבעלים עצמו הופיע בדלת משרד, מנגב את ידיו בפיסת סמרטוט. הוא היה איש בלונדי, חסר רוח, אנמי, ונאה במעט. כשראה אותנו זינק ניצוץ לח של תקווה לעיניו הכחולות הבהירות.
"שלום, וילסון, ידידי," אמר טום, טופח לו על הכתף בעליזות. "מה שלום העסקים?"
"אני לא יכול להתלונן," ענה וילסון בלי שכנוע. "מתי אתה הולך למכור לי את המכונית ההיא?"
"בשבוע הבא; האיש שלי עובד עליה עכשיו."
"עובד די לאט, לא?"
"לא, הוא לא," אמר טום בקרירות. "ואם זו ההרגשה שלך, אולי מוטב שאמכור אותה במקום אחר בכל זאת."
"אני לא מתכוון לזה," הסביר וילסון מהר. "רק התכוונתי..."
קולו גווע וטום הביט סביב המוסך בקוצר רוח. אז שמעתי צעדים על מדרגות, ובתוך רגע הדמות העבה במקצת של אישה חסמה את האור מדלת המשרד. היא הייתה באמצע שנות השלושים שלה, ושמנמנה קלות, אבל היא נשאה את בשרה בחושניות כמו שנשים מסוימות יודעות. פניה, מעל שמלה מנוקדת של קרפ דה שין בכחול כהה, לא הכילו שום פן או ניצוץ של יופי, אבל הייתה בה חיוניות מורגשת מיד כאילו עצבי גופה מעלים עשן בלי הרף. היא חייכה לאט, וכשעברה דרך בעלה כאילו היה רוח רפאים, לחצה את ידו של טום, מביטה ישר בעיניו. אחר כך הרטיבה את שפתיה, ובלי להסתובב דיברה אל בעלה בקול רך וגס:
"תביא כמה כיסאות, למה לא, שמישהו יוכל לשבת."
"אה, בטח," הסכים וילסון בחיפזון, והלך לעבר המשרד הקטן, ומיד התמזג עם צבע המלט של הקירות. אבק אפר לבן כיסה את חליפתו הכהה ואת שערו החיוור כמו שכיסה כל דבר בסביבה: מלבד אשתו, שהתקרבה אל טום.
"אני רוצה לראות אותך," אמר טום בכוונה. "תעלי על הרכבת הבאה."
"בסדר."
"אפגוש אותך ליד דוכן העיתונים בקומה התחתונה."
היא הנהנה והתרחקה ממנו בדיוק כשג'ורג' וילסון יצא עם שני כיסאות מדלת משרדו.
חיכינו לה במורד הכביש ומחוץ לטווח הראייה. זה היה כמה ימים לפני הרביעי ביולי, וילד איטלקי אפור וכחוש הניח פיקות נפץ בשורה לאורך פסי הרכבת.
"מקום נורא, לא," אמר טום, מחליף קמט מצח עם דוקטור אקלברג.
"מחריד."
"טוב לה לצאת מכאן."
"בעלה לא מתנגד?"
"וילסון? הוא חושב שהיא נוסעת לבקר את אחותה בניו יורק. הוא טיפש כל כך שהוא לא יודע שהוא חי."
כך נסענו טום ביוקנן והחברה שלו ואני יחד לניו יורק: או לא ממש יחד, כי גברת וילסון ישבה בדיסקרטיות בקרון אחר. עד כדי כך התחשב טום ברגישויות של תושבי איסט אג שאולי היו ברכבת.
היא החליפה את שמלתה לשמלת מוסלין חומה עם דוגמה, שנמתחה בהדיקות על מותניה הרחבות למדי כשטום עזר לה לרדת לרציף בניו יורק. בדוכן העיתונים קנתה גיליון של "טאון טאטל" וכתב עת על הקולנוע, ובבית המרקחת שבתחנה קצת קרם לחות וצלוחית קטנה של בושם. למעלה, בשביל הנסיעה החגיגי והמהדהד, הניחה לארבע מוניות לנסוע לפני שבחרה חדשה, בצבע לבנדר עם ריפוד אפור, ובה גלשנו מתוך גוש התחנה אל אור השמש הזוהר. אבל מיד פנתה בחדות מן החלון, ורכנה קדימה, והקישה על הזכוכית הקדמית.
"אני רוצה לקנות אחד מן הכלבים האלה," אמרה ברצינות. "אני רוצה לקנות אחד לדירה. נחמד שיש: כלב."
