אחרי שנתיים אני זוכר את שארית אותו יום, ואת הלילה ההוא ואת היום שאחריו, רק כתרגיל אינסופי של שוטרים וצלמים ועיתונאים שנכנסים ויוצאים בדלת הקדמית של גטסבי. חבל נמתח לרוחב השער הראשי ושוטר לידו הרחיק את הסקרנים, אבל ילדים קטנים גילו עד מהרה שהם יכולים להיכנס דרך החצר שלי, ותמיד היו כמה מהם מקובצים פעורי פה סביב הבריכה. מישהו בעל הליכות נחרצות, אולי בלש, השתמש בביטוי "משוגע" כשרכן מעל גופתו של וילסון באותו אחר צהריים, והסמכות המקרית של קולו קבעה את הטון לדיווחי העיתונים למחרת בבוקר.
רוב הדיווחים האלה היו סיוט: גרוטסקיים, מפורטים, להוטים, ולא נכונים. כשעדותו של מיכאליס בחקירה הביאה לאור את חשדותיו של וילסון באשתו חשבתי שכל הסיפור יוגש עד מהרה כסאטירה עסיסית: אבל קתרין, שיכלה לומר כל דבר, לא אמרה מילה. היא הראתה גם כמות מפתיעה של אופי בעניין: הביטה בחוקר מקרי המוות בעיניים נחושות מתחת לגבה המתוקנת שלה, ונשבעה שאחותה מעולם לא ראתה את גטסבי, שאחותה הייתה מאושרת לגמרי עם בעלה, שאחותה לא הייתה מעורבת בשום מעשה רע שהוא. היא שכנעה את עצמה בזה, ובכתה לתוך מטפחתה, כאילו עצם ההצעה הייתה יותר ממה שיכלה לשאת. כך צומצם וילסון לאדם "שיצא מדעתו מרוב צער" כדי שהמקרה יישאר בצורתו הפשוטה ביותר. ושם הוא נח.
אבל כל החלק הזה נראה רחוק ולא מהותי. מצאתי את עצמי בצדו של גטסבי, ולבד. מן הרגע שטלפנתי את הידיעה על האסון לכפר ווסט אג, כל השערה עליו, וכל שאלה מעשית, הופנו אליי. בהתחלה הייתי מופתע ומבולבל; אחר כך, כשהוא שכב בביתו ולא זז ולא נשם ולא דיבר, שעה אחר שעה, התחוור לי שאני האחראי, כי לאף אחד אחר לא היה עניין: עניין, אני מתכוון, באותו עניין אישי עז שלכל אחד יש זכות מעורפלת כלשהי אליו בסוף.
התקשרתי לדייזי חצי שעה אחרי שמצאנו אותו, התקשרתי אליה מתוך אינסטינקט ובלי היסוס. אבל היא וטום נסעו מוקדם באותו אחר צהריים, ולקחו איתם מזוודות.
"לא השאירו כתובת?"
"לא."
"אמרו מתי יחזרו?"
"לא."
"יש לך מושג איפה הם? איך אוכל להשיג אותם?"
"אני לא יודע. לא יכול להגיד."
רציתי להביא מישהו בשבילו. רציתי להיכנס לחדר שבו שכב ולהרגיע אותו: "אביא מישהו בשבילך, גטסבי. אל תדאג. רק סמוך עליי ואביא מישהו בשבילך..."
שמו של מאייר וולפשיים לא היה בספר הטלפונים. המשרת נתן לי את כתובת משרדו בברודוויי, והתקשרתי למודיעין, אבל עד שהיה לי המספר כבר עבר הרבה אחרי חמש, ואיש לא ענה לטלפון.
"תצלצלי שוב?"
"צלצלתי שלוש פעמים."
"זה חשוב מאוד."
"מצטערת. אני חוששת שאין שם אף אחד."
חזרתי לחדר האורחים וחשבתי לרגע שהם מבקרים מקריים, כל האנשים הרשמיים האלה שמילאו אותו פתאום. אבל, אף שהסיטו את הסדין והביטו בגטסבי בעיניים מזועזעות, מחאתו נמשכה במוחי:
"תשמע, ידידי, אתה חייב להביא מישהו בשבילי. אתה חייב להתאמץ. אני לא יכול לעבור את זה לבד."
מישהו התחיל לשאול אותי שאלות, אבל התחמקתי וכשעליתי למעלה עברתי בחיפזון על החלקים הלא נעולים של שולחן הכתיבה שלו: הוא מעולם לא אמר לי בבירור שהוריו מתים. אבל לא היה דבר: רק התמונה של דן קודי, אות של אלימות נשכחת, בוהה למטה מן הקיר.
