הייתה מוזיקה מביתו של שכני בלילות הקיץ. בגניו הכחולים באו והלכו גברים ונערות כמו עשים בין הלחישות והשמפניה והכוכבים. בגאות של אחר הצהריים התבוננתי באורחיו קופצים למים מן המגדל של הרפסודה שלו, או משתזפים על החול החם של החוף שלו בעוד שתי סירות המנוע שלו חותכות את מי המפרץ, וגוררות גולשי מים מעל מפלי קצף. בסופי שבוע נעשתה הרולס רויס שלו אוטובוס, נושאת חבורות אל העיר וממנה בין תשע בבוקר להרבה אחרי חצות, בעוד מכונית הטנדר שלו מתרוצצת כמו חרק צהוב וזריז לקראת כל הרכבות. ובימי שני שמונה משרתים, כולל גנן נוסף, עמלו כל היום עם סחבות ומברשות קרצוף ופטישים ומזמרות גינה, ומתקנים את הרס הלילה הקודם.
בכל יום שישי הגיעו חמישה ארגזים של תפוזים ולימונים מסוחר פירות בניו יורק: בכל יום שני יצאו אותם תפוזים ולימונים מן הדלת האחורית שלו בפירמידה של חצאים בלי ציפה. הייתה מכונה במטבח שיכלה לסחוט את המיץ של מאתיים תפוזים בחצי שעה אם כפתור קטן נלחץ מאתיים פעם באגודלו של משרת.
לפחות פעם בשבועיים ירדה חבורה של קייטרינג עם מאות מטרים של בד ומספיק אורות צבעוניים כדי לעשות עץ חג מולד מן הגן העצום של גטסבי. על שולחנות מזנון, מקושטים במתאבנים מבריקים, נדחקו בשרי חזיר אפויים ומתובלים ליד סלטים בדוגמאות של הרלקין וחזירונים מבצק ותרנגולי הודו מכושפים לזהב כהה. באולם הראשי הוקם בר עם מעקה נחושת אמיתי, ומולא בג'ין ובמשקאות חריפים ובליקרים שנשכחו מזמן כל כך שרוב אורחותיו היו צעירות מכדי להבחין בין אחד לשני.
בשבע הגיעה התזמורת, לא עניין דל של חמישה כלים, אלא בור שלם של אבובים וטרומבונים וסקסופונים וויולות וקורנטים ופיקולו, ותופים נמוכים וגבוהים. השחיינים האחרונים נכנסו עכשיו מן החוף ומתלבשים למעלה; המכוניות מניו יורק חונות בשורות של חמש בשביל הגישה, וכבר האולמות והטרקלינים והמרפסות ססגוניים בצבעי יסוד, ובשער קצוץ בדרכים חדשות ומשונות, ובצעיפים שמעבר לחלומות קסטיליה. הבר בשיא פעולתו, וסבבים צפים של קוקטיילים חודרים לגן שבחוץ, עד שהאוויר חי בפטפוט ובצחוק, וברמזים מקריים ובהיכרויות שנשכחות במקום, ובפגישות נלהבות בין נשים שמעולם לא ידעו זו את שמה של זו.
האורות מתבהרים ככל שהאדמה מתנודדת הרחק מן השמש, ועכשיו התזמורת מנגנת מוזיקת קוקטייל צהובה, ואופרת הקולות עולה בטון. הצחוק קל יותר מדקה לדקה, נשפך בבזבזנות, נשפך החוצה על כל מילה עליזה. הקבוצות מתחלפות מהר יותר, מתנפחות בבאים חדשים, מתמוססות ונוצרות באותה נשימה; כבר יש נודדות, נערות בטוחות בעצמן שמשתזרות פה ושם בין החסונות והיציבות יותר, נעשות לרגע חד ושמח מרכזה של קבוצה, ואז, נרגשות מן הניצחון, גולשות הלאה דרך התמורה הימית של פנים וקולות וצבע תחת האור המשתנה בלי הרף.
פתאום אחת מן הצועניות האלה, באופל רוטט, חוטפת קוקטייל מן האוויר, מורידה אותו בשביל האומץ, ומניעה את ידיה כמו פריסקו, רוקדת לבדה על במת הבד. דממה רגעית; מנצח התזמורת משנה את הקצב שלו בשבילה ברצון, ויש פרץ של פטפוט כשהידיעה השגויה מתפשטת שהיא המחליפה של גילדה גריי מן ה"פוליז". המסיבה התחילה.
אני מאמין שבלילה הראשון שבו הלכתי לביתו של גטסבי הייתי אחד האורחים המעטים שהוזמנו באמת. אנשים לא הוזמנו: הם הלכו לשם. הם נכנסו למכוניות שנשאו אותם החוצה ללונג איילנד, ואיכשהו הגיעו בסוף לדלת של גטסבי. ברגע שהיו שם הציג אותם מישהו שהכיר את גטסבי, ואחר כך התנהגו לפי כללי ההתנהגות הקשורים בלונה פארק. לפעמים באו והלכו בלי שפגשו את גטסבי כלל, באו למסיבה בתמימות לב שהייתה כרטיס הכניסה שלה עצמה.
