ביום ראשון בבוקר, בזמן שפעמוני הכנסיות צלצלו בכפרים לאורך החוף, חזרו העולם ופילגשו לביתו של גטסבי ונצנצו בעליזות על המדשאה שלו.
"הוא מבריח משקאות," אמרו הגבירות הצעירות, נעות איפשהו בין הקוקטיילים שלו לפרחים שלו. "פעם הוא הרג אדם שגילה שהוא אחיין של פון הינדנבורג ובן דוד מדרגה שנייה של השטן. תושיט לי ורד, מותק, ותמזוג לי טיפה אחרונה לכוס הבדולח ההיא שם."
פעם רשמתי על השטחים הריקים של לוח זמנים של רכבות את שמות אלה שבאו לביתו של גטסבי באותו קיץ. זה לוח זמנים ישן עכשיו, מתפורר בקפליו, ובראשו כתוב "לוח זמנים זה בתוקף מ־5 ביולי 1922". אבל אני עוד יכול לקרוא את השמות האפורים, והם ייתנו לכם רושם טוב יותר מן ההכללות שלי על אלה שקיבלו את הכנסת האורחים של גטסבי ושילמו לו את המס העדין של אי ידיעה מוחלטת עליו.
מאיסט אג, אם כן, באו בני הזוג צ'סטר בקר ובני ליץ', ואדם בשם בנסן, שהכרתי בייל, ודוקטור וובסטר סיווט, שטבע בקיץ שעבר במיין. ובני הורנבים ובני הזוג וילי וולטר, ושבט שלם בשם בלקבאק, שתמיד התקבצו בפינה והרימו את אפם כמו עיזים אל כל מי שהתקרב. ובני איזמיי ובני כריסטי (או ליתר דיוק הוברט אוארבך ואשתו של מר כריסטי), ואדגר ביבר, ששערו, אומרים, הלבין כצמר גפן אחר צהריים חורפי אחד בלי שום סיבה טובה.
קלרנס אנדיב היה מאיסט אג, כמדומני. הוא בא רק פעם אחת, במכנסי ברך לבנים, והתקוטט עם בטלן בשם אטי בגן. מרחוק יותר באי באו בני צ'ידל ובני הזוג או. ר. פ. שרדר, ובני הזוג סטונוול ג'קסון אברמס מג'ורג'יה, ובני פישגארד ובני הזוג ריפלי סנל. סנל היה שם שלושה ימים לפני שנכנס לכלא, שיכור כל כך על שביל החצץ שמכוניתה של גברת יוליסס סווט עלתה על ידו הימנית. גם בני דנסי באו, וס. ב. וייטבייט, שהיה הרבה מעבר לשישים, ומוריס א. פלינק, ובני האמרהד, ובלוגה יבואן הטבק, והבחורות של בלוגה.
מווסט אג באו בני פול ובני מאלרדי וססיל רובאק וססיל שון וגוליק סנטור המדינה וניוטון אורכיד, ששלט ב"סרטים פאר אקסלנס", ואקהאוסט וקלייד כהן ודון ס. שוורץ (הבן) וארתור מקארתי, כולם קשורים לקולנוע בדרך זו או אחרת. ובני קטליפ ובני במברג וג. ארל מולדון, אחיו של אותו מולדון שאחר כך חנק את אשתו. דה פונטנו האמרגן בא לשם, ואד לגרו וג'יימס ב. ("משקה רקוב") פרט ובני דה יונג וארנסט לילי: הם באו להמר, וכשפרט שוטט לתוך הגן פירוש הדבר היה שהוא התרושש ושמניות "אסושייטד טרקשן" יצטרכו לנוע ברווח למחרת.
אדם בשם קליפספרינגר היה שם לעיתים קרובות כל כך שנודע בשם "הדייר": אני מפקפק אם היה לו בית אחר. מאנשי התיאטרון היו גאס וייז והוראס או'דונבן ולסטר מאייר וג'ורג' דאקוויד ופרנסיס בול. גם מניו יורק היו בני כרום ובני בקהייסון ובני דניקר וראסל בטי ובני קוריגן ובני קלהר ובני דיואר ובני סקאלי וס. ו. בלצ'ר ובני סמירק ובני הזוג קווין הצעירים, גרושים עכשיו, והנרי ל. פלמטו, שהתאבד כשקפץ לפני רכבת תחתית בטיימס סקוור.
בני מקלנהן הגיע תמיד עם ארבע בחורות. הן מעולם לא היו בדיוק אותן בחורות בגופן, אבל הן היו זהות כל כך זו לזו שבהכרח נראה שהיו שם קודם. שכחתי את שמותיהן: ז'קלין, נדמה לי, או קונסואלה, או גלוריה או ג'ודי או ג'ון, ושמות משפחתן היו או השמות המתנגנים של פרחים וחודשים או השמות החמורים יותר של בעלי ההון האמריקאים הגדולים, שאם ילחצו עליהן היו מודות שהן בנות דודיהם.