למחרת בבוקר שלחתי את המשרת לניו יורק עם מכתב לוולפשיים, שביקש מידע והפציר בו לבוא ברכבת הבאה. הבקשה הזאת נראתה מיותרת כשכתבתי אותה. הייתי בטוח שהוא ייצא לדרך כשיראה את העיתונים, בדיוק כמו שהייתי בטוח שיגיע מברק מדייזי לפני הצהריים: אבל לא מברק ולא מר וולפשיים הגיעו; איש לא הגיע מלבד עוד שוטרים וצלמים ועיתונאים. כשהמשרת הביא בחזרה את תשובתו של וולפשיים התחלתי להרגיש התרסה, סולידריות בוזנית בין גטסבי וביני נגד כולם.
מר קרוויי היקר. זה היה אחד מן ההלמים הנוראים ביותר של
חיי בשבילי אני בקושי יכול להאמין שזה בכלל נכון. מעשה מטורף כזה
כמו שהאיש ההוא עשה צריך לגרום לכולנו לחשוב. אני לא יכול לבוא
עכשיו כי אני קשור בעסק חשוב מאוד ולא יכול
להסתבך בדבר הזה עכשיו. אם יש משהו שאני יכול לעשות קצת
אחר כך תודיע לי במכתב דרך אדגר. אני בקושי יודע איפה אני כש
אני שומע על דבר כזה ואני מוכה ומופל
לגמרי.
שלך בנאמנות
מאייר וולפשיים
ואז תוספות חפוזות מתחת:
תודיע לי על ההלוויה וכו' לא מכיר את משפחתו בכלל.
כשהטלפון צלצל באותו אחר צהריים ושיחת החוץ אמרה ששיקגו מתקשרת חשבתי שזו תהיה סוף סוף דייזי. אבל הקשר בא כקול של גבר, דק ורחוק מאוד.
"מדבר סלייגל..."
"כן?" השם לא היה מוכר.
"עניין מחורבן, לא? קיבלת את המברק שלי?"
"לא היו שום מברקים."
"פארק הצעיר בצרות," אמר מהר. "תפסו אותו כשהוא מסר את האיגרות מעל הדלפק. הם קיבלו חוזר מניו יורק עם המספרים רק חמש דקות קודם. מה אתה אומר על זה, אה? אף פעם אי אפשר לדעת בעיירות הנידחות האלה..."
"הלו!" קטעתי בלי נשימה. "תשמע... זה לא מר גטסבי. מר גטסבי מת."
הייתה שתיקה ארוכה בצד השני של הקו, ואחריה קריאה... ואז צווחה מהירה כשהקשר נותק.
————————————————————————————————————
אני חושב שזה היה ביום השלישי שהגיע מברק חתום הנרי ס. גאץ מעיירה במינסוטה. נאמר בו רק שהשולח יוצא מיד ושיש לדחות את ההלוויה עד שיגיע.
זה היה אביו של גטסבי, זקן חגיגי, חסר אונים ונבהל מאוד, עטוף במעיל ארוך וזול נגד יום ספטמבר החם. עיניו דלפו בלי הרף מהתרגשות, וכשלקחתי את התיק והמטרייה מידיו התחיל למשוך בלי הפסקה בזקנו האפור והדליל כך שהתקשיתי להוריד את מעילו. הוא היה על סף קריסה, אז לקחתי אותו לחדר המוזיקה והושבתי אותו בזמן ששלחתי להביא משהו לאכול. אבל הוא לא רצה לאכול, וכוס החלב נשפכה מידו הרועדת.
"ראיתי את זה בעיתון של שיקגו," אמר. "הכול היה בעיתון של שיקגו. יצאתי מיד."
"לא ידעתי איך להשיג אותך."
עיניו, שלא ראו דבר, נעו בלי הרף בחדר.
"זה היה משוגע," אמר. "הוא ודאי היה משוגע."
"לא תרצה קצת קפה?" הפצרתי בו.
"אני לא רוצה כלום. אני בסדר עכשיו, מר..."
"קרוויי."
"ובכן, אני בסדר עכשיו. איפה שמו את ג'ימי?"
לקחתי אותו לחדר האורחים, שבו שכב בנו, והשארתי אותו שם. כמה ילדים קטנים עלו על המדרגות והציצו לתוך המבואה; כשאמרתי להם מי הגיע, הלכו משם שלא ברצון.