נסענו לאחור אל זקן אפור שדמה באופן מגוחך לג'ון ד. רוקפלר. בסל שהיה תלוי מצווארו התכווצו תריסר גורים צעירים מאוד מגזע לא מוגדר.
"מאיזה סוג הם?" שאלה גברת וילסון בלהיטות, כשבא לחלון המונית.
"מכל הסוגים. איזה סוג את רוצה, גברתי?"
"הייתי רוצה לקנות אחד מכלבי המשטרה האלה; אני מניחה שאין לך מן הסוג הזה?"
האיש הציץ בספק לתוך הסל, תחב את ידו והוציא אחד, מתפתל, בעורף.
"זה לא כלב משטרה," אמר טום.
"לא, זה לא בדיוק כלב משטרה," אמר האיש באכזבה בקולו. "זה יותר איירדייל." הוא העביר את ידו על סחבת הכביסה החומה של גבו. "תראי את הפרווה הזאת. פרווה שבפרוות. זה כלב שלא יטריד אותך לעולם בהצטננויות."
"אני חושבת שהוא חמוד," אמרה גברת וילסון בהתלהבות. "כמה הוא עולה?"
"הכלב הזה?" הוא הביט בו בהערצה. "הכלב הזה יעלה לך עשרה דולר."
האיירדייל, בלי ספק היה איירדייל מעורב בו איפשהו, אף שרגליו היו לבנות באופן מבהיל, עבר ידיים והתיישב בחיקה של גברת וילסון, שם ליטפה בהתלהבות את הפרווה העמידה בפני מזג האוויר.
"זה בן או בת?" שאלה בעדינות.
"הכלב הזה? הכלב הזה הוא בן."
"זו כלבה," אמר טום בנחרצות. "הנה הכסף שלך. לך תקנה בו עוד עשרה כלבים."
נסענו לשדרה החמישית, חמה ורכה, כמעט פסטורלית, באחר הצהריים של יום ראשון בקיץ. לא הייתי מופתע לראות עדר גדול של כבשים לבנות פונה מעבר לפינה.
"רגע," אמרתי, "אני צריך לעזוב אתכם כאן."
"לא, אתה לא," התערב טום מהר. "מירטל תיפגע אם לא תעלה לדירה. נכון, מירטל?"
"בוא," הפצירה. "אתקשר לאחותי קתרין. אנשים שמבינים בזה אומרים שהיא יפה מאוד."
"ובכן, הייתי רוצה, אבל..."
המשכנו, חותכים שוב על פני הפארק לעבר הרחובות המערביים של המאה. ברחוב 158 עצרה המונית ליד פרוסה אחת בעוגה לבנה וארוכה של בתי דירות. כשהעיפה מבט מלכותי של שיבה הביתה סביב השכונה, אספה גברת וילסון את הכלב שלה ואת שאר הקניות שלה, ונכנסה ביהירות.
"אזמין את בני הזוג מקי לעלות," הודיעה כשעלינו במעלית. "וכמובן, אני צריכה להתקשר גם לאחותי."
הדירה הייתה בקומה העליונה: סלון קטן, חדר אוכל קטן, חדר שינה קטן, ואמבטיה. הסלון היה דחוס עד הדלתות במערכת רהיטים מרופדים בגובלן גדולה מדי לגמרי בשבילו, כך שלנוע בו פירושו היה להיתקל כל הזמן בתמונות של גבירות מתנדנדות בגני ורסאי. התמונה היחידה הייתה תצלום מוגדל יותר מדי, כנראה תרנגולת יושבת על סלע מטושטש. אבל כשהבטת מרחוק, התרנגולת התגלתה כמצנפת, ופניה של גברת זקנה ושמנה קרנו מטה אל החדר. כמה גיליונות ישנים של "טאון טאטל" היו מונחים על השולחן יחד עם עותק של "שמעון הנקרא פטרוס", וכמה מכתבי העת הקטנים לשערוריות של ברודוויי. גברת וילסון דאגה תחילה לכלב. נער מעלית שלא ברצון הלך להביא קופסה מלאה קש וקצת חלב, ואליה הוסיף ביוזמתו פחית של ביסקוויטים גדולים וקשים לכלבים: אחד מהם התפרק באדישות בצלוחית החלב כל אחר הצהריים. בינתיים הוציא טום בקבוק ויסקי מדלת שידה נעולה.