אני הוזמנתי באמת. נהג במדים בכחול של ביצת אדום החזה חצה את המדשאה שלי מוקדם באותו בוקר שבת עם פתק רשמי באופן מפתיע ממעסיקו: הכבוד יהיה כולו של גטסבי, נאמר בו, אם אשתתף ב"מסיבה הקטנה" שלו באותו לילה. הוא ראה אותי כמה פעמים, והתכוון לבקר אצלי הרבה קודם, אבל צירוף מיוחד של נסיבות מנע זאת: חתום ג'יי גטסבי, בכתב יד מלכותי.
לבוש בפלנל לבן הלכתי אל המדשאה שלו קצת אחרי שבע, ושוטטתי לא בנוח בין מערבולות ומערבולות של אנשים שלא הכרתי: אף שפה ושם היו פנים שהבחנתי בהן ברכבת היוממים. מיד הכה בי מספר הצעירים האנגלים הפזורים מסביב; כולם לבושים היטב, כולם נראים קצת רעבים, וכולם מדברים בקולות נמוכים ורציניים אל אמריקאים מוצקים ומשגשגים. הייתי בטוח שהם מוכרים משהו: איגרות או ביטוח או מכוניות. לפחות הם היו מודעים בייסורים לכסף הקל שבסביבה ומשוכנעים שהוא שלהם בעד כמה מילים בטון הנכון.
ברגע שהגעתי עשיתי ניסיון למצוא את מארחי, אבל השניים או השלושה ששאלתי איפה הוא בהו בי בתדהמה כזאת, והכחישו בתוקף כזה כל ידיעה על תנועותיו, שהתגנבתי משם לכיוון שולחן הקוקטיילים: המקום היחיד בגן שבו גבר לבד יכול היה להתמהמה בלי להיראות חסר תכלית ובודד.
הייתי בדרכי להשתכר עד שאגה מרוב מבוכה גרידא כשג'ורדן בייקר יצאה מן הבית ועמדה בראש מדרגות השיש, נוטה מעט לאחור ומביטה בעניין מתנשא למטה אל הגן.
רצויה או לא, מצאתי שאני חייב להיצמד למישהו לפני שאתחיל להפנות הערות לבביות לעוברים ושבים.
"שלום!" שאגתי, מתקדם לעברה. קולי נשמע רם באופן לא טבעי על פני הגן.
"חשבתי שאולי תהיה כאן," ענתה בפיזור דעת כשהגעתי אליה. "נזכרתי שאתה גר בבית שליד..."
היא החזיקה את ידי באופן לא אישי, כהבטחה שתטפל בי בעוד רגע, והטתה אוזן לשתי נערות בשמלות צהובות תאומות, שעצרו לרגלי המדרגות.
"שלום!" קראו יחד. "חבל שלא ניצחת."
זה היה על טורניר הגולף. היא הפסידה בגמר בשבוע הקודם.
"את לא יודעת מי אנחנו," אמרה אחת הנערות בצהוב, "אבל פגשנו אותך כאן לפני חודש בערך."
"צבעתן את השער מאז," העירה ג'ורדן, ונרתעתי, אבל הנערות כבר המשיכו הלאה כבדרך אגב והערתה הופנתה לירח המוקדם, שהוצא כמו ארוחת הערב, בלי ספק, מתוך סל של קייטרינג. כשזרועה הזהובה והדקה של ג'ורדן מונחת בזרועי, ירדנו במדרגות ושוטטנו בגן. מגש של קוקטיילים ריחף לעברנו דרך הדמדומים, והתיישבנו ליד שולחן עם שתי הנערות בצהוב ושלושה גברים, שכל אחד מהם הוצג לנו כמר מלמול.
"את באה למסיבות האלה לעיתים קרובות?" שאלה ג'ורדן את הנערה שלידה.
"האחרונה הייתה זו שבה פגשתי אותך," ענתה הנערה, בקול ער ובטוח. היא פנתה אל חברתה: "לא גם בשבילך, לוסיל?"
גם בשביל לוסיל.
"אני אוהבת לבוא," אמרה לוסיל. "אף פעם לא אכפת לי מה אני עושה, אז תמיד אני נהנית. כשהייתי כאן בפעם האחרונה קרעתי את השמלה שלי על כיסא, והוא שאל את שמי ואת כתובתי: תוך שבוע קיבלתי חבילה מקרואירייה ובה שמלת ערב חדשה."
"שמרת אותה?" שאלה ג'ורדן.
"בטח ששמרתי. התכוונתי ללבוש אותה הערב, אבל היא הייתה גדולה מדי בחזה והיה צריך לתקן אותה. היא הייתה בכחול של להבת גז עם חרוזי לבנדר. מאתיים שישים וחמישה דולר."
"יש משהו מוזר בבחור שיעשה דבר כזה," אמרה הנערה האחרת בלהיטות. "הוא לא רוצה שום צרות עם אף אחד."
"מי לא?" שאלתי.
"גטסבי. מישהו סיפר לי..."
שתי הנערות וג'ורדן רכנו יחד בסודיות.
"מישהו סיפר לי שחושבים שהוא הרג פעם אדם."
רטט עבר על כולנו. שלושת מר מלמול רכנו קדימה והקשיבו בלהיטות.