אחרי זמן קצר פתח מר גאץ את הדלת ויצא, פיו פתוח קמעה, פניו סמוקות מעט, עיניו דולפות דמעות בודדות ולא בזמנן. הוא הגיע לגיל שבו המוות כבר אינו בעל איכות של הפתעה מחרידה, וכשהביט סביבו עכשיו בפעם הראשונה וראה את הגובה וההדר של המבואה ואת החדרים הגדולים הנפתחים ממנה לחדרים אחרים, צערו התחיל להתערב בגאווה מלאת יראה. עזרתי לו לעלות לחדר שינה למעלה; בזמן שהסיר את מעילו ואת וסטו אמרתי לו שכל הסידורים נדחו עד שיגיע.
"לא ידעתי מה תרצה, מר גטסבי..."
"גאץ שמי."
"...מר גאץ. חשבתי שאולי תרצה לקחת את הגופה מערבה."
הוא הניד בראשו.
"ג'ימי תמיד אהב יותר כאן במזרח. הוא עלה למעמדו במזרח. היית חבר של הבן שלי, מר...?"
"היינו חברים קרובים."
"היה לו עתיד גדול לפניו, אתה יודע. הוא היה רק איש צעיר, אבל היה לו הרבה כוח מוח כאן."
הוא נגע בראשו באופן מרשים, ואני הנהנתי.
"אם היה חי, הוא היה אדם גדול. אדם כמו ג'יימס ג'. היל. הוא היה עוזר לבנות את הארץ."
"זה נכון," אמרתי, באי נוחות.
הוא גישש בכיסוי הרקום, מנסה להסיר אותו מן המיטה, ושכב בנוקשות: נרדם מיד.
באותו לילה התקשר אדם מבוהל בעליל, ודרש לדעת מי אני לפני שייתן את שמו.
"זה מר קרוויי," אמרתי.
"אה!" הוא נשמע כמי שהוקל לו. "זה קליפספרינגר."
גם לי הוקל, כי זה נראה כמבטיח עוד חבר ליד קברו של גטסבי. לא רציתי שזה יופיע בעיתונים וימשוך המון סקרנים, אז התקשרתי לכמה אנשים בעצמי. היה קשה למצוא אותם.
"ההלוויה מחר," אמרתי. "בשלוש, כאן בבית. הייתי רוצה שתגיד לכל מי שיתעניין."
"אה, אגיד," פרץ בחיפזון. "כמובן שלא סביר שאראה מישהו, אבל אם אראה."
הטון שלו עורר בי חשד.
"כמובן שאתה בעצמך תהיה שם."
"ובכן, אני בהחלט אנסה. מה שהתקשרתי בגללו זה..."
"רגע," קטעתי. "מה דעתך לומר שתבוא?"
"ובכן, העובדה היא... האמת היא שאני מתארח אצל כמה אנשים כאן למעלה בגריניץ', והם די מצפים שאהיה איתם מחר. למעשה, יש מעין פיקניק או משהו. כמובן שאעשה כמיטב יכולתי להשתחרר."
פלטתי "הא!" בלי מעצור, והוא ודאי שמע אותי, כי המשיך בעצבנות:
"מה שהתקשרתי בגללו היה זוג נעליים שהשארתי שם. אני תוהה אם זה יהיה טרחה רבה מדי לבקש שהמשרת ישלח אותן. אתה מבין, אלה נעלי טניס, ואני די חסר אונים בלעדיהן. הכתובת שלי היא אצל ב. פ..."
לא שמעתי את שארית השם, כי ניתקתי את השפופרת.
אחרי זה הרגשתי בושה מסוימת בשביל גטסבי: ג'נטלמן אחד שאליו טלפנתי רמז שקיבל את מה שהגיע לו. אבל זו הייתה אשמתי, כי הוא היה אחד מאלה שנהגו ללעוג במרירות הרבה ביותר לגטסבי באומץ שקיבלו מן המשקה של גטסבי, והייתי צריך לדעת שלא להתקשר אליו.
בבוקר ההלוויה נסעתי לניו יורק לראות את מאייר וולפשיים; לא נראה שיכולתי להשיג אותו בשום דרך אחרת. על הדלת שדחפתי, בעצת נער מעלית, היה כתוב "חברת האחזקות סווסטיקה", ובהתחלה לא נראה שיש מישהו בפנים. אבל כשצעקתי "הלו" כמה פעמים לשווא, פרץ ויכוח מאחורי מחיצה, ועד מהרה הופיעה יהודייה נאה בדלת פנימית ובחנה אותי בעיניים שחורות ועוינות.
"אין אף אחד," אמרה. "מר וולפשיים נסע לשיקגו."
החלק הראשון של זה היה בעליל לא נכון, כי מישהו התחיל לשרוק את "מחרוזת התפילה", בלי מנגינה, בפנים.
