כשבאתי הביתה לווסט אג באותו לילה פחדתי לרגע שהבית שלי עולה באש. שתיים בלילה וכל פינת חצי האי בערה באור, שנפל באופן לא ממשי על השיחים ויצר נצנוצים דקים ומתארכים על החוטים שבצד הדרך. כשפניתי בפינה, ראיתי שזה ביתו של גטסבי, מואר מן המגדל ועד המרתף.
בהתחלה חשבתי שזו עוד מסיבה, הוללות פרועה שהפכה ל"מחבואים" או ל"סרדינים בקופסה" כשכל הבית פתוח למשחק. אבל לא היה קול. רק רוח בעצים, שנשבה בחוטים וגרמה לאורות לכבות ולהידלק שוב כאילו הבית קרץ אל החושך. כשהמונית שלי התרחקה בנהימה ראיתי את גטסבי הולך לעברי על פני המדשאה שלו.
"המקום שלך נראה כמו התערוכה העולמית," אמרתי.
"כן?" הוא הפנה אליו את עיניו בפיזור דעת. "הצצתי לכמה מן החדרים. בוא ניסע לקוני איילנד, ידידי. במכונית שלי."
"מאוחר מדי."
"ובכן, מה דעתך שנטבול בבריכה? לא השתמשתי בה כל הקיץ."
"אני צריך ללכת לישון."
"בסדר."
הוא חיכה, מביט בי בלהיטות כבושה.
"דיברתי עם מיס בייקר," אמרתי אחרי רגע. "אני הולך להתקשר לדייזי מחר ולהזמין אותה לכאן לתה."
"אה, זה בסדר," אמר באדישות. "אני לא רוצה להטריח אותך."
"איזה יום יתאים לך?"
"איזה יום יתאים לך?" תיקן אותי מהר. "אני לא רוצה להטריח אותך, אתה מבין."
"מה דעתך על מחרתיים?"
הוא שקל לרגע. אז, בחוסר רצון: "אני רוצה שיכסחו את הדשא," אמר.
שנינו הבטנו למטה בדשא: היה קו חד במקום שבו נגמרה המדשאה המרופטת שלי והתחיל המרחב הכהה והמטופח שלו. חשדתי שהוא מתכוון לדשא שלי.
"יש עוד דבר קטן," אמר בחוסר ביטחון, והיסס.
"אתה מעדיף לדחות את זה בכמה ימים?" שאלתי.
"אה, זה לא בעניין הזה. לפחות..." הוא גישש בסדרה של התחלות. "הרי, חשבתי... הרי, תשמע, ידידי, אתה לא מרוויח הרבה כסף, נכון?"
"לא הרבה מאוד."
זה נראה כמרגיע אותו והוא המשיך בביטחון רב יותר.
"חשבתי שלא, אם תסלח לי על... אתה מבין, אני מנהל עסק קטן מן הצד, מעין עיסוק משני, אתה מבין. וחשבתי שאם אתה לא מרוויח הרבה מאוד... אתה מוכר איגרות, נכון, ידידי?"
"מנסה."
"ובכן, זה יעניין אותך. זה לא ייקח הרבה מזמנך ואולי תרוויח סכום נחמד. במקרה זה עניין חסוי למדי."
אני מבין עכשיו שבנסיבות אחרות השיחה ההיא אולי הייתה אחד המשברים של חיי. אבל, מאחר שההצעה הייתה בעליל ובחוסר טקט תמורת שירות שאעשה, לא הייתה לי ברירה אלא לקטוע אותו שם.
"הידיים שלי מלאות," אמרתי. "אני אסיר תודה אבל לא אוכל לקחת על עצמי עוד עבודה."
"לא תצטרך לעשות שום עסקים עם וולפשיים." ניכר שחשב שאני נרתע מן ה"גונקציה" שהוזכרה בארוחת הצהריים, אבל הבטחתי לו שהוא טועה. הוא חיכה עוד רגע, בתקווה שאתחיל שיחה, אבל הייתי שקוע מדי מכדי להגיב, אז הוא הלך הביתה שלא ברצונו.
הערב עשה אותי קל ראש ומאושר; אני חושב שנכנסתי לשינה עמוקה כשנכנסתי בדלת הקדמית. כך שאינני יודע אם גטסבי נסע לקוני איילנד או לא, או כמה שעות "הציץ לחדרים" בעוד ביתו בוער בססגוניות. התקשרתי לדייזי מן המשרד למחרת בבוקר, והזמנתי אותה לבוא לתה.
