בערך בזמן הזה הגיע כתב צעיר ושאפתן מניו יורק בוקר אחד לדלתו של גטסבי ושאל אותו אם יש לו משהו לומר.
"משהו לומר על מה?" שאל גטסבי בנימוס.
"הרי... איזו הצהרה למסור."
התברר אחרי חמש דקות מבולבלות שהאיש שמע את שמו של גטסבי במערכת שלו בקשר שהוא או שלא רצה לגלות או שלא הבין במלואו. זה היה יום החופש שלו וביוזמה ראויה לשבח מיהר לצאת "לראות".
זו הייתה ירייה באקראי, ובכל זאת האינסטינקט של הכתב צדק. שמו של גטסבי, שהפיצו מאות האנשים שקיבלו את הכנסת האורחים שלו ונעשו כך מומחים לעברו, גדל כל הקיץ עד שהוא כמעט נעשה חדשות. אגדות בנות זמננו כמו "צינור תת קרקעי לקנדה" נצמדו אליו, והיה סיפור עיקש אחד שהוא לא גר בבית כלל, אלא בסירה שנראית כמו בית ושמוזזת בסתר מעלה ומטה לאורך חוף לונג איילנד. למה בדיוק ההמצאות האלה היו מקור לסיפוק לג'יימס גאץ מצפון דקוטה, לא קל לומר.
ג'יימס גאץ: זה היה באמת, או לפחות על פי החוק, שמו. הוא שינה אותו בגיל שבע עשרה וברגע המסוים שהיה עד לתחילת הקריירה שלו: כשראה את היאכטה של דן קודי מטילה עוגן מעל השרטון הערמומי ביותר באגם סופיריור. ג'יימס גאץ היה זה שהתבטל לאורך החוף באותו אחר צהריים בסוודר ירוק קרוע ובזוג מכנסי בד, אבל זה כבר היה ג'יי גטסבי ששאל סירת משוטים, חתר אל ה"טואולומי", והודיע לקודי שרוח עלולה לתפוס אותו ולשבור אותו בתוך חצי שעה.
אני מניח שהשם היה מוכן אצלו זמן רב, אפילו אז. הוריו היו אנשי חווה רשלנים ולא מוצלחים: דמיונו מעולם לא קיבל אותם באמת כהוריו כלל. האמת הייתה שג'יי גטסבי מווסט אג, לונג איילנד, צמח מן התפיסה האפלטונית שלו את עצמו. הוא היה בן האלוהים: ביטוי שאם יש לו משמעות כלשהי, זו משמעותו: ועליו לעסוק בענייני אביו, בשירות של יופי עצום, וולגרי ומתהדר. אז הוא המציא בדיוק את סוג הג'יי גטסבי שנער בן שבע עשרה סביר שימציא, ולתפיסה הזאת היה נאמן עד הסוף.
יותר משנה פילס את דרכו לאורך החוף הדרומי של אגם סופיריור כחופר צדפות וכדייג סלמון או בכל תפקיד אחר שהביא לו אוכל ומיטה. גופו החום וההולך ומתקשה חי באופן טבעי את העבודה, חציה עזה וחציה עצלה, של הימים המרעננים. הוא הכיר נשים מוקדם, ומאחר שפינקו אותו נעשה בז להן, לבתולות צעירות כי היו בורות, לאחרות כי היו היסטריות בעניינים שבשקיעותו העצמית המכרעת הוא ראה כמובנים מאליהם.
אבל ליבו היה בהתפרעות סוערת ובלתי פוסקת. ההזיות הגרוטסקיות והדמיוניות ביותר רדפו אותו במיטתו בלילה. יקום של ראוותנות שאין לתארה נטווה במוחו בזמן שהשעון תקתק על כיור הרחצה והירח הספיג באור רטוב את בגדיו המסובכים על הרצפה. בכל לילה הוסיף לדוגמת הפנטזיות שלו עד שהנמנום נסגר על איזו תמונה חיה בחיבוק של שכחה. לזמן מה סיפקו ההזיות האלה מוצא לדמיונו; הן היו רמז מספק לחוסר הממשות של המציאות, הבטחה שסלע העולם מבוסס היטב על כנף של פיה.