"אני לא חושבת שזה כל כך זה," טענה לוסיל בספקנות; "זה יותר שהוא היה מרגל גרמני בזמן המלחמה."
אחד הגברים הנהן לאישור.
"שמעתי את זה מאדם שידע עליו הכול, גדל איתו בגרמניה," הבטיח לנו בוודאות.
"אה, לא," אמרה הנערה הראשונה, "זה לא יכול להיות, כי הוא היה בצבא האמריקאי בזמן המלחמה." כשאמוננו עבר בחזרה אליה רכנה קדימה בהתלהבות. "תסתכלו עליו לפעמים כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל עליו. אני מתערבת שהוא הרג אדם."
היא צמצמה את עיניה ורעדה. לוסיל רעדה. כולנו הסתובבנו והבטנו סביב לחפש את גטסבי. זו הייתה עדות להשערות הרומנטיות שעורר שהיו לחישות עליו מצד אלה שמצאו מעט מאוד בעולם הזה שצריך ללחוש עליו.
ארוחת הערב הראשונה, תהיה עוד אחת אחרי חצות, הוגשה עכשיו, וג'ורדן הזמינה אותי להצטרף לחבורה שלה, שהייתה פרושה סביב שולחן בצד השני של הגן. היו שם שלושה זוגות נשואים והמלווה של ג'ורדן, סטודנט עקשן הנוטה לרמזים אלימים, וכנראה תחת הרושם שבמוקדם או במאוחר ג'ורדן עומדת למסור לו את גופה במידה רבה או מועטה. במקום לשוטט, החבורה הזאת שמרה על אחידות מכובדת, ולקחה על עצמה את התפקיד לייצג את האצולה המיושבת של הכפר: איסט אג מתנשאת על ווסט אג ונשמרת בקפידה מפני העליזות הספקטרוסקופית שלה.
"בוא נצא," לחשה ג'ורדן, אחרי חצי שעה בזבזנית ולא הולמת איכשהו; "זה מנומס מדי בשבילי."
קמנו, והיא הסבירה שאנחנו הולכים למצוא את המארח: מעולם לא פגשתי אותו, אמרה, וזה מטריד אותי. הסטודנט הנהן בציניות ובמלנכוליה.
הבר, שאליו הצצנו תחילה, היה צפוף, אבל גטסבי לא היה שם. היא לא יכלה למצוא אותו מראש המדרגות, והוא לא היה במרפסת. במקרה ניסינו דלת שנראתה חשובה, ונכנסנו לספרייה גותית גבוהה, מחופה באלון אנגלי מגולף, ושקרוב לוודאי הועברה בשלמותה מאיזו חורבה מעבר לים.
איש שמן בגיל העמידה, עם משקפיים עצומים כעיני ינשוף, ישב שיכור במקצת על שפת שולחן גדול, ובהה בריכוז לא יציב במדפי הספרים. כשנכנסנו הסתובב בהתרגשות ובחן את ג'ורדן מכף רגל ועד ראש.
"מה אתם חושבים?" שאל בפזיזות.
"על מה?"
הוא נופף בידו לעבר מדפי הספרים.
"על זה. למעשה אתם לא צריכים לטרוח לבדוק. אני בדקתי. הם אמיתיים."
"הספרים?"
הוא הנהן.
"אמיתיים לגמרי: יש להם דפים והכול. חשבתי שהם יהיו קרטון עמיד ונחמד. למעשה, הם אמיתיים לגמרי. דפים ו... הנה! תנו לי להראות לכם."
כשהניח שאנחנו ספקנים, מיהר אל ארונות הספרים וחזר עם הכרך הראשון של "הרצאות סטודארד".
"תראו!" קרא בניצחון. "זה דבר מודפס אמיתי. זה רימה אותי. הבחור הזה הוא בלסקו של ממש. זה ניצחון. איזו יסודיות! איזה ריאליזם! ידע גם מתי לעצור: לא חתך את הדפים. אבל מה אתם רוצים? למה אתם מצפים?"
הוא חטף ממני את הספר והחזיר אותו בחיפזון למדף שלו, ממלמל שאם תוסר לבנה אחת כל הספרייה עלולה לקרוס.
"מי הביא אתכם?" שאל. "או שסתם באתם? אותי הביאו. את רוב האנשים הביאו."
ג'ורדן הביטה בו בערנות, בעליזות, בלי לענות.
"אותי הביאה אישה בשם רוזוולט," המשיך. "גברת קלוד רוזוולט. אתם מכירים אותה? פגשתי אותה איפשהו אתמול בלילה. אני שיכור כבר שבוע בערך, וחשבתי שאולי יפכח אותי לשבת בספרייה."
"וזה עזר?"
"קצת, אני חושב. אני עוד לא יכול לדעת. אני כאן רק שעה. סיפרתי לכם על הספרים? הם אמיתיים. הם..."
"סיפרת לנו."
לחצנו את ידו ברצינות וחזרנו החוצה.