"אל תביאי את טום," הזהרתי אותה.
"מה?"
"אל תביאי את טום."
"מי זה 'טום'?" שאלה בתמימות.
ביום שנקבע ירד גשם שוטף. באחת עשרה הקיש איש במעיל גשם, גורר מכסחת דשא, על דלתי הקדמית ואמר שמר גטסבי שלח אותו לכסח את הדשא שלי. זה הזכיר לי ששכחתי לומר לפינית שלי לחזור, אז נסעתי לכפר ווסט אג לחפש אותה בין סמטאות ספוגות מים מסוידות לבן ולקנות כמה ספלים ולימונים ופרחים.
הפרחים היו מיותרים, כי בשתיים הגיעה חממה מביתו של גטסבי, עם אינספור כלים להכיל אותה. שעה אחר כך נפתחה הדלת הקדמית בעצבנות, וגטסבי בחליפת פלנל לבנה, חולצה כסופה ועניבה בצבע זהב, מיהר פנימה. הוא היה חיוור, והיו סימנים כהים של חוסר שינה מתחת לעיניו.
"הכול בסדר?" שאל מיד.
"הדשא נראה נהדר, אם לזה אתה מתכוון."
"איזה דשא?" שאל בלי הבנה. "אה, הדשא בחצר." הוא הביט בו מן החלון, אבל, לפי הבעתו, אינני מאמין שראה דבר.
"נראה טוב מאוד," העיר במעורפל. "אחד העיתונים אמר שהם חושבים שהגשם ייפסק בערך בארבע. נדמה לי שזה היה ה'ג'ורנל'. יש לך כל מה שאתה צריך בצורה של... של תה?"
לקחתי אותו למזווה, שם הביט מעט בתוכחה בפינית. יחד בחנו את שתים עשרה עוגות הלימון מן המעדנייה.
"הן יתאימו?" שאלתי.
"כמובן, כמובן! הן נהדרות!" והוסיף בחלולות, "...ידידי."
הגשם התקרר בערך בשלוש וחצי לערפל לח, שדרכו שחו טיפות דקות מפעם לפעם כמו טל. גטסבי עבר בעיניים ריקות על עותק של "כלכלה" מאת קליי, נרתע מן הצעד הפיני שהרעיד את רצפת המטבח, ומציץ לעבר החלונות המטושטשים מפעם לפעם כאילו סדרה של מאורעות בלתי נראים אבל מבהילים מתרחשת בחוץ. לבסוף קם והודיע לי, בקול לא בטוח, שהוא הולך הביתה.
"למה?"
"אף אחד לא בא לתה. מאוחר מדי!" הוא הביט בשעונו כאילו יש איזו דרישה דחופה על זמנו במקום אחר. "אני לא יכול לחכות כל היום."
"אל תהיה טיפש; עכשיו רק שתי דקות לארבע."
הוא התיישב באומללות, כאילו דחפתי אותו, ובאותו זמן נשמע קול של מנוע הפונה לשביל שלי. שנינו קפצנו, ואני, מיוסר קצת בעצמי, יצאתי לחצר.
מתחת לעצי הלילך החשופים המטפטפים עלתה מכונית גדולה ופתוחה בשביל הגישה. היא עצרה. פניה של דייזי, מוטות הצידה מתחת לכובע משולש בצבע לבנדר, הביטו בי בחיוך בהיר ואקסטטי.
"פה אתה גר ממש, היקר שבכולם?"
אדוות קולה המשמחת הייתה תרופה פראית בגשם. הייתי צריך ללכת אחרי צליל קולה רגע, מעלה ומטה, באוזן בלבד, לפני שמילים כלשהן עברו. פס לח של שער נח כמו משיכת צבע כחול על לחייה, וידה הייתה רטובה בטיפות מבריקות כשלקחתי אותה לעזור לה לרדת מן המכונית.
"אתה מאוהב בי," אמרה בשקט באוזני, "או למה הייתי צריכה לבוא לבד?"
"זה הסוד של טירת ראקרנט. תגידי לנהג שלך לנסוע רחוק ולבלות שעה."
"תחזור בעוד שעה, פרדי." אחר כך במלמול רציני: "קוראים לו פרדי."