אינסטינקט לעבר תהילתו העתידית הוביל אותו, כמה חודשים קודם, לקולג' הלותרני הקטן סנט אולף בדרום מינסוטה. הוא נשאר שם שבועיים, מבוהל מן האדישות האכזרית שלו לתופי ייעודו, לייעוד עצמו, ובז לעבודת השרת שבה היה עליו לשלם את דרכו. אז נסחף בחזרה לאגם סופיריור, והוא עוד חיפש משהו לעשות ביום שבו הטילה היאכטה של דן קודי עוגן במים הרדודים לאורך החוף.
קודי היה אז בן חמישים, תוצר של שדות הכסף בנבדה, של היוקון, של כל בהלה למתכת מאז שבעים וחמש. העסקאות בנחושת של מונטנה שעשו אותו מיליונר פעמים רבות מצאו אותו חסון בגופו אבל על סף רכרוכיות הדעת, ומשחשדו בזה, מספר אינסופי של נשים ניסו להפריד אותו מכספו. ההסתעפויות הלא מצודדות במיוחד שבהן אלה קיי, אשת העיתונות, שיחקה את מדאם דה מנטנון לחולשתו ושלחה אותו לים ביאכטה, היו נחלת הכלל של העיתונות המנופחת ב־1902. הוא שט לאורך חופים מכניסי אורחים מדי חמש שנים כשהופיע כגורלו של ג'יימס גאץ במפרץ הילדה הקטנה.
לגאץ הצעיר, שנח על משוטיו והביט למעלה בסיפון המגודר, ייצגה היאכטה ההיא את כל היופי והזוהר שבעולם. אני מניח שהוא חייך אל קודי: קרוב לוודאי גילה שאנשים מחבבים אותו כשהוא מחייך. בכל אופן קודי שאל אותו כמה שאלות (אחת מהן הוציאה את השם החדש לגמרי) ומצא שהוא מהיר ושאפתן עד הפרזה. כמה ימים אחר כך לקח אותו לדולות' וקנה לו מעיל כחול, שישה זוגות מכנסי בד לבנים, וכובע שיט. וכשה"טואולומי" יצאה לאיי הודו המערבית ולחוף ברבריה, יצא גם גטסבי.
הוא הועסק בתפקיד אישי מעורפל: כל עוד נשאר עם קודי היה בתורו משרת, קצין, רב חובל, מזכיר, ואפילו סוהר, כי דן קודי הפיכח ידע אילו מעשים בזבזניים דן קודי השיכור עלול לעשות בקרוב, והוא דאג למקרים כאלה בכך שנתן יותר ויותר אמון בגטסבי. ההסדר נמשך חמש שנים, שבמהלכן הקיפה הסירה את היבשת שלוש פעמים. הוא אולי היה נמשך עד אין קץ אילולא העובדה שאלה קיי עלתה לסיפון לילה אחד בבוסטון ושבוע אחר כך דן קודי מת בחוסר הכנסת אורחים.
אני זוכר את דיוקנו למעלה בחדר השינה של גטסבי, איש אפור ואדמומי עם פנים קשות וריקות: החלוץ ההולל, שבשלב אחד של החיים האמריקאיים החזיר לחוף המזרחי את האלימות הפראית של בית הבושת ובית המרזח של הספר. זה היה בעקיפין בזכות קודי שגטסבי שתה כל כך מעט. לפעמים במהלך מסיבות עליזות נהגו נשים לשפשף שמפניה בשערו; הוא עצמו פיתח את ההרגל להניח למשקה.
ומקודי ירש כסף: ירושה של עשרים וחמישה אלף דולר. הוא לא קיבל אותה. הוא מעולם לא הבין את התחבולה המשפטית שהופעלה נגדו, אבל מה שנשאר מן המיליונים עבר בשלמותו לאלה קיי. נשאר לו החינוך ההולם במיוחד שלו; קווי המתאר המעורפלים של ג'יי גטסבי התמלאו עד לממשותו של אדם.