עכשיו רקדו על הבד בגן; זקנים דוחפים נערות צעירות לאחור במעגלים נצחיים חסרי חן, זוגות מעולים אוחזים זה בזה בפיתולים, באופנתיות, ושומרים על הפינות: ומספר גדול של נערות לבד רוקדות כל אחת לעצמה או משחררות את התזמורת לרגע מנטל הבנג'ו או מערכת התופים. עד חצות גברה העליזות. טנור מפורסם שר באיטלקית, וקונטרלטו ידועה לשמצה שרה בג'אז, ובין הקטעים עשו אנשים "תעלולים" בכל הגן, בעוד פרצי צחוק שמחים וריקים עולים לעבר שמי הקיץ. זוג תאומות במה, שהתבררו כנערות בצהוב, עשו מערכון של תינוקות בתחפושת, ושמפניה הוגשה בכוסות גדולות מקערות שטיפת אצבעות. הירח עלה גבוה יותר, ועל פני המפרץ צף משולש של קשקשים כסופים, רוטט מעט לטפטוף הנוקשה והפחי של הבנג'ואים על המדשאה.
עוד הייתי עם ג'ורדן בייקר. ישבנו ליד שולחן עם גבר בערך בגילי ונערה קטנה ופרועה, שנכנעה לצחוק בלתי נשלט בגירוי הקל ביותר. נהניתי עכשיו. שתיתי שתי קערות שטיפה של שמפניה, והמחזה השתנה לנגד עיניי למשהו משמעותי, יסודי ועמוק.
בהפוגה בבידור הביט בי הגבר וחייך.
"הפנים שלך מוכרות," אמר בנימוס. "לא היית בדיוויזיה הראשונה בזמן המלחמה?"
"כן, בהחלט. הייתי בגדוד הרגלים העשרים ושמונה."
"אני הייתי בשישה עשר עד יוני תשע עשרה שמונה עשרה. ידעתי שראיתי אותך איפשהו קודם."
שוחחנו רגע על כמה כפרים קטנים, רטובים ואפורים בצרפת. ניכר שגר בסביבה הזאת, כי סיפר לי שזה עתה קנה מטוס ימי, ושעומד לנסות אותו בבוקר.
"רוצה לבוא איתי, ידידי? רק ליד החוף לאורך המפרץ."
"באיזו שעה?"
"בכל שעה שהכי נוחה לך."
השאלה על שמו הייתה על קצה לשוני כשג'ורדן הביטה סביב וחייכה.
"נהנה עכשיו?" שאלה.
"הרבה יותר." פניתי שוב אל מכרי החדש. "זו מסיבה לא רגילה בשבילי. אפילו לא ראיתי את המארח. אני גר שם..." נופפתי בידי אל הגדר החיה הבלתי נראית במרחק, "והאיש הזה, גטסבי, שלח את הנהג שלו עם הזמנה."
לרגע הביט בי כאילו לא הבין.
"אני גטסבי," אמר פתאום.
"מה!" קראתי. "אה, אני מבקש סליחה."
"חשבתי שאתה יודע, ידידי. אני חושש שאינני מארח טוב במיוחד."
הוא חייך בהבנה: הרבה יותר מבהבנה. זה היה אחד מאותם חיוכים נדירים שיש בהם איכות של הרגעה נצחית, שאפשר להיתקל בהם ארבע או חמש פעמים בחיים. הוא פנה, או נראה פונה, אל כל העולם הנצחי לרגע, ואז התרכז בך בדעה קדומה שאין לעמוד בפניה לטובתך. הוא הבין אותך בדיוק עד כמה שרצית שיבינו אותך, האמין בך כמו שהיית רוצה להאמין בעצמך, והבטיח לך שיש לו בדיוק הרושם ממך שקיווית, במיטבך, להעביר. בדיוק בנקודה ההיא הוא נעלם: והבטתי בבריון צעיר ואלגנטי, שנה או שנתיים מעל שלושים, שהרשמיות המשוכללת של דיבורו כמעט, רק כמעט, הייתה מגוחכת. זמן מה לפני שהציג את עצמו קיבלתי רושם חזק שהוא בוחר את מילותיו בזהירות.
כמעט ברגע שבו זיהה מר גטסבי את עצמו מיהר אליו משרת עם הידיעה ששיקגו מחכה לו על הקו. הוא ביקש סליחה בקידה קטנה שכללה כל אחד מאיתנו בתורו.
"אם אתה רוצה משהו פשוט תבקש, ידידי," הפציר בי. "סלח לי. אצטרף אליכם שוב אחר כך."
כשהלך פניתי מיד אל ג'ורדן: נאלץ להבטיח לה שאני מופתע. ציפיתי שמר גטסבי יהיה אדם אדמוני ובעל בשר בשנות העמידה שלו.
"מי הוא?" שאלתי. "את יודעת?"
"הוא פשוט אדם בשם גטסבי."
"מאיפה הוא, אני מתכוון? ומה הוא עושה?"
"עכשיו גם אתה התחלת בנושא," ענתה בחיוך חיוור. "ובכן, הוא אמר לי פעם שהוא בוגר אוקספורד."
רקע עמום התחיל לקבל צורה מאחוריו, אבל בהערתה הבאה הוא דהה.
"אבל אני לא מאמינה לזה."
"למה לא?"