"הבנזין משפיע לו על האף?"
"אני לא חושבת," אמרה בתמימות. "למה?"
נכנסנו. להפתעתי הגמורה הסלון היה ריק.
"ובכן, זה מצחיק," קראתי.
"מה מצחיק?"
היא הפנתה את ראשה כשנשמעה דפיקה קלה ומכובדת על הדלת הקדמית. יצאתי ופתחתי אותה. גטסבי, חיוור כמוות, ידיו תחובות כמו משקולות בכיסי מעילו, עמד בשלולית מים ונעץ בי מבט טרגי.
כשידיו עדיין בכיסי מעילו פסע על פניי לתוך המבואה, הסתובב בחדות כאילו היה על חוט, ונעלם לתוך הסלון. זה לא היה מצחיק בכלל. מודע לפעימות הרמות של ליבי שלי, סגרתי את הדלת נגד הגשם שהתגבר.
במשך חצי דקה לא נשמע קול. אז שמעתי מן הסלון מעין מלמול חנוק וחלק מצחוק, ואחריו קולה של דייזי בנימה צלולה ומלאכותית:
"אני בהחלט שמחה נורא לראות אותך שוב."
הפסקה; היא נמשכה באופן נורא. לא היה לי מה לעשות במבואה, אז נכנסתי לחדר.
גטסבי, ידיו עדיין בכיסיו, נשען על מדף האח בזיוף מתוח של נינוחות מושלמת, אפילו של שעמום. ראשו נטה לאחור כל כך עד שנח על פניו של שעון מדף שהפסיק לפעול, ומן התנוחה הזאת בהו עיניו המבולבלות למטה אל דייזי, שישבה, מבוהלת אבל חיננית, על שפת כיסא נוקשה.
"נפגשנו כבר," מלמל גטסבי. עיניו הציצו בי לרגע, ושפתיו נפשקו בניסיון כושל לצחוק. למרבה המזל בחר השעון ברגע הזה להיטות באופן מסוכן תחת לחץ ראשו, ועל כך הסתובב ותפס אותו באצבעות רועדות, והחזיר אותו למקומו. אחר כך התיישב, בנוקשות, מרפקו על משענת הספה וסנטרו בידו.
"אני מצטער על השעון," אמר.
פניי שלי קיבלו עכשיו כוויה טרופית עמוקה. לא יכולתי לגייס ולו משפט שגרתי אחד מתוך האלף שבראשי.
"זה שעון ישן," אמרתי להם באידיוטיות.
אני חושב שכולנו האמנו לרגע שהוא התנפץ לרסיסים על הרצפה.
"לא נפגשנו הרבה שנים," אמרה דייזי, קולה ענייני ככל שיכול היה להיות אי פעם.
"חמש שנים בנובמבר הבא."
האיכות האוטומטית של תשובתו של גטסבי החזירה את כולנו לאחור לפחות עוד דקה. העמדתי את שניהם על רגליהם בהצעה הנואשת שיעזרו לי להכין תה במטבח כשהפינית השטנית הביאה אותו פנימה על מגש.
בתוך הבלבול המבורך של ספלים ועוגות התבססה הגינות גופנית מסוימת. גטסבי הכניס את עצמו לצל, ובזמן שדייזי ואני דיברנו, הביט במצפוניות מאחד לשני בעיניים מתוחות ואומללות. אבל, מאחר שהשלווה לא הייתה מטרה כשלעצמה, מצאתי תירוץ ברגע האפשרי הראשון, וקמתי על רגליי.
"לאן אתה הולך?" שאל גטסבי בבהלה מיידית.
"אני אחזור."
"אני חייב לדבר איתך על משהו לפני שאתה הולך."
הוא הלך אחריי בפראות למטבח, סגר את הדלת, ולחש: "אה, אלוהים!" באומללות.
"מה העניין?"
"זו טעות נוראה," אמר, מניד את ראשו מצד לצד, "טעות נוראה, נוראה."
"אתה פשוט נבוך, זה הכול," ולמרבה המזל הוספתי: "גם דייזי נבוכה."
"היא נבוכה?" חזר בחוסר אמון.
"בדיוק כמוך."
"אל תדבר כל כך חזק."
"אתה מתנהג כמו ילד קטן," פרצתי בקוצר רוח. "לא רק זה, אלא שאתה גס רוח. דייזי יושבת שם לבד לגמרי."