————————————————————————————————————
הוא סיפר לי את כל זה הרבה יותר מאוחר, אבל רשמתי את זה כאן מתוך כוונה לפוצץ את השמועות הפרועות הראשונות ההן על מוצאו, שלא היו נכונות אפילו קלושות. יתר על כן, הוא סיפר לי את זה בזמן של בלבול, כשהגעתי לנקודה שבה האמנתי בכל דבר ובשום דבר לגביו. אז אני מנצל את העצירה הקצרה הזאת, בזמן שגטסבי, כביכול, תפס את נשימתו, כדי לסלק את מערך התפיסות השגויות הזה.
זו הייתה עצירה, גם, בקשר שלי עם ענייניו. במשך כמה שבועות לא ראיתי אותו ולא שמעתי את קולו בטלפון: בעיקר הייתי בניו יורק, מתרוצץ עם ג'ורדן ומנסה להתחבב על דודתה הסנילית: אבל לבסוף הלכתי לביתו אחר צהריים של יום ראשון אחד. לא הייתי שם שתי דקות כשמישהו הביא את טום ביוקנן למשקה. נבהלתי, מטבע הדברים, אבל הדבר המפתיע באמת היה שזה לא קרה קודם.
הם היו חבורה של שלושה על סוסים: טום ואיש בשם סלואן ואישה נאה בבגדי רכיבה חומים, שהייתה שם קודם.
"אני שמח לראות אתכם," אמר גטסבי, עומד במרפסת שלו. "אני שמח שקפצתם."
כאילו היה להם אכפת!
"שבו מיד. קחו סיגריה או סיגר." הוא הסתובב בחדר מהר, מצלצל בפעמונים. "יהיה לכם משהו לשתות בעוד רגע."
העובדה שטום היה שם השפיעה עליו עמוקות. אבל הוא היה לא רגוע בכל מקרה עד שנתן להם משהו, כשהבין בדרך מעורפלת שזה כל מה שבאו בשבילו. מר סלואן לא רצה כלום. לימונדה? לא, תודה. קצת שמפניה? כלום בכלל, תודה... אני מצטער...
"נהניתם מן הרכיבה?"
"דרכים טובות מאוד כאן בסביבה."
"אני מניח שהמכוניות..."
"כן."
נדחף בדחף שאין לעמוד בפניו, פנה גטסבי אל טום, שקיבל את ההיכרות כזר.
"אני מאמין שנפגשנו כבר איפשהו, מר ביוקנן."
"אה, כן," אמר טום, מנומס בגסות, אבל ברור שלא זוכר. "כך היה. אני זוכר היטב."
"לפני שבועיים בערך."
"נכון. היית עם ניק כאן."
"אני מכיר את אשתך," המשיך גטסבי, כמעט בתוקפנות.
"באמת?"
טום פנה אליי.
"אתה גר קרוב לכאן, ניק?"
"בבית שליד."
"באמת?"
מר סלואן לא נכנס לשיחה, אלא נשען לאחור ביהירות בכיסאו; גם האישה לא אמרה דבר: עד שבאופן בלתי צפוי, אחרי שני הייבולים, נעשתה לבבית.
"כולנו נבוא למסיבה הבאה שלך, מר גטסבי," הציעה. "מה אתה אומר?"
"בהחלט; אשמח לארח אתכם."
"יה'יה נחמד מאוד," אמר מר סלואן, בלי הכרת תודה. "ובכן: חושב שצריך לצאת הביתה."
"בבקשה אל תמהרו," הפציר בהם גטסבי. הייתה לו שליטה עצמית עכשיו, והוא רצה לראות עוד מטום. "למה שלא... למה שלא תישארו לארוחת ערב? לא הייתי מופתע אם עוד אנשים יקפצו מניו יורק."
"אתם תבואו לארוחת ערב אצלי," אמרה הגברת בהתלהבות. "שניכם."
זה כלל אותי. מר סלואן קם על רגליו.
"בואי," אמר: אבל רק לה.
"אני מתכוונת לזה," התעקשה. "אשמח שתבואו. יש הרבה מקום."
גטסבי הביט בי בשאלה. הוא רצה ללכת והוא לא ראה שמר סלואן החליט שהוא לא ילך.
"אני חושש שלא אוכל," אמרתי.
"ובכן, אתה תבוא," הפצירה, מתרכזת בגטסבי.
מר סלואן מלמל משהו קרוב לאוזנה.