בנוסף לכל אלה אני זוכר שפאוסטינה או'בריאן באה לשם לפחות פעם אחת, ובנות בדקר, וברואר הצעיר, שאפו נורה במלחמה, ומר אלברוקסבורגר ומיס האג, ארוסתו, וארדיטה פיץ־פיטרס ומר פ. ג'ואט, שהיה פעם ראש הלגיון האמריקאי, ומיס קלאודיה היפ, עם גבר שנאמר עליו שהוא הנהג שלה, ונסיך של משהו, שקראנו לו דוכס, ושאת שמו, אם ידעתי אותו אי פעם, שכחתי.
כל האנשים האלה באו לביתו של גטסבי בקיץ.
————————————————————————————————————
בתשע, בוקר אחד בסוף יולי, טלטלה מכוניתו המפוארת של גטסבי במעלה השביל הסלעי אל דלתי והשמיעה פרץ מנגינה מצופר שלושת הצלילים שלה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבא אליי, אף שהלכתי לשתיים מן המסיבות שלו, עליתי במטוס הימי שלו, ולבקשתו הדוחקת השתמשתי לעיתים קרובות בחוף שלו.
"בוקר טוב, ידידי. אתה אוכל איתי ארוחת צהריים היום וחשבתי שניסע יחד העירה."
הוא איזן את עצמו על הכנף של מכוניתו באותה תושייה של תנועה שהיא אמריקאית במיוחד כל כך: שבאה, אני מניח, מהיעדר עבודת הרמה בנעורים, ועוד יותר, מן החן חסר הצורה של המשחקים העצבניים והספורדיים שלנו. התכונה הזאת פרצה כל הזמן דרך התנהגותו המדוקדקת בדמות חוסר מנוחה. הוא מעולם לא היה דומם לגמרי; תמיד הייתה רגל מקישה איפשהו או פתיחה וסגירה חסרת סבלנות של יד.
הוא ראה אותי מביט בהערצה במכוניתו.
"היא יפה, לא, ידידי?" הוא קפץ ממנה כדי לתת לי מבט טוב יותר. "אף פעם לא ראית אותה?"
ראיתי אותה. כולם ראו אותה. היא הייתה בצבע שמנת עשיר, בוהקת בניקל, תפוחה פה ושם באורכה המפלצתי בקופסאות כובעים ניצחוניות וקופסאות ארוחה וארגזי כלים, ומדורגת במבוך של שמשות קדמיות שהשתקפו בהן תריסר שמשות. כשהתיישבנו מאחורי שכבות רבות של זכוכית במעין חממה מעור ירוק, יצאנו לעיר.
שוחחתי איתו אולי חצי תריסר פעמים בחודש האחרון ומצאתי, לאכזבתי, שיש לו מעט לומר. כך שהרושם הראשון שלי, שהוא אדם בעל חשיבות לא מוגדרת כלשהי, דהה בהדרגה והוא נעשה פשוט הבעלים של פונדק דרכים משוכלל בבית הסמוך.
ואז באה הנסיעה המביכה ההיא. עוד לא הגענו לכפר ווסט אג כשגטסבי התחיל להשאיר את משפטיו האלגנטיים לא גמורים ולטפוח בלי החלטה על ברך חליפתו בצבע קרמל.
"תשמע, ידידי," פרץ באופן מפתיע, "מה דעתך עליי, בעצם?"
מעט מוצף, התחלתי בהתחמקויות הכלליות שהשאלה הזאת ראויה להן.
"ובכן, אני הולך לספר לך משהו על חיי," קטע. "אני לא רוצה שתקבל מושג שגוי עליי מכל הסיפורים האלה שאתה שומע."
אז הוא היה מודע להאשמות המשונות שתיבלו את השיחה באולמותיו.
"אגיד לך את האמת לאמיתה." ידו הימנית ציוותה פתאום על הגמול האלוהי לעמוד הכן. "אני בן של אנשים עשירים במערב התיכון: כולם מתים עכשיו. גדלתי באמריקה אבל התחנכתי באוקספורד, כי כל אבותיי התחנכו שם שנים רבות. זו מסורת משפחתית."
הוא הביט בי מן הצד: וידעתי למה ג'ורדן בייקר האמינה שהוא משקר. הוא מיהר את הביטוי "התחנכתי באוקספורד", או בלע אותו, או נחנק ממנו, כאילו הטריד אותו קודם. ועם הספק הזה, כל הצהרתו התפרקה, ותהיתי אם בכל זאת אין בו משהו קצת מאיים.
"איזה חלק של המערב התיכון?" שאלתי כבדרך אגב.
"סן פרנסיסקו."
"אני מבין."
"כל משפחתי מתה וקיבלתי הרבה כסף."
קולו היה חגיגי, כאילו הזיכרון של ההכחדה הפתאומית ההיא של שבט עוד רדף אותו. לרגע חשדתי שהוא מושך אותי באף, אבל מבט בו שכנע אותי אחרת.