הוא הרים את ידו לעצור את מילותיי, הביט בי בתוכחה שאי אפשר לשכוח, וכשפתח את הדלת בזהירות, חזר לחדר השני.
יצאתי בדרך האחורית: בדיוק כמו שגטסבי יצא כשעשה את סיבובו העצבני סביב הבית חצי שעה קודם: ורצתי אל עץ שחור, עצום ומסוקס, שעלוותו הצפופה יצרה אריג נגד הגשם. שוב ירד גשם שוטף, והמדשאה הלא אחידה שלי, מגולחת היטב בידי הגנן של גטסבי, שפעה ביצות בוציות קטנות ואגמי רפש פרהיסטוריים. לא היה במה להביט מתחת לעץ מלבד ביתו העצום של גטסבי, אז בהיתי בו, כמו קאנט במגדל הכנסייה שלו, חצי שעה. בעל מבשלת בירה בנה אותו בראשית שגעון ה"סגנונות ההיסטוריים", עשור לפני כן, והיה סיפור שהוא הסכים לשלם את המסים של חמש שנים על כל הקוטג'ים השכנים אם בעליהם יכסו את גגותיהם בקש. אולי סירובם הוציא את הלב מתוכניתו לייסד שושלת: הוא שקע מיד. ילדיו מכרו את ביתו כשזר האבל השחור עוד על הדלת. האמריקאים, אף שהם מוכנים, אפילו להוטים, להיות צמיתים, תמיד היו עקשנים שלא להיות איכרים.
אחרי חצי שעה זרחה השמש שוב, ומכונית המכולת הקיפה את שביל הגישה של גטסבי עם חומרי הגלם לארוחת הערב של משרתיו: הייתי בטוח שהוא לא יאכל כפית. משרתת התחילה לפתוח את החלונות העליונים של ביתו, הופיעה לרגע בכל אחד, וכשרכנה מן הבליטה המרכזית הגדולה, ירקה מהורהרת לתוך הגן. הגיע הזמן שאחזור. כל עוד נמשך הגשם הוא נשמע כמו המיית קולותיהם, עולה ומתגברת מעט מדי פעם במשבי רגש. אבל בדממה החדשה הרגשתי שדממה ירדה גם בתוך הבית.
נכנסתי: אחרי שעשיתי כל רעש אפשרי במטבח, חוץ מלהפיל את הכיריים: אבל אינני מאמין ששמעו קול. הם ישבו בשני קצות הספה, מביטים זה בזה כאילו נשאלה איזו שאלה, או ריחפה באוויר, וכל שמץ של מבוכה נעלם. פניה של דייזי היו מרוחות בדמעות, וכשנכנסתי היא קפצה והתחילה לנגב אותן במטפחתה לפני מראה. אבל היה שינוי בגטסבי שהיה פשוט מבלבל. הוא ממש זהר; בלי מילה או תנועה של צהלה קרנה ממנו רווחה חדשה ומילאה את החדר הקטן.
"אה, שלום, ידידי," אמר, כאילו לא ראה אותי שנים. חשבתי לרגע שהוא עומד ללחוץ את ידי.
"הגשם הפסיק."
"באמת?" כשהבין על מה אני מדבר, שיש פעמוני נצנוץ של שמש בחדר, חייך כמו חזאי, כמו פטרון אקסטטי של אור חוזר, וחזר על החדשות לדייזי. "מה את אומרת על זה? הגשם הפסיק."
"אני שמחה, ג'יי." גרונה, מלא יופי כואב ומתאבל, סיפר רק על שמחתה הבלתי צפויה.
"אני רוצה שאתה ודייזי תבואו לביתי," אמר, "הייתי רוצה להראות לה את המקום."
"אתה בטוח שאתה רוצה שאבוא?"
"בהחלט, ידידי."
דייזי עלתה לרחוץ את פניה: מאוחר מדי חשבתי בהשפלה על המגבות שלי: בזמן שגטסבי ואני חיכינו על המדשאה.
"הבית שלי נראה טוב, לא?" שאל. "תראה איך כל החזית שלו תופסת את האור."
הסכמתי שהוא מפואר.
"כן." עיניו עברו עליו, על כל דלת מקושתת וכל מגדל מרובע. "לקח לי בדיוק שלוש שנים להרוויח את הכסף שקנה אותו."