"לא נאחר אם נצא עכשיו," התעקשה בקול.
"אין לי סוס," אמר גטסבי. "נהגתי לרכוב בצבא, אבל אף פעם לא קניתי סוס. אצטרך ללכת אחריכם במכונית שלי. סלחו לי רק לרגע."
השאר יצאנו למרפסת, שם התחילו סלואן והגברת שיחה נלהבת בצד.
"אלוהים, אני מאמין שהאיש בא," אמר טום. "הוא לא יודע שהיא לא רוצה אותו?"
"היא אומרת שהיא כן רוצה אותו."
"יש לה מסיבת ארוחת ערב גדולה והוא לא יכיר שם נפש." הוא קימט את מצחו. "אני תוהה איפה לעזאזל הוא פגש את דייזי. אלוהים, אולי אני מיושן ברעיונות שלי, אבל נשים מתרוצצות יותר מדי בימינו לטעמי. הן פוגשות כל מיני דגים משוגעים."
פתאום ירדו מר סלואן והגברת במדרגות ועלו על סוסיהם.
"בוא," אמר מר סלואן לטום, "אנחנו מאחרים. אנחנו צריכים ללכת." ואז אליי: "תגיד לו שלא יכולנו לחכות, טוב?"
טום ואני לחצנו ידיים, השאר החלפנו הנהון קריר, והם דהרו בטפיפה מהירה במורד שביל הגישה, ונעלמו מתחת לעלוות אוגוסט בדיוק כשגטסבי, עם כובע ומעיל קל ביד, יצא בדלת הקדמית.
ניכר שטום היה מוטרד מכך שדייזי מתרוצצת לבד, כי במוצאי השבת הבאה בא איתה למסיבה של גטסבי. אולי נוכחותו נתנה לערב את האיכות המעיקה המיוחדת שלו: הוא בולט בזיכרוני מבין שאר המסיבות של גטסבי באותו קיץ. היו אותם אנשים, או לפחות אותו סוג של אנשים, אותו שפע של שמפניה, אותה מהומה רבת צבעים ורבת טונים, אבל הרגשתי אי נעימות באוויר, חומרה מתפשטת שלא הייתה שם קודם. או אולי רק התרגלתי אליה, התרגלתי לקבל את ווסט אג כעולם שלם בפני עצמו, עם אמות המידה שלו ועם הדמויות הגדולות שלו, שאינו נופל מכלום כי אין לו שום מודעות לכך, ועכשיו הבטתי בו שוב, דרך עיניה של דייזי. תמיד מעציב להביט בעיניים חדשות בדברים שהשקעת בהם את כוחות ההסתגלות שלך.
הם הגיעו בדמדומים, וכששוטטנו החוצה בין המאות המנצנצים, קולה של דייזי שיחק תעלולים ממלמלים בגרונה.
"הדברים האלה מרגשים אותי כל כך," לחשה. "אם תרצה לנשק אותי מתישהו במהלך הערב, ניק, רק תודיע לי ואשמח לסדר לך את זה. רק תזכיר את שמי. או תציג כרטיס ירוק. אני מחלקת ירוקים..."
"תסתכלי סביב," הציע גטסבי.
"אני מסתכלת סביב. אני נהנית נפלא..."
"את ודאי רואה את פניהם של הרבה אנשים ששמעת עליהם."
עיניו היהירות של טום שוטטו בקהל.
"אנחנו לא יוצאים הרבה," אמר; "למעשה, בדיוק חשבתי שאני לא מכיר כאן נפש."
"אולי אתה מכיר את הגברת ההיא." גטסבי הצביע על סחלב מפואר, בקושי אנושי, של אישה שישבה בהדר מתחת לעץ שזיף לבן. טום ודייזי בהו, באותה תחושה לא ממשית במיוחד שמלווה את זיהויו של כוכב קולנוע שעד כה היה רק רוח רפאים.
"היא מקסימה," אמרה דייזי.
"האיש הרוכן מעליה הוא הבמאי שלה."
הוא לקח אותם בטקסיות מקבוצה לקבוצה:
"גברת ביוקנן... ומר ביוקנן..." אחרי היסוס של רגע הוסיף: "שחקן הפולו."