"בבקשה תגידי שמר קרוויי רוצה לראות אותו."
"אני לא יכולה להחזיר אותו משיקגו, נכון?"
ברגע הזה קרא קול, שאין לטעות שהוא של וולפשיים, "סטלה!" מן הצד השני של הדלת.
"תשאיר את שמך על השולחן," אמרה מהר. "אתן לו אותו כשיחזור."
"אבל אני יודע שהוא שם."
היא עשתה צעד לעברי והתחילה להחליק את ידיה בזעם מעלה ומטה על מותניה.
"אתם הצעירים חושבים שאתם יכולים לפרוץ לכאן בכל זמן," נזפה. "נמאס לנו ולכל־הנמאס מזה. כשאני אומרת שהוא בשיקגו, הוא בשיקגו."
הזכרתי את גטסבי.
"אה־ה!" היא הביטה בי שוב. "תוכל רק... מה היה שמך?"
היא נעלמה. בתוך רגע עמד מאייר וולפשיים בחגיגיות בפתח, מושיט את שתי ידיו. הוא משך אותי לתוך משרדו, מעיר בקול נרגש שזה זמן עצוב לכולנו, והציע לי סיגר.
"הזיכרון שלי חוזר לזמן שפגשתי אותו לראשונה," אמר. "רב סרן צעיר רק עכשיו יצא מן הצבא ומכוסה במדליות שקיבל במלחמה. הוא היה במצוקה כזאת שהיה צריך להמשיך ללבוש את המדים שלו כי לא יכול היה לקנות בגדים רגילים. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא נכנס לאולם הביליארד של ויינברנר ברחוב הארבעים ושלושה וביקש עבודה. הוא לא אכל כלום יומיים. 'בוא תאכל איתי ארוחת צהריים,' אמרתי. הוא אכל אוכל ביותר מארבעה דולר בחצי שעה."
"אתה התחלת אותו בעסקים?" שאלתי.
"התחלתי אותו! אני עשיתי אותו."
"אה."
"הרמתי אותו מכלום, ממש מן הביוב. ראיתי מיד שהוא צעיר נאה למראה וג'נטלמני, וכשהוא סיפר לי שהוא היה באוגספורד ידעתי שאני יכול להשתמש בו טוב. גרמתי לו להצטרף ללגיון האמריקאי והוא נהג לעמוד גבוה שם. מיד עשה קצת עבודה בשביל לקוח שלי באלבני. היינו קרובים ככה בכל דבר," הוא הרים שתי אצבעות בולבוסיות, "תמיד יחד."
תהיתי אם השותפות הזאת כללה את עסקת הוורלד סירייס ב־1919.
"עכשיו הוא מת," אמרתי אחרי רגע. "היית החבר הכי קרוב שלו, אז אני יודע שתרצה לבוא להלוויה שלו אחר הצהריים."
"הייתי רוצה לבוא."
"ובכן, בוא אז."
השער בנחיריו רטט מעט, וכשהניד את ראשו עיניו התמלאו דמעות.
"אני לא יכול לעשות את זה: אני לא יכול להסתבך בזה," אמר.
"אין במה להסתבך. הכול נגמר עכשיו."
"כשאדם נהרג אני אף פעם לא אוהב להסתבך בזה בשום דרך. אני מתרחק. כשהייתי איש צעיר זה היה אחרת: אם חבר שלי מת, לא משנה איך, דבקתי בהם עד הסוף. אולי תחשוב שזה רגשני, אבל אני מתכוון לזה: עד הסוף המר."
ראיתי שמאיזו סיבה משלו הוא נחוש לא לבוא, אז קמתי.
"אתה בוגר קולג'?" שאל פתאום.
לרגע חשבתי שהוא עומד להציע "גונקציה", אבל הוא רק הנהן ולחץ את ידי.
"בוא נלמד להראות את ידידותנו לאדם כשהוא חי ולא אחרי שהוא מת," הציע. "אחרי זה הכלל שלי הוא להניח לכל דבר."
כשעזבתי את משרדו השמיים החשיכו וחזרתי לווסט אג בגשם דק. אחרי שהחלפתי את בגדיי הלכתי לבית הסמוך ומצאתי את מר גאץ הולך הלוך ושוב בהתרגשות במבואה. גאוותו בבנו ובנכסי בנו גדלה כל הזמן ועכשיו היה לו משהו להראות לי.
"ג'ימי שלח לי את התמונה הזאת." הוא הוציא את ארנקו באצבעות רועדות. "תראה שם."