"אחרי זה חייתי כמו רג'ה צעיר בכל בירות אירופה: פריז, ונציה, רומא: אוסף תכשיטים, בעיקר אודמים, צד חיות גדולות, מצייר קצת, דברים לעצמי בלבד, ומנסה לשכוח משהו עצוב מאוד שקרה לי לפני זמן רב."
במאמץ הצלחתי לרסן את צחוקי שאינו מאמין. המשפטים עצמם היו שחוקים עד כדי כך שלא עוררו שום דמות מלבד זו של "טיפוס" בטורבן שנוזלת ממנו נסורת מכל נקבובית בעודו רודף אחרי נמר ביער בולון.
"ואז באה המלחמה, ידידי. זו הייתה הקלה גדולה, וניסיתי קשה מאוד למות, אבל נראה שחייתי חיים מכושפים. קיבלתי דרגת סגן ראשון כשהתחילה. ביער הארגון לקחתי את שארית גדוד המקלעים שלי קדימה כל כך שהיה פער של שמונה מאות מטרים משני צדדינו במקום שבו חיל הרגלים לא יכול היה להתקדם. נשארנו שם יומיים ושני לילות, מאה ושלושים איש עם שישה עשר מקלעי לואיס, וכשחיל הרגלים עלה לבסוף מצאו את הסמלים של שלוש דיוויזיות גרמניות בין ערימות המתים. קודמתי לדרגת רב סרן, וכל ממשלה של בעלות הברית נתנה לי עיטור: אפילו מונטנגרו, מונטנגרו הקטנה שם למטה על הים האדריאטי!"
מונטנגרו הקטנה! הוא הרים את המילים והנהן אליהן: בחיוכו. החיוך הבין את ההיסטוריה הסוערת של מונטנגרו והזדהה עם המאבקים האמיצים של העם המונטנגרי. הוא העריך במלואה את שרשרת הנסיבות הלאומיות שהוציאה את המחווה הזאת מליבה הקטן והחם של מונטנגרו. חוסר האמון שלי שקע עכשיו בקסם; זה היה כמו לדפדף בחיפזון בתריסר כתבי עת.
הוא הושיט יד לכיסו, ופיסת מתכת, תלויה על סרט, נפלה לכף ידי.
"זו מהמונטנגרו."
לתדהמתי, לדבר היה מראה אותנטי. "מסדר דנילו," נאמר בכתובת המעגלית, "מונטנגרו, ניקולאס המלך."
"תהפוך אותה."
"רב סרן ג'יי גטסבי," קראתי, "על גבורה יוצאת דופן."
"הנה עוד דבר שאני תמיד נושא. מזכרת מימי אוקספורד. זה צולם בחצר טריניטי: האיש משמאלי הוא עכשיו הרוזן מדונקסטר."
זה היה תצלום של חצי תריסר צעירים בבלייזרים מתבטלים בקשת שדרכה נראו המון צריחים. שם היה גטסבי, נראה קצת, לא הרבה, צעיר יותר: עם מחבט קריקט בידו.
אז הכול היה נכון. ראיתי את עורות הנמרים בוערים בארמונו על התעלה הגדולה; ראיתי אותו פותח תיבת אודמים כדי להקל, במעמקיהם המוארים בארגמן, על כרסומי ליבו השבור.
"אני הולך לבקש ממך בקשה גדולה היום," אמר, תוחב את מזכרותיו לכיסו בשביעות רצון, "אז חשבתי שאתה צריך לדעת משהו עליי. לא רציתי שתחשוב שאני סתם איזה אפס. אתה מבין, בדרך כלל אני מוצא את עצמי בין זרים כי אני נסחף לכאן ולכאן ומנסה לשכוח את הדברים העצובים שקרו לי." הוא היסס. "תשמע על זה אחר הצהריים."
"בארוחת הצהריים?"
"לא, אחר הצהריים. במקרה גיליתי שאתה לוקח את מיס בייקר לתה."
"אתה מתכוון לומר שאתה מאוהב במיס בייקר?"
"לא, ידידי, לא. אבל מיס בייקר הסכימה באדיבות לדבר איתך על העניין הזה."
לא היה לי מושג קלוש מהו "העניין הזה", אבל הייתי יותר מרוגז ממתעניין. לא הזמנתי את ג'ורדן לתה כדי לדון במר ג'יי גטסבי. הייתי בטוח שהבקשה תהיה משהו דמיוני לגמרי, ולרגע הצטערתי שדרכה כף רגלי אי פעם על המדשאה המאוכלסת מדי שלו.
הוא לא רצה לומר עוד מילה. הדייקנות שלו גברה עליו ככל שהתקרבנו לעיר. עברנו את פורט רוזוולט, שם הייתה הצצה באוניות אוקיינוס בעלות חגורות אדומות, ודהרנו לאורך שכונת עוני מרוצפת אבנים שלאורכה בתי מרזח חשוכים, לא נטושים, של שנות האלף תשע מאות הדהויות. אז נפתח עמק האפר משני צדדינו, וקלטתי הצצה בגברת וילסון מתאמצת ליד משאבת המוסך בחיוניות מתנשפת כשעברנו.