"אה לא," התנגד טום מהר, "לא אני."
אבל ניכר שצליל הדבר מצא חן בעיני גטסבי, כי טום נשאר "שחקן הפולו" לשארית הערב.
"מעולם לא פגשתי כל כך הרבה מפורסמים," קראה דייזי. "אהבתי את האיש ההוא, מה היה שמו?, עם האף הכחלחל כזה."
גטסבי זיהה אותו, והוסיף שהוא מפיק קטן.
"ובכן, אהבתי אותו בכל אופן."
"הייתי מעדיף קצת לא להיות שחקן הפולו," אמר טום בנעימות, "הייתי מעדיף להביט בכל האנשים המפורסמים האלה ב... באלמוניות."
דייזי וגטסבי רקדו. אני זוכר שהופתעתי מן הפוקסטרוט החינני והשמרני שלו: מעולם לא ראיתי אותו רוקד לפני כן. אחר כך שוטטו לביתי וישבו על המדרגות חצי שעה, בעוד לבקשתה נשארתי בגן ושמרתי. "למקרה שתהיה שריפה או שיטפון," הסבירה, "או כל מעשה אלוהים."
טום הופיע מתוך האלמוניות שלו כשהתיישבנו לארוחת הערב יחד. "אכפת לכם אם אוכל עם כמה אנשים כאן?" אמר. "בחור אחד מספר דברים מצחיקים."
"לך," ענתה דייזי בחביבות, "ואם תרצה לרשום כתובות כלשהן הנה העיפרון הזהוב הקטן שלי."... היא הביטה סביב אחרי רגע ואמרה לי שהבחורה "פשוטה אבל יפה", וידעתי שמלבד חצי השעה שהייתה לבד עם גטסבי היא לא נהנית.
היינו ליד שולחן שיכור במיוחד. זו הייתה אשמתי: גטסבי נקרא לטלפון, ונהניתי מאותם אנשים רק שבועיים קודם. אבל מה ששעשע אותי אז הפך מורעל באוויר עכשיו.
"איך את מרגישה, מיס בדקר?"
הנערה שאליה פנו ניסתה, בלי הצלחה, להשתופף על כתפי. לשאלה הזאת הזדקפה ופקחה את עיניה.
"מ'ה?"
אישה מסיבית ורדומה, שהפצירה בדייזי לשחק איתה גולף במועדון המקומי למחרת, דיברה להגנתה של מיס בדקר:
"אה, היא בסדר עכשיו. כשהיא שותה חמישה או שישה קוקטיילים היא תמיד מתחילה לצרוח ככה. אני אומרת לה שהיא צריכה להניח לזה."
"אני כן מניחה לזה," אישרה הנאשמת בחלולות.
"שמענו אותך צועקת, אז אמרתי לדוק סיווט כאן: 'יש מישהו שצריך את עזרתך, דוק.'"
"היא אסירת תודה מאוד, אני בטוחה," אמרה חברה אחרת, בלי הכרת תודה, "אבל הרטבת לה את כל השמלה כשתחבת לה את הראש לבריכה."
"מה שאני הכי שונאת זה שיתחבו לי את הראש לבריכה," מלמלה מיס בדקר. "כמעט הטביעו אותי פעם בניו ג'רזי."
"אז את צריכה להניח לזה," השיב דוקטור סיווט.
"דבר בשם עצמך!" קראה מיס בדקר באלימות. "היד שלך רועדת. לא הייתי נותנת לך לנתח אותי!"
ככה זה היה. כמעט הדבר האחרון שאני זוכר הוא שעמדתי עם דייזי והתבוננתי בבמאי הקולנוע ובכוכבת שלו. הם עוד היו מתחת לעץ השזיף הלבן ופניהם נגעו זה בזה מלבד קרן חיוורת ודקה של אור ירח ביניהם. עלה בדעתי שהוא רכן אליה לאט מאוד כל הערב כדי להשיג את הקרבה הזאת, ואפילו בעודי מתבונן ראיתי אותו מתכופף דרגה אחרונה אחת ומנשק את לחייה.
"אני אוהבת אותה," אמרה דייזי, "אני חושבת שהיא מקסימה."