"אני לא יודעת," התעקשה, "אני פשוט לא חושבת שהוא למד שם."
משהו בטון שלה הזכיר לי את "אני חושבת שהוא הרג אדם" של הנערה האחרת, והייתה לזה ההשפעה של גירוי סקרנותי. הייתי מקבל בלי שאלה את המידע שגטסבי צמח מביצות לואיזיאנה או מן הלואר איסט סייד של ניו יורק. זה היה מובן. אבל צעירים לא נסחפו, לפחות בחוסר הניסיון הפרובינציאלי שלי האמנתי שלא, בקרירות מן האין וקנו ארמון על מפרץ לונג איילנד.
"בכל אופן, הוא עורך מסיבות גדולות," אמרה ג'ורדן, משנה את הנושא בסלידה עירונית מן המוחשי. "ואני אוהבת מסיבות גדולות. הן אינטימיות כל כך. במסיבות קטנות אין שום פרטיות."
נשמעה חבטה של תוף בס, וקולו של מנצח התזמורת צלצל פתאום מעל ההדהוד המפטפט של הגן.
"גבירותיי ורבותיי," קרא. "לבקשת מר גטסבי ננגן לכם את יצירתו האחרונה של מר ולדמיר טוסטוף, שעוררה תשומת לב רבה כל כך בקרנגי הול במאי האחרון. אם אתם קוראים עיתונים אתם יודעים שהייתה סנסציה גדולה." הוא חייך בהתנשאות עליזה, והוסיף: "ועוד איזו סנסציה!" ועל כך כולם צחקו.
"היצירה ידועה," סיים בהתלהבות, "בשם 'תולדות העולם בג'אז מאת ולדמיר טוסטוף'!"
טבע היצירה של מר טוסטוף חמק ממני, כי בדיוק כשהתחילה נפלו עיניי על גטסבי, עומד לבדו על מדרגות השיש ומביט מקבוצה לקבוצה בעיניים מסכימות. עורו השזוף היה מתוח באופן מושך על פניו ושערו הקצר נראה כאילו מספרים אותו כל יום. לא יכולתי לראות בו שום דבר מאיים. תהיתי אם העובדה שלא שתה עזרה להבדיל אותו מאורחיו, כי נראה לי שהוא נעשה מדויק יותר ככל שגברה העליזות האחוותית. כשנגמרו "תולדות העולם בג'אז", נערות הניחו את ראשיהן על כתפי גברים בדרך גורית וחברותית, נערות התעלפו לאחור בשובבות לזרועות גברים, אפילו לתוך קבוצות, ביודעין שמישהו יעצור את נפילתן: אבל אף אחת לא התעלפה לאחור על גטסבי, ואף תספורת צרפתית לא נגעה בכתפו של גטסבי, ואף רביעייה שרה לא נוצרה עם ראשו של גטסבי כחוליה אחת.
"אני מבקש סליחה."
המשרת של גטסבי עמד פתאום לידנו.
"מיס בייקר?" שאל. "אני מבקש סליחה, אבל מר גטסבי היה רוצה לדבר איתך ביחידות."
"איתי?" קראה בהפתעה.
"כן, גברתי."
היא קמה לאט, מרימה אליי את גבותיה בתדהמה, והלכה אחרי המשרת לעבר הבית. הבחנתי שהיא לובשת את שמלת הערב שלה, את כל שמלותיה, כמו בגדי ספורט: הייתה עליזות בתנועותיה כאילו למדה ללכת לראשונה על מגרשי גולף בבקרים נקיים ופריכים.
הייתי לבד והשעה הייתה כמעט שתיים. זמן מה יצאו קולות מבולבלים ומסקרנים מחדר ארוך, רב חלונות, שהשקיף על המרפסת. כשהתחמקתי מן הסטודנט של ג'ורדן, שהיה עסוק עכשיו בשיחה מיילדותית עם שתי נערות מקהלה, ושהפציר בי להצטרף אליו, נכנסתי פנימה.
החדר הגדול היה מלא אנשים. אחת הנערות בצהוב ניגנה בפסנתר, ולידה עמדה עלמה גבוהה ואדומת שער מלהקת מקהלה מפורסמת, עסוקה בשירה. היא שתתה כמות של שמפניה, ובמהלך שירה החליטה, בלי טעם, שהכול עצוב מאוד, מאוד: היא לא רק שרה, היא גם בכתה. בכל פעם שהייתה הפסקה בשיר מילאה אותה ביבבות מתנשפות ושבורות, ואז חזרה למילים בסופרן רועד. הדמעות זרמו על לחייה: לא בחופשיות, עם זאת, כי כשבאו במגע עם ריסיה העמוסים בצבע קיבלו גוון של דיו, והמשיכו בשאר דרכן בפלגים שחורים איטיים. הוצעה הצעה הומוריסטית שתשיר את התווים שעל פניה, ועל כך הרימה את ידיה, צנחה לכיסא, ושקעה בשינה יינית עמוקה.
"היא רבה עם גבר שאומר שהוא בעלה," הסבירה נערה ליד מרפקי.