בכנפיים פרושות כמו כנפי ציפור פיזרנו אור בחצי אסטוריה: רק בחצי, כי כשהתפתלנו בין העמודים של הרכבת העילית שמעתי את ה"טרררט־טרט־פט!" המוכר של אופנוע, ושוטר נסער רכב לצדנו.
"בסדר, ידידי," קרא גטסבי. האטנו. כשלקח כרטיס לבן מארנקו, נופף בו לנגד עיני האיש.
"צודק לגמרי," הסכים השוטר, נוגע בכובעו. "אכיר אותך בפעם הבאה, מר גטסבי. סליחה!"
"מה זה היה?" שאלתי. "התמונה מאוקספורד?"
"הצלחתי לעשות טובה למפקד המשטרה פעם, והוא שולח לי כרטיס ברכה לחג המולד כל שנה."
על פני הגשר הגדול, כשאור השמש דרך הקורות עושה הבהוב בלתי פוסק על המכוניות הנוסעות, והעיר מתנשאת מעבר לנהר בערימות לבנות ובקוביות סוכר שכולן נבנו במשאלה מכסף שאין לו ריח. העיר כפי שהיא נראית מגשר קווינסבורו היא תמיד העיר הנראית בפעם הראשונה, בהבטחתה הפראית הראשונה לכל המסתורין והיופי שבעולם.
אדם מת חלף על פנינו בכרכרת מתים ערומה פרחים, ואחריה שתי כרכרות עם וילונות מוגפים, וכרכרות עליזות יותר לחברים. החברים הביטו בנו בעיניים הטרגיות ובשפתיים העליונות הקצרות של דרום מזרח אירופה, ושמחתי שמראה מכוניתו המפוארת של גטסבי נכלל בחג הקודר שלהם. כשחצינו את האי בלקוול חלפה על פנינו לימוזינה, שנהג בה נהג לבן, ובה ישבו שלושה שחורים אופנתיים, שני גברים צעירים ונערה. צחקתי בקול כשחלמוני גלגלי עיניהם התגלגלו לעברנו ביריבות יהירה.
"כל דבר יכול לקרות עכשיו שגלשנו על הגשר הזה," חשבתי; "כל דבר בכלל..."
אפילו גטסבי יכול לקרות, בלי שום פליאה מיוחדת.
————————————————————————————————————
צהריים שואגים. במרתף מאוורר היטב ברחוב הארבעים ושניים פגשתי את גטסבי לארוחת צהריים. כשמצמצתי כדי לגרש את בוהק הרחוב שבחוץ, עיניי איתרו אותו במעומעם בחדר הכניסה, מדבר עם אדם אחר.
"מר קרוויי, זה ידידי מר וולפשיים."
יהודי קטן, פחוס אף, הרים את ראשו הגדול והתבונן בי בשתי צמיחות נאות של שער ששגשגו בכל אחד מנחיריו. אחרי רגע גיליתי את עיניו הזעירות בחצי החושך.
"...אז העפתי בו מבט אחד," אמר מר וולפשיים, לוחץ את ידי ברצינות, "ומה אתה חושב שעשיתי?"
"מה?" שאלתי בנימוס.
אבל ניכר שלא אליי דיבר, כי הוא הפיל את ידי וכיסה את גטסבי באפו המביע.
"מסרתי את הכסף לקצפו ואמרתי: 'בסדר, קצפו, אל תשלם לו אגורה עד שהוא סותם את הפה.' הוא סתם אותו מיד."
גטסבי לקח כל אחד מאיתנו בזרוע והתקדם לתוך המסעדה, ועל כך בלע מר וולפשיים משפט חדש שהתחיל בו ושקע בפיזור דעת סהרורי.
"הייבולים?" שאל המלצר הראשי.
"זו מסעדה נחמדה כאן," אמר מר וולפשיים, מביט בנימפות הפרסביטריאניות שעל התקרה. "אבל אני אוהב יותר את זו שמעבר לרחוב!"
"כן, הייבולים," הסכים גטסבי, ואז למר וולפשיים: "חם מדי שם."
"חם וקטן: כן," אמר מר וולפשיים, "אבל מלא זיכרונות."
"איזה מקום זה?" שאלתי.
"המטרופול הישן."
"המטרופול הישן," הרהר מר וולפשיים בקדרות. "מלא פנים מתים ושהלכו. מלא חברים שהלכו עכשיו לעולם. אני לא יכול לשכוח כל עוד אני חי את הלילה שירו שם ברוזי רוזנטל. היינו שישה ליד השולחן, ורוזי אכל ושתה הרבה כל הערב. כשהיה כמעט בוקר בא אליו המלצר עם מבט מצחיק ואומר שמישהו רוצה לדבר איתו בחוץ. 'בסדר,' אומר רוזי, ומתחיל לקום, ואני משכתי אותו למטה לכיסא.