"חשבתי שירשת את הכסף שלך."
"ירשתי, ידידי," אמר באופן אוטומטי, "אבל איבדתי את רובו בבהלה הגדולה: הבהלה של המלחמה."
אני חושב שבקושי ידע מה הוא אומר, כי כששאלתי אותו באיזה עסק הוא עוסק ענה: "זה העניין שלי," לפני שהבין שזו לא תשובה הולמת.
"אה, הייתי בכמה דברים," תיקן את עצמו. "הייתי בעסקי התרופות ואחר כך הייתי בעסקי הנפט. אבל אני לא באף אחד מהם עכשיו." הוא הביט בי בתשומת לב רבה יותר. "אתה מתכוון שחשבת על מה שהצעתי באותו לילה?"
לפני שיכולתי לענות, יצאה דייזי מן הבית ושתי שורות של כפתורי נחושת על שמלתה בהקו באור השמש.
"המקום העצום ההוא שם?" קראה, מצביעה.
"את אוהבת אותו?"
"אני אוהבת אותו, אבל אני לא מבינה איך אתה גר שם לבד לגמרי."
"אני שומר אותו תמיד מלא אנשים מעניינים, יום ולילה. אנשים שעושים דברים מעניינים. אנשים מפורסמים."
במקום לקחת את קיצור הדרך לאורך המפרץ ירדנו לכביש ונכנסנו בשער הגדול. במלמולים מקסימים העריצה דייזי פן זה או אחר של הצללית הפאודלית על רקע השמיים, העריצה את הגנים, את הריח המנצנץ של הנרקיסים ואת הריח המקציף של העוזרר ופריחת השזיף ואת ריח הזהב החיוור של יערת הכפר. היה מוזר להגיע למדרגות השיש ולא למצוא שום תנועה של שמלות בהירות נכנסות ויוצאות בדלת, ולא לשמוע שום קול מלבד קולות ציפורים בעצים.
ובפנים, כשנדדנו דרך חדרי מוזיקה של מארי אנטואנט וטרקליני רסטורציה, הרגשתי שיש אורחים מוסתרים מאחורי כל ספה ושולחן, תחת פקודה לשתוק בלי נשימה עד שנעבור. כשגטסבי סגר את הדלת של "ספריית קולג' מרטון" יכולתי להישבע ששמעתי את בעל עיני הינשוף פורץ בצחוק רפאים.
עלינו למעלה, דרך חדרי שינה בסגנון תקופתי עטופים במשי ורוד ולבנדר וחיים בפרחים חדשים, דרך חדרי הלבשה וחדרי ביליארד, וחדרי אמבטיה עם אמבטיות שקועות: ופלשנו לחדר אחד שבו איש פרוע בפיג'מה עשה תרגילים לכבד על הרצפה. זה היה מר קליפספרינגר, "הדייר". ראיתי אותו משוטט ברעב על החוף באותו בוקר. לבסוף הגענו לדירתו של גטסבי עצמו, חדר שינה ואמבטיה, וחדר עבודה בסגנון אדם, שם התיישבנו ושתינו כוס של איזה שרטרז שלקח מארון בקיר.
הוא לא הפסיק אף פעם להביט בדייזי, ואני חושב שהעריך מחדש כל דבר בביתו לפי מידת ההיענות שעורר בעיניה האהובות כל כך. לפעמים, גם, בהה סביבו בנכסיו בהלם, כאילו בנוכחותה הממשית והמדהימה שום דבר מזה כבר לא היה אמיתי. פעם אחת כמעט התגלגל במורד גרם מדרגות.
חדר השינה שלו היה הפשוט מכל החדרים: מלבד במקום שבו השידה הייתה מעוטרת במערכת טואלט מזהב טהור ועמום. דייזי לקחה את המברשת בשמחה, והחליקה את שערה, ועל כך התיישב גטסבי וסוכך על עיניו והתחיל לצחוק.
"זה הדבר הכי מצחיק, ידידי," אמר בעליזות. "אני לא יכול... כשאני מנסה..."
הוא עבר בגלוי שני מצבים ונכנס לשלישי. אחרי המבוכה ואחרי השמחה חסרת ההיגיון שלו כילתה אותו פליאה על נוכחותה. הוא היה מלא ברעיון זמן רב כל כך, חלם אותו עד הסוף, חיכה בשיניים חשוקות, כביכול, בדרגת עוצמה שאין להעלותה על הדעת. עכשיו, בתגובה, הוא נגמר כמו שעון שנמתח יותר מדי.