אבל השאר פגע בה: וללא ויכוח משום שזו לא הייתה מחווה אלא רגש. היא הזדעזעה מווסט אג, ה"מקום" חסר התקדים הזה שברודוויי הוליד על כפר דייגים בלונג איילנד: הזדעזעה מן המרץ הגולמי שלו שהתחכך תחת הלשונות המעודנות הישנות ומן הגורל הבולט מדי שרעה את תושביו לאורך קיצור דרך מכלום לכלום. היא ראתה משהו נורא דווקא בפשטות שלא הצליחה להבין.
ישבתי איתם על המדרגות הקדמיות בזמן שחיכו למכוניתם. היה חשוך כאן בחזית; רק הדלת המוארת שלחה מטר מרובע של אור בצרורות אל הבוקר השחור והרך. לפעמים צל זז על רקע תריס של חדר הלבשה למעלה, פינה מקום לצל אחר, תהלוכה בלתי מוגדרת של צללים, שמרחו סומק ופודרה במראה בלתי נראית.
"מי זה הגטסבי הזה בכלל?" שאל טום פתאום. "איזה מבריח משקאות גדול?"
"איפה שמעת את זה?" שאלתי.
"לא שמעתי את זה. דמיינתי את זה. הרבה מן העשירים החדשים האלה הם סתם מבריחי משקאות גדולים, אתה יודע."
"לא גטסבי," אמרתי בקצרה.
הוא שתק רגע. החצץ של שביל הגישה חרק מתחת לרגליו.
"ובכן, הוא ודאי התאמץ מאוד כדי לאסוף את גן החיות הזה."
רוח קלה הזיזה את האובך האפור של צווארון הפרווה של דייזי.
"לפחות הם מעניינים יותר מן האנשים שאנחנו מכירים," אמרה במאמץ.
"לא נראית מתעניינת כל כך."
"ובכן, התעניינתי."
טום צחק ופנה אליי.
"שמת לב לפנים של דייזי כשהבחורה ההיא ביקשה ממנה לשים אותה מתחת למקלחת קרה?"
דייזי התחילה לשיר עם המוזיקה בלחישה צרודה וקצובה, מוציאה בכל מילה משמעות שמעולם לא הייתה לה ולא תהיה לה שוב. כשהמנגינה עלתה קולה נשבר במתיקות, הולך אחריה, בדרך שיש לקולות קונטרלטו, וכל שינוי שפך מעט מקסמה האנושי והחם על האוויר.
"הרבה אנשים באים שלא הוזמנו," אמרה פתאום. "הבחורה ההיא לא הוזמנה. הם פשוט דוחקים את דרכם פנימה והוא מנומס מדי מכדי להתנגד."
"הייתי רוצה לדעת מי הוא ומה הוא עושה," התעקש טום. "ואני חושב שאקפיד לגלות."
"אני יכולה להגיד לך מיד," ענתה. "היו לו כמה בתי מרקחת, הרבה בתי מרקחת. הוא בנה אותם בעצמו."
הלימוזינה המתמהמהת התגלגלה במעלה שביל הגישה.
"לילה טוב, ניק," אמרה דייזי.
מבטה עזב אותי וחיפש את ראש המדרגות המואר, שממנו ריחף החוצה מן הדלת הפתוחה "שלוש לפנות בוקר", ואלס קטן, מסודר ועצוב של אותה שנה. אחרי הכול, דווקא באקראיות של המסיבה של גטסבי היו אפשרויות רומנטיות שנעדרו לגמרי מעולמה. מה היה שם למעלה בשיר שנראה כאילו קורא לה לחזור פנימה? מה יקרה עכשיו בשעות העמומות שאין לחשב אותן? אולי יגיע איזה אורח בלתי יאומן, אדם נדיר לאין שיעור שיש להתפלא עליו, איזו נערה צעירה וקורנת באמת שבמבט רענן אחד בגטסבי, ברגע אחד של מפגש קסום, תמחק את חמש השנים האלה של מסירות בלתי מתנודדת.
נשארתי מאוחר באותו לילה. גטסבי ביקש שאחכה עד שיתפנה, והתעכבתי בגן עד שחבורת השחייה הבלתי נמנעת עלתה בריצה, צוננת ונלהבת, מן החוף השחור, עד שהאורות כבו בחדרי האורחים למעלה. כשירד לבסוף במדרגות העור השזוף היה מתוח באופן לא רגיל על פניו, ועיניו היו בהירות ועייפות.