"'תן לממזרים להיכנס לכאן אם הם רוצים אותך, רוזי, אבל אתה, שאלוהים יעזור לי, אל תזוז מן החדר הזה החוצה.'
"השעה הייתה ארבע לפנות בוקר אז, ואם היינו מרימים את התריסים היינו רואים אור יום."
"הוא הלך?" שאלתי בתמימות.
"בטח שהלך." אפו של מר וולפשיים הבזיק אליי בזעם. "הוא הסתובב בדלת ואומר: 'אל תתנו למלצר ההוא לקחת לי את הקפה!' אחר כך יצא למדרכה, והם ירו בו שלוש פעמים בבטן המלאה שלו ונסעו."
"ארבעה מהם הוצאו להורג בכיסא החשמלי," אמרתי, כשנזכרתי.
"חמישה, עם בקר." נחיריו פנו אליי בעניין. "אני מבין שאתה מחפש גונקציה עסקית."
הצירוף של שתי ההערות האלה היה מבהיל. גטסבי ענה בשבילי:
"אה, לא," קרא, "זה לא האיש."
"לא?" מר וולפשיים נראה מאוכזב.
"זה סתם ידיד. אמרתי לך שנדבר על זה בפעם אחרת."
"סליחה," אמר מר וולפשיים, "טעיתי באדם."
הגיע תבשיל בשר עסיסי, ומר וולפשיים, ששכח את האווירה הרגשנית יותר של המטרופול הישן, התחיל לאכול בעדינות אכזרית. עיניו, בינתיים, שוטטו לאט מאוד סביב כל החדר: הוא השלים את הקשת כשפנה לבחון את האנשים ממש מאחוריו. אני חושב שאילולא נוכחותי, הוא היה מעיף מבט קצר מתחת לשולחן שלנו.
"תשמע, ידידי," אמר גטסבי, רוכן אליי, "אני חושש שהכעסתי אותך קצת הבוקר במכונית."
שוב היה החיוך, אבל הפעם עמדתי בפניו.
"אני לא אוהב תעלומות," עניתי, "ואני לא מבין למה אתה לא אומר לי בגלוי מה אתה רוצה. למה הכול צריך לבוא דרך מיס בייקר?"
"אה, זה שום דבר בחשאי," הבטיח לי. "מיס בייקר היא ספורטאית גדולה, אתה יודע, והיא אף פעם לא הייתה עושה משהו שאינו בסדר."
פתאום הביט בשעונו, קפץ, ומיהר מן החדר, והשאיר אותי עם מר וולפשיים ליד השולחן.
"הוא צריך לטלפן," אמר מר וולפשיים, עוקב אחריו בעיניו. "בחור טוב, לא? נאה למראה וג'נטלמן מושלם."
"כן."
"הוא בוגר אוגספורד."
"אה!"
"הוא למד בקולג' אוגספורד באנגליה. אתה מכיר את קולג' אוגספורד?"
"שמעתי עליו."
"זה אחד הקולג'ים המפורסמים ביותר בעולם."
"אתה מכיר את גטסבי הרבה זמן?" שאלתי.
"כמה שנים," ענה בשביעות רצון. "עשיתי את העונג להכיר אותו מיד אחרי המלחמה. אבל ידעתי שגיליתי אדם בעל חינוך משובח אחרי שדיברתי איתו שעה. אמרתי לעצמי: 'הנה סוג האדם שהיית רוצה לקחת הביתה ולהציג לאמא שלך ולאחות שלך.'" הוא עצר. "אני רואה שאתה מסתכל על החפתים שלי."
לא הסתכלתי עליהם, אבל עכשיו כן. הם היו עשויים פיסות שנהב מוכרות באופן מוזר.
"הדגמים המשובחים ביותר של טוחנות אנושיות," הודיע לי.
"ובכן!" בחנתי אותם. "זה רעיון מעניין מאוד."
"כן." הוא הקפיץ את שרווליו מתחת למעילו. "כן, גטסבי זהיר מאוד עם נשים. הוא לעולם לא היה אפילו מסתכל על אשת חבר."
כשמושא האמון האינסטינקטיבי הזה חזר לשולחן והתיישב, שתה מר וולפשיים את הקפה שלו בבת אחת וקם על רגליו.
"נהניתי מארוחת הצהריים," אמר, "ואני הולך לברוח מכם, שני הצעירים, לפני שאתעכב יותר מדי."
"אל תמהר, מאייר," אמר גטסבי, בלי התלהבות. מר וולפשיים הרים את ידו במעין ברכה.
"אתם מנומסים מאוד, אבל אני שייך לדור אחר," הכריז בחגיגיות. "אתם שבו כאן ודברו על הספורט שלכם ועל הגבירות הצעירות שלכם ועל ה..." הוא סיפק שם עצם דמיוני בעוד נפנוף יד. "ואשר לי, אני בן חמישים, ולא אכביד עליכם עוד."
כשלחץ ידיים ופנה ללכת רעד אפו הטרגי. תהיתי אם אמרתי משהו שפגע בו.