כשהתאושש בתוך דקה פתח לנו שני ארונות פטנט מגושמים שהכילו את חליפותיו הרבות וחלוקיו ועניבותיו, ואת חולצותיו, ערומות כמו לבנים בערימות בגובה תריסר.
"יש לי איש באנגליה שקונה לי בגדים. הוא שולח מבחר דברים בתחילת כל עונה, באביב ובסתיו."
הוא הוציא ערימת חולצות והתחיל לזרוק אותן, אחת אחת, לפנינו, חולצות של פשתן שקוף ומשי עבה ופלנל משובח, שאיבדו את קפליהן כשנפלו וכיסו את השולחן בערבוביה רבת צבעים. בעוד אנחנו מעריצים הביא עוד והערימה הרכה והעשירה עלתה גבוה יותר: חולצות עם פסים וסלסולים ומשבצות באלמוגי ובירוק תפוח ובלבנדר ובכתום קלוש, עם מונוגרמות בכחול אינדיגו. פתאום, בקול מתוח, הרכינה דייזי את ראשה לתוך החולצות והתחילה לבכות בסערה.
"אלה חולצות יפות כל כך," התייפחה, קולה עמום בקפלים העבים. "זה עושה אותי עצובה כי מעולם לא ראיתי כאלה... חולצות יפות כאלה לפני כן."
————————————————————————————————————
אחרי הבית, היינו אמורים לראות את השטח ואת בריכת השחייה, ואת המטוס הימי, ואת פרחי אמצע הקיץ: אבל מחוץ לחלון של גטסבי התחיל לרדת גשם שוב, אז עמדנו בשורה והבטנו בפני המים המחורצים של המפרץ.
"אילולא הערפל היינו יכולים לראות את ביתך מעבר למפרץ," אמר גטסבי. "תמיד יש לך אור ירוק שבוער כל הלילה בקצה המזח שלך."
דייזי השחילה את זרועה בזרועו בפתאומיות, אבל הוא נראה שקוע במה שאמר זה עתה. אולי עלה בדעתו שהמשמעות העצומה של האור ההוא נעלמה עכשיו לעולם. בהשוואה למרחק הגדול שהפריד בינו לבין דייזי הוא נראה קרוב מאוד אליה, כמעט נוגע בה. הוא נראה קרוב כמו כוכב לירח. עכשיו הוא שוב היה אור ירוק על מזח. מניין החפצים המכושפים שלו פחת באחד.
התחלתי להסתובב בחדר, בוחן חפצים לא מוגדרים שונים בחצי החושך. תצלום גדול של אדם מבוגר בתלבושת שיט משך אותי, תלוי על הקיר מעל שולחן הכתיבה שלו.
"מי זה?"
"זה? זה מר דן קודי, ידידי."
השם נשמע מוכר קלושות.
"הוא מת עכשיו. הוא היה החבר הכי טוב שלי לפני שנים."
הייתה תמונה קטנה של גטסבי, גם הוא בתלבושת שיט, על השידה: גטסבי עם ראשו מוטל לאחור בהתרסה: שצולמה כנראה כשהיה בן שמונה עשרה בערך.
"אני מתה עליה," קראה דייזי. "הבלורית! אף פעם לא סיפרת לי שהייתה לך בלורית: או יאכטה."
"תראי את זה," אמר גטסבי מהר. "הנה הרבה גזירי עיתונים: עלייך."
הם עמדו זה לצד זה ובחנו אותם. עמדתי לבקש לראות את האודמים כשצלצל הטלפון, וגטסבי הרים את השפופרת.
"כן... ובכן, אני לא יכול לדבר עכשיו... אני לא יכול לדבר עכשיו, ידידי... אמרתי עיירה קטנה... הוא ודאי יודע מה זו עיירה קטנה... ובכן, הוא לא שווה לנו כלום אם דטרויט היא הרעיון שלו לעיירה קטנה..."
הוא ניתק.
"בוא לכאן מהר!" קראה דייזי מן החלון.
הגשם עוד ירד, אבל החושך נפתח במערב, והיה גל ורוד וזהוב של עננים מקציפים מעל הים.