הבטתי סביב. רוב הנשים שנשארו רבו עכשיו עם גברים שנאמר שהם בעליהן. אפילו החבורה של ג'ורדן, הרביעייה מאיסט אג, נקרעה במחלוקת. אחד הגברים דיבר בעוצמה מוזרה עם שחקנית צעירה, ואשתו, אחרי שניסתה לצחוק על המצב בדרך מכובדת ואדישה, נשברה לגמרי ופנתה להתקפות מן האגף: מפעם לפעם הופיעה פתאום לצדו כמו יהלום כועס, ולחשה באוזנו: "הבטחת!"
חוסר הרצון ללכת הביתה לא היה מוגבל לגברים סוררים. במבואה ישבו כרגע שני גברים פיכחים למרבה הצער ונשותיהם הממורמרות ביותר. הנשים הביעו השתתפות זו בצערה של זו בקולות מורמים מעט.
"בכל פעם שהוא רואה שאני נהנית הוא רוצה ללכת הביתה."
"לא שמעתי דבר אנוכי כזה בחיים שלי."
"אנחנו תמיד הראשונים שהולכים."
"גם אנחנו."
"ובכן, הערב אנחנו כמעט האחרונים," אמר אחד הגברים במבוכה. "התזמורת הלכה לפני חצי שעה."
למרות הסכמתן של הנשים שרשעות כזאת היא מעבר לכל אמון, נגמר הוויכוח במאבק קצר, ושתי הנשים הורמו, בועטות, אל תוך הלילה.
כשחיכיתי לכובעי במבואה נפתחה דלת הספרייה וג'ורדן בייקר וגטסבי יצאו יחד. הוא אמר לה איזו מילה אחרונה, אבל הלהיטות בהתנהגותו התהדקה בבת אחת לרשמיות כשכמה אנשים התקרבו אליו להיפרד.
החבורה של ג'ורדן קראה לה בקוצר רוח מן המרפסת, אבל היא התעכבה רגע ללחוץ ידיים.
"זה עתה שמעתי את הדבר המדהים ביותר," לחשה. "כמה זמן היינו שם?"
"מה, בערך שעה."
"זה היה... פשוט מדהים," חזרה בפיזור דעת. "אבל נשבעתי שלא אספר את זה והנה אני מגרה אותך." היא פיהקה בחן בפניי. "בבקשה תבוא לראות אותי... ספר הטלפונים... תחת השם גברת סיגורני הווארד... הדודה שלי..." היא מיהרה משם בעודה מדברת: ידה החומה נופפה בהצדעה עליזה כשנמסה לתוך החבורה שלה בדלת.
די מתבייש בכך שבהופעתי הראשונה נשארתי כל כך מאוחר, הצטרפתי לאחרוני אורחיו של גטסבי, שהתקבצו סביבו. רציתי להסביר שחיפשתי אותו מוקדם בערב ולהתנצל על שלא הכרתי אותו בגן.
"אל תזכיר את זה," הורה לי בלהיטות. "אל תחשוב על זה עוד, ידידי." הביטוי המוכר לא הכיל יותר היכרות מן היד שנגעה מרגיעה בכתפי. "ואל תשכח שאנחנו עולים במטוס הימי מחר בבוקר, בתשע."
אז המשרת, מאחורי כתפו:
"פילדלפיה מבקשת אותך בטלפון, אדוני."
"בסדר, עוד רגע. תגיד להם שאני בא מיד... לילה טוב."
"לילה טוב."
"לילה טוב." הוא חייך: ופתאום נראתה משמעות נעימה בכך שהייתי בין האחרונים ללכת, כאילו רצה בזה כל הזמן. "לילה טוב, ידידי... לילה טוב."
אבל כשירדתי במדרגות ראיתי שהערב עוד לא נגמר לגמרי. חמישה עשר מטרים מן הדלת האירו תריסר פנסים מחזה משונה וסוער. בתעלה שליד הכביש, על גלגליה, אבל קטועה באלימות מגלגל אחד, נחה מכונית קופה חדשה שיצאה משביל הגישה של גטסבי לא שתי דקות קודם. הבליטה החדה של קיר הסבירה את ניתוק הגלגל, שזכה עכשיו לתשומת לב ניכרת מחצי תריסר נהגים סקרנים. אבל מאחר שהשאירו את מכוניותיהם חוסמות את הכביש, נשמעה כבר זמן מה המולה צורמת וחסרת הרמוניה מאלה שמאחור, והוסיפה לבלבול האלים ממילא של המחזה.
איש במעיל אבק ארוך ירד מן ההריסה ועכשיו עמד באמצע הכביש, מביט מן המכונית אל הצמיג ומן הצמיג אל המתבוננים בדרך נעימה ומבולבלת.
"תראו!" הסביר. "היא נכנסה לתעלה."
העובדה הדהימה אותו לאין סוף, וזיהיתי תחילה את איכות הפליאה הלא רגילה, ואז את האיש: זה היה פטרון הספרייה של גטסבי מקודם.
"איך זה קרה?"
הוא משך בכתפיו.
"אני לא יודע שום דבר על מכונאות," אמר בנחרצות.
"אבל איך זה קרה? נכנסת בקיר?"
"אל תשאל אותי," אמר עיני הינשוף, רוחץ את ידיו מכל העניין. "אני יודע מעט מאוד על נהיגה: כמעט כלום. זה קרה, וזה כל מה שאני יודע."