"הוא נעשה רגשני מאוד לפעמים," הסביר גטסבי. "זה אחד הימים הרגשניים שלו. הוא דמות ידועה בניו יורק: מבאי ברודוויי."
"מי הוא, בעצם, שחקן?"
"לא."
"רופא שיניים?"
"מאייר וולפשיים? לא, הוא מהמר." גטסבי היסס, ואז הוסיף, בקרירות: "הוא האיש שסידר את הוורלד סירייס ב־1919."
"סידר את הוורלד סירייס?" חזרתי.
הרעיון הדהים אותי. זכרתי, כמובן, שאליפות הבייסבול סודרה ב־1919, אבל אילו חשבתי על זה בכלל הייתי חושב על זה כדבר שפשוט קרה, סופה של איזו שרשרת בלתי נמנעת. מעולם לא עלה בדעתי שאדם אחד יכול להתחיל לשחק באמונתם של חמישים מיליון איש: בחד מטרתיות של פורץ המפוצץ כספת.
"איך זה שעשה את זה?" שאלתי אחרי דקה.
"הוא פשוט ראה את ההזדמנות."
"למה הוא לא בכלא?"
"הם לא יכולים לתפוס אותו, ידידי. הוא איש חכם."
התעקשתי לשלם את החשבון. כשהמלצר הביא את העודף ראיתי את טום ביוקנן בצד השני של החדר הצפוף.
"בוא איתי לרגע," אמרתי; "אני צריך להגיד שלום למישהו."
כשראה אותנו קפץ טום ועשה חצי תריסר צעדים לכיווננו.
"איפה היית?" שאל בלהיטות. "דייזי זועמת כי לא התקשרת."
"זה מר גטסבי, מר ביוקנן."
הם לחצו ידיים בקצרה, ומבט מתוח ולא מוכר של מבוכה עלה על פניו של גטסבי.
"מה שלומך, בכלל?" שאל טום אותי. "איך זה שבאת לאכול רחוק כל כך?"
"אכלתי ארוחת צהריים עם מר גטסבי."
פניתי אל מר גטסבי, אבל הוא כבר לא היה שם.
————————————————————————————————————
יום אחד באוקטובר של תשע עשרה שבע עשרה...
(אמרה ג'ורדן בייקר באותו אחר צהריים, יושבת זקופה מאוד על כיסא זקוף בגן התה של מלון פלאזה)
...הלכתי ממקום למקום, חצי על המדרכות וחצי על המדשאות. הייתי מאושרת יותר על המדשאות כי נעלתי נעליים מאנגליה עם בליטות גומי על הסוליות שנגסו באדמה הרכה. לבשתי גם חצאית משובצת חדשה שהתנופפה קצת ברוח, ובכל פעם שזה קרה, הדגלים האדומים, הלבנים והכחולים לפני כל הבתים נמתחו נוקשים ואמרו טט־טט־טט־טט, בהסתייגות.
הגדול שבדגלים והגדולה שבמדשאות היו שייכים לביתה של דייזי פיי. היא הייתה בדיוק בת שמונה עשרה, גדולה ממני בשנתיים, והפופולרית ביותר מכל הנערות הצעירות בלואיוויל. היא התלבשה בלבן, והייתה לה מכונית ספורט לבנה קטנה, וכל היום צלצל הטלפון בביתה וקצינים צעירים נרגשים ממחנה טיילור דרשו את הזכות לנכס אותה לעצמם באותו לילה. "לפחות, לשעה!"
כשהגעתי מול ביתה באותו בוקר עמדה מכוניתה הלבנה ליד המדרכה, והיא ישבה בה עם סגן שלא ראיתי מעולם. הם היו שקועים כל כך זה בזה שלא ראתה אותי עד שהייתי במרחק מטר וחצי.
"שלום, ג'ורדן," קראה באופן בלתי צפוי. "בבקשה בואי לכאן."
החמיא לי שרצתה לדבר איתי, כי מכל הנערות הגדולות ממני הערצתי אותה יותר מכולן. היא שאלה אותי אם אני הולכת לצלב האדום להכין תחבושות. הלכתי. ובכן, אם כן, אגיד להם שהיא לא יכולה לבוא באותו יום? הקצין הביט בדייזי בזמן שדיברה, בדרך שכל נערה צעירה רוצה שיביטו בה פעם, ומשום שזה נראה לי רומנטי זכרתי את המקרה מאז. שמו היה ג'יי גטסבי, ולא ראיתי אותו שוב יותר מארבע שנים: אפילו אחרי שפגשתי אותו בלונג איילנד לא הבנתי שזה אותו אדם.