הייתי שיכור רק פעמיים בחיי, והפעם השנייה הייתה באותו אחר צהריים; כך שעל כל מה שקרה מונח גוון עמום ומעורפל, אף שעד אחרי שמונה הייתה הדירה מלאה שמש עליזה. כשישבה בחיקו של טום התקשרה גברת וילסון לכמה אנשים בטלפון; אז לא היו סיגריות, ויצאתי לקנות כמה בבית המרקחת שבפינה. כשחזרתי שניהם נעלמו, אז התיישבתי בדיסקרטיות בסלון וקראתי פרק מ"שמעון הנקרא פטרוס": או שזה היה חומר נורא או שהוויסקי עיוות את הדברים, כי זה לא היה הגיוני בעיניי בכלל.
בדיוק כשטום ומירטל (אחרי המשקה הראשון גברת וילסון ואני קראנו זה לזה בשמותינו הפרטיים) הופיעו שוב, התחילה חברה להגיע לדלת הדירה.
האחות, קתרין, הייתה נערה דקה ומנוסה בעולם בת שלושים בערך, עם תספורת קצרה, מוצקה ודביקה של שער אדום, ועור מפודר בלבן חלבי. גבותיה נמרטו ואז צוירו שוב בזווית נועזת יותר, אבל מאמצי הטבע להחזיר את הקו הישן נתנו לפניה מראה מטושטש. כשנעה היה נקישה בלתי פוסקת כשאינספור צמידי חרס קרקשו מעלה ומטה על זרועותיה. היא נכנסה בחיפזון של בעלים כזה, והביטה ברהיטים ברכושנות כזאת, שתהיתי אם היא גרה כאן. אבל כששאלתי אותה צחקה בלי מעצור, חזרה על שאלתי בקול, ואמרה לי שהיא גרה עם חברה במלון.
מר מקי היה גבר חיוור ונשי מן הדירה שמתחת. הוא זה עתה התגלח, כי הייתה כתם לבן של קצף על עצם הלחי שלו, והוא היה מכבד ביותר בברכתו לכל מי שבחדר. הוא הודיע לי שהוא "בעסקי האמנות", והבנתי אחר כך שהוא צלם ושהוא עשה את ההגדלה העמומה של אמה של גברת וילסון שריחפה כמו אקטופלזמה על הקיר. אשתו הייתה צורמנית, רפויה, נאה ומחרידה. היא סיפרה לי בגאווה שבעלה צילם אותה מאה עשרים ושבע פעמים מאז שהתחתנו.
גברת וילסון החליפה את תלבושתה זמן מה קודם, ועכשיו הייתה לבושה בשמלת אחר צהריים משוכללת משיפון בצבע שמנת, שהשמיעה רשרוש בלתי פוסק כשחלפה בחדר. בהשפעת השמלה עברה גם אישיותה שינוי. החיוניות העזה שהייתה כה בולטת במוסך הפכה ליהירות מרשימה. צחוקה, תנועותיה, הצהרותיה נעשו מעושים יותר ויותר מרגע לרגע, וככל שהתרחבה נעשה החדר קטן יותר סביבה, עד שנראתה כאילו היא מסתובבת על ציר רועש וחורק באוויר המעושן.
"יקירתי," אמרה לאחותה בצעקה גבוהה ומתחנחנת, "רוב הבחורים האלה ירמו אותך בכל פעם. כל מה שהם חושבים עליו זה כסף. הייתה לי כאן אישה בשבוע שעבר לבדוק לי את הרגליים, וכשהיא נתנה לי את החשבון היית חושבת שהיא הוציאה לי את התוספתן."
"מה היה שמה של האישה?" שאלה גברת מקי.
"גברת אברהרדט. היא מסתובבת ובודקת רגליים של אנשים בבתים שלהם."
"אני אוהבת את השמלה שלך," העירה גברת מקי, "אני חושבת שהיא מקסימה."
גברת וילסון דחתה את המחמאה בהרמת גבה בבוז.
"זה סתם דבר ישן ומטורף," אמרה. "אני רק לובשת אותה לפעמים כשלא אכפת לי איך אני נראית."
"אבל היא נראית עלייך נפלא, אם את מבינה למה אני מתכוונת," המשיכה גברת מקי. "אילו רק צ'סטר יכול היה לתפוס אותך בתנוחה הזאת אני חושבת שהוא היה יכול לעשות מזה משהו."