"תראה את זה," לחשה, ואחרי רגע: "הייתי רוצה פשוט לקחת אחד מן העננים הוורודים האלה ולשים אותך בו ולדחוף אותך מסביב."
ניסיתי ללכת אז, אבל הם לא רצו לשמוע על זה; אולי נוכחותי גרמה להם להרגיש לבד בצורה מספקת יותר.
"אני יודע מה נעשה," אמר גטסבי, "קליפספרינגר ינגן בפסנתר."
הוא יצא מן החדר וקרא "יואינג!" וחזר בתוך כמה דקות מלווה בצעיר נבוך, שחוק מעט, עם משקפיים במסגרת צב ושער בלונדי דליל. עכשיו היה לבוש כהלכה ב"חולצת ספורט" פתוחה בצוואר, נעלי התעמלות, ומכנסי בד בגוון מעורפל.
"הפרענו לך בתרגילים?" שאלה דייזי בנימוס.
"ישנתי," קרא מר קליפספרינגר, בעווית של מבוכה. "כלומר, ישנתי קודם. אחר כך קמתי..."
"קליפספרינגר מנגן בפסנתר," אמר גטסבי, קוטע אותו. "נכון, יואינג, ידידי?"
"אני לא מנגן טוב. אני לא... כמעט לא מנגן בכלל. יצאתי לגמרי מאימ..."
"נרד למטה," קטע גטסבי. הוא הקיש במתג. החלונות האפורים נעלמו כשהבית זהר מלא אור.
בחדר המוזיקה הדליק גטסבי מנורה בודדה ליד הפסנתר. הוא הדליק את הסיגריה של דייזי בגפרור רועד, והתיישב איתה על ספה הרחק בצד השני של החדר, שם לא היה אור מלבד מה שהרצפה הבוהקת החזירה מן המבואה.
כשקליפספרינגר ניגן את "קן האהבה" הסתובב על הספסל וחיפש באומללות את גטסבי באפלולית.
"יצאתי לגמרי מאימון, אתה מבין. אמרתי לך שאני לא יכול לנגן. יצאתי לגמרי מאימ..."
"אל תדבר כל כך הרבה, ידידי," ציווה גטסבי. "נגן!"
"בבוקר, ובערב, הלוא כיף לנו..."
בחוץ הרוח הייתה רועשת והיה זרם קלוש של רעם לאורך המפרץ. כל האורות נדלקו עכשיו בווסט אג; הרכבות החשמליות, נושאות האנשים, צללו הביתה דרך הגשם מניו יורק. זו הייתה שעה של שינוי אנושי עמוק, והתרגשות נוצרה באוויר.
"דבר אחד בטוח ואין בטוח ממנו, העשירים מתעשרים וה
עניים מקבלים: ילדים. ובינתיים, בין לבין..."
כשניגשתי להיפרד ראיתי שהבעת המבוכה חזרה לפניו של גטסבי, כאילו עלה בדעתו ספק קלוש לגבי טיב אושרו הנוכחי. כמעט חמש שנים! ודאי היו רגעים אפילו באותו אחר צהריים שבהם דייזי לא הגיעה לרמת חלומותיו: לא באשמתה, אלא בגלל החיוניות העצומה של האשליה שלו. היא הלכה מעבר לה, מעבר לכל דבר. הוא השליך את עצמו לתוכה בתשוקה יוצרת, מוסיף לה כל הזמן, מקשט אותה בכל נוצה בהירה שנסחפה לדרכו. שום כמות של אש או רעננות לא יכולה להתחרות במה שאדם יכול לאגור בליבו הרפאי.
כשהתבוננתי בו הוא התאים את עצמו מעט, בגלוי. ידו אחזה בידה, וכשאמרה משהו בשקט באוזנו פנה אליה בפרץ רגש. אני חושב שהקול ההוא החזיק בו יותר מכול, עם חומו המתנודד והקודח, כי אי אפשר היה לחלום אותו יותר מדי: הקול ההוא היה שיר אלמוות.
הם שכחו אותי, אבל דייזי הרימה את עיניה והושיטה את ידה; גטסבי לא הכיר אותי עכשיו כלל. הבטתי בהם פעם נוספת והם הביטו בי בחזרה, מרחוק, אחוזים בחיים עזים. אז יצאתי מן החדר ובמורד מדרגות השיש אל הגשם, והשארתי אותם שם יחד.