זה היה בתשע עשרה שבע עשרה. בשנה שאחריה היו לי כמה מחזרים משלי, והתחלתי לשחק בטורנירים, כך שלא ראיתי את דייזי לעיתים קרובות. היא יצאה עם חבורה מבוגרת מעט: כשיצאה עם מישהו בכלל. שמועות פרועות נפוצו עליה: איך אמה מצאה אותה אורזת את תיקה לילה חורפי אחד כדי לנסוע לניו יורק ולהיפרד מחייל שיצא אל מעבר לים. מנעו זאת ממנה באופן יעיל, אבל היא לא דיברה עם משפחתה כמה שבועות. אחרי זה לא השתעשעה עוד עם החיילים, אלא רק עם כמה צעירים בעלי רגליים שטוחות וקוצר ראייה בעיר, שלא יכלו להתגייס לצבא כלל.
בסתיו שאחרי היא הייתה שוב עליזה, עליזה כתמיד. הייתה לה מסיבת בכורה אחרי שביתת הנשק, ובפברואר כנראה הייתה מאורסת לאדם מניו אורלינס. ביוני התחתנה עם טום ביוקנן משיקגו, בהדר ובטקס רב יותר משידעה לואיוויל אי פעם. הוא הגיע עם מאה איש בארבעה קרונות פרטיים, ושכר קומה שלמה במלון מולבך, וביום שלפני החתונה נתן לה מחרוזת פנינים שהוערכה בשלוש מאות וחמישים אלף דולר.
אני הייתי שושבינה. נכנסתי לחדרה חצי שעה לפני ארוחת הכלולות, ומצאתי אותה שוכבת על מיטתה, יפה כמו ליל יוני בשמלתה המפורחת: ושיכורה כמו קוף. היה לה בקבוק סוטרן ביד אחת ומכתב בשנייה.
"תב'רכי אותי," מלמלה. "אף פעם לא שתיתי לפני כן, אבל אה, כמה שאני נהנית."
"מה קרה, דייזי?"
פחדתי, אני יכולה לספר לך; מעולם לא ראיתי בחורה במצב כזה.
"הנה, יקירותיי." היא גיששה בסל נייר שהיה איתה על המיטה ושלפה את מחרוזת הפנינים. "קחו אותן למטה ותחזירו אותן למי שהן שייכות. תגידו לכולם שדייזי שינת' את דעתה. תגידו: 'דייזי שינת' את דעתה!'"
היא התחילה לבכות: היא בכתה ובכתה. מיהרתי החוצה ומצאתי את המשרתת של אמה, ונעלנו את הדלת והכנסנו אותה לאמבטיה קרה. היא לא רצתה להרפות מן המכתב. היא לקחה אותו איתה לאמבט ומעכה אותו לכדור רטוב, ורק הרשתה לי להשאיר אותו בסבונייה כשראתה שהוא מתפורר כמו שלג.
אבל היא לא אמרה עוד מילה. נתנו לה מלחי אמוניה ושמנו קרח על מצחה ורכסנו אותה בחזרה לשמלתה, וחצי שעה אחר כך, כשיצאנו מן החדר, הפנינים היו סביב צווארה והמקרה נגמר. למחרת בחמש התחתנה עם טום ביוקנן בלי אפילו רעד, ויצאה למסע של שלושה חודשים לימי הדרום.
ראיתי אותם בסנטה ברברה כשחזרו, וחשבתי שמעולם לא ראיתי בחורה משוגעת כל כך על בעלה. אם יצא מן החדר לרגע היא הייתה מביטה סביב באי נוחות, ואומרת: "לאן טום הלך?" ולובשת את ההבעה המפוזרת ביותר עד שראתה אותו נכנס בדלת. היא נהגה לשבת על החול עם ראשו בחיקה שעות, משפשפת את אצבעותיה על עיניו ומביטה בו בעונג שאין לו חקר. היה נוגע ללב לראות אותם יחד: זה גרם לך לצחוק בדרך שקטה ומוקסמת. זה היה באוגוסט. שבוע אחרי שעזבתי את סנטה ברברה נכנס טום בעגלה בכביש ונטורה לילה אחד, ותלש גלגל קדמי ממכוניתו. הבחורה שהייתה איתו הגיעה גם היא לעיתונים, כי זרועה נשברה: היא הייתה אחת החדרניות במלון סנטה ברברה.
באפריל שאחרי נולדה לדייזי הילדה הקטנה שלה, והם נסעו לצרפת לשנה. ראיתי אותם אביב אחד בקאן, ואחר כך בדוביל, ואז הם חזרו לשיקגו להשתקע. דייזי הייתה פופולרית בשיקגו, כפי שאתה יודע. הם נעו בחבורה מהירה, כולם צעירים ועשירים ופרועים, אבל היא יצאה עם מוניטין מושלם לחלוטין. אולי משום שהיא לא שותה. זה יתרון גדול לא לשתות בין אנשים ששותים הרבה. אפשר להחזיק את הלשון, ויתר על כן, אפשר לתזמן כל חריגה קטנה משלך כך שכל האחרים עיוורים מכדי לראות או שיהיה להם אכפת. אולי דייזי מעולם לא נכנסה לעניינים של אהבהבים בכלל: ובכל זאת יש משהו בקול ההוא שלה...