זה היה תצלום של הבית, סדוק בפינות ומלוכלך מידיים רבות. הוא הצביע לי בלהיטות על כל פרט. "תראה שם!" ואז חיפש הערצה בעיניי. הוא הראה אותו כל כך הרבה פעמים שאני חושב שהוא היה ממשי יותר בשבילו עכשיו מן הבית עצמו.
"ג'ימי שלח לי אותו. אני חושב שזו תמונה יפה מאוד. היא מראה טוב."
"טוב מאוד. ראית אותו לאחרונה?"
"הוא בא לראות אותי לפני שנתיים וקנה לי את הבית שאני גר בו עכשיו. כמובן שהיינו שבורים כשהוא ברח מן הבית, אבל אני רואה עכשיו שהייתה לזה סיבה. הוא ידע שיש לו עתיד גדול לפניו. ומאז שהצליח הוא היה נדיב מאוד איתי."
נראה שלא רצה להחזיר את התמונה, החזיק אותה עוד דקה, בהתמהמהות, לנגד עיניי. אז החזיר את הארנק ושלף מכיסו עותק ישן ומרופט של ספר בשם "הופלונג קאסידי".
"תראה כאן, זה ספר שהיה לו כשהיה ילד. זה פשוט מראה לך."
הוא פתח אותו בכריכה האחורית וסובב אותו כדי שאראה. על דף המגן האחרון הודפסה המילה "לוח זמנים", והתאריך 12 בספטמבר 1906. ומתחת:
קימה מן המיטה 6:00 בבוקר
תרגילי משקולות וטיפוס על קיר 6:15–6:30 "
לימוד חשמל וכו' 7:15–8:15 "
עבודה 8:30–16:30
בייסבול וספורט 16:30–17:00 "
תרגול נאום, יציבות ואיך להשיגה 17:00–18:00 "
לימוד המצאות נחוצות 19:00–21:00 "
החלטות כלליות
* לא לבזבז זמן אצל שפטרס או [שם, לא קריא]
* לא עוד עשון או לעיסה.
* אמבטיה כל יומיים
* לקרוא ספר או כתב עת משפר אחד בשבוע
* לחסוך 5.00 דולר [מחוק] 3.00 דולר בשבוע
* להיות טוב יותר להורים
"נתקלתי בספר הזה במקרה," אמר הזקן. "זה פשוט מראה לך, לא?"
"זה פשוט מראה."
"ג'ימי היה חייב להתקדם. תמיד היו לו כמה החלטות כאלה או משהו. אתה שם לב מה יש לו על שיפור הדעת? הוא תמיד היה גדול בזה. הוא אמר לי פעם שאני אוכל כמו חזיר, והרבצתי לו על זה."
הוא לא רצה לסגור את הספר, קרא כל סעיף בקול ואז הביט בי בלהיטות. אני חושב שהוא די ציפה שאעתיק את הרשימה לשימושי.
קצת לפני שלוש הגיע הכומר הלותרני מפלאשינג, ואני התחלתי להביט בלי משים מן החלונות לחפש מכוניות אחרות. כך גם אביו של גטסבי. וכשהזמן עבר והמשרתים נכנסו ועמדו וחיכו במבואה, עיניו התחילו למצמץ בחרדה, והוא דיבר על הגשם בדרך מודאגת ולא בטוחה. הכומר הציץ כמה פעמים בשעונו, אז לקחתי אותו הצידה וביקשתי ממנו לחכות חצי שעה. אבל זה לא הועיל. איש לא בא.
————————————————————————————————————
בערך בחמש הגיעה התהלוכה שלנו, שלוש מכוניות, לבית הקברות ועצרה בגשם דק וסמיך ליד השער: תחילה מכונית מתים, שחורה ורטובה באופן נורא, אחר כך מר גאץ והכומר ואני בלימוזינה, וקצת אחר כך ארבעה או חמישה משרתים והדוור מווסט אג, בטנדר של גטסבי, כולם רטובים עד העור. כשהתחלנו לעבור בשער לתוך בית הקברות שמעתי מכונית עוצרת ואז קול של מישהו מתיז אחרינו על האדמה הספוגה. הבטתי סביב. זה היה האיש עם משקפי עיני הינשוף שמצאתי מתפעל מספריו של גטסבי בספרייה לילה אחד שלושה חודשים קודם.
מעולם לא ראיתי אותו מאז. אינני יודע איך ידע על ההלוויה, או אפילו את שמו. הגשם נשפך על משקפיו העבים, והוא הסיר אותם וניגב אותם כדי לראות את בד המגן מגולל מעל קברו של גטסבי.
ניסיתי לחשוב על גטסבי אז לרגע, אבל הוא כבר היה רחוק מדי, ויכולתי רק להיזכר, בלי טינה, שדייזי לא שלחה הודעה או פרח. במעומעם שמעתי מישהו ממלמל "אשרי המתים שהגשם יורד עליהם," ואז אמר בעל עיני הינשוף "אמן לזה," בקול אמיץ.
התפזרנו מהר במורד דרך הגשם אל המכוניות. עיני הינשוף דיבר איתי ליד השער.
"לא יכולתי להגיע לבית," העיר.
"גם אף אחד אחר לא."
"מה אתה אומר!" הוא נרתע. "אלוהים! הם נהגו ללכת לשם במאות."
הוא הסיר את משקפיו וניגב אותם שוב, מבחוץ ומבפנים.
"הבן זונה המסכן," אמר.
————————————————————————————————————
אחד הזיכרונות החיים ביותר שלי הוא של החזרה מערבה מפנימיית ההכנה ואחר כך מן הקולג' בזמן חג המולד. אלה שנסעו רחוק משיקגו היו מתאספים בתחנת יוניון הישנה והעמומה בשש בערב של דצמבר, עם כמה חברים משיקגו, שכבר נסחפו לעליזות החג שלהם, כדי להיפרד מהם בחיפזון. אני זוכר את מעילי הפרווה של הנערות החוזרות מבית הספר של מיס כזו או אחרת ואת הפטפוט של נשימה קפואה ואת הידיים המנופפות מעל הראש כשקלטנו מכרים ותיקים, ואת השוואות ההזמנות: "אתה הולך לבני אורדוויי? לבני הרסי? לבני שולץ?" ואת הכרטיסים הירוקים והארוכים האחוזים בחוזקה בידינו בכפפות. ולבסוף את הקרונות הצהובים והעכורים של מסילת שיקגו, מילווקי וסנט פול נראים עליזים כמו חג המולד עצמו על המסילות ליד השער.
כשיצאנו אל ליל החורף והשלג האמיתי, השלג שלנו, התחיל להשתרע לצדנו ולנצנץ על החלונות, והאורות העמומים של תחנות ויסקונסין הקטנות חלפו, באה פתאום רעננות פראית וחדה לאוויר. שאפנו ממנה נשימות עמוקות כשחזרנו מארוחת הערב דרך המעברים הקרים, מודעים מעבר לכל ביטוי לזהותנו עם הארץ הזאת לשעה מוזרה אחת, לפני שהתמזגנו בה שוב בלי שאפשר להבחין.
זה המערב התיכון שלי: לא החיטה או הערבות או עיירות השוודים האבודות, אלא הרכבות המרגשות החוזרות של נעוריי, ופנסי הרחוב ופעמוני המזחלות בחושך הכפור וצללי זרי ההולי שהשליכו חלונות מוארים על השלג. אני חלק מזה, קצת חגיגי מן התחושה של החורפים הארוכים ההם, קצת שבע רצון מכך שגדלתי בבית קרוויי בעיר שבה בתים עדיין נקראים במשך עשורים בשם משפחה. אני רואה עכשיו שזה היה סיפור של המערב, בסופו של דבר: טום וגטסבי, דייזי וג'ורדן ואני, כולנו היינו בני המערב, ואולי היה לנו איזה חסר משותף שעשה אותנו, בעדינות, לא מותאמים לחיי המזרח.
אפילו כשהמזרח ריגש אותי יותר מכול, אפילו כשהייתי מודע בחריפות הרבה ביותר לעליונותו על העיירות המשועממות, המתפשטות והנפוחות שמעבר לאוהיו, עם החקירות האינסופיות שלהן שחסו רק על הילדים ועל הזקנים מאוד: אפילו אז הייתה לו תמיד בשבילי איכות של עיוות. ווסט אג, במיוחד, עדיין מופיעה בחלומות הדמיוניים יותר שלי. אני רואה אותה כתמונת לילה של אל גרקו: מאה בתים, בבת אחת קונבנציונליים וגרוטסקיים, כורעים תחת שמיים זועפים ותלויים וירח חסר ברק. בחזית ארבעה גברים חגיגיים בחליפות ערב הולכים לאורך המדרכה עם אלונקה שעליה שוכבת אישה שיכורה בשמלת ערב לבנה. ידה, המשתלשלת מן הצד, נוצצת בקור בתכשיטים. ברצינות פונים הגברים לבית: הבית הלא נכון. אבל אף אחד לא יודע את שם האישה, ולאף אחד לא אכפת.
אחרי מותו של גטסבי המזרח נרדף בשבילי כך, מעוות מעבר לכוח התיקון של עיניי. אז כשהעשן הכחול של עלים פריכים היה באוויר והרוח הקשיחה את הכביסה הרטובה על החבל החלטתי לחזור הביתה.
היה דבר אחד לעשות לפני שעזבתי, דבר מביך ולא נעים שאולי מוטב היה להניח לו. אבל רציתי להשאיר דברים בסדר ולא סתם לסמוך על הים הנוח והאדיש ההוא שיסחף את הפסולת שלי. ראיתי את ג'ורדן בייקר ודיברתי על מה שקרה לנו יחד, ומסביב לו, ועל מה שקרה לי אחר כך, והיא שכבה דוממת לגמרי, מקשיבה, בכיסא גדול.
היא הייתה לבושה לשחק גולף, ואני זוכר שחשבתי שהיא נראית כמו איור טוב, סנטרה מורם מעט בעליזות, שערה בצבע עלה סתווי, פניה באותו גוון חום כמו הכפפה חסרת האצבעות על ברכה. כשסיימתי אמרה לי בלי הערה שהיא מאורסת לגבר אחר. פקפקתי בזה, אף שהיו כמה שיכלה להתחתן איתם בהנהון ראש, אבל העמדתי פנים שאני מופתע. לדקה אחת תהיתי אם אני לא עושה טעות, ואז חשבתי על הכול שוב מהר וקמתי להיפרד.
"אף על פי כן אתה כן זרקת אותי," אמרה ג'ורדן פתאום. "זרקת אותי בטלפון. לא אכפת לי ממך כלל עכשיו, אבל זו הייתה חוויה חדשה בשבילי, והרגשתי קצת סחרחורת לזמן מה."
לחצנו ידיים.
"אה, ואתה זוכר," הוסיפה, "שיחה שהייתה לנו פעם על נהיגה במכונית?"
"הרי... לא בדיוק."
"אמרת שנהגת גרועה בטוחה רק עד שהיא פוגשת נהג גרוע אחר? ובכן, פגשתי נהג גרוע אחר, לא? אני מתכוונת שזה היה פזיז מצידי לנחש ניחוש שגוי כזה. חשבתי שאתה אדם ישר וגלוי למדי. חשבתי שזו הגאווה הסודית שלך."
"אני בן שלושים," אמרתי. "אני מבוגר בחמש שנים מכדי לשקר לעצמי ולקרוא לזה כבוד."
היא לא ענתה. כועס, וחצי מאוהב בה, ומצטער מאוד, פניתי ללכת.
————————————————————————————————————
אחר צהריים אחד בסוף אוקטובר ראיתי את טום ביוקנן. הוא הלך לפניי לאורך השדרה החמישית בדרכו הערנית והתוקפנית, ידיו מעט רחוקות מגופו כאילו כדי להדוף הפרעות, ראשו נע בחדות לכאן ולכאן, מתאים את עצמו לעיניו חסרות המנוחה. בדיוק כשהאטתי כדי לא לעקוף אותו הוא עצר והתחיל לקמט את מצחו אל חלונות של חנות תכשיטים. פתאום ראה אותי וחזר, מושיט את ידו.
"מה העניין, ניק? אתה מתנגד ללחוץ לי את היד?"
"כן. אתה יודע מה אני חושב עליך."
"אתה משוגע, ניק," אמר מהר. "משוגע לגמרי. אני לא יודע מה קרה לך."
"טום," שאלתי, "מה אמרת לווילסון באותו אחר צהריים?"
הוא בהה בי בלי מילה, וידעתי שניחשתי נכון לגבי השעות החסרות ההן. התחלתי לפנות משם, אבל הוא עשה צעד אחריי ותפס את זרועי.
"אמרתי לו את האמת," אמר. "הוא בא לדלת בזמן שהתכוננו לנסוע, וכששלחתי הודעה למטה שאנחנו לא בבית הוא ניסה לפרוץ את דרכו למעלה. הוא היה משוגע מספיק כדי להרוג אותי אילולא אמרתי לו של מי המכונית. ידו הייתה על אקדח בכיסו כל דקה שהיה בבית..." הוא נקטע בהתרסה. "ומה אם סיפרתי לו? לבחור ההוא זה הגיע. הוא זרה לך חול בעיניים בדיוק כמו שזרה לדייזי, אבל הוא היה קשוח. הוא דרס את מירטל כמו שהיית דורס כלב ואפילו לא עצר את המכונית שלו."
לא היה דבר שיכולתי לומר, מלבד העובדה האחת שאין לבטאה שזה לא נכון.
"ואם אתה חושב שלא היה לי חלקי בסבל: תשמע, כשהלכתי לוותר על הדירה ההיא וראיתי את קופסת הביסקוויטים הארורה לכלבים עומדת שם על המזנון, התיישבתי ובכיתי כמו תינוק. אלוהים, זה היה נורא..."
לא יכולתי לסלוח לו או לחבב אותו, אבל ראיתי שמה שעשה היה, בעיניו, מוצדק לגמרי. הכול היה פזיז ומבולבל מאוד. הם היו אנשים פזיזים, טום ודייזי: הם ריסקו דברים ויצורים ואז נסוגו בחזרה לכספם או לפזיזותם העצומה, או למה שזה לא היה שהחזיק אותם יחד, ונתנו לאנשים אחרים לנקות את הבלגן שעשו...
לחצתי את ידו; זה נראה טיפשי שלא, כי הרגשתי פתאום כאילו אני מדבר עם ילד. אז נכנס לחנות התכשיטים לקנות מחרוזת פנינים: או אולי רק זוג חפתים: משוחרר לעד מן הקפדנות הפרובינציאלית שלי.
————————————————————————————————————
ביתו של גטסבי עוד היה ריק כשעזבתי: הדשא במדשאה שלו צמח ארוך כמו שלי. אחד מנהגי המוניות בכפר מעולם לא הסיע נוסע על פני שער הכניסה בלי לעצור לדקה ולהצביע פנימה; אולי הוא היה זה שהסיע את דייזי ואת גטסבי לאיסט אג בליל התאונה, ואולי עשה מכל זה סיפור משלו. לא רציתי לשמוע אותו והתחמקתי ממנו כשירדתי מן הרכבת.
ביליתי את מוצאי השבת שלי בניו יורק כי המסיבות הבוהקות והמסנוורות שלו היו איתי בחיות כזאת שעוד יכולתי לשמוע את המוזיקה ואת הצחוק, קלושים ובלתי פוסקים, מן הגן שלו, ואת המכוניות עולות ויורדות בשביל הגישה שלו. לילה אחד אכן שמעתי שם מכונית ממשית, וראיתי את אורותיה נעצרים ליד מדרגותיו הקדמיות. אבל לא חקרתי. קרוב לוודאי שזה היה איזה אורח אחרון שהיה בקצות הארץ ולא ידע שהמסיבה נגמרה.
בלילה האחרון, כשהמזוודה שלי ארוזה ומכוניתי נמכרה לבעל המכולת, הלכתי והבטתי בכישלון העצום וחסר הקוהרנטיות הזה של בית פעם נוספת. על המדרגות הלבנות בלטה בבירור באור הירח מילה גסה, שאיזה ילד שרבט בפיסת לבנה, ומחקתי אותה, כשגררתי את נעלי בחריקה על האבן. אז נדדתי למטה אל החוף והשתרעתי על החול.
רוב המקומות הגדולים שעל החוף היו סגורים עכשיו וכמעט לא היו אורות מלבד הזוהר הנע והמוצל של מעבורת מעבר למפרץ. וכשהירח עלה גבוה יותר התחילו הבתים הלא מהותיים להימוג עד שבהדרגה נעשיתי מודע לאי הישן כאן שפרח פעם לעיני מלחים הולנדים: שד רענן וירוק של העולם החדש. עציו שנעלמו, העצים שפינו מקום לביתו של גטסבי, החניפו פעם בלחישות לחלום האחרון והגדול מכל החלומות האנושיים; לרגע חולף ומכושף ודאי עצר האדם את נשימתו בנוכחות היבשת הזאת, נכפה להתבוננות אסתטית שלא הבין ולא רצה, פנים אל פנים בפעם האחרונה בהיסטוריה עם משהו השקול ליכולתו להתפלא.
וכשישבתי שם ומהרהר בעולם הישן והלא נודע, חשבתי על פליאתו של גטסבי כשאיתר לראשונה את האור הירוק בקצה המזח של דייזי. הוא בא דרך ארוכה עד למדשאה הכחולה הזאת, וחלומו ודאי נראה קרוב כל כך שבקושי יכול היה שלא לתפוס אותו. הוא לא ידע שהוא כבר מאחוריו, איפשהו שם באפלה העצומה שמעבר לעיר, שם התגלגלו השדות האפלים של הרפובליקה הלאה תחת הלילה.
גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד האורגיסטי שנסוג לפנינו שנה אחר שנה. הוא חמק מאיתנו אז, אבל זה לא משנה: מחר נרוץ מהר יותר, נמתח את זרועותינו רחוק יותר... ובוקר נאה אחד...
וכך אנו חותרים הלאה, סירות נגד הזרם, נישאים בלי הרף בחזרה אל העבר.