כולנו הבטנו בשתיקה בגברת וילסון, שהסירה קווצת שער מעל עיניה והביטה בנו בחזרה בחיוך מבריק. מר מקי התבונן בה בעיון וראשו מוטה הצידה, ואז הניע את ידו הלוך ושוב לאט לפני פניו.
"הייתי משנה את התאורה," אמר אחרי רגע. "הייתי רוצה להבליט את פיסול התווים. והייתי מנסה לתפוס את כל השער שמאחור."
"לא הייתי חושבת לשנות את התאורה," קראה גברת מקי. "אני חושבת שהיא..."
בעלה אמר "שש!" וכולנו הבטנו שוב במושא הצילום, ועל כך טום ביוקנן פיהק בקול וקם על רגליו.
"אתם, בני מקי, קחו משהו לשתות," אמר. "תביאי עוד קרח ומי סודה, מירטל, לפני שכולם נרדמים."
"אמרתי לנער ההוא על הקרח." מירטל הרימה את גבותיה בייאוש מן הרשלנות של המעמדות הנמוכים. "האנשים האלה! צריך לרדוף אחריהם כל הזמן."
היא הביטה בי וצחקה בלי טעם. אחר כך פסעה בהתנפחות אל הכלב, נישקה אותו באקסטזה, וחלפה אל המטבח, רומזת שתריסר טבחים מחכים שם לפקודותיה.
"עשיתי כמה דברים יפים בלונג איילנד," הצהיר מר מקי.
טום הביט בו בלי הבעה.
"שניים מהם יש לנו ממוסגרים למטה."
"שניים מה?" שאל טום.
"שני מחקרים. אחד אני קורא לו 'מונטוק פוינט: השחפים', והשני אני קורא לו 'מונטוק פוינט: הים'."
האחות קתרין התיישבה לידי על הספה.
"גם אתה גר בלונג איילנד?" שאלה.
"אני גר בווסט אג."
"באמת? הייתי שם במסיבה לפני חודש בערך. אצל אדם בשם גטסבי. אתה מכיר אותו?"
"אני גר בבית שליד שלו."
"ובכן, אומרים שהוא אחיין או בן דוד של הקייזר וילהלם. משם בא כל הכסף שלו."
"באמת?"
היא הנהנה.
"אני מפחדת ממנו. הייתי שונאת שיהיה לו משהו נגדי."
המידע המרתק הזה על שכני נקטע כשגברת מקי הצביעה פתאום על קתרין:
"צ'סטר, אני חושבת שאתה יכול לעשות משהו איתה," פרצה, אבל מר מקי רק הנהן בשעמום, והפנה את תשומת ליבו אל טום.
"הייתי רוצה לעבוד יותר בלונג איילנד, אילו יכולתי להיכנס. כל מה שאני מבקש זה שייתנו לי התחלה."
"תבקש ממירטל," אמר טום, ופרץ בצעקת צחוק קצרה כשגברת וילסון נכנסה עם מגש. "היא תיתן לך מכתב המלצה, נכון, מירטל?"
"לעשות מה?" שאלה, נבהלת.
"תיתני למקי מכתב המלצה לבעלך, כדי שיוכל לעשות כמה מחקרים שלו." שפתיו נעו בשתיקה לרגע בזמן שהמציא, "'ג'ורג' ב. וילסון ליד משאבת הדלק', או משהו כזה."
קתרין רכנה קרוב אליי ולחשה באוזני:
"אף אחד מהם לא יכול לסבול את מי שהוא נשוי לו."
"לא?"
"לא יכולים לסבול אותם." היא הביטה במירטל ואז בטום. "מה שאני אומרת זה, למה להמשיך לחיות איתם אם הם לא יכולים לסבול אותם? אם הייתי הם הייתי מתגרשת ומתחתנת אחד עם השני מיד."
"גם היא לא אוהבת את וילסון?"
התשובה לזה הייתה בלתי צפויה. היא באה ממירטל, ששמעה את השאלה, והייתה אלימה וגסה.
"אתה רואה," קראה קתרין בניצחון. היא הנמיכה שוב את קולה. "בעצם אשתו היא זו שמפרידה ביניהם. היא קתולית, והם לא מאמינים בגירושים."
דייזי לא הייתה קתולית, ונדהמתי קצת מן הפירוט של השקר.
"כשהם כן יתחתנו," המשיכה קתרין, "הם יסעו לגור במערב לזמן מה עד שהעניין יירגע."