"ובכן, אם אתה נהג גרוע לא כדאי שתנסה לנהוג בלילה."
"אבל אפילו לא ניסיתי," הסביר בכעס, "אפילו לא ניסיתי."
דממה מבועתת נפלה על העומדים.
"אתה רוצה להתאבד?"
"יש לך מזל שזה היה רק גלגל! נהג גרוע ואפילו לא מנסה!"
"אתם לא מבינים," הסביר העבריין. "לא נהגתי. יש עוד אדם במכונית."
ההלם שבא אחרי ההצהרה הזאת מצא קול ב"אההה!" מתמשך כשדלת הקופה נפתחה לאט. הקהל, זה היה עכשיו קהל, נסוג לאחור בלי משים, וכשהדלת נפתחה לרווחה הייתה הפסקה כמו של רוחות רפאים. אז, בהדרגה רבה, חלק אחר חלק, יצא מן ההריסה יחיד חיוור ומשתלשל, מגשש בהיסוס על הקרקע בנעל ריקודים גדולה ולא בטוחה.
מסונוור מבוהק הפנסים ומבולבל מן הצפירות הנאנקות בלי הרף, עמד החזיון מתנודד לרגע לפני שהבחין באיש במעיל האבק.
"מה קר'ה?" שאל בשלווה. "נגמר ל'נו הדלק?"
"תראה!"
חצי תריסר אצבעות הצביעו על הגלגל הקטוע: הוא בהה בו לרגע, ואז הביט למעלה כאילו חשד שנפל מן השמיים.
"הוא יצא," הסביר מישהו.
הוא הנהן.
"בהתחלה לא שמ'תי לב שעצרנו."
הפסקה. אז, כשלקח נשימה ארוכה ויישר את כתפיו, העיר בקול נחוש:
"אולי מישה'ו יגיד לי איפה יש תחנ'ת דלק?"
לפחות תריסר גברים, כמה מהם במצב קצת יותר טוב ממנו, הסבירו לו שהגלגל והמכונית כבר אינם מחוברים בשום קשר פיזי.
"תסע אחורה," הציע אחרי רגע. "תכניס אותה להילוך אחורי."
"אבל הגלגל יצא!"
הוא היסס.
"אין נזק בלנסות," אמר.
הצפירות המייללות הגיעו לשיאן ואני פניתי וחתכתי את המדשאה לעבר הבית. הבטתי לאחור פעם אחת. ירח דק כרקיק זרח מעל ביתו של גטסבי, עושה את הלילה נאה כמו קודם, ושורד את הצחוק ואת הקול של הגן שלו שעוד זהר. ריקנות פתאומית נראתה זורמת עכשיו מן החלונות ומן הדלתות הגדולות, ומעניקה בדידות מוחלטת לדמות המארח, שעמד במרפסת, ידו מורמת בתנועת פרידה רשמית.
————————————————————————————————————
כשאני קורא את מה שכתבתי עד כה, אני רואה שנתתי את הרושם שהמאורעות של שלושה לילות, בהפרש של כמה שבועות, היו כל מה שהעסיק אותי. להפך, הם היו רק מאורעות מקריים בקיץ עמוס, ועד הרבה מאוחר יותר העסיקו אותי הרבה פחות מענייניי האישיים.
רוב הזמן עבדתי. בבוקר המוקדם השליכה השמש את צלי מערבה בעודי ממהר במורד התהומות הלבנות של דרום ניו יורק אל חברת הנאמנות "פרוביטי". הכרתי את הפקידים האחרים ואת מוכרי האיגרות הצעירים בשמותיהם הפרטיים, ואכלתי איתם ארוחת צהריים במסעדות חשוכות וצפופות, נקניקיות חזיר קטנות ופירה וקפה. אפילו היה לי רומן קצר עם בחורה שגרה בג'רזי סיטי ועבדה במחלקת הנהלת החשבונות, אבל אחיה התחיל להעיף מבטים רעים לכיווני, אז כשיצאה לחופשתה ביולי הנחתי לעניין להתפוגג בשקט.
אכלתי ארוחת ערב בדרך כלל במועדון ייל: משום מה זה היה המאורע הקודר ביותר של יומי: ואחר כך עליתי לספרייה ולמדתי השקעות וניירות ערך שעה מצפונית. בדרך כלל היו כמה הוללים בסביבה, אבל הם אף פעם לא נכנסו לספרייה, כך שזה היה מקום טוב לעבוד בו. אחרי זה, אם הלילה היה נעים, טיילתי במורד שדרת מדיסון על פני מלון מאריי היל הישן, ודרך הרחוב השלושים ושלושה לתחנת פנסילבניה.