"היא לא אהבה את זה," אמר מיד.
"כמובן שאהבה."
"היא לא אהבה את זה," התעקש. "היא לא נהנתה."
הוא שתק, וניחשתי את הדכדוך שאין לבטאו שלו.
"אני מרגיש רחוק ממנה," אמר. "קשה לגרום לה להבין."
"אתה מתכוון בעניין הנשף?"
"הנשף?" הוא ביטל את כל הנשפים שערך בהקשה של אצבעותיו. "ידידי, הנשף לא חשוב."
הוא לא רצה מדייזי דבר פחות מזה שתלך לטום ותאמר: "מעולם לא אהבתי אותך." אחרי שתמחק ארבע שנים במשפט הזה יוכלו להחליט על הצעדים המעשיים יותר שיש לנקוט. אחד מהם היה שאחרי שתהיה חופשייה, הם יחזרו ללואיוויל ויתחתנו מביתה: ממש כאילו היו אלה לפני חמש שנים.
"והיא לא מבינה," אמר. "פעם היא יכלה להבין. היינו יושבים שעות..."
הוא נקטע והתחיל ללכת מעלה ומטה בשביל שומם של קליפות פירות ומזכרות זרוקות ופרחים מעוכים.
"לא הייתי מבקש ממנה יותר מדי," העזתי. "אי אפשר לחזור על העבר."
"אי אפשר לחזור על העבר?" קרא בחוסר אמון. "הלוא בוודאי שאפשר!"
הוא הביט סביבו בפראות, כאילו העבר אורב כאן בצל ביתו, ממש מחוץ להישג ידו.
"אני הולך לסדר הכול בדיוק כמו שהיה קודם," אמר, מהנהן בנחישות. "היא תראה."
הוא דיבר הרבה על העבר, והבנתי שהוא רוצה להשיב משהו, אולי איזה מושג על עצמו, שהלך לתוך אהבתו לדייזי. חייו היו מבולבלים ולא מסודרים מאז, אבל אם יוכל פעם לחזור לנקודת מוצא מסוימת ולעבור על הכול לאט, יוכל לגלות מה היה הדבר הזה...
...לילה סתווי אחד, חמש שנים קודם, הם הלכו ברחוב כשהעלים נשרו, והגיעו למקום שבו לא היו עצים והמדרכה הייתה לבנה מאור הירח. הם עצרו כאן ופנו זה אל זה. עכשיו זה היה לילה קריר עם אותה התרגשות מסתורית שבאה בשני חילופי השנה. האורות השקטים בבתים זמזמו החוצה אל החושך והייתה תנועה והמולה בין הכוכבים. בזווית עינו ראה גטסבי שאבני המדרכות יוצרות באמת סולם ועולות למקום סודי מעל העצים: הוא יכול לטפס אליו, אם יטפס לבד, וכשיהיה שם יוכל למצוץ מדד החיים, לגמוע את חלב הפליאה שאין דומה לו.
ליבו הלם מהר יותר כשפניה הלבנות של דייזי עלו אל פניו. הוא ידע שכשינשק את הנערה הזאת, ויחתן לעד את חזיונותיו שאין לבטאם עם נשימתה בת החלוף, רוחו לעולם לא תשתולל שוב כמו רוח האלוהים. אז חיכה, מקשיב עוד רגע למזלג הכיוונון שהוכה על כוכב. אז נישק אותה. במגע שפתיו היא פרחה בשבילו כמו פרח וההתגלמות הייתה שלמה.
בכל מה שאמר, אפילו דרך הרגשנות המזעזעת שלו, נזכרתי במשהו: קצב חמקמק, שבר של מילים אבודות, ששמעתי איפשהו לפני זמן רב. לרגע ניסה משפט לקבל צורה בפי ושפתיי נפשקו כמו של אילם, כאילו נאבק עליהן יותר מקווצת אוויר נבהל. אבל הן לא השמיעו קול, ומה שכמעט נזכרתי בו היה בלתי ניתן למסירה לעד.