"יהיה דיסקרטי יותר לנסוע לאירופה."
"אה, אתה אוהב את אירופה?" קראה באופן מפתיע. "רק עכשיו חזרתי ממונטה קרלו."
"באמת."
"רק בשנה שעברה. נסעתי לשם עם בחורה אחרת."
"נשארתן הרבה זמן?"
"לא, רק נסענו למונטה קרלו ובחזרה. נסענו דרך מרסיי. היו לנו יותר מאלף ומאתיים דולר כשהתחלנו, אבל רימו אותנו בכולם ביומיים בחדרים הפרטיים. היה לנו זמן נורא לחזור, אני יכולה לספר לך. אלוהים, כמה שנאתי את העיר ההיא!"
שמי אחר הצהריים המאוחר פרחו בחלון לרגע כמו הדבש הכחול של הים התיכון: ואז הקול הצורמני של גברת מקי קרא לי בחזרה לחדר.
"גם אני כמעט עשיתי טעות," הצהירה בתוקף. "כמעט התחתנתי עם יהודי קטן שרדף אחריי שנים. ידעתי שהוא מתחתיי. כולם אמרו לי כל הזמן: 'לוסיל, האיש הזה הרבה מתחתייך!' אבל אילולא פגשתי את צ'סטר, הוא היה תופס אותי בטוח."
"כן, אבל תקשיבי," אמרה מירטל וילסון, מנידה את ראשה מעלה ומטה, "לפחות את לא התחתנת איתו."
"אני יודעת שלא."
"ובכן, אני התחתנתי איתו," אמרה מירטל, בדו משמעות. "וזה ההבדל בין המקרה שלך לשלי."
"למה התחתנת, מירטל?" שאלה קתרין. "אף אחד לא הכריח אותך."
מירטל שקלה.
"התחתנתי איתו כי חשבתי שהוא ג'נטלמן," אמרה לבסוף. "חשבתי שהוא יודע משהו על נימוסים, אבל הוא לא היה ראוי ללקק לי את הנעל."
"היית משוגעת עליו לזמן מה," אמרה קתרין.
"משוגעת עליו!" קראה מירטל בחוסר אמון. "מי אמר שהייתי משוגעת עליו? אף פעם לא הייתי משוגעת עליו יותר משהייתי על האיש ההוא שם."
היא הצביעה פתאום עליי, וכולם הביטו בי במאשימה. ניסיתי להראות בהבעתי שאני לא מצפה לשום חיבה.
"המשוגעת היחידה שהייתי הייתה כשהתחתנתי איתו. ידעתי מיד שעשיתי טעות. הוא שאל את החליפה הכי טובה של מישהו כדי להתחתן בה, ואף פעם אפילו לא סיפר לי על זה, והאיש בא לקחת אותה יום אחד כשהוא היה בחוץ: 'אה, זו החליפה שלך?' אמרתי. 'זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה.' אבל נתתי לו אותה ואז שכבתי ובכיתי בלי הפסקה כל אחר הצהריים."
"היא באמת צריכה להתרחק ממנו," המשיכה קתרין אליי. "הם גרים מעל המוסך ההוא כבר אחת עשרה שנה. וטום הוא החבר הראשון שהיה לה אי פעם."
בקבוק הוויסקי, בקבוק שני, היה עכשיו מבוקש בלי הרף אצל כל הנוכחים, מלבד קתרין, ש"הרגישה טוב בדיוק כמו בלי כלום". טום צלצל לשוער ושלח אותו להביא כמה כריכים מפורסמים, שהיו ארוחת ערב שלמה כשלעצמם. רציתי לצאת וללכת מזרחה לעבר הפארק דרך הדמדומים הרכים, אבל בכל פעם שניסיתי ללכת הסתבכתי באיזה ויכוח פראי וצורמני שמשך אותי בחזרה, כמו בחבלים, אל הכיסא שלי. ובכל זאת, גבוה מעל העיר, שורת החלונות הצהובים שלנו ודאי תרמה את חלקה בסודיות אנושית לצופה המקרי ברחובות המחשיכים, וראיתי אותו גם אני, מביט למעלה ותוהה. הייתי בפנים ובחוץ, מוקסם ונדחה בבת אחת מן המגוון שאין לו סוף של החיים.
מירטל קירבה את כיסאה אל שלי, ופתאום נשימתה החמה שפכה עליי את סיפור פגישתה הראשונה עם טום.