התחלתי לאהוב את ניו יורק, את התחושה התוססת וההרפתקנית שלה בלילה, ואת הסיפוק שההבהוב הבלתי פוסק של גברים ונשים ומכונות נותן לעין חסרת המנוחה. אהבתי ללכת במעלה השדרה החמישית ולבחור נשים רומנטיות מתוך ההמון ולדמיין שבעוד כמה דקות אכנס לחייהן, ואף אחד לא ידע לעולם או יסתייג. לפעמים, בדמיוני, הלכתי אחריהן לדירותיהן בפינות של רחובות נסתרים, והן הסתובבו וחייכו אליי לפני שנעלמו דרך דלת אל חושך חם. בדמדומים המכושפים של הכרך הרגשתי לפעמים בדידות רודפת, והרגשתי אותה באחרים: פקידים צעירים ועניים שהתמהמהו לפני חלונות ראווה וחיכו עד שיגיע הזמן לארוחת ערב בודדה במסעדה: פקידים צעירים בדמדומים, המבזבזים את הרגעים הנוקבים ביותר של הלילה ושל החיים.
שוב בשמונה, כשהנתיבים החשוכים של הרחובות הארבעים היו מרופדים בחמש שורות של מוניות פועמות, בדרכן לרובע התיאטראות, הרגשתי שקיעה בליבי. צורות רכנו זו אל זו במוניות בעודן מחכות, וקולות שרו, והיה צחוק מבדיחות שלא נשמעו, וסיגריות דולקות עשו עיגולים לא מובנים בפנים. כשדמיינתי שגם אני ממהר לעבר העליזות ושותף להתרגשותם האינטימית, איחלתי להם טוב.
לזמן מה איבדתי את ג'ורדן בייקר מעיניי, ואז באמצע הקיץ מצאתי אותה שוב. בהתחלה החמיא לי ללכת איתה למקומות, כי היא הייתה אלופת גולף, וכולם ידעו את שמה. אחר כך זה היה משהו יותר. לא הייתי מאוהב באמת, אבל הרגשתי מעין סקרנות רכה. הפנים המשועממות והמתנשאות שהפנתה לעולם הסתירו משהו: רוב ההעמדות פנים מסתירות משהו בסוף, אפילו אם בהתחלה לא: ויום אחד מצאתי מה זה. כשהיינו יחד במסיבת סוף שבוע בבית כפרי בוורוויק, השאירה מכונית שאולה בחוץ בגשם עם הגג פתוח, ואז שיקרה על זה: ופתאום נזכרתי בסיפור עליה שחמק ממני באותו לילה אצל דייזי. בטורניר הגולף הגדול הראשון שלה הייתה מהומה שכמעט הגיעה לעיתונים: חשד שהזיזה את הכדור שלה ממקום רע בחצי הגמר. העניין התקרב לממדים של שערורייה: ואז גווע. נושא כלים חזר בו מעדותו, והעד האחר היחיד הודה שייתכן שטעה. המקרה והשם נשארו יחד בדעתי.
ג'ורדן בייקר התחמקה מתוך אינסטינקט מגברים פיקחים וממולחים, ועכשיו ראיתי שזה משום שהרגישה בטוחה יותר במישור שבו כל סטייה מקוד תיחשב בלתי אפשרית. היא הייתה לא ישרה ללא תקנה. היא לא יכלה לשאת להיות בעמדת נחיתות, ובהינתן חוסר הרצון הזה, אני מניח שהתחילה לעסוק בתחבולות כשהייתה צעירה מאוד כדי לשמור את החיוך הקריר והחצוף ההוא פונה לעולם ובכל זאת לספק את דרישות גופה הקשה והעליז.
זה לא שינה לי דבר. חוסר יושר באישה הוא דבר שאף פעם לא מאשימים בו עמוקות: הצטערתי כבדרך אגב, ואז שכחתי. באותה מסיבת סוף שבוע ממש ניהלנו שיחה מוזרה על נהיגה במכונית. היא התחילה משום שעברה קרוב כל כך לכמה פועלים שהכנף שלנו הקישה בכפתור על מעילו של אחד מהם.
"את נהגת גרועה," מחיתי. "או שתהיי זהירה יותר, או שלא תנהגי בכלל."
"אני זהירה."
"לא, את לא."
"ובכן, אנשים אחרים זהירים," אמרה בקלילות.
"מה זה קשור?"
"הם יזוזו מדרכי," התעקשה. "צריך שניים כדי לעשות תאונה."
"נניח שתפגשי מישהו פזיז בדיוק כמוך."
"אני מקווה שלעולם לא אפגוש," ענתה. "אני שונאת אנשים פזיזים. לכן אני אוהבת אותך."
עיניה האפורות, המתאמצות מן השמש, בהו ישר קדימה, אבל היא שינתה במכוון את היחסים בינינו, ולרגע חשבתי שאני אוהב אותה. אבל אני איטי מחשבה ומלא כללים פנימיים שפועלים כבלמים על תשוקותיי, וידעתי שתחילה עליי להוציא את עצמי באופן ברור מן הסבך ההוא בבית. כתבתי מכתבים פעם בשבוע וחתמתי עליהם: "באהבה, ניק," וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך, כשהנערה ההיא שיחקה טניס, הופיע שפם קלוש של זיעה על שפתה העליונה. אף על פי כן הייתה הבנה מעורפלת שהיה צריך לנתק בטקט לפני שאהיה חופשי.
כל אחד חושד בעצמו לפחות באחת מן המידות הטובות העיקריות, וזו שלי: אני אחד האנשים הישרים המעטים שהכרתי אי פעם.