ובכן, לפני כשישה שבועות, היא שמעה את השם גטסבי לראשונה מזה שנים. זה היה כששאלתי אותך, אתה זוכר?, אם אתה מכיר את גטסבי בווסט אג. אחרי שהלכת הביתה היא נכנסה לחדרי והעירה אותי, ואמרה: "איזה גטסבי?" וכשתיארתי אותו, הייתי חצי ישנה, היא אמרה בקול המוזר ביותר שזה ודאי האיש שהכירה פעם. רק אז קישרתי את גטסבי הזה עם הקצין במכוניתה הלבנה.
————————————————————————————————————
כשג'ורדן בייקר סיימה לספר את כל זה עזבנו את הפלאזה לחצי שעה ונסענו בכרכרה פתוחה דרך סנטרל פארק. השמש שקעה מאחורי דירות הענק של כוכבי הקולנוע ברחובות החמישים המערביים, והקולות הצלולים של ילדים, שכבר התקבצו כמו צרצרים על הדשא, עלו דרך הדמדומים החמים:
"אני השייח' מערב. ליבך לי שייך. בלילה, כש
את ישנה, אל אוהלך אזחל..."
"זה היה צירוף מקרים מוזר," אמרתי.
"אבל זה לא היה צירוף מקרים בכלל."
"למה לא?"
"גטסבי קנה את הבית ההוא כדי שדייזי תהיה בדיוק מעבר למפרץ."
אז לא רק אל הכוכבים שאף באותו ליל יוני. הוא התעורר לחיים בעיניי, משוחרר פתאום מרחם ההדר חסר התכלית שלו.
"הוא רוצה לדעת," המשיכה ג'ורדן, "אם תזמין את דייזי לביתך אחר צהריים אחד ואז תיתן לו לבוא."
הצניעות של הבקשה הרעידה אותי. הוא חיכה חמש שנים וקנה ארמון שבו חילק אור כוכבים לעשים מקריים: כדי שיוכל "לבוא" אחר צהריים אחד לגן של זר.
"הייתי צריך לדעת את כל זה לפני שהוא יכול לבקש דבר קטן כזה?"
"הוא מפחד, הוא חיכה כל כך הרבה זמן. הוא חשב שאולי תיעלב. אתה מבין, מתחת לכל זה הוא קשוח של ממש."
משהו הטריד אותי.
"למה הוא לא ביקש ממך לסדר פגישה?"
"הוא רוצה שהיא תראה את הבית שלו," הסבירה. "והבית שלך ממש בבית שלידו."
"אה!"
"אני חושבת שהוא חצי ציפה שהיא תשוטט לתוך אחת המסיבות שלו, באיזה לילה," המשיכה ג'ורדן, "אבל היא אף פעם לא באה. אז התחיל לשאול אנשים כבדרך אגב אם הם מכירים אותה, ואני הייתי הראשונה שמצא. זה היה באותו לילה שהוא שלח לקרוא לי בנשף שלו, והיית צריך לשמוע באיזו דרך משוכללת הוא הגיע לזה. כמובן, מיד הצעתי ארוחת צהריים בניו יורק: וחשבתי שהוא ישתגע:
"'אני לא רוצה לעשות שום דבר חריג!' חזר ואמר. 'אני רוצה לראות אותה ממש בבית שליד.'
"כשאמרתי שאתה חבר מיוחד של טום, הוא התחיל לנטוש את כל הרעיון. הוא לא יודע הרבה על טום, אף שהוא אומר שקרא עיתון של שיקגו במשך שנים רק בתקווה לקלוט הצצה בשמה של דייזי."
היה חשוך עכשיו, וכשצללנו מתחת לגשר קטן כרכתי את זרועי סביב כתפה הזהובה של ג'ורדן ומשכתי אותה אליי והזמנתי אותה לארוחת ערב. פתאום לא חשבתי עוד על דייזי וגטסבי, אלא על האדם הנקי, הקשה והמוגבל הזה, שעסק בספקנות כוללת, ושנשען לאחור בעליזות ממש בתוך מעגל זרועי. משפט התחיל להלום באוזניי במעין התרגשות משכרת: "יש רק הנרדפים, הרודפים, העסוקים והעייפים."
"ודייזי צריכה שיהיה לה משהו בחיים," מלמלה ג'ורדן אליי.
"היא רוצה לראות את גטסבי?"
"היא לא אמורה לדעת על זה. גטסבי לא רוצה שהיא תדע. אתה רק אמור להזמין אותה לתה."
עברנו מחסום של עצים חשוכים, ואז חזית הרחוב החמישים ותשעה, גוש של אור חיוור ועדין, קרנה למטה אל הפארק. בשונה מגטסבי ומטום ביוקנן, לא הייתה לי נערה שפניה חסרות הגוף צפו לאורך הכרכובים החשוכים והשלטים המסנוורים, ולכן משכתי אליי את הנערה שלצדי, והידקתי את זרועותיי. פיה החיוור והבוזני חייך, ולכן משכתי אותה שוב קרוב יותר, הפעם אל פניי.