"זה היה על שני המושבים הקטנים שפונים זה אל זה שתמיד נשארים אחרונים ברכבת. נסעתי לניו יורק לראות את אחותי ולבלות את הלילה. הוא לבש חליפת ערב ונעלי לכה, ולא יכולתי להסיר ממנו את עיניי, אבל בכל פעם שהוא הסתכל עליי הייתי צריכה להעמיד פנים שאני מסתכלת על המודעה מעל ראשו. כשנכנסנו לתחנה הוא היה לידי, וחזית החולצה הלבנה שלו נלחצה אל זרועי, אז אמרתי לו שאצטרך לקרוא לשוטר, אבל הוא ידע ששיקרתי. הייתי נרגשת כל כך שכשנכנסתי איתו למונית בקושי ידעתי שאני לא נכנסת לרכבת תחתית. כל מה שחשבתי עליו שוב ושוב היה 'אי אפשר לחיות לנצח; אי אפשר לחיות לנצח.'"
היא פנתה אל גברת מקי והחדר צלצל כולו בצחוקה המלאכותי.
"יקירתי," קראה, "אני אתן לך את השמלה הזאת ברגע שאגמור איתה. אני צריכה לקנות אחרת מחר. אני אעשה רשימה של כל הדברים שאני צריכה לקנות. עיסוי וסלסול, וקולר לכלב, ואחד מן המאפרות הקטנות והחמודות האלה שנוגעים בהן בקפיץ, וזר עם סרט משי שחור לקבר של אמא שיחזיק כל הקיץ. אני צריכה לרשום רשימה כדי שלא אשכח את כל הדברים שאני צריכה לעשות."
השעה הייתה תשע: כמעט מיד אחר כך הבטתי בשעוני ומצאתי שהשעה עשר. מר מקי ישן על כיסא ואגרופיו קמוצים בחיקו, כמו תצלום של איש מעשה. כשהוצאתי את מטפחתי ניגבתי מלחיו את כתם הקצף המיובש שהטריד אותי כל אחר הצהריים.
הכלב הקטן ישב על השולחן והביט בעיניים עיוורות דרך העשן, ומפעם לפעם נאנק חלושות. אנשים נעלמו, הופיעו שוב, תכננו ללכת לאיזה מקום, ואז איבדו זה את זה, חיפשו זה את זה, מצאו זה את זה במרחק כמה צעדים. מתישהו לקראת חצות עמדו טום ביוקנן וגברת וילסון פנים אל פנים והתווכחו, בקולות נלהבים, אם יש לגברת וילסון זכות להזכיר את שמה של דייזי.
"דייזי! דייזי! דייזי!" צעקה גברת וילסון. "אני אגיד את זה מתי שאני רוצה! דייזי! דיי..."
בתנועה קצרה וזריזה שבר טום ביוקנן את אפה בכף ידו הפתוחה.
אחר כך היו מגבות מגואלות בדם על רצפת חדר האמבטיה, וקולות נשים נוזפים, וגבוה מעל הבלבול יללת כאב ארוכה ושבורה. מר מקי התעורר מתנומתו ופנה בהלם לעבר הדלת. כשהלך חצי הדרך הסתובב ובהה במחזה: אשתו וקתרין נוזפות ומנחמות בעודן מועדות לכאן ולכאן בין הרהיטים הדחוסים עם חפצי עזרה, והדמות המיואשת על הספה, מדממת בשטף, ומנסה לפרוש גיליון של "טאון טאטל" על תמונות הגובלן של ורסאי. אז פנה מר מקי והמשיך החוצה דרך הדלת. לקחתי את כובעי מן הנברשת, והלכתי אחריו.
"בוא לארוחת צהריים יום אחד," הציע, כשירדנו נאנקים במעלית.
"איפה?"
"בכל מקום."
"תוריד את הידיים מן הידית," נבח נער המעלית.
"סליחה," אמר מר מקי בכבוד, "לא ידעתי שאני נוגע בה."
"בסדר," הסכמתי, "אשמח."
...עמדתי ליד מיטתו והוא ישב זקוף בין הסדינים, לבוש בתחתוניו, עם תיק עבודות גדול בידיו.
"היפה והחיה... בדידות... סוס מכולת זקן... גשר ברוקלין..."
אחר כך שכבתי חצי ישן בקומה התחתונה הקרה של תחנת פנסילבניה, בוהה ב"טריביון" של הבוקר, ומחכה לרכבת של